The post המרדף אחר לומד עצמאי appeared first on אירועים מחוננים.

The post ה' המגמה וטעויות של מורים appeared first on אירועים מחוננים.

The post שישה טיפוסי מחוננים – Profile of the Gifted and Talented appeared first on אירועים מחוננים.

The post איפה אפשר ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים? – כל האפשרויות appeared first on אירועים מחוננים.

The post התמודדות עם אי-ודאות appeared first on אירועים מחוננים.

ולפעמים זו פשוט אומנות ראיית התמונה השלמה. מתי מתחיל אירוע הסטורי, למשל? כשלמדתי בתיכון, היטלר עלה לשלטון ב-1933, יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת. אבל מתי מתחיל הסיפור ההסטורי שאיפשר את זה? האם ברפובליקת ויימאר? או בהסכמי וורסאי? אולי בימיו של פון ביסמרק? ואולי, בכלל, בקיסרות הרומית הקדושה, או במעמד הר סיני?

רעננה למען עולם ללא ילדים?

את התמונה הזו, שמופיעה גם בראש הפוסט, צילמתי בסמוך לעיריית רעננה, כשחיכיתי לפגישת עבודה (זה ילמד אתכם לא לתת לי לחכות!). שלחתי אותה מיד בקבוצה המשפחתית – בגירסה מקוצרת, זו שמופיעה בתמונה שבראש הפוסט (השמטתי את המילה "רעבים").

"מה זה??" שאלה אחיינית אחת.

"רעבים? אלימים? ירוקים?" ניחשה אחרת.

ובתה בת השש הציעה: "ומבוגרים".

~~~
ומה אתכם? איך אתם מתמודדים עם פייק-ניוז? איך אתם מחנכים להתמודדות כזו?

אשמח אם תספרו לי פה, בתגובות!

The post חצי אמת: על ניוז ועל פייק-ניוז appeared first on אירועים מחוננים.

מעטים האנשים שאני יכולה לשמוע הרצאה שלהם שנה אחר שנה, באותו נושא, ולגלות כל פעם משהו חדש. אלין, האחראית על מערך הייעוץ באגף למחוננים, היא אחת מהם. בכנס הורים למחוננים שהתקיים בירושלים דיברה אלין על מחוננים בגיל ההתבגרות, וכרגיל, השאירה אותי עם תובנות ועם שאלות מעניינות. הצעתי שניפגש לקפה ונדבר. יהיה כיף, אמרתי לה, ויצא מזה גם פוסט.

השיחה שלנו מתחילה בשני ספרים שאלין המליצה עליהם בחום – להורי מחוננים, וגם למחוננים עצמם. "יכול להיות להם מעניין לקרוא על מה שהם חווים", אמרה אלין בהרצאה, ואני – שהתחלתי לקרוא את Living with Intensity של Daniels & Piechowski – מבינה לגמרי למה היא מתכוונת: כי הספר הזה מחזיר אותי שלושים ומשהו שנים אחורה, אל גיל ההתבגרות שלי. אל הנסיון להבין את השונות, למצוא מה לא בסדר אתי, ואולי – עם אחרים; להבין את החוויות המטלטלות והעוצמתיות של גיל התבגרות עם ווליום של מחוננות. שואלת את עצמי מה זה היה עושה לי, אם מישהו היה דוחף לי את הספר הזה לידיים בשלב המחוצ'קן ההוא. לא יודעת לענות.

מחוננים מתבגרים הם גם וגם

זה לא שיש מחוננים, ויש מתבגרים, ויש מחוננים מתבגרים – שהם טיפוס שלישי ונפרד, אומרת לי אלין. מחוננים בגיל ההתבגרות מכילים בתוכם את כל מאפייני המחוננות שאת כבר מכירה, וגם הם מכירים למעשה, ובנוסף, הם חווים חוויה חדשה – את ההתבגרות על כל מאפייניה.

אז רגע, אני מבקשת, בואי נעשה סדר.

אמרנו שמחוננים מתבגרים הם מחוננים

וכמחוננים הם מתאפיינים, מלבד באינטליגנציה גבוהה, בשלוש תכונות נוספות:

התפתחות א-סינכרונית – אצל מחוננים ניכר פער בין ההתפתחות הקוגניטיבית המהירה להתפתחות רגשית וחברתית, ביחס לבני גילם ובוודאי ביחס להתפתחותם האינטלקטואלית.

The young gifted child may appear to be many ages at once. He may be eight (his chronological age) when riding a bicycle, twelve when playing chess, fifteen when studying algebra, ten when collecting fossils and two when asked to share his chocolate chip cookie with his sister"

את התיאור המקסים הזה כותבת סטפני טולן במאמרה Giftedness As Asynchronous Development, וממחישה את הבלבול שאוחז בסביבה למראה ההתפתחות המוזרה והבלתי מותאמת הזו – בסביבה, וגם בילד עצמו.

עוררות יתר – ופה אני נשענת על התיאוריה של קז'ימיירז דברובסקי, מדבר על עוררות היתר כעל תכונה של מערכת העצבים, שחווה גירויים ומגיבה אליהם בעוצמה גבוהה מהרגיל. עוררות היתר יכולה להתבטא בחמישה תחומים: פסיכומוטורי, תחושתי, אינטלקטואלי, רגשי ודמיוני. עוד על עוררות היתר כדאי לקרוא בעיבוד שערכה אלין למושגים מרכזיים בתיאוריה של דברובסקי.

צורך באוטונומיה – כל מתבגר מחפש אוטונומיה. כשאנחנו מדברים על "מרד" גיל ההתבגרות, זה לא מרד נגד המבוגרים, אלא מרד למען המתבגר עצמו: כחלק מההתבגרות, הוא מחפש אחר "הקול הפנימי" שלו. המחוננים מחפשים את האוטונומיה הזאת מאז היוולדם. הם לא מקבלים מוסכמות רק משום שכך מקובל; הם צריכים לחשוב ולבדוק עצמאית. אצלם זה לא עניין שמתלווה להתבגרות, אלא לדופק. גם על זה מדבר דברובסקי כתכונה המאפיינת מחוננות.

ומחוננים מתבגרים הם מתבגרים

הספר השני שאלין ממליצה לקרוא (טרם הספיקותי, אבל הוא כבר בדרכו אלי באדיבות אמאזון) הוא Brainstorm של Daniel Siegel. ובשלב זה אני מקבלת הרצאה קצרה על התפתחות המח: תינוק נולד כשמוחו כבר מכיל את כל התפקודים שהוא נדרש להם. מה שמתפתח במהלך הילדות זה התיזמור: "עבודת הצוות" בין התפקודים השונים, זו שיוצרת בסוף סימפוניה. וה"תזמורת" הזו של המוח מתפתחת עם הגיל.

מתברר שבגיל ההתבגרות יש התפרקות מסוימת של התזמורת: המוח מתפקד פחות טוב. קצב גלי הגאמה יורד, יש נסיגה בהתפתחות של הסינכרוניות התפקודית. ההרמוניה של התזמורת עובדת פחות טוב. המוח "גוזם" תפקודים שפחות מועילים לו, להבנתו, או מפחית את מידת פעילותם. במקביל, הנוירונים במוח מתעטפים במיאלין, שמגביר את המוליכות שלהם, ולכן מהירות התיפקוד גדולה יותר – והתגובות מהירות יותר, עד כדי אימפולסיביות. זה מסביר במידה מסוימת את החוויה שלנו, כמבוגרים, שהילד השתנה פתאום: אבל עד אתמול היה אפשר לדבר איתו, עד אתמול הוא עשה או לא עשה כך או אחרת – מה קרה פתאום?

נוסיף לכך את העובדה שסיגל מתייחס לגיל ההתבגרות כאל גילאי 12-24 ונבין שהשינויים המבניים במוח נמשכים זמן ארוך מאד. הילד מתבגר מחטיבת הביניים אל התיכון, ומשם אל השירות הצבאי, והגיל הזה לא נגמר עד אחרי הטיול הגדול, אולי אפילו אמצע התואר הראשון.

ועכשיו אפשר לחזור אל ה"גם וגם"

אז אנחנו מדברים על מחוננים בני 12 פלוס, שמלבד כל מה שאנחנו מכירים בהם, הם עוברים עכשיו תהליך של "שיפוץ" מוחי.

נשמע איום? – לא בהכרח.

גיל ההתבגרות אצל מחוננים יכול להיות מאד מעניין, אומרת לי אלין, בעיקר אצל ילדים שהאוטונומיה שלהם מאד חזקה מאז ומתמיד, והם לא מרגישים צורך במרד ובערעור על מוסכמות. הם הרי לא קיבלו אותן מעולם. ודווקא בגיל ההתבגרות הם נעשים בשלים ובוגרים יותר וסוף סוף ניתן לנהל אתם שיחה אינטיליגנטית על מוסכמות ואוטונומיה (זה לא אומר שהם יסכימו איתנו, רק שיהיה ברור).

מצד שני, מחוננים שעד כה נטו לרצות את סביבתם, עלולים לחוות גיל התבגרות מרדני במיוחד. שילוב הצורך באוטונומיה יחד עם הצורך במרד ההתבגרות מייצר מכפלת כח. לילד קשה יותר, למבוגרים הסובבים אותו קשה עוד יותר.

פה אני עוצרת רגע ושואלת את אלין מיהם המחוננים שאנחנו מדברים עליהם. כבר עסקתי פה בבלוג בסוגיית האיתור: משרד החינוך מאתר תלמידים המתאימים לתוכניות הטיפוח למחוננים, אבל יתכן שיש תלמידים מחוננים שלא אותרו ככאלה במבחן. "אני מדברת על המחוננים שדברובסקי מדבר עליהם", היא אומרת, "אלה שמלבד יכולת קוגניטיבית גבוהה מתאפיינים גם בשאר מאפייני המחוננות".

בנוסף, מסתבר שגם מחוננים בתחום אחד מתאפיינים פעמים רבות במאפייני המחוננות שמתאר דברובסקי. היא מספרת על ילדים שהוגדרו כמחוננים בתחומי אמנות, ולא ידוע לנו על הישגיהם במבחני אינטליגנציה קונבנציונאליים, אבל בהחלט מתאפיינים בהתפתחות א-סינכרונית, בעוררות-יתר ובצורך עז באוטונומיה.

גורמי סיכון, גורמי חוסן

אז מחוננים מתבגרים לא נמצאים בסיכון יותר ממתבגרים אחרים? – אני שואלת.
כשאנחנו מדברים על סיכון, אנחנו מדברים על כמה חוסן יש להתמודד איתו, מבהירה אלין. וזה קשור לא רק להתבגרות, אלא לחיים בכלל. לכל אחד מאיתנו יש גורמי פגיעות, קובעים את מידת הסיכון, וכל אחד מאיתנו צריך לטפח נקודות חוסן. המחוננות מביאה איתה גם גורמי פגיעות וגם גורמי חוסן. יש בה גורמי פגיעות, כי היא מקשה על יצירת התיזמור במוח. אבל היא מביאה גם גורמי חוסן: תושיה, הומור, יצירתיות. השאלה החשובה היא מה "שוקל" יותר ברגע נתון.

גיל ההתבגרות מזמן התמודדויות רבות. הוא כולל מעברים בין בתי ספר (מהיסודי לחטיבה, מהחטיבה לתיכון) ועדיין נוכח כשתקופת הלימודים מסתיימת והמתבגר עובר לעצמאות. השייכות החברתית הופכת לחשובה יותר מאי-פעם, משום שעם ירידת קרנם של המבוגרים כעוגן שנשענים עליו פונים המתבגרים אל בני-גילם. גם עם השינויים הפיזיולוגיים צריך להתמודד, בין אם הם מתרחשים בזמנם ובין אם מקדימים או מאחרים יחסית להתפתחותם של בני הגיל.

המחוננות עשויה להיות גורם סיכון: הטרדה שגורמות שאלות קיומיות שהמחוננים עסוקים בהן, הקושי במציאת מענה אינטלקטואלי מספק, עוצמת חוויית ההתבגרות – כל אלה יכולים להקשות על המחונן בגיל ההתבגרות עוד יותר משהם מקשים עליו בגיל הילדות. מצד שני, העצמאות בחשיבה והשאלות הגדולות יכולות להוות גורמי חוסן: תחושת הבדידות שחווים מתבגרים אינה פתאומית, ואולי בשל כך – פחות מבהילה; החשיבה העצמאית אינה חדשה, ועשויה להשרות דווקא רוגע ובטחון.

למצות פוטנציאל

אנחנו יושבות על כוס קפה, אז השיחה זורמת, אבל גם הזמן, וגורמי החוסן מביאים אותי לנושא האחרון והחביב במיוחד של "מיצוי פוטנציאל". הרבה מהעיסוק של גיל ההתבגרות (והוריו) סובב סביב הפוטנציאל והמיצוי: באיזו מגמה לבחור? לאילו חוגים ללכת? "העשרה זה נחמד", אני מספרת לאלין מה אמר לי אבא בכנס הורים על קורסי בית הספר הווירטואלי לתלמידים מחוננים, "אבל היא כבר בכתה ז, אני רוצה שתעשה משהו שמועיל לה לעתיד. אלפא או אודיסיאה, אולי אקדמיה בתיכון. שתמצה את הפוטנציאל שלה".

מי מחליט מהו פוטנציאל הזה, שיש לממש? – מחזירה לי אלין בשאלה. למה הילדה המחוננת, שבנוסף להיותה מבריקה במתימטיקה היא גם ספורטאית מוכשרת, צריכה לממש דווקא את המתימטיקה ולא את הספורט? למה המחונן שמנגן בחסד עליון צריך לממש דווקא את הבנתו המדעית? אולי הוא צריך לממש את שניהם יחד, אולי רק אחד, אולי קודם אחד ואז השני? ואולי יש תחום אחר, פוטנציאל, שהוא עוד לא גילה שיש לו?
שאלה טובה, אני אומרת לה, וחושבת על אשת חינוך שאני מכירה, שמצרה על בנה המוכשר המבזבז את חייו כמאייר בסטודיו לעיצוב גרפי.

להיות נקודת משען

אבל אם לא נדרבן אותם לעבוד ולהתאמץ, אני חושבת בקול, הם באמת לא יממשו את היכולות שלהם.
ואם כן נדרבן אותם? – היא שואלת בחזרה. – אם לא נצליח, וננסה לדחוף אותם למקום שהם לא רוצים להיות בו, הפסדנו. ואם כן נצליח להביא אותם לעשות משהו שאינם רוצים בו, גם הפסדנו.

אז מה אנחנו צריכים לעשות? כמה אנחנו צריכים לזמן להם התמודדות, מפגש, אתגר עם העולם הזה שמסביב?
אנחנו לא, אומרת לי אלין. העולם מזמן את עצמו. כל אחד מאיתנו פוגש אתגרים וקשיים והתלבטויות. גם המחוננים, בוודאי מחוננים בגיל ההתבגרות. ואנחנו – אנחנו צריכים להיות שם, כשההתמודדות מתרחשת, אבל להיות בצד. לעזור כשהם מבקשים עזרה, להאיר ערוצים נסתרים ולאפשר להם להחליט האם לצעוד בהם ומתי ועד מתי. להוות נקודת משען. לא להאיץ ולא להפריע.

The post מחוננים בגיל ההתבגרות appeared first on אירועים מחוננים.

The post כיתות ייחודיות בחינוך העל-יסודי: מה צריך לשאול לפני שמחליטים? appeared first on אירועים מחוננים.

The post יש שכל, יש דאגות: כתבה במגזין "נשים", תשרי תשף appeared first on אירועים מחוננים.

The post סוכות: החג שמתרגל לי את שריר הגמישות appeared first on אירועים מחוננים.

The post תוכנית אלפא לבנות מחוננות במדעים: האם בנות צריכות ללמוד בקבוצות נפרדות? appeared first on אירועים מחוננים.

The post תחרות – זה טוב או רע? ללמידה, ובכלל appeared first on אירועים מחוננים.

The post מחוננים. הסטריאוטיפים, והילדים שמאחוריהם appeared first on אירועים מחוננים.

התבוננתי סביבי: פגישה ראשונה של תוכנית האצה ליוזמות בתחום החינוך. כארבעים יזמים, רובם באמצע שנות העשרים שלהם, ישבו בשלווה. כל אחד מהם ידע בוודאות שהוא אחד מחמשת האחוזים האחרים, ולא דאג לרגע. לכל היותר חש חמלה על חבריו לשורה.

עברו שנים. יוזמה אחת עשתה אקזיט קולני. שתיים נמצאות בשימוש במערכת החינוך. על השאר לא שמעתי מאז.

הכל אפשרי, אם רק —

כך מחנכת האם העבריה של המאה ה-21 את ילדיה: הכל אתם יכולים. השמים הם הגבול, ואל תתנו לאף אחד לדכא אתכם, ושאר הבלים כאלה.
ולמה הבלים? – כי במציאות, לא כל אחד יכול הכל.
כל אחד יכול להגיע להישגים בלתי צפויים, בהחלט. להגיע הרבה יותר רחוק משמישהו מסוגל להאמין שיגיע. ועדיין, לא כל אחד יכול הכל.

כשהייתי ילדה, היתה בפורים מלכה אחת. מלכת-אסתר.
היו גם דובים וכלבים, אריה וחתול; וקוסם ומכשפה, וגמד ומוכרת פרחים; ותחפושות מקוריות, כמו שום-דבר וכפתור-ופרח. אבל מלכה – רק אסתר.
והיו גיבורים: קאובוי כמובן, וחייל, ושוטר. גיבורים כולם, ואף אחד מהם איננו גיבור-על. "על" עוד לא היו לנו, רק גיבורי-סתם.
מאז גדלתי, ושוק התחפושות – גם. עוד יש חייל ושוטר, וכלה ומוכרת פרחים. ותחפושות מקוריות יותר ופחות. אבל תוואי משלוחי המנות שלי עובר דרך מלכת פרפרים, מלכת לבבות, מלכת לילה ומלכת אהבות. מלכת כוכבים, מלכת הפרח, מלכת ממתקים ומלכת הקרח. וכמו שכל אחת מלכה, לראות זה קל – כל ילד עם אקדח הוא מיד גיבור-על.

כי אין "כמו כולם". אין "רגיל". זה פשוט לא שווה.

כל ילדה היא נסיכה, כל ילד נסיך. יחיד ומיוחד מלידה, עטוף צמר-גפן כמו צמח נדיר. שלא ייפגע, שלא יישרט. שלא יתאכזב, חלילה וחס.
והכי חס, שלא יחשבו שהילד שלנו – לא מצטיין, לפחות במשהו. כי כל ילד מחונן, בדרכו, כי מה יהיה אם יחשוב שלא?
אבל המציאות, מה לעשות, אחרת. לא כל ילד מחונן בדרכו, ולא כל ילד ספורטאי או נגן. ולא כל ילד יכול הכל אם רק ירצה. וכשהוא לא מצליח – ובעיקר אם ניסה – מה זה אומר עליו? מה, הוא תוהה, יחשבו עליו – חבריו, והוריו, ומוריו?
זה כל כך מפחיד. אותנו. אותם.

הפתרון: מסיכת "יודע-כל" או מסיכת "לא-משהו-מיוחד"

הפחד מכשלון כל כך מאיים, שעדיף להתחפש. לפעמים מתחפשים בשביל הסביבה, ולפעמים התחפושת כל כך מוצלחת – שאפילו הילד לא מזהה את עצמו בתוכה.
אצל תלמידותי המחוננות הכרתי שתי מסיכות עיקריות, מסיכות קבועות: "יודעת-כל" ו"לא-יודעת-כלום".

מסיכת "יודעת-כל"

ידועה גם כ"מחוננים הם שחצנים". אלה שלא טועים אף פעם. אלה שיתנצחו עם המורה, ינסו להוכיח שהיא טועה, שהם יודעים יותר. אלה שקולניות מאד – במה שהן טובות בו, ורק שם: מה שלא בטוח שיצליח – נדחק לקרן זווית. גשם שלנו, שהסבירה למרפאת בעיסוק שהיא "לא אוהבת" לצייר משולש – מה שלא היתה מסוגלת לעשות, "יש לך משהו אחר?". וזו שהסבירה לי שהיא לא יכולה לתרום כלום לקישוט הכתה כי היא גוזרת נורא וצובעת עקום ולהיפך, וזה שלא אוהב לגו כי יש לו קושי מוטורי, וזה שמימיו לא למד לרכוב על אופניים – הם מצטיינים בהימנעות ממה שאולי לא יצליחו בו ומאירים בזרקור עוצמתי את תחומי ההצטיינות שלהם.

מסיכת "לא-משהו-מיוחד"

ידועה גם כ"הוא לא כזה מחונן". אלה שמצאו דרך מקורית להסיר מעליהם את שמיכת הציפיות החונקת: הם פשוט לא מגלים לאף אחד שהם יכולים. למה להסתבך בתרגילים הקשים, אם אפשר להסתפק במה שעושים כולם? עדיף לקבל 100 בארבע יחידות ובקלות, על פני אולי-פחות-מזה בחמש יחידות ועוד במאמץ.

שתי מסיכות, מטרה אחת

"אני אומרת לעצמי שאקבל ציון יותר נמוך, כדי לא להתאכזב". בכל כתה היו לי ארבע או חמש כאלה, שמשכנעות את עצמן שלא יתאכזבו אם לא יצפו. זה לא עובד, כמובן, אבל העקרון ברור: מי שלא מצפה – לא מתאכזב.

וכך עובדות המסיכות: הראשונה מגנה מפני טעות ומטשטשת כזאת אם תתרחש במקרה; השניה מנמיכה ציפיות, ולפיכך מונעת אכזבה.
הבעיה, כמובן, היא שאלו מסיכות. כי הילדים יודעים שלא הכל הם יכולים. הם יודעים כשהם לא מצליחים, יודעים כשהם "מורחים" אותנו ויודעים כשלא. יודעים לזהות מתי העבודה שלהם לא כזאת מוצלחת, לא כזאת מושקעת; יודעים לזלזל בנו אם לא עלינו על זה, יודעים לכאוב ולחשוש ממה שיקרה אם כן גילינו.

אז איך עוזרים לילד להתמודד עם כשלון?

לפני הכל: נושמים

כששלג הגיע בפעם הראשונה עם ציון מאכזב, העמדנו אותו מול המראה. תכירו, אמרנו. שלג, שמצליח בכל מבחן, ושלג, שלא הצליח. תגידו שלום יפה, תלחצו ידיים. שלא תהיה לכם אי-הבנה, הדגשנו: זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה. (ביניכם, אבל גם בין שלג לבינינו, שיודעים שיש גם שלג כזה שלא מצליח, ואנחנו אוהבים אותו לגמרי, כלום לא השתנה).

מרשים לו לבכות ולכעוס

האכזבה נורמלית. גם האבל (עד גבול מסוים, כמובן). לא כדאי למהר להרגיע. קצת כאב זה בריא. ממש כמו הכאב של הכוויה הקלה מנגיעה לא-זהירה בתנור חם, גם כאב הכשלון מלמד את הילד משהו על עצמו ועל סביבתו. הלימוד הזה חשוב.

חושבים איתו מה הוא צריך לעשות עכשיו

חושבים איתו. לא בשבילו, איתו. מה הוא צריך לעשות, לא מה אתם: אולי צריך לחדד הרגלי למידה. אולי צריך לשנות את סדר היום. אולי צריך פשוט לשבת וללמוד. אולי צריך להתייעץ עם המורה, ואולי אתם והוא יודעים לבד.
רק אחר כך מגיע שלב החשיבה על מה שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לו.
ואם הוא לא רוצה לעשות? – בדקו מדוע: האם זה יאוש, או שזו החלטה שבעצם זה לא כל כך נורא? – ומכאן תוכלו להמשיך.

מציבים מטרות, ומגדירים יעדי-ביניים סבירים

מטרה יכולה להיות גדולה, ואולי אפילו כזאת שלא בטוח שניתן להשיג – אבל יעדי ביניים צריכים להיות כאלה שהוא ידע, ושאתם תדעו, שהם אפשריים. ותרשמו אותם, כדי לשמוח בהתקדמות, וגם משום שככל שמתקדמים – בא התיאבון, וכדאי לזכור מאיפה התחלנו. זה עוזר להעריך את ההצלחה.

עוזרים לו לבצע

הוא עושה, האחריות עליו. זה לא אומר שהוא באמת יכול הכל לבד.

משקפים לו את הדרך והמאמץ שהוא עושה

תהליכים לוקחים זמן. צריך לסמן כל יעד שהגיע אליו, כדי לראות שהתקדם. לחגוג ציוני דרך. לחבק גם כשיש נסיגה (כי ככה זה בחיים, קשה לפעמים). להעריך את המאמץ, לא לוותר על ההתקדמות. לדבר במונחים של התקדמות, לא של הגעה ליעד שאחריו אפשר לזנוח הכל.

ומה עוד כדאי?

לקרוא את ספרה המצוין של קרול דוויק, "כוחה של נחישות", ולתרגל דפוס חשיבה מתפתח, ולדבר אותו בכנות, בבית.
ועוד יותר חשוב, כנראה: לטעות בעצמנו, ולקבל את זה, בלי מסיכות. כי אין כמו דוגמא אישית.

אוף-טופיק: המלצה, כי עוד רגע פורים

בעצם שתיים, אבל מי סופר?

1 – מאיה פולק היא מדריכת הורים ויועצת שינה, אם לשני קטנטנים, שכבר מזמן לא שתתה את הקפה שלה חם. בפוסט הזה היא מדברת על הילדים שמפחדים מתחפושות. אם עוד יש לכם קטנים בבית – ממש כדאי להכיר את הבלוג שלה.

2 – חובב ומיכל יחיאלי אוהבים לשחק, ולא רואים סיבה לעשות את זה לבד. בדיוק בגלל זה הם מציעים את "אדר בריחה" – חדר בריחה משפחתי להכנה עצמית, כולל הסברים להתארגנות ואפילו רעיונות לשדרוג. בדקתי, וממליצה: מתאים מאד למשפחה עם ילדים (שכבר יודעים לקרוא). מה צריך? – מדפסת צבעונית, כמה פריטים פשוטים שניתן למצוא בחנויות והרבה מצב רוח טוב.

חג פורים שמח!

The post מסיכות מחוננות: התמודדות עם פחד מכשלון appeared first on אירועים מחוננים.

"את מצלמת תמונה, כותבת עליה 15 מלים, ומפרסמת בקבוצה שלנו. ככה, כל יום, במשך חודש".

את המשימה הזו קיבלתי במסגרת קורס "הפרלמנט" שאני לומדת אצל יונית צוק. יונית קראה לזה אתגר. אני קראתי לזה משימה קשה-עד-בלתי-אפשרית.

מה קרה באמת? הצלחתי, אם כי לא לגמרי. היה קשה. לא מאתגר; קשה. היה גם כיף, ולמרבה ההפתעה – אני ממשיכה בזה קצת, לא בעקביות. ולמדתי, שהצלחה חלקית עשויה להיות קשה לעיכול יותר מאשר אי-הצלחה. וכמובן, אין מקום מתאים יותר לספר על האתגר שניתן לי בקורס כתיבת בלוגים, מאשר כאן, בבלוג.

המשימה

את המשימה בחרתי. זה חשוב: היה "סל" של אפשרויות, כולן נועדו להעיר את המוזות, לתזז את הצ'אקרות, בקיצור, ליצור מחוייבות וכתיבה.

החלק של המוזות היה לי יותר פשוט. אני פטפטנית מטבעי. החלק של המחוייבות קשה יותר: הרגלי עבודה הם לא הצד החזק שלי. החלק השלישי, זה שיונית לא ממש דיברה עליו, היה האתגר שלי לעצמי: לצאת מאיזור הנוחות וללמוד משהו חדש. כלומר, שני משהו-ים חדשים: לצלם, ולכתוב במגבלת 15 מלים.

לצלם

נתחיל מזה שאני לא ויזואלית. אני יודעת להתפעם מנוף, להתרגש מתמונה יפה או לזהות עיצוב שאני אוהבת. אבל תמונות אינן הכלי הטבעי שלי: אני פשוט מילולית (לא היינו כאן לולא הייתי כזאת). אם תתנו לי תמונה מלווה במלים, אראה את המלים ואזכור אותן, הרבה לפני שאשים לב שהיתה תמונה. אין לי אינסטגרם; אני כותבת בלוג. עד כדי כך אינני ויזואלית, שהייתי צריכה לארח סטודנטית בשיעורים שלי כדי להבין שחשוב להראות לתלמידים תמונות של האנשים שעשו הסטוריה.

אז אני לא ממש רואה תמונות, ולצלם – אני עוד פחות יודעת. ולראות את המלים, או לכתוב את התמונה? – זה כבר ממש למיטיבי-לכת, וכמו צלמת – גם זה אני לא.

ומגבלת המלים?

טוב, אם הגענו עד הלום, בטח רואים עלי ש-15 מלים לא ממש מספיקות לי…

אז מה גרם לי להוסיף קושי על אתגר?

זו היתה בעיקר ההחלטה ללמוד מהקורס כל מה שאני יכולה. וגם, אין להכחיש, הלמידה בחברת בלוגריות שיש להן את זה, שכל תמונה שהן מצלמות או קולאז' שהן מציגות גורם לפני להוריק מקנאה. אז ככה, חשבתי בלבי, ארוויח 2+2: אעורר את צ'אקרת הכתיבה ואעמוד בהתחייבות, וגם אלמד את עצמי להתבונן ולצלם ולעמוד במגבלת 15 המלים.

הדרך לפצות את עצמי על הקושי הנוסף היתה שימוש בכלים זמינים. החלטתי שאת התמונות אצלם בסלולרי. כדי לא להסתבך עם רעיונות, בחרתי בנושא כללי: "שגרה". אחרי שלושה חודשים של חופשה, תחילת שנה, חגים, שוב תחילת שנה, מחלה והחתונה של רוח וסערה חשבתי שקצת שגרה תעשה לי טוב.

הביצוע

התמונות הראשונות היו בנאליות באופן מביך, וכך גם הכתיבה בעקבותיהן. קצת "זייפתי" את חוסר הכשרון הצילומי: במקום תמונה אחת, טובה ממש, הלכתי על קולאז' תמונות קטנות. ההתכווננות שלי לנושא השגרה דחפה גם היא לכיוון שגרתי מעט. העצירה היתה העניין הקשה-באמת: לחשוב שראיתי משהו ששווה צילום, ולעצור, ולצלם אותו כמה פעמים עד שיצא טוב, וכל זה באמצע החיים.

די בהתחלה גם שיחקתי עם עצמי בשאלת האותנטיות: אם צילמתי שתי תמונות היום, זה נחשב אחת או שתיים? האם כדאי שיהיה לי "בנק" תמונות מימים מוצלחים?

מתישהו, התמונות הבנאליות כבר לא מצאו חן בעיני. זה קרה אחרי אחת מוצלחת, שמצד אחת לא היה בה שום דבר מיוחד, ומצד שני עוררה בי מחשבה וצביטה קטנה בלב. אחרי אחת כזאת קשה לחזור אחורה. ועדיין, היו כאלה שצילמתי – פשוטות, רק בשביל המלים שלצדן.

עברו שבועיים וקצת, ואני – מתמידה: כל יום משהו. יותר טוב, פחות טוב – לא את הכל אהבתי, אבל בכל יום העליתי משהו. ואז אמרה לנו יונית: אפשר לשחרר. אם אתן כותבות פוסט, לא צריך להמשיך עם האתגר.

ואני מתביישת להודות שכמו תלמידת בית-ספר שמספרים לה שביטלו את שיעורי הבית, ממש קפצתי על המציאה.

הפסקתי לצלם, הפסקתי לכתוב. כלומר, לא מיד. בשלושת הימים הראשונים עוד הבטחתי לעצמי שאמשיך, כי 2+2 וזה. אבל ביום הרביעי כבר לא היה משהו מיוחד, והייתי עמוסה, ובמקום זה כתבתי פוסט בפייסבוק והייתי עסוקה בפוסט לבלוג – אז ויתרתי. קבוצת הווטסאפ שלי עם עצמי, זו שקוראים לה "אני בחברתי", נשארה לבד, בחושך. אבל מדי פעם ראיתי משהו שהבריק, וצילמתי וכתבתי לי מיד, כדי לא לפספס.

הציון

מורה, או לא מורה? – הייתי חייבת לתת לעצמי הערכה על הניסוי. שרבטתי לעצמי תעודה:

מה שלמדתי מהאתגר על אתגר לטווח קצר

• עצם האתגר מכניס אדרנלין. כן, גם אם הוא כזה שמישהו אחר הטיל עלי.
• צריך מסגרת, ורצוי גם מישהו שמפקח עליה, או לפחות צופה מהצד.
• זמן מוגבל הוא יתרון. גם קביעות או נושא עשויים לעזור.
• לא כדאי לנסות להרוויח יותר מדי: נסיון כזה מעלה את המחיר הכולל.
• לא חייבים להצליח ב-100%. גם "טוב" זה טוב.
• בעיקר אם יש מידה של הומור. הוא מכפר על האחוזים האבודים.

אבל איפה ההנעה הפנימית ללמידה?

בחלומי, ילדים מגיעים לבית הספר מלאי סקרנות, ובית הספר לא מפריע להם ללמוד. להיפך, הוא שומע מה הם רוצים ללמוד ומספק להם את מה שהם צריכים כדי לעשות את זה. בעצם, זה לא ממש החלום שלי, אבל לפחות לא רק שלי: אם לשפוט לפי המוני פוסטים ושיחות עם הורים ומורים, החזון החינוכי של היום הוא "הנעה פנימית". מסתבר שהיא תנאי הכרחי לתהליך למידה.

אצל ילדים מחוננים זה עוד יותר בולט: הרי הם זקוקים לאוטונומיה, ואף אחד לא יגיד להם, ומי בכלל יכול להטיל עליהם אתגר?…

אז הנה, אני פותחת את זה לחשיבה.

האם היתה לי הנעה פנימית ללמידה? – בוודאי (עוד פעם אני צריכה לכתוב 2+2?), מה עוד שחלק מהתמונות הפכו, עם קצת תוספת, לפוסט בפייסבוק (אז אולי זה נחשב אפילו 2+3).

האם זה מספיק? – מסתבר שלא. כשיונית הרשתה לנו להפסיק, נגמרה גם ההנעה שלי. עובדה. מה נשתנה? – ההנעה החיצונית (שילמתי על הקורס, אעשה שיעורי בית; בנות אחרות מעלות כל יום).

האם זה הכרחי? – אפילו בזה אני כבר לא בטוחה. האם רעב הוא הנעה פנימית? ואם לא נקרא לזה רעב אלא משכורת בסוף החודש? כמה מאיתנו הולכים לעבודה כדי להציל את העולם? – לא הרבה. כמה מאיתנו הולכים לעבודה כי זה יותר כיף מצפיית בינג', או סריגה, או בית קפה עם חברה, או כל בילוי אחר? – עוד פחות.

בקיצור, הנעה פנימית זה יופי. אבל אחד הדברים שיוצרים אותה זה הנעה חיצונית. אם אני כבר בבית ספר, כדאי שאלמד משהו, או לפחות איהנה מהחברה. אם כבר קמתי לעבודה הבוקר, לפחות אעשה משהו משמעותי, או לפחות אשב לארוחת עשר עם מישהי שטוב לי אתה. לא ברור לי איך זה קורה, אבל מתישהוא ההנעה החיצונית מחזקת את זו הפנימית, ולא מבטלת אותה.

אז למה לא להעדיף אתגר לטווח ארוך? כי ילדים, ומחוננים, וזה

בדיוק בגלל זה.

כי כדי להתמיד, צריך לראות את הסוף כבר כשמתחילים.

כי אם נופלים, זה בסדר, לא כל החיים צריכים ליפול בבת אחת בנפילה הזאת.

כי יש אתגרים ארוכי טווח, וצריך אותם. וזה אפילו לא סותר. אתגר ארוך מלמד אורך רוח, ותכנון וטיוטות, ומאמץ, והתמודדות עם כשלון. אתגר קצר מלמד את אותם הדברים, קצת אחרת. באתגר קצר יש יותר קלילות ויעילות, באתגר ארוך יש יותר התבוננות ורפלקציה.

והכי, כמו שלמדתי מהקיר בחנות הנוחות בדרך לפגישה הלא-כיפית ההיא: כי מי אמר שלדברים טובים צריך לחכות הרבה זמן?

~~~

את (כמעט) כל התמונות מהאתגר ניתן למצוא בלוח ה-pinterest שממשיך להתעדכן מדי פעם.

ועכשיו, לזמן קצר, אני נטולת אתגר.

רעיונות, מישהו?

~~~

The post תמונה ו-15 מלים: על התמודדות עם אתגר appeared first on אירועים מחוננים.

זו היתה השתלמות, וההוראה שקיבלנו היתה להתקבץ בזוגות ולספר זה לזה על מתנה מוצלחת שנתנו פעם למישהו. השעה היתה 17:00 בקירוב, והסבלנות שלי להפעלות כאלה, שגם כשהיא בשיאה היא לא גדולה, ממש לא היתה בשיאה. אז כשד' התיישבה לידי כדי לספר לי על מתנה אקסטרימית במיוחד שנתנה לבתה ליום הולדתה שמחתי מאד. סיפרתי בחזרה על כרטיס ברכה שקניתי לאמא שלי ליום ההולדת ה-75 (בצורת מכונת כתיבה, ומוזהבות בו אותיות "יום הולדת שמח" – כרטיס מתאים מאין כמוהו לאמא שלי).

סיפרנו, חזרנו למקומנו, וכבר נשמתי לרווחה כשלא התבקשנו לספר "איפה התרגיל פגש אותנו". אבל הנשימה נעצרה מיד כששאלה יעל הכהן, המנחה: "אז מה אתם? פרפר או כריזנטמה?"

במשימה כזו, אמרה לנו יעל, מתחלקת האנושות לשניים. חצי – פרפרים: אלה שחוששים להיתקע עם מישהו שלא בא להם לשמוע, והם מזנקים ממקומם ומתבייתים על השותף שירצו לעשות איתו את המשימה. והשאר – כריזנטמות: יושבים בכסאם, ומחכים שאיזה שהוא פרפר יטריח את עצמו ויגיע אליהם.
ואתם, חזרה ושאלה, מה אתם? פרפרים או כריזנטמות? האם אתם יודעים מה אתם? אם לא – תשאלו את הילדים שלכם. או את התלמידים. אפשר גם את השכנה ממול, היא בטוח יודעת. והאם אתם יודעים מתי טוב לכם שאתם כאלה, ומתי לא? האם אתם יודעים לזהות מתי שווה לכם להשקיע מאמץ ולהיות מהסוג האחר?

כריזנטמה

הסמארטפונים טרם נראו בארץ, והיות שהמילה "כריזנטמות" השאירה עלי רושם עמוק במיוחד, פתחתי את גוגל מיד כשחזרתי הביתה, כדי לראות מהי אותה כריזנטמה אקזוטית. באכזבת-מה גיליתי שזו בסך הכל חרצית, כזו שפרחה במליונים במחוזות ילדותי. אם כך, גמרתי בלבי, מהיום, כשמטילים עלי משימות כאלה – אהיה פרפר.

בשלב הגולם.

כתה א, אסיפת הורים ראשונה. המורה של שלג מסבירה לי שלילד אין הרבה חברים. כלומר יש, שניים-שלושה, ובבית לא שומעים תלונות, להיפך. אבל המורה לא רגועה. נדמה שהיא חושבת שכל ילד צריך להיות מסמר חברתי, ומי שאיננו כזה – צריך לעבור ניתוח החלפת אישיות, ובהקדם. אני, מצדי, מנסה להסביר לה שלא כולנו יכולים להיות מוקפים בחברים כל הזמן. לא הולך לי.
"הצד החברתי מאד חשוב", היא מסבירה לי שוב. כאילו לא הבנתי.
"נכון", אני אומרת לה, "אני מסכימה אתך. אבל יש אנשים שמחפשים חברויות מועטות, ויש כאלה שצריכים עשרות ילדים סביבם. אני, למשל, מהסוג הראשון, וגם שלג, כנראה. אנשים שונים זה מזה, את יודעת". אומרת, ורואה על פניה את הבעת "ההורים האלה שלא מבינים ולא אכפת להם ומסכן הילד".

כמה חברים צריך ילד? מי מחליט כמה זה מעט מדי?

פעם חשבתי שזה עובר במשפחה.

תנועת הנוער "בני עקיבא" היא ציר חשוב בחברה שאני חלק ממנה כל חיי. "באיזה שבט את?" זו שאלה חשובה יותר מאשר מה גילך (כי היא מקפלת בתוכה גם את "איפה גדלת?" ומכאן עוברים מיד ל"אז את מכירה את אלי? לא? מוזר, גם הוא מהצפון"). היא ציר חשוב, כי כולנו היינו חניכים בתנועה (ואם לא – מה לא בסדר איתנו?), וחלק מאיתנו נכנס להדרכה.

(אוי, ההדרכה. כמה עוגמת נפש וכמה דמעות נשפכות מדי שנה על מי-כן-מי-לא. גורלות נגזרים בידי קומונרית שהיא שמיניסטית+סנטימטר, ודימוי עצמי, והחיים שנחרבים לעולמי עד. אבל על כל אלה אכתוב פעם אחרת).

לא נדיר לראות משפחות של מדריכים. הוא היה מדריך, וגם אחותו הגדולה, ועכשיו הקטן. רק השלישית לא, מעניין. ומוזר, כי גם ההורים שלהם היו כאלה (ועוד לא עבר להם. מתי תתבגרו?) טיפוסים של מדריך בתנועה.

ומה קורה כשההורים מאד חברותיים, והילד לא? מה עושים כדי לתקן אותו? ולמה עושים את זה? כי חברותיות היא מה שצריך להיות בבסיס הנתונים של כל אדם, כי ככה החברה האנושית ומה תעשה כשתגדל ואנחנו כבר לא נהיה פה כדי לעזור לך, או כי אם אינך חברותי זה אומר, חלילה, משהו על החינוך בבית, אוי מה היה לנו?
ומה קורה להיפך, אם כבר? האם הורים שלא משמשים מפיקי-אירועים-בשכונה ומסמרי-הערב-באירועים-האלה מסוגלים להכיל ילד שמביא הביתה חברים, וכשלא – מבלה בחוץ?
ומה נורמלי? ומי קובע?

מרכז המחוננים הוא "בשביל החברים"

"למחוננים יש בעיה חברתית. זה הרי ידוע, כל מי שמכיר מחוננים יודע את זה".
"אה, רגע, ההוא, החברותי הזה, מחונן?!" (– טוב, זה עוד בטווח הטעות הסטטיסטית. מישהו צריך להיות היוצא-מן-הכלל המעיד-על-הכלל).

כמו מיתוסים אחרים, גם המיתוס הזה על מחוננות – יש לו על מה לסמוך, ועדיין, הוא מיתוס ואיננו מציאות. "בבית הספר היסודי לא היו לי חברים, אבל כאן – יש לי המון"; "אין לי בעיה חברתית, פשוט בשכונה אין לי חברים". את המשפטים האלה אני שומעת שוב, ושוב, ושוב. בכיתות מחוננים, במרכזי מחוננים. "מה טוב פה? למה את באה לכאן?" אני שואלת בת עשר ביישנית, ובעיניים נדלק אור והיא אומרת: "בשביל החברים". וכשאני שואלת "ומה עוד", האור לא כבה לרגע, אבל המוטיב מתעקש לחזור: "אני לומדת פה דברים שלא הייתי לומדת בשום מקום אחר, וכיף לדבר עליהם עם החברות החדשות שהכרתי כאן. וזה כיף להפסיד בית ספר וגם המורים מעניינים ממש, והיום אפילו תבוא אלי חברה".

ובין השורות אני שומעת:
"בשביל החברים", כי בבית הספר הרגיל או הקודם לא היו לי, ואבא ואמא דאגו, וגם המורה. והאמת היא שגם אני, כי אם כולם דואגים כנראה שיש פה בעיה". ויש. בעיקר בעיה של חוסר התאמה, של היצע לא נכון. ולפעמים הוא פרפר, ולפעמים כריזנטמה – תלוי באיזה שדה הוא מוצא את עצמו…
ועוד אני שומעת: "ככה אני וזהו, וככה טוב לי. ולמה אחרים חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי?"

ומצד שני אני חושבת:
המחונן הוא כזה, לפעמים, והוא כזה כי ככה הוא – אבל גם כי אנחנו מטפחים את היותו כזה. הרבה יותר כיף לאתגר את המחונן בן החמש בשאלות בחשבון ובמשחקי מלים ולא ב"עכשיו אתה מסתדר לבד עם חבר, בלי שאעזור לך". הרבה יותר קל להניח שאין למחוננת חברות כי כולן מחפשות את ערוצי האיפור והאופנה ביוטיוב, ואף אחת לא צופה כמוה בסרטוני המדע, מאשר לפתוח בפניה תחומי עניין חדשים, לתרגל אתה שיח לא-אינטלקטואלי, לעודד אותה להצטרף למעגל ולפתוח בשיחה עם מי שהיא לא מכירה.

אז מי אני. ומה החלק של המחוננות ב"אני" הזה?

אביטל אנגל היא צלמת ומעבירה סדנאות. לאחר שנים של עבודה עם אנשים, רכשה אביטל מיומנות ורגישות שמאפשרת לה לחזק את תחושת המסוגלות של המשתתפים באמצעות שיח שמתפתח סביב התמונות שצולמו במהלך הסדנה. בין השאר, היא מעבירה לתלמידים מחוננים סדנת צילום בדרך לתקשורת מקרבת ולגיבוש. הסדנה עוסקת בדיוקן, בפערים שבין איך שאני רואה את עצמי לבין איך שאני נתפס ע"י אחרים ומה השינוי שהייתי חפץ בו.

בדרך כלל, בכיתות המחוננים, קהל היעד הוא תלמידים שמכירים זה את זה. תמיד מעניין לראות איך בוחרים התלמידים עם מי לעבוד? אילו תלמידים יבחרו שלא להשתתף, ואיך – באופן מופגן או בעדינות? מי אלה שישתפו בתהליך שעברו, יסבירו את התמונות שצולמו, ומי יימנעו מכך?

בסדנאות שמעבירה אביטל, כמו ביצירות תלמידים מחוננים במסגרת הבמות המחוננות לקולנוע, לתיאטרון ולכתיבה שמפעיל האגף למחוננים ולמצטיינים, יש עיסוק רב בשאלה הזהות הזאת, המחוננת. מי אני, מה זה מחונן, מה חושבים עלי ומה זה אומר עלי שחושבים עלי כך. זה הגיוני: מדובר בתלמידים בכיתות ה-יב – בדיוק הגילאים בהם עוסקים בזהות, במשמעות החיים בכלל ושלי בפרט.

לפני מספר חודשים זכיתי להנחות מושב בו הציגו תלמידים מחוננים הצגות פרי עטם ובבימויים. המושב התקיים ביום הצגת תוצרי הבמה המחוננת לתאטרון – ​​​תכנית לקידום כתיבה והפקה של הצגה במסגרות המחוננים, הכוללת מתן במה ארצית לתוצרי התלמידים. חמש הצגות של תלמידי ביה"ס היסודי הועלו באולם "הבימה", ובחלקן – כמו גם בהצגות לא מעטות של תלמידי החטיבה – סיפרו התלמידים על חוויית המחוננות. שווה לראות את ההצגה כולה, אבל אני משתפת פה סצנה קצרה מתוכה, שעוסקת בדימוי העצמי של המחוננת וסביבתה:

מעניין לחשוב מה היה קורה אילו לא היתה למחוננים מסגרת מתאימה כזאת, שבה מותר להם לומר את הדברים כפי שהם: מסגרת שבה מותר לצחוק, מותר לכאוב, מותר ללגלג על עצמנו, מותר לשים מראה – לנו, ולמסתכלים עלינו, ולפעמים, בשוליים, מותר גם לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו.

ואיפה אנחנו? הורים, מורים?
כמה אנחנו מאתגרים אותם, וכמה מגוננים ומונעים מהם התנסות?
ומה הם, ומה אנחנו: פרפרים או כריזנטמות?

~~~

The post פרפרים וכריזנטמות: מחשבות על כישורים חברתיים של ילדים appeared first on אירועים מחוננים.

The post איתור מחוננים: האם מחוננות היא כתר? appeared first on אירועים מחוננים.

"שום דבר היא לא עושה עד הסוף". זה בדיוק מה שאמא שלי נהגה לומר עלי. לא בלי צדק, אודה ואתוודה (יותר קל להודות כשאמא כבר לא יכולה לומר "שלא תגידי שלא אמרתי לך", ובעיקר כשנזכרים בצד-האחד-בלבד של האפודה שסרגתי בכתה ט', בערימות שברי הכלים שיום אחד יהיו שולחן פסיפס ובשטיח הטריקו שהתחלתי לסרוג במרץ בחורף תש"פעם).

רגע, הפוגה

כדי לכתוב את הפוסט הייתי צריכה מוזיקה ברקע. מזל שיש אינטרנט, ומכל פוסט אני לומדת משהו: גיגול מהיר גילה לי שיש עוד יצירות בלתי גמורות מלבד הסימפוניה של שוברט, שמסופר עליה באתר "אאוריקה" (החלק הראשון היה מעניין, לא יכולה להעיד על השאר). לחלקן יש סיבה טובה מדוע לא הסתיימו – הסגדרה פמיליה של גאודי, למשל:

ובחזרה לסימפוניה הפרטית שלי

מה מטריף אותנו יותר בילדינו? התכונות שירשו מאיתנו, או אלה שירשו מבני הזוג? – לא התעמקתי בשאלה הזו עד הסוף, אבל אצל תלמידות – תמיד יש בי אהדה לתכונה שאני מכירה מעצמי. וגם במקרה הזה, היה לי קשה להתמודד עם ב'; כי מה היא עשתה, בסך הכל? – התנהגה כמוני.
בלימודים דווקא הייתי בסדר. רוב שנות ילדותי הייתי ילדה-טובה-ירושלים, מספיק בשביל לכתוב עבודות ולקשט ולכרוך ולהגיש אותן כשהן מסודרות להפליא. אבל לא כתבתי את העבודה הסמינריונית בקורס "יהודי ארה"ב" בתואר השני (וככה יצא שסתם, סתם קראתי פרק אינסופי באנגלית ועוד הצגתי אותו בפני הכתה!), אצבעות ידי לא יספיקו לספירת ההשתלמויות שאני לא מקבלת עליהן גמול משום שלא הגשתי עבודה, וחוץ מזה – גם אם ביטויי התופעה שונים, התופעה – אחת היא.
שנים רבות עברו עד שהבנתי שאני לא היחידה. שנים עד שהכרתי תלמידים מבריקים שהציונים שלהם מביאים את המורים לעקם את פרצופם: "מחונן? הוא?!? ממש לא! שום דבר הוא לא עושה". מה שכמובן לא קשור להיותו מחונן או לא – כי מחוננות היא הפוטנציאל, וההצטיינות – ההתנהגות. במלים אחרות, מחוננים תת-משיגים פגשתי; מצטיינים תת-משיגים – זה כבר אוקסימורון.

אבל למה?

הרבה סיבות לה, לסימפוניה הבלתי-גמורה.
לעתים זה חוסר עניין. גם אם היה עניין בהתחלה, והעיניים ברקו מתובנה חדשה או מפתיעה, מגיע שלב בלמידה בו פג החידוש, ואת מקומו תופסת שגרה סיזיפית. ההתרגשות – טבעה שהיא זמנית, ואם הקריאה והגילוי מתקדמים בקצב של רכבת מהירה, כתיבת המטלות עלולה להתנהל ככרכרה ישנה הנשרכת מאחורי סוס עייף. אתגר מתאים עשוי להחזיר את האדרנלין, אבל לא תמיד.
לפעמים זה חוסר עניין בתוצר המבוקש דווקא, והמחונן, שיש לו צורך באוטונומיה, ממש לא מתחשב בכך שמישהו אחר (אבא ואמא, המורה, "כולם") החליט שדווקא מאד חשוב ש (הוא יכתוב, או יצייר, או יציג בפני קהל, או אפילו ייבחן) – מספיק שהוא למד.
לעתים זה החשש מכשלון. "אוהבים אותי כי אני מצליח", חושב הילד, ואם כך – מה יקרה אם ידעו שיש משהו שבו אני לא מוצלח? – וכבר עדיפה ההימנעות, כפי שהסבירה לי ש' כשהתחלנו לקשט את הכתה, והצעתי לה תעסוקה: "אני לא יודעת לצייר. לא, גם לא לצבוע. תאמיני לי, אני אצא מהקווים ואהרוס הכל. לגזור? – לא כדאי לכן, אני גוזרת הכי עקום שיש. אני אעזור בסוף, כשיהיה צריך לנקות". והחשש כבד – ומוצדק, כי הדמיון העשיר והמפורט, שעשוי להיות חלק מעוררות-היתר המתלווה למחוננות, מתאר תמונה מושלמת, והחשש שבסוף לא תתממש מפחיד כל כך, שעדיף שלא ננסה בכלל.
לפעמים מדובר בקשיים (כן, גם למחוננים קשה לפעמים), או בלקויות למידה. אני זוכרת את שלג שלנו, בגיל חמש בערך, במהלך אבחון של מרפאת-בעיסוק: לאחר ציור של ריבועים מושלמים ובעלי זוויות של 90 מעלות, הגיעה הבקשה לצייר משולשים. העילה לאבחון היה קושי מוטורי, שבא לידי ביטוי בין השאר בחציית קו האמצע, וההתחמקות המיידית של שלג היתה אלגנטית להפליא: "זה לא כיף לצייר משולשים. יש לך משהו יותר מעניין לתת לי?".
ולעתים – כי גם מחוננים יכולים ילדים "נורמלים" – הוויתור הוא תוצאה של פיזור נפש, או טרדות אחרות, או אפילו (מותר עוד לומר את זה היום?) עצלנות גרידא.

וכתמיד, החלק הקשה (הראשון) הוא להבין ולהבחין – מה אנחנו רואים, ומה זה אומר, או לכל הפחות מה זה לא אומר (זה לא אומר שהילד לא מחונן… ולא אומר שהוא לקוי למידה, אבל גם לא בהכרח אומר שלא), ואחרי שהבנו – מתחיל החלק הקשה (השני) של העבודה האישית, הדיאלוג, הדירבון, כל אלה שמהווים יחד את התהליך הסיזיפי והמקסים הקרוי "חינוך".
תהליך.
סיזיפי.
מקסים.
ואף פעם לא נגמר.

נ.ב

לפעמים אי אפשר להתווכח עם הגורל.
הפוסט הזה היה אחד הראשונים שהתחלתי לפני שמונה חודשים, כשפתחתי את הבלוג.
כתבתי וכתבתי, עשרה פוסטים אחרים פורסמו בינתיים, והוא לא נגמר.
כתבתי אותו שש או שבע פעמים. ושוב שיניתי, הזזתי, התלבטתי, והחזרתי, ושוב.
כנראה שהוא היה צריך משהו מיוחד. שינוי מקום או אוירה.
סיימתי אותו ביום בו ישבתי במתחם העבודה הנעים והמזמין – ההאבלוגינג בכפר סבא. הגעתי ליום עבודה בשירות הבלוג. היו לי ארבעה פוסטים שתכננתי לסיים במהלך היום, והפוסט הזה היה הרביעי.
ההאבבלוגינג פתוח עד 16:00. ב-15:40 לחצתי על "שמור" והתמתחתי בפעם האחרונה.
עשיתי "וי" על הפריט הרביעי.

~~~

ואצלך?

האם כל המשימות מושלמות במועדן, ורשימות ה"מה נעשה היום" מלאות ב"וי"? או שכמו אצלי, גם מאחוריך משתרך שובל בלתי-גמור?…

~~~

The post הסימפוניה הבלתי-גמורה appeared first on אירועים מחוננים.

מאחר שאינני ניהיליסטית לגמרי, בפוסט הזה אני רוצה לתת את חצי הכוס המסודרת: מתי כדאי לעשות זאת, ומתי זה גם יעבוד.

וכדי לא למתוח אתכם, אומר זאת כבר עכשיו: כדאי להרגיל לסדרי למידה כשהם חשובים באמת ללמידה, ובזמן שבו הלמידה מזמנת אותם מעצמה ובעוצמה כזאת ש(כמעט) אי אפשר בלעדיהם.

למען הסדר הטוב

דוגמא להרגל חדש כזה חוויתי על בשרי השנה.

פעם, בימי עלומי הרחוקים, נהגתי לכתוב סיפורים. מאוחר יותר, כשלמדתי הוראה, הבנתי שכשאני מכינה שיעור יש לי בידיים סוג של סיפור, ועכשיו נשאר לחשוב איך לספר אותו. התוכן הוא המלך, וכל השאר – טכניקה: יש מי שמוזג את המים לתה וחולט בהם את העלים, יש מי שמניח שקית ומוזג את המים מעליה, יש הכוללם יחד בסיר וממתין בסבלנות לבישול אטי ויש שמכינם מפולי קפה.

אז יש טכניקה, חשבתי, ויש מהות. ויש נטייה לערב אותן זו בזו לכדי מוצר מוגמר, ויש שמקדשים את המוצר המוגמר הזה ובעקבותיו את הטכניקה. אבל אני? – בנושא הזה של הטכניקה אני לא ממש מקפידה. פעם כן, פעם לא, איך שמתאים. טכניקאית-על-הרצף, כאילו.

ואז הפציעה מייקרוסופט בעולמנו, ומשרד החינוך התחיל להכניס מחשבים לבתי הספר, ומצגת הפכה להיות משהו שאי אפשר להעביר שיעור בלעדיו. ואני פיתחתי טכניקה משלי להכנת מצגות, מהסוג המכונה "מעורב", שכללה בעיקר הקדשת זמן רב (מדי) למציאת תמונות מגניבות ולעיצוב כיתוב גדול וקריא.

שינוי סדרי בראשית

יום אחד נפל דבר במסדרונות לב-רם: המזכירות הפדגוגית הודיעה לשאר אגפי משרד החינוך שיהיה כנס ווירטואלי למורים, ומנהל האגף למחוננים ולמצטיינים הודיע לי שאני מספרת שם על קורס "ערי העתיד" שהאגף מפעיל, זו השנה השניה, במסגרת בית הספר הווירטואלי לתלמידים מחוננים בחטיבת הביניים.

מספרת. סיפור. התחלתי לחשוב.

לשמחתי, המזכירות לא באמת ציפתה שאחשוב לבד: את הכנת המושבים ליווה ינון טגנר. התמזל מזלי, ולראשונה משתי פגישות העבודה הגענו רק שנינו, וזכיתי באימון אחד-על-אחד, שכלל את הגדרת הסיפור שאני רוצה לספר, חידודו ודיוקו. (אם האימון הצליח או לא תוכלו לבדוק בעצמכם באמצעות צפיה של 10 דקות בהרצאתי הקצרה "יותר מהר, יותר גבוה" – מחוננים לומדים יחד במציאות מדומה".)

פרזנטציה היא סיפור, הסביר ינון, ואם היא סיפור – סימן שיש לה התחלה, אמצע וסוף. את זה כבר ידעתי. אבל, הוסיף והפתיע, גם להכנת פרזנטציה יש סדר: קודם כותבים את הסיפור כולו, אחר כך מאיירים אותו, ואז קוראים אותו ומדייקים שוב ושוב כדי לוודא שהוא מספר בדיוק את מה שרצינו. ובכל פעם קוראים את הסיפור מההתחלה ועד הסוף. זה יותר יעיל, ובוודאי יותר מסודר, מלכתוב עמוד, ואז לאייר שניים, ושוב לכתוב שלושה וחוזר חלילה, הסביר ינון בהרצאה למרצים, וזה משפר את ה"סיפוריות" של הפרזנטציה ואת הדרך בה אנחנו מרגישים בה בטוחים, כי יש לה רצף, ואנחנו מבינים אותו, ואם אנחנו מבינים – גם השומעים יבינו.

והרעיון הזה, שיש סדר "נכון" להכנת פרזנטציה, שינה לי סדרי בראשית.

עושים סדר

אז איך מנחילים את ההרגלים ואת חשיבותם לתלמידים מחוננים? איך דואגים שיבינו בעודם צעירים את מה שהבנתי אני בגילי המופלג?

העבודה, כתמיד, מוטלת על כתפינו, המבוגרים. לא עבודת הקניית ההרגלים, אלא עבודת החשיבה: הבחינה (הלא-נעימה!) של עצמנו – האם ההרגלים שאנו מנסים להקנות הם חשובים ונכונים ובאמת צריך אותם? ומה מטרתם?

אני, למשל, אוהבת מאד שהבית שלי מסודר. דא עקא, שאינני אוהבת לסדרו. ממש כמו ספרות קלאסית, שהיא כידוע מה שאף אחד לא רוצה לקרוא, אבל כל אחד היה רוצה להיות have been read… – אז כשאני דורשת מילדי לסדר את חדריהם, מדוע אני עושה זאת? האם משום שאני מאמינה שחדר מסודר הוא עדות לאמא מסורה או שהוא מתכון לחיי נצח, או פשוט – משום כך אני רוצה וזהו?

ואם האחרונה היא התשובה הנכונה – וזה בסדר גמור! אני שמרנית, וחושבת שזה ממש בסדר לדרוש מילדי שיעשו משהו בשבילי, אפילו כשזה "רק" שגעון שלי – אני צריכה לדעת שזו הסיבה האמיתית לבקשה, ולא מזיק שגם הם ידעו.

האם יתרגלו ילדי לסדר הזה? אינני יודעת. אני מקווה שיתרגלו ליהנות מסדר, ושימצאו לעצמם את הזמן והדרך לסדר להם כזה; אבל כשאני מבינה מה מקומו בחיי ובחייהם, וגם הם מבינים, אני פחות דואגת מהאפשרות שעצם הצורך בסדר יהפוך למפלצת המשתלטת על זמנם ללא הצדקה.

סדר העבודה

אז מה מטרת הרגלי ה"תלמידאות" שאני דורשת מתלמידי?

האם מטרתם להקנות סדרי למידה הכרחיים, או מומלצים, לצורך נושא הלמידה?

ואולי אני מבקשת להקנות הרגלי למידה מתוך ראיה-לעתיד, כי גם אם היום התלמידים המחוננים שלי יכולים להסתדר באינטואיציה ובבלגן – בסופו של דבר, בחיים האמיתיים, יש להניח שיצטרכו להתאמץ?

– אלה מטרות חשובות ללא ספק; אבל אני חייבת לחזור ולשאול את עצמי: האם הן העומדות בבסיס ההחלטה לחנך לתלמידאות, או שמטרתה האמיתית היא להקל עלי "להחזיק" את הכתה? (וכמו עם ילדי, אומר גם כאן: לא ש"להחזיק את הכתה" זו מטרה רעה, היא אפילו חשובה לפעמים, אבל אסור שאבלבל בינה לבין למידה…)

ועוד שאלה חשובה: האם הלמידה שאני רוצה לקדם באמת דורשת הרגלים כאלה גם מהתלמידים המחוננים, או שהם יכולים להגיע לתוצאה המקווה בלי הרגלים וסדר, רק מתוך אינטואיציה או עבודה מהירה, אם-כי לא יעילה?

ואחרי שהגדרתי לעצמי את המטרה שאני רוצה להשיג, ואני בטוחה בחשיבותה, ובהנחה ששימוש בסמכות ללא הסבר רציונלי פחות עובד (כי "הנוער של היום", וכי מחוננים), כדאי שאוכל להוכיח גם לתלמידים שההרגל הזה חשוב באמת ללמידה או להצלחה. וכדי להוכיח זאת עלי לחבר את ההרגל לצורך אמיתי ועכשווי, גם אם הוא אמיתי ועכשווי ורלוונטי רק בהקשר של הלמידה. ואחרי שאעשה את שני אלה, נותר לי רק לעודד מאד, מאד, את השימוש בו.

יהיה בסדר

אחרי שעשינו את כל זה, נשאר לנו רק לנשום עמוק, כמו בחינוך, ולהאמין.

להאמין שבסופו של יום, (גם) התלמידים האלה יהיו בסדר.

~~~

The post מועדון הסדר הטוב: חלק ב – הגיע זמן חלום appeared first on אירועים מחוננים.

איך מרגילים ילדים לסדר?

כתלמידה ביסודי, בתיכון, בת-שירות-לאומי, סטודנטית, אמא, מורה, מדריכה – בכל שלב ותפקיד ניסיתי, באמת שניסיתי, לתחזק יומן מסודר. כמעט תמיד נכשלתי. חברות ההוצאה-לאור של יומנים דווקא היו מאושרות. אחרי הכל, הן עשו עלי הון קטן: אין דגם שלא ניסיתי – גדול, קטן, בינוני, פשוט, מעוצב, יומי, שבועי, חודשי, ירחי, שמשי… ובדיוק כשמצאתי אחד שהצליח לסדר את שבוע העבודה המשונה שלי בצורה שאפילו אני אבין – הפציע הסמארטפון בחיי (זאת יש לדעת: זימונים שמתקבלים במייל לא מעדכנים את היומן הכתוב באופן אוטומטי. את הסמארט דווקא כן. זו בהחלט בעיה שמישהו צריך לתת עליה את הדעת, וכשהוא יתן – הוא מוזמן לספר לי, מבטיחה להיות הראשונה שתשקיע בקמפיין מימון ההמונים שלו). בסך הכל – היומן, כמו הרגלי עבודה מסודרים אחרים שניסו המורה רבקה והבאות אחריה להנחיל – ממש לא עבדו אצלי.

לפחות לא כל עוד הסתדרתי בלעדיהם.

סדר הסדרים

רצה הגורל, ואני חברה בקבוצות חינוכיות רבות, בעיקר ברשת. כל אחת מיוחדת וייחודית ויחידה, והצד השווה שבכולן שהן מחפשות פתרונות מופלאים לחינוך, ועד שימצאו – דרכן להזדעזע נוראות מהמערכת הקיימת. וכך, פעמיים-שלוש בחודש מזהה הפיד שלי רעידת אדמה, 7.2 בסולם צוקרברג. אכלו לי, שתו לי, דרשו לי מהילד: ללמוד בעל פה, לשבת יפה, להקשיב למורה, להגיש עבודה. ואיך ירגיש מי שלא מסוגל, וזה היה אולי רלוונטי בימי המהפכה התעשייתית אבל לא היום, וכל הגזרות הללו נועדו רק להקל על המורה לשלוט בשלושים נתיניה…
ולא הייתי נדרשת לכל אלה, אלמלא היו המקוננים על מצב החינוך כורכים מסגרת ומהות ומטביעין אותן יחד, ומביאים אותי להרהר בזיווג הקדוש של למידה עם הרגלים, או בשמו המ(ק)ורי יותר, "תלמידאות".

מים רבים עברו בירדן מאז ניתנה התעודה הראשונה בבית הספר הראשון של המהפכה התעשייתית, זה שכולנו יודעים שהוקם כדי "להיות בייביסיטר שמגדל דור נוסף של פועלים צייתנים", ועד לימינו. הרבה דברים השתנו, למרות שאוהבים לומר שלא. גם תעודת ההערכה השתנתה, יפתה, התעדנה, ועדיין היא מכילה שני רכיבים, גלויים או סמויים: הישגים ותלמידאות. הישגים – זה ברור, כך מודדים את הביצועים בעקבות הלמידה. ותלמידאות מהי? – ענייני התנהגות, הליכות, סדר ונקיון שמפגין התלמיד בהווה, אם כי יש שיאמרו: הם הדברים המספרים על החינוך החשוב-באמת, זה שהתלמיד מקבל לעתיד.

כך, למשל, נראה גב-התעודה בבית הספר היסודי בו למדו גשם ושלג:

וכך נוהגים בתי הספר לחנך לתלמידאות: מרגילים ומתגמלים.

תרגילי חוק וסדר

מרגילים – בנהלים:

שלושה עפרונות מחודדים בקלמר, מחק ומספרים ודבק וצבעים; ילקוט עם תאים ייעודיים לחוברות ולמחברות ולקלמר ולאוכל ולסיכות השיער, שלא יתערבבו חלילה ויבלבלו את התלמיד ויקשו על חייו הקשים-ממילא; ממשיכים בכתיבת שיעורי הבית במחברת וגיבויים ביומן, והכנת שיעורי בית, ולמידה לבחינה – וכל אלה דווקא כך ולא אחרת, ועוד מתגברים והולכים בקבוצות הווטסאפ ("רק מזכירה שהילדים שיש מ' בשם משפחתם צריכים להביא מחר ירקות לסלט, והילדים שאין ש' בשמם הפרטי יביאו בקבוק שתיה", "למי יש את החומר לבוחן בחשבון?" ו"ממש חשוב שילמדו למבחן, גם אלה שחושבים שהם יודעים את החומר, כדי שיפתחו הרגלי למידה").

ככה מרגילים.

ואיך מתגמלים?

במלים ובמספרים: למשל, במתן ציון של 85 בתעודה, שהוא שקלול מושכל בין 100 במבחנים לבין 0 בהכנת שיעורי בית והבאת ספרים (ויומן!) לכתה, והימנעות מפטפטת ומבע מתעניין והינהון במקומות המתאימים, ולצד אלה הארה (כי הערות כבר אין, אסור להעיר לתלמיד, זה עלול לפגוע בנפשו הרכה, אבל הארה זה חיובי ומצמיח): "חבל שהשקעתך בלימודים אינה מספקת". אכן, חבל. חבל גם שרוב ההארות כאלה, המאירות את הבעיה בעדינות של קרן לייזר באור שמש, מושלכות לחשכת התודעה מיד עם קבלתן, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

ועל כריכת הלמידה והתלמידאות יחדיו אני תוהה: מה הקשר? מדוע לכרוך זו בזו? – שהרי הציון נועד לשקף הישגים ולא הרגלים, גם אם השגתו מבוססת על אלה; ומצד שני, אומר המח המורתי שלי, תפקידו של בית הספר לחנך ולהכשיר לחיים, וחיים ללא סדר – איזה טעם יהיה להם?

המהות והמִּסְדֶרֶת

אז זהו, שהרגלים זה עניין של טעם. וזה לא שיש לי משהו נגד הרגלים בכלל, והרגלי למידה בפרט. להיפך, אני מאד בעדם. בעיקר כשהם שלי, כי אז ברור שהם הגיוניים ומסדרים את החיים באופן מופלא. אבל חינוך ילדים אחרים להרגלים שנראים לי נכונים הוא סיפור אחר.

אבל עוד לפני הכל יש לשאול – האם החינוך להרגלים עובד? – ובכן, על זה כבר נאמר, אם כי בהקשר אחר:

כן, כי מתרגלים.
לא, כי מסגרת שאין בה צורך אמיתי – מזומן לה ברבות הימים אחד משני גורלות: הגורל הרע – להיסדק ולהישבר ולמצוא את עצמה מושלכת בקרן זווית, והגורל הנורא – לגדול ולהתעצם ולהפוך לעיקר ולהשאיר את המהות מאחור, כמו כאן, למשל…

וכמה שאני מפקפקת בחינוך הזה להרגלי תלמידאות לכלל הילדים – במקרה של המחוננים אני מאמינה בו עוד פחות. פשוט משום שאינו עובד. ואיך אני יודעת? – ובכן, תעודות רבות של מחוננות ומצטיינות עברו תחת ידי, ולא יספיקו לי אצבעות של כיתה סינית ממוצעת כדי למנות את הביקורות על תלמידאות שמצאתי שם. רובן גלויות, חלקן סמויות, וכולן אומרות: את החומר ידעת, והישגיך במבחן מעולים, אבל ההרגלים שלך, אוי…! ההרגלים…

למה הרגלים לא ממש עובדים?

כי כמו שתיארתי בפוסט על החירות הזאת, הנימוק "כך נכון לעשות" או "כך עושים כולם" לא תופס אצל מחוננים. "חשוב שילמדו ללמוד", "חשוב שילמדו לעבוד מסודר", "חשוב שיתרגלו לתרגל" – כל המשפטים הפדגוגיים האלה נכונים אולי, אבל לא בבית ספרנו.

עם השנים הבנתי, שבני אדם מסגלים לעצמם אסטרטגיות, ודבקים בהן, כי הן עובדות טוב, וכי ההרגל. כולם מסגלים לעצמם הרגלים. ואם ההרגל רע? – מסגלים אחר. מתי זה קורה? –כשההרגלים הקיימים לא עובדים מספיק טוב, או כשמעבר לפינה מציץ הרגל מפתה במיוחד. ולמה רק אז? – כי להתרגל זו עבודה קשה ("ולכן עדיף להרגיל את הילדים בגיל צעיר!" – נכון, אבל אם זה לא עובד, מה נעשה?…) והיא צריכה להיות שווה מספיק כדי לעבוד אותה. במלים אחרות, הרגלים – בשונה מתכנים ומיומנויות – דווקא כן צריכים להיות רלוונטיים.

ובכל זאת…

אחרי שאמרתי את כל אלה, אני חייבת לתקן את הרושם ולומר שאני לא לגמרי ניהיליסטית. בפוסט הבא – הגיע זמן חלום – אכתוב על חצי הכוס המסודרת: מתי כדאי להקנות סדרים, גם למחוננים, ומה כדאי לעשות כדי שזה אפילו יעבוד.

*תודה מיוחדת לרוח סערה, שהרשה לי לצלם חלקים – ולאו דווקא הכי מחמיאים – מתוך תעודותיו (כולל הפניה להורים, המודפסת על גב התעודה. אמיתי לגמרי. שלא תחשבו שהמצאתי)

The post מועדון הסדר הטוב – חלק א: החלום וסדרו appeared first on אירועים מחוננים.

ללכת בדרך שלי. ודווקא בדרך שלי

מדהים, איך מלים של תלמידה יכולות להחזיר אותי אחורה בזמן, חצי יובל בערך.

"לעשות תמיד הפוך מכולם, זו לא חשיבה עצמאית, אלא התנהגות עדרית", אומרת לי המדריכה שלי באולפנא לבנות. באולפנא יש פנימיה, ולכל כתה – מדריכה, והמדריכה הזאת היא הראשונה, ואחת הבודדות, מאנשי הצוות החינוכי שאהבתי וגם הערכתי מאד. אנחנו יושבות בחדרה הקטן, על המיטה המוצעת שלה, וביד – הספר "מוסר אביך" של הרב קוק, שאנחנו לומדות יחד, מדי פעם, כחלק מהקשר שלנו. והשיחה מתפתחת לכיוונים שונים, וזו דרכה להעיר לי, ולתת לי כיווני מחשבה, שאת רובם שכחתי כנראה, אך מיעוטם מזכיר את עצמו מדי פעם, כמו הזיכרון הזה.
ואני צריכה לחשוב על זה. קשה לי עם הרעיון שהליכה נגד העדר היא בדיוק כמו הליכה עמו, שעשיית ההיפך אינה עדות לחשיבה עצמאית. אני בת 16, וחשיבה עצמאית היא אחד העקרונות החשובים בעיני. לא בחרתי ללמוד באולפנא זו, ואני מחפשת את המקומות בהם אני יכולה להפגין את האותנטיות שלי. קשה לי עם הרעיון הזה – לא משום שאינו מובן, אלא משום שלכל עשיית "ההיפך" אני יכולה למצוא צידוק מקומי, שיסביר למה הפעם אני חושבת אחרת. – ואם כך, אני אומרת לה, אני לא הולכת עם העדר! כל פעם אני חושבת בנפרד, ומגיעה למסקנה משלי. ומה אני אשמה שהעדר תמיד בוחר לעשות טעויות?
והיא מחייכת אלי, וממשיכה בקריאה, ואני נשארת עם הרגשה מרגיזה, שהחיוך שלה הוא מסוג "כשתגדלי תביני", מהחיוכים היותר מאוסים שיודעים המבוגרים לחייך (והיא מבוגרת ממני בשלוש שנים בסך הכל, מי ישמע).
ומדי פעם, בשנים הראשונות שלאחר השיחה הזאת, אני מתבונת בעצמי "מבחוץ", בודקת: האם העמדה האופוזיציונית שלי היא סוג של "דווקא נגד", או שאני באמת עצמאית?

וכשאני רואה את האופוזיציוניות של נ' מולי – איך אני יודעת אם זה צורך באוטונומיה או סתם ערעור על סמכות? מתי זה הצורך לעשות הפוך, ומתי הצורך לעשות נכון כאשר האחרים עושים לא נכון, ומתי הצורך לעשות כמו שאני רוצה, בלי קשר למה שעושים האחרים?
אני באמת לא יודעת. לפחות לא תמיד.

זה הולך כמו חוצפה, מגעגע כמו חוצפה, אבל אולי זה לא חוצפה?

"חבל שאתה יוצא למרכז המחוננים", אומרת אחת המורות לשלג שלנו, שמפסיד את השיעורים שלה באופן קבוע. ובאמת חבל לו שהוא מפסיד, הוא הרי אהב את השיעורים שלה בשנה שעברה. "אבל ביום שלי במרכז המחוננים" – הוא עונה לה בתמימות ילדותית – "אני לומד יותר ממה שאני לומד כל שאר השבוע בבית הספר".
למזלו, יש לו מזל (וחיוך מקסים), כך שהיא מזהה שזו כנות ולא חוצפה, ומבינה שזו דרכו לומר לה ש"מרכז המחוננים עונה על צורך אמיתי שלי, זה לא סתם שאני יוצא אליו ומפסיד לימודים פעם בשבוע; ואולי", הוא גם אומר לה בין השטין, "אילו היה בית הספר נותן לי מענה מתאים לא הייתי צריך להפסיד כלום"; (לא בטוח שזה נכון, אגב. היום השבועי מזמן הרבה יותר מאשר מה ששלג קורא לו "למידה". הוא מזמן חברים חדשים, קבוצת שווים, שאפשר לדבר בה בנושאים ובצורה שמאתגרת ומעניינת אותו, ויום אחד – כמה שנים לאחר השיחה הזאת – יהיה זה המקום הראשון בו מערכת החינוך דורשת ממנו עבודה רצינית).
וכשהוא משתף אותי בבית בשיחה, אני שמחה בשבילו שהבינה, כי לא תמיד קל לזהות תשובה תמימה כזו. אני חוששת שמורים אחרים היו מפרשים את התשובה הכנה שלו כחוצפה. וכאמור, גם אני לא תמיד יודעת אם מדובר בחוצפה או בחיפוש אמיתי. אבל לפחות אני שוקלת את שתי האפשרויות.

מחוננים צריכים אוטונומיה

את הצורך באוטונומיה מכיר כל מי שמכיר מחוננים והתוודע למאפייני המחוננות. הצורך בחיפוש דרך עצמאית, הקושי לקבל דרך רק משום שמישהו אחר חושב שהיא נכונה. תכונות שמאפיינות גיל התבגרות אצל ילדים אחרים, אבל אצל מחוננים הם מופיעים קצת אחרי הופעת דופק. וכמו מאפיינים אחרים של מחוננות, גם הצורך באוטונומיה מטעה. כי באמת, איך נדע?

את הצורך של ילדי באוטונומיה ראיתי פעמים רבות. זוכרת איך הציעה גיסתי המנוסה שאקנה מדבקות כוכבים לגשם שלנו, ואדביק לו כוכבים לעידוד התנהגות רצויה, כי "על טייסים זה עובד, אז למה לא על ילד בן שנתיים וחצי?" – וגשם תלה בי עיניים תוהות: "את חושבת שאם תתני לי מדבקה אני אעשה יותר פעמים מה שאת רוצה?"… עם רוח המדבקות דווקא עבדו נהדר, אבל רק כשמטרותינו התלכדו ממילא. בקיצור, לא זו בלבד שאי אפשר היה לקנות את השלושה האלה, כבר מגיל צעיר, – אפילו לשכור מי מהם לפי שעה היה קשה.
ואני חושבת שמבין מאפייניה הלא קוגניטיביים של המחוננות, הצורך באוטונומיה הוא הקשה ביותר לעיכול שלנו, המבוגרים. בעיקר כי הוא נראה כערעור מכֻוון על סמכותנו. ולפעמים הוא אכן כזה: לא חסרים מחוננים עזי-פנים… והאוטונומיה היא קריאת תגר על הבחירות שעשינו אנחנו, היא רומזת שאנחנו לא חושבים, שאנחנו עושים דברים רק כי כולם, ופוזת "האדם החושב" שלהם, שאופיינית ממילא לתלמידים – ובעיקר אם הם מתבגרים – יכולה להטריף.

ואולי זה פער הדורות? או שזו פשוט התבגרות?

"הבן שלי מאד אוטונומי", אומרת לי חברה בחצי צחוק על בנה, "וזה ממש לא הופך אותו למחונן". נכון. אוטונומיה אינה נחלתם של מחוננים בלבד. ויחד עם זאת, סטטיסטית, היא מלווה את המחוננות. כי כשחושבים – חושבים על הכל, ומחפשים הסברים המניחים את הדעת, ו"כי ככה עושים" ממש לא עונה על ההגדרה הזאת.
וכאן, אני חושבת, טמונה חשיבות ההבדלה בין חוצפה וערעור על סמכות לבין הצורך באוטונומיה. כי בעוד שאת החוצפה אנחנו רוצים לבער, ויש סמכויות שאנחנו חפצים ביקרן (לפחות אם איננו אנרכיסטים) – את החשיבה העצמאית אנחנו רוצים לשמר, ואי אפשר לשמר אותה אם מגבילים אותה ללא הרף. להיפך: צריך לתת להם סיבות לחשוב, לאמת, להתעמת, לפרק ולהרכיב את דעתם העצמאית. למרות שזה מפחיד, כי יכול להיות שדעתם העצמאית תהיה שונה משלנו.

ועוד אחת החוויות המופלאות שלי כמורה: תחילת שנת לימודים, חודש אלול, ואני יוצאת עם תלמידות לאמירת "סליחות". ולפני הסליחות – שיחה של אחד מרבני המקום. כשאנחנו יוצאות, אומרות לי שתיים מתלמידותי: "את, לפני שנתיים, אמרת לנו בדיוק ההיפך". והן צודקות. אני זוכרת את השיעור בו אמרתי בדיוק ההיפך, את הוויכוח הערני שהתרחש אז. ולרגע אני נהנית מהמחמאה (זוכרים מה אמרתי! שנתיים אחר כך! חלומה של כל מורה, לא?…) ואומרת להן: "יופי. עכשיו תתחילו לחשוב. שמעתן אותי, שמעתן אותו. לכו, תבדקו, ותחליטו מה אתן חושבות: האם אתן שמרניות כמוהו, או חושבות שיש מקום לשינוי, כמוני. תחשבו, ותבחרו לכן את הצבע שלכן". ויודעת באמת, שלא משנה לי מה יחליטו, כי יש הגיון בדרכו ובוודאי שבדרכי, העיקר שיחשבו בדרך, וידעו מה הביא אותן להחלטה.

חירות מחייבת אחריות

הפוסט הזה נכתב סביב חג הפסח, חג של יציאה מעבדות לחירות.
בין תכונותיו של העבד – היעדר הרצון. אין לו צורך בכך: הוא לא בוחר מה לעשות ומתי, ובהיעדר אפשרות בחירה, אין טעם ברצון. הוא עלול אפילו להפריע. החירות כוללת בתוכה את אפשרות הבחירה, והבחירה – נושאת עמה תג מחיר.
בשיעורי היסטוריה לימדתי על המהפכות של העת החדשה, על מלחמת העולם הראשונה ועל הקמת הדמוקרטיות החדשות באירופה כחלק מתוצאותיה. ותמיד חזרנו לשאלת התפרקותן של הדמוקרטיות בין מלחמות העולם. מה קשה בדמוקרטיה? – נהגתי לשאול את תלמידותי, הרי זו צורת השלטון הטובה ביותר שאנחנו מכירות, ובוודאי – הטבעית ביותר לנו, שגדלנו בתוכה. מה יש במשטרים שאינם דמוקרטיים, שקוסם יותר מהחירות ומשוויון ההזדמנויות שבבסיס הדמוקרטיה? – ותמיד חזרה התשובה: דמוקרטיה מצריכה מאמץ. היא מצריכה שותפות, אחריות, חשיבה, נקיטת עמדה… וזה מפחיד: הרבה יותר קל כשחושבים בשבילך, כשיש מנהיג חזק, אחראי ויודע כל. קל יותר כשהמדינה משמשת כגננת, כשהיא מטפלת באזרחיה חסרי האונים. זה קל יותר לכולם: לשלטון, שהרי הוא יודע, ולאזרחים, שרשאים להתלונן ולדרוש טיפול, ואינם נדרשים לשקול חלופות, להבין את מחירן, לבחור ביניהן ולשאת באחריות לביצוען.

איך נראית חירות?

מתישהוא, תוך כדי כתיבת הפוסט, שאלתי את עצמי איך נראית חירות.
חיפשתי תמונות.
כמעט כל התמונות שמצאתי נגעו, כך או אחרת, בגבולות. וכמעט כל התמונות שמצאתי ביקשו להשתחרר מהם. תמונה שאהבתי במיוחד רמזה לי שגבולות ישנם תמיד. לא תיתכן חירות מוחלטת, ותחושת חירות תורגש דווקא כשהיא מלווה בידיעה שהגבולות קיימים.
ואולי זו סיבה נוספת לאתגר שמציב בפנינו הצורך באוטונומיה: הוא מצריך אותנו להגדיר את הגבולות מחדש. לחבק ולהגביל, ולתת חופש בתוך המגבלות. ולהיות חלק מהאחריות על הבחירה ועל החירות.
ואם כך, לחנך לחשיבה עצמאית פירושו – להיות שם עם ילדינו בעת החיפוש, בעת הנסיון לפרוץ את הגבולות, בעת הגדרת גבולות חדשים. לאפשר להם ולהגביל אותם ולהגן עליהם בו-זמנית.
~~~
ימים שבין חג חירות לחג עצמאות.
שיהיו לנו חגים שמחים.

The post על החירות הזאת appeared first on אירועים מחוננים.

זה היה נכון. בית הספר חשב שכבר יש מענה – הילד, שייקרא בפוסט הזה שלג, הרי יוצא למרכז מחוננים פעם בשבוע, זו השנה השלישית – אבל כדרכם של ילדים מעצבנים, הוא לא מיצה את המחוננות שלו ביום השליפה, אלא היה מחונן גם בשאר הימים.

בעיה.

מחוננות. בעיה???

האמת היא שהכרתי את הבעיה מקרוב, כלומר מהעבודה. אחרי הכל, היו לי לא מעט תלמידות כאלה, מחוננות 24/7. אבל כל עוד יש לנו שקט תעשייתי, חשבתי, ושלג הולך לבית הספר באופן סדיר ואני לא מקבלת טלפונים עצבניים מהמורה – אני לא רואה טעם לעורר שדים.

"יש לנו ילד מחונן", מספרים לי לעתים הורים ועיניהם זורחות, משמע – מישהו אישר את מה שידענו תמיד, כי לא יכול להיות שהילד שלנו לא מחונן, והרי כל רואיו אומרים שהוא מוכשר, הסבתא מספרת את חוכמותיו וכל חברותיה מצקצקות בקנאה, ואפילו כבר המיילדת ראתה את זה, ולמרבה הצער – המורה, רק היא, לא שמה לב.

(ובאמת, למה לא לשמוח במתנה הזאת? שהרי אין ספק שמחוננות היא מתנה עצומה! )

"הוא משתעמם בשיעורים, כי אין לו אתגר", הם ממשיכים ומתארים את התמונה המוכרת – והכואבת – של כל מערכת חינוך באשר היא מערכת (כן, חברים, צר לי לאכזב, בעולם הגדול המצב לא טוב יותר, כנראה אפילו להיפך): "המורה לא מרשה לה להתקדם בחומר, למרות שהיא כבר יודעת הכל"; "באף שיעור הוא לא מקבל מטלות מאתגרות"; "חשוב למורה שהיא תלמד ללמוד ולתרגל, גם אם זה מיותר לגמרי, כי עצם ההרגל חשוב".

ואם להיות כנה, גם אנחנו שמחנו כשהגיע מכתב מהאגף למחוננים (עוד טרם ידעתי שאכיר אותו כל כך מקרוב) ובו הזמנה להשתתף ביום ההעשרה השבועי. שלג היה אז רק בכתה ב' – וגם אנחנו כבר הרגשנו שהוא לא ממש מאותגר, למרות שהמחנכת היתה נהדרת, ושלחה אותנו לקנות לו חוברות העשרה בחשבון וביקשה "שיביא אותן לכתה כדי שיהיה לו מה לעשות כשהוא גומר ראשון, וכדי שגם אני אראה מה הוא עושה".

הטרידה אותנו בעיקר הנסיעה – כי זאת לדעת: שלג נמנה עם הסובלים-בנסיעות (ולסבל הזה הוא יש נטיית התפשטות: מי שנוסע איתו סובל גם הוא). גם השעות הארוכות קצת הטרידו: את מערכת החינוך במועצה האזורית שלנו מנהלת בפועל החברה לפיתוח, האחראית על מערך ההסעות, ומאחר שאין לה רכבים פנויים להסעות טרנס-מועצתיות בשעות הבוקר – הולכים ילדי יום השליפה לבית הספר כרגיל, נשלפים משם אחרי שניים ורבע שיעורים, נוסעים דרך כל היישובים בסביבה לשש שעות לימודים וחוזרים בסביבות 17:30 – יום ארוך לכל הדעות, בוודאי עבור ילד בכתה ג. איך הוא יעמוד בימים הארוכים האלה?

אבל במהרה הפך מרכז המחוננים למרכז השמחה השבועי: הנסיעה היתה חוויה, החברים והמורים – שמחה גדולה, ובפעם האחת והיחידה בשש שנות לימודיו במרכז שהיה חולה ביום שלישי היה בכי קורע-לב בערב שלפני, שלרגע כמעט שקלנו לשלוח אותו בבוקר מצויד בכדור-אקמול-לשעה (לא שלחנו, בכל זאת הורים אחראים, אבל הוא היה אומלל להפליא).

וכך הלך לו שלג למרכז בימי שלישי, והכל היה יפה ופשוט, ואנחנו? – חשבנו שאפשר לנוח על זרי הדפנה.

מחוננות? בעיה…

אלא שלמחוננות מתלווים עוד מאפיינים, מלבד החוכמה, המשמחת-כשלעצמה: "קשה לו עם חברים, כי אף אחד לא מתעניין בנושאים שמעניינים אותו", ממשיכים לספר לי הורים, ובשלב הזה העיניים כבר פחות זורחות, "היא מדברת כמו מבוגרת, והחברות צוחקות עליה". למעשה, יש מתאם גבוה בין מחוננות לבין התפתחות א-סינכרונית, צורך חריג באוטונומיה ועוררות-יתר, כפי שזיהה דברובסקי. ובמהלך השנים מתברר שעבור חלק לא קטן מהילדים המחוננים – יום בשבוע הוא נפלא, אך לא מספק, ו"המערכת" לא תמיד מסוגלת לתת להם מענה.

(והנה הסיבה שבגללה יאמרו לכם הורים מסוימים, שמחוננות היא מתנה, וידוע שאין מתנות-חינם).

וכשגלעד התקשר, הבנו שהשלב המאושר ההוא, שיום השליפה הספיק לשלג שלנו – השלב ההוא הסתיים. וגם אם לא נורא בשאר ימות השבוע, אנחנו בהחלט יכולים לצפות שילד שהולך לבית הספר יחווה שם משהו שניתן לקרוא לו "למידה".

אז מה עושים איתו, באמת?

אין פתרונות קסם, למרבה הצער. (דרך אגב, גם קשה לדבר על פתרונות ל"מחוננים". כי כמו שכל הילדים שונים זה מזה, ולכל ילד אהבותיו ושנאותיו וצדדיו החזקים והחלשים – גם מחוננים שונים זה מזה). ולא, זה לא מקל על העבודה, אבל זה בהחלט עושה אותה הרבה יותר מעניינת. (וחוצמזה, אילו היו פתרונות קסם – לא היתה לי עילה לבלוג…).

אבל בתור התחלה אפשר לדבר על כמה כללים בסיסיים:

תנו להם לנשום.

תנו להם ללמוד, אתכם וגם לבד.

שימו עין על מה שהם עושים לבד, כשזה במשמרת שלכם.

אתגרו אותם גם במה שקשה להם ולא רק במה שקל.

תנו להם לבחור.

תנו את הדעת לעולמם הרגשי והחברתי.

בקיצור, תהיו אתם גם בילדות שלהם וגם במחוננות שלהם, או במלים אחרות – תנהגו בהם כפי שהייתם רוצים שינהגו בכל ילד: באהבה ובמקצועיות.

סוף הסיפור

ומה היה אצלנו, כשגלעד התקשר? – ובכן, מה שיפה במורים לחינוך מיוחד הוא ההבנה הפשוטה שלהם, שכל ילד צריך מענה, כלומר- יש צורך בהוראה דיפרנציאלית. במקרה של שלג, הדיפרנציאציה התבטאה בחוברות העשרה ובמטלות מאתגרות.

הבעיה האמיתית התעוררה כשהמורה הקבועה חזרה מחופשת הלידה. והחנון שלנו, הילד שמעולם לא העז להמרות את פי המורים – נכנס הביתה והודיע שיותר לא ייכנס לשיעורי מדעים. כמה שנאמר, "שטח משוחרר לא יוחזר". לא היתה ברירה. קבענו שיחה עם המנהל. סוכם ששלג יקבל פטור משיעורי מדעים, בשני תנאים: 1 – שישלים את המטלות בספר הלימוד על פי דרישת המורה, 2 – שיעשה עבודת חקר במדעים (בהנחיית אבא ואמא, כי המורה, כך הסביר לי המנהל, לא תהיה מסוגלת להנחות אותו).

המורה דרשה שיענה "על כל שאלות האתגר בספר". הוא ישב לעבוד, ועשרים דקות לאחר מכן הודיע שזהו, הוא מילא את חובתו למערכת. הרמנו גבה. בדיקה קצרה העלתה כי בכל הספר כולו היו שלוש (!!!) שאלות כאלה. כלומר, הוא עשה את שיעורי הבית, המורה דווקא לא. אבל – למרבה המזל – היא לא הוסיפה דרישות, והוא התפנה לבדוק את מצבם של נמרי השלג, ולחשוב מה צריך לעשות כדי להציל אותם מסכנת הכחדה.

הפעם יצאנו בזול.

~~~

חוויה מוכרת? – למה שלא תספרו לי על זה, בתגובות?…

The post אתה חוננתנו appeared first on אירועים מחוננים.