הילה, תודה רבה!
אני שמחה לשמוע. זו היתה המטרה – לפרגן לבלוגים טובים אחרים שאני באמת אוהבת… שמחה שזה עובד (-:
ושמחה להכיר אותך, ואת הבלוג. איכשהוא, יש נישות, וכיף לצאת מהן מדי פעם לשוטטות. איך אומר ד"ר סוס? – כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים…

היפה בפוסט של קישורים, כמו שאת יודעת, זה שהוא לא מקשר רק לפוסט אחד, אלא כשאת מתחילה להיכנס לקישורים את נשבית בקסמו של ההיפר-לינק, ויש צורך במלת-קסם ("עוד שעה שבת", נגיד, זו מלה כזאת בדיוק) שתנתק אותך.
זה קרה לי כשקראתי פוסטי בלוג-דיי של אחרים, וקרה לאיש, כשנתתי לו לקרוא את הטיוטה: את תומר הוא קצת מכיר, מפעם, אז את מסלול הקישורים הוא התחיל מ"אמא רבודה". נכנס, קרא, הסתקרן, המשיך עוד ועוד, ואני חיכיתי לראות מתי יחזור אל הפוסט שלי… ולרגע רציתי לדחוק בו, אבל אז אמרתי לעצמי – הרי זו המטרה! (הוא חזר בסוף, לא לפני שהודיע מה עוד יעניין אותו, אבל הגיע הזמן ללכת לישון, כי מחר יום ששי – שזה טיעון טוב כמעט כמו עוד-שעה-שבת).
אני באמת לא נבהלת מפוסטים עתיקים! הם מספרים משהו, כשלעצמם וגם בהשוואה-ל. ועתיקים, אצלנו בבית, זה רק מי שזקן כמונו ומעלה. מה שצעיר יותר לא נחשב עתיק (מקור: גשם, עם המשפט בן-האלמוות "חבל שאין לנו שום דבר עתיק בבית, חוץ מאבא ואמא". ואז עוד היינו צעירים!)
אה, ושאלת-השאלות: למה בלוג דיי ולא יום הבלוגים? – ובכן, המורה יוצאת ממני שוב, ואני שואלת בחזרה: אם כבר קוראים לזה בלוג, למה להתעקש דווקא על הגירסה המעוברתת של שם החג? אבל המחשבה היתה שיש משהו ב"בלוג" שכשאומרים אותו אפשר לדמיין איך הוא נכתב בלע"ז (כבר סיכמנו שצריך דמיון מפותח במיוחד), ומאחר שהדמיון העשיר הוא זה שנתן ליום את ייחודו – לא הרהבתי עז ליטול אותו ממנו.

תמרי יקרה,
לא סתם הזכרתי את סדנת החזון. הגעתי אליה אחרי שניסיתי, כמה פעמים, למצוא תאריך מתאים – ולא הצלחתי, ואת כתבת לי כל פעם: כשיתאים, זה יקרה. וכך היה.
באתי פתוחה, עם כלים ריקים ונקיים – בשלה לשמוע את מה שאני צריכה לספר לעצמי, אבל ברעש היום-יום אינני שומעת.
ושמעתי, וראיתי, זה פשוט קרה שם. וחשבתי שהבנתי, וככל שעובר הזמן אני מגלה ומבינה עוד ועוד.
הבלוג הוא רק אחת המתנות שקיבלתי, מתנה גדולה כל כך, ואני אפילו לא בטוחה שהוא הגדולה בהן.
ויום אחד, כשיתאים, אבוא שוב לסטודיו הנפלא שלך, מלא ההשראה וההרשאה והעומק, ואגדיר חזון מחדש.

תודה שולי!
שמחה שהכרתי לך חדשים,
וחיפשתי ומצאתי את "שירה והשראה", ונכנסתי – לא יודעת למה דווקא – ל"איך שגלגל מסתובב לו".
את הסיפור של חוף פלמחים הכרתי, אבל רק "מלמעלה", והיה כל כך טוב – ומעורר השראה – לקרוא…
תודה שהכרת לי, שהזכרת לי!

תודה, פנינה אחותי,
בטוחה שתיהני (הנסיון מראה שיש לנו טעם דומה…)

תודה, אנג'לה!
כמובן, זו המטרה – להיות מניפה, שמספרת על הדברים הטובים שאני קוראת… ואני שמחה מכל מי שהכרתי לו בלוג טוב חדש.
כמו שאני עושה בד"כ כשמגיבים לי אנשים שמוכרים לי אבל לא ממש – שאלתי את עצמי איפה נפגשנו, וגיליתי שבקבוצה של יונית, והלכתי אל הבלוג שלך, שמספר על חיים עם נכות ונותן במה לזכויות ולחוקים ולצרכים ושלל עצות, ונזכרתי במהמורות שעברנו בכל פעם בדרכנו למימוש זכויות כאלו ואחרות, וחשבתי – כמה טוב, שיש מי שכותבת…

עכשיו, התכוונתי לכתוב את התגובה הזאת כבר ביום שישי, אבל חשבתי לעצמי שרק אקרא את שאר ההמלצות ואקפוץ אליהם קלוֹת, ואז אגיב. איפשהו כתבת שלוקח לך 3-4 דקות לקרוא פוסט. אז יופי לך, כי לי לקח איזה שעתיים (לא ברצף, בכל זאת יום שישי) לקרוא את הפוסט הזה – יש כאן יופי של המלצות על בלוגים ופוסטים שלא הכרתי – ואז כבר לא נשאר לי זמן לכתוב תגובה.

וואלה, איך זכרת את הנמנה עם ועל. רק לא כתבת שאת צדיקה וחושבת על קרבן פסח גם בימינו 🙂 .
ו-וואי, מגניב שאת מחטטת ברחבי הבלוג. מזל שאת מורה להיסטוריה, ולא נבהלת מפוסטים עתיקים.

ולסיום רק שאלה: למה בלוג דיי, ולא יום הבלוגים?

תודה צפי! אחד הדברים שאני מגלה בשנה האחרונה הוא שקריאת בלוגים זה סוג של מניפה: כל בלוג מכיר לי, בדרכו, בלוגים אחרים שטרם הכרתי… כך אצלך, ברקיע השביעי, וכך אצל לאה ושאר בלוגרים טובים.