בין יחידות הבגרות שבאו בכפולות של 5 היו מחשבים, אלקטרוניקה ופיזיקה. בכיתת המחוננים בה למד היו שני מסלולים: לימודים לתואר ראשון במדעי המחשב או לימודי בגרות ברמת 5 יחידות בכל דבר שזז. שלג בחר בשני. כשהגיע לאוניברסיטה התלבט ובסופו של דבר בחר ללמוד מה שהוא באמת אוהב (תחום שתנאי הקבלה אליו הם שניים: דופק פעיל וחשבון בנק לתשלום מקדמה).

מה היה קורה אילו למד בכיתה אחרת? – קשה לדעת בוודאות. אבל ניתן לומר בוודאות שבכיתה הזו היה לו טוב, הרבה יותר טוב משהיה בבית הספר היסודי.

האם לימודים בכיתות מחוננים משפרים את ציוני הבגרות?

מדי כמה חודשים יוצא מחקר ששואל את השאלה הזו. פעם הוא שואל על תוכניות מחוננים בארה"ב ופעם על מקבילותיה בישראל. נייר עבודה כזה שכתבו ויקטור לביא ויואב גולדשטיין יצא השבוע וזכה לפרסום מהיר. החוקרים בדקו את ציוני בגרות ונתוני שכר של תלמידי כיתות מחוננים, ואלה ממצאיהם:

• ההשפעה של התוכנית על ממוצע ציוני הבגרות של משתתפיה זניחה.
• אין הבדל באחוז המסיימים תואר ראשון, אבל תלמידי כיתות המחוננים לומדים יותר מגמות מוגברות של 5 יחידות לימוד בתיכון, נוטים יותר ללמוד לתואר דו-חוגי וסיכוייהם להמשיך עד לדוקטורט גבוהים יותר מאשר קבוצת הביקורת.
• בלימודים הגבוהים נוטים תלמידי הכיתות הללו יותר למדעי המחשב, פיזיקה ומתמטיקה, והבנות – לרפואה. מקביליהם לומדים יותר הנדסה.
• לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשכר, בנישואין ובגירושין לאורך השנים.

איך ניתן להסביר את היעדר ההשפעה של כיתות מחוננים על ציוני הבגרות ועל השכר העתידי?

החוקרים ציפו, ככל הנראה, להשפעה מרשימה יותר על הישגי התלמידים בבגרויות ועל השכר שירוויחו בבגרותם, והם מנסים להסביר מדוע אין השפעה כזו. הם מדברים על הציפיות הגבוהות ממחוננים, על אפקט "דג גדול בבריכה קטנה" ועל הקושי של תלמידים שהיו הטובים ביותר להתמודד עם סביבה הומוגנית-יחסית, בה כולם הם כאלה שהיו הכי טובים, פעם. הם מזכירים גם את העובדה שהכיתות לא מסלילות את התלמידים להנדסה ומדעים אלא להיפך, פותחות עולמות רחבים של תחומי דעת נוספים – הומניסטיקה ואומנויות, למשל.

אלה הסברים לא רעים, אבל הם גול עצמי. הם מעלים סימן שאלה גדול על עצם שאלת המחקר: אם כיתות המחוננים לא מתכוונות לגדל דווקא את מהנדסי העתיד, למה אנחנו צריכים לחפש הסבר לעובדה שבאמת לא גידלו אותם? אם הן מצהירות על עושר של תחומי למידה ועל למידה מעמיקה, מדוע מפליאים את החוקרים ריבוי בגרויות ותחומי לימוד? הרי זו בחירה שבהכרח יש לה תג מחיר של כמה נקודות בציון הממוצע. בסוף יש לאדם רק 24 שעות ביום, ורק 7 ימים בשבוע. התלמיד שבחר ללמוד גם פיזיקה וגם ספרות והתלמידה שחברה ללמוד לתואר במקביל ללימודי התיכון ויתרו על משהו. אפילו מחוננים הם בני אדם.

ויש עוד שאלות חשובות שצריך לשאול על המחקר הזה.

אני אסתפק בשלוש:

המחקר בדק תלמידי כיתות מחוננים. ואיך בחרו את קבוצת הביקורת?

מציאת נתונים טובים למחקרים במדעי החברה הם עניין מסובך. החוקרים השתמשו בנתוני הלמ"ס אשר מזהים תלמידים שלמדו בכיתות מחוננים והיו צריכים להמציא להם קבוצת ביקורת מתאימה. יש דרכים שונות לעשות את זה, כל אחת וחסרונותיה. לצורך המחקר הזה נלקחו תלמידים דומים במאפייניהם הלימודיים – ציוני מיצ"ב, בגרות ופסיכומטרי – לתלמידי הכיתות. הדמיון הזה מניח שהם "מחוננים שלא למדו בכיתה ייעודית". אלא שההנחה הזו קצת מרחיקת-לכת. ציונים גבוהים במבחני מיצ"ב ובגרות ואפילו פסיכומטרי יכולים להעיד על יכולות מרשימות. הם יכולים להעיד גם על מאמץ ולמידה והשתתפות בתוכניות טיפוח אחרות שאין להן עדות בנתוני הלמ"ס. בנוסף, כבר דיברתי פה בבלוג על "כתר" של מחוננות, שמתייחס לפוטנציאל, ושונה מ"כתר" של הצטיינות שנמדד בביצועים. המיצ"ב מודד ביצועים, וכך גם בחינות הבגרות. הפסיכומטרי יכול למדוד פוטנציאל אם נניח שכל הניגשים אליו עשו קורס הכנה או שכולם לא עשו אותו. נכון שהורים רבים שולחים את ילדיהם לקורס הכנה למבחן איתור (וחבל שכך). זה לא משנה. את קבוצת הביקורת למחוננים מאותרים שלמדו בכיתות יש להרכיב ממחוננים מאותרים שלא למדו בכיתות כאלה. אפשר גם לקחת כאלה שלא אותרו אבל היו קרובים לכך. השימוש בכלי איתור אחרים במהותם כדי להגדיר את קבוצת הביקורת – בעייתי.

איזה טיפוח קיבלו תלמידי קבוצת הביקורת?

מבחני האיתור של האגף למחוננים מאתרים 1-3% מהאוכלוסיה כמתאימים למסגרות המחוננים שמציע האגף. ומה עושים השאר? – מחפשים תוכניות טיפוח אחרות. יש הרבה תוכניות כאלה, את חלקן סקרתי כאן בעבר. המחקר מנסה לבודד השפעה של תוכנית אחת ולהשוות בין בוגריה לבין אלה שלא זכו לה. הוא לא בודק האם זכו בתוכניות טיפוח ומהן התוכניות האלה. במלים אחרות, יכול להיות שאנחנו רואים פה תוצאה של טיפוח מסוגים שונים. ואז ההשוואה היא בין תוכניות טיפוח ולא בין מחוננים מטופחים לאלה שלא. זו השוואה ששווה לעשות. רק צריך להגיד שרוצים.

מה זה "שיפור משמעותי" בציוני בגרות?

כל מי שקיבל אי פעם ציונים יודע שיש אזורים שקל לשפר בהן ציון ואזורים שקשה. קל יותר לשפר ציון מ-60 ל-70 מאשר מ-85 ל-95. למעשה, שתי הנקודות שהכי קשה להשיג הן אלה שבין 98-100. הלכתי לחפש את טבלאות ציוני הבגרות. רק על עצמי לספר ידעתי ולכן בדקתי את הממוצע בהסטוריה. 86. אין הבדל בין שתי הקבוצות. הממוצע הזה גבוה משמעותית מהממוצע הארצי. כמה משמעותית? עשר נקודות במגזר היהודי, בבדיקה מהירה שעשיתי באדיבות פרוייקט חשיפת ציוני הבגרות של ynet. מה גורם להבדל הזה? האם יש תוכנית טיפוח שיכולה לעשות אפקט דומה ולהעלות את הממוצע בעשר נקודות נוספות? ואם לא, איזו השפעה תיחשב "משמעותית"?

הכותרות שבעקבות נייר העבודה

נייר העבודה גרר כותרות מרשימות. גדעון עשת כתב על "מחוננים ממוצעים" רמז שציוני הבגרות שלהם ממוצעים. רק למטה, בכוכבית, הוא מסביר שהציונים של התלמידים הללו גבוהים מהממוצע. הם פשוט לא גבוהים מאלה של מחוננים שלא למדו בכיתות כאלה. המסקנה שלו היא שאין צורך בהשקעת משאבים בתוכנית שלא מביאה את המחוננים ללימודי הנדסה. החור של הגרוש מעולם לא היה צר יותר.

גם בדה מרקר חגגו בכותרת מרשימה: "ללימוד בכיתות מחוננים השפעה אפסית על ההישגים, השכר והתעסוקה". התלונה, שיהיה ברור, היא על הכותרת; הכתבה של ליאור דטל הרבה יותר מאוזנת ומוצלחת מהכותרת הסנסציונית שנתן לה העורך. על השאלה "יכול להיות שתוכנית המחוננים מיותרת?" השיב לביא: "לא הייתי אומר את זה. צריך לזכור שללימודים בתוכנית מחוננים יש תרומה לשורה של נושאים שקשה למדוד ולכמת. אני מאמין שיש להם גם השפעה רבה על ההתפתחות הרגשית והחברתית של התלמידים. היא לא מכוונת להצלחה בבגרות או בתעסוקה". זו בדיוק ההרגשה שליוותה אותי כשקראתי את המאמר: בדקו מה שנוח לבדוק. לא שאלו את השאלות החשובות באמת, אולי כי קשה למדוד ולכמת אותן.

ואם כבר חיפשו סנסציה היו צריכים להתעכב על ייחודן של הכיתות כתוכנית שהשפעתה על תלמידים לא קשורה למאפיינים סוציו-אקונומיים. והנה עוד משפט מרשים: "למחוננים שנמצאים בכיתה עם תלמידים רגילים יש השפעה חיובית על תלמידים אחרים", מספר לביא. "ככל שיש בכיתה פחות תלמידים מצטיינים, התלמידים החלשים נפגעים, וככל שיש בכיתה יותר תלמידים חלשים, החזקים נפגעים". רק אני שומעת את ה"בום"?

לסיכום,

המחקר הזה גרם לי בעיקר אכזבה. המחקר, לא תוצאותיו. אני חושבת שיש צורך אמיתי במחקר תקופתי שמעריך את מסלולי הטיפוח שמציע האגף למחוננים. הערכה רצינית צריכה לשאול שאלות ואז לחפש נתונים כדי לענות עליהן. היא צריכה לשאול על היבטים קוגניטיביים וכלכליים, בהחלט. אבל היא לא יכולה לוותר על היבטים רגשיים וחברתיים. ולא, אחוזי נישואין וגירושין הם ממש לא מדד מספק. לשאול על ה well-being של התלמידים הן בשנות הלימוד והן מאוחר יותר. לבדוק מה מאפיין את תחומי העיסוק של התלמידים, לא רק מהו השכר שלהם. וכנראה שאין מנוס משילוב מחקר איכותני, גם אם קשה למצוא את נתוניו בקבצי הלמ"ס.

The post כיתות מחוננים – במה הן משפיעות על התלמידים? appeared first on אירועים מחוננים.

גם בהוראה אני כזאת, לא אוהבת מתכונים. אנשים שיש להם שיטה חינוכית ש"מתאימה לכולם" מפחידים אותי. ודווקא בגלל זה הסתקרנתי כשקיבלתי הזמנה למפגש שבו יספרו תלמידים מחוננים בחטיבת הביניים מה דעתם על השאלה הגדולה – איך ללמד מחוננים.

זה התחיל בקורס יזמות

אבל כדאי להתחיל את הפוסט הזה מההתחלה. אז ההתחלה היתה בווטסאפ שקיבלתי מיניב מינקוב שהזמין אותי למפגש מסכם בפרוייקט "לומדים חכם". זהו הפרויקט האחרון בקורס "יזמות ופרויקטים בקהילה" לתלמידי כיתות מחוננים בחטיבת "הנגיד" בהרצליה. את הקורס מלמד יניב יחד עם אייל שני וההיכרות המועטה שלי עם שניהם הספיקה לי כדי להגיד כן עוד לפני שידעתי בדיוק במה מדובר. רשמתי ביומן וחיכיתי להמשך. הוא לא אכזב:

במסגרת הקורס התלמידים (ואנחנו) עוברים מסעות של התבונות סביבנו, זיהוי אתגרים והזדמנויות שונים, חקירתם והצעה של פתרונות מתאימים להם, כתב יניב, ואני הבנתי שמדובר בקורס יזמות. הוא סיפר על הפרוייקט הקודם שבמסגרתו התמודדו התלמידים במכרז אמיתי של חברת נתיבי איילון לעיצוב מחודש של תחנות אוטובוס קיימות ברחבי הארץ. התוצרים הטובים ביותר הוצגו באירוע הגמר הארצי באתר הניסויים באשדוד. עזבתי את הווטסאפ והלכתי לקרוא עוד בפוסט שהוא פרסם בפייסבוק.

אבל אז האתגר נכנס לכיתה

בפרויקט הנוכחי, התברר כשחזרתי, התלמידות והתלמידים התבקשו להציג דרכי למידה והוראה חדשות ביחס למקובל כיום בבית הספר. המוטיבציה לפרויקט נבעה מניסיון כושל של יניב ואייל לעניין את התלמידים בחקירת אתגרי ההתחדשות העירונית בשכונת בית הספר. התלמידים התנגדו לשיטת הלימוד ולנושא והקורס עמד בפני משבר משמעותי. בקיצור, האתגר נכנס לכיתה, התיישב על השולחן והתבונן בהם בעזות מצח. וביזמות כמו ביזמות: במקום להתעקש ביקשו יניב ואייל מהתלמידים להציע, כפרוייקט סיום, דרכי למידה והוראה "אחרות" שיוכלו לעניין ולסקרן אותם ולאפשר למידה משמעותית.

התלמידים עבדו בקבוצות, סוף הסמסטר הגיע, ויניב הזמין אותי למפגש הצגת רעיונות. נכחו שם מלבדי בטי (רכזת מסלול המחוננים בחטיבה) ויפעת מרקפלד (מנהלת מרכז המחוננים בעיר). וגם איילה ניקולא, לשעבר מפקחת במשרד החינוך, ותמר סרולביץ, שהיא מדריכה באגף למחוננים ועוסקת ביצירתיות. הוא הזמין, ואני, כשמזמינים אותי, באה.

ההצעה הראשונה: מבחני מתכונת

הם לא קראו לזה ככה, אבל הרעיון הראשון – והמעניין מכולם, יש לומר – היה לקיים מבחני-דמה. אחד ממעכבי הלמידה הוא הלחץ, הסבירו חברי הקבוצה, והוא זה שגורם לבלקאאוט ולקושי לחשוב תוך כדי מבחן. מבחני-דמה שייערכו כשבוע לפני מבחנים חשובים יפחיתו את הלחץ "משום שנדע לקראת מה אנחנו הולכים". לא רק על הרעיון הכללי הם חשבו, אלא גם על מה שיעשה אותו אפשרי: למשל, לעשות מבחנים דיגיטליים כדי לחסוך נייר של בדיקה נוספת, וגם – לעשות מבחנים כאלה ללא ציון, אבל כן בהשגחה של מורה כדי שיהיה שקט אמיתי בכיתה. מעניין, אגב, שהם לא ביקשו לבטל את המבחנים. לתשומת לבה של שרת החינוך.

נזכרתי בימי כמחנכת בתיכון, כשהייתי אומרת לתלמידותי: בחינה במועד א' היא ההכנה הטובה ביותר למועד ב'. שאלתי את התלמידים מי לדעתם יבדוק את הבחינה. המורה, הם אמרו, ואני תהיתי מדוע. הרי אם הם יבדקו את הבחינה זה לזה הם ילמדו יותר מאשר אם המורה תבדוק. מישהי מהאורחות האחרות העלתה את סוגיית הזמן של המורה שצריכה לחבר ולבדוק שני מבחנים רציניים במקום אחד. הם הבטיחו לחשוב על זה.

ההצעות הבאות: למידה חוץ-כיתתית, למידה ממומחים ושילוב טכנולוגיה

ההצעות האלה היו טובות, אבל לא היה בהן שום דבר שלא חשבו עליו קודם. בשלב מסוים זה קצת תיסכל את צוות בית הספר. רכזת המסלול שאלה האם אינם לומדים כך בכיתת המחוננים. "לפעמים כן", הם הזדרזו להודות, "אנחנו פשוט רוצים יותר, ושזה יקרה גם בשיעורים הרגילים ולא רק בשיעורי ההעשרה". חלק מהקבוצות ממש ירדו לרזולוציה של מתכון: איך נלמד תכנות, איפה נלמד מדעים וכמה פעמים בחודש כדאי להביא מומחה.

והיו גם הצעות של בחירה ברוב המקצועות – כמו באוניברסיטה, הם אמרו (אוי, כמה שהם עומדים להתאכזב): שתהיה בחירה של מקצועות ודרך לימוד. וקבוצות למידה לפי עניין ורמה. והם הסבירו יפה למה זה מתאים להם (כמחוננים) אבל גם לכל תלמיד אחר, בעצם. די לקראת הסוף שאלה יפעת, מנהלת מרכז המחוננים בעיר, שאלה שהצביעה על הפיל שבחדר: אתם מדברים על מה צריכה המערכת לעשות כדי ללמד אתכם טוב יותר, אמרה. ומה לגבי האחריות שלכם-עצמכם על הלמידה? – ואז היה דיון קצר בשאלה מה הם יכולים לעשות בעצמם כדי שזה יקרה. וכל ההצעות היו נחמדות, וחלק אפילו ישימות, אבל אף רעיון חדש לא היה שם. וזה היה קצת מאכזב, כי בשביל מה אנחנו שואלים אותם, אם אין להם שום דבר חדש להגיד לנו? – שאלתי את יניב כמה ימים אחר כך כשהצלחנו לדבר. ויניב אמר: כי זה מה שהיינו צריכים לעשות. היינו צריכים לזרוק אליהם את הכדור. ובבת אחת ידעתי שאני צריכה

לחשוב על האירוע שוב, מזוית אחרת

נתחיל בזה שהיו בקורס הזה שני מורים. הוראה ב-Co היא לא דבר רגיל בבתי הספר אבל כן מקובלת במסגרות מחוננים. לא פשוט לתלמידים להתנהל עם שני מורים; לכל אחד יש סגנון וקצב והתלמידים נדרשים "להחזיק ראש" עם שני מורים ביחד. אבל "לא פשוט" זו אבן יסוד בהוראת מחוננים. למה שיהיה פשוט, בעצם? וחוצמזה, מורים אוהבים לדרוש מתלמידיהם לעבוד בזוגות ובקבוצות, ובצדק – זו הרי אחת המיומנויות החשובות של המאה ה-21. איכשהוא, כשהם מתנסים בזה בעצמם, הדרישה נשמעת משכנעת יותר.

הדבר השני זה שהיה קושי. שני המורים, שזיהו שיש בעיה אמיתי, עשו שינוי. נכון שמדובר בשיעור העשרה ולא ב"מקצוע" של "המערכת", ועדיין בית ספר הוא בית ספר והשיעור צריך להתקיים. תמיד נדמה שקל יותר כשאין "חומר" שנבחנים עליו באופן רשמי, אבל זה גם קשה יותר, כי מי מחליט מה וכמה לדרוש? אולי פה בדיוק אפשר לוותר? – ולא זו בלבד, אלא שהתלמידים יודעים שיש קושי ושהמורים שינו את התוכנית בגללו. מה הם לומדים מזה? – יש מי שיאמר שהם למדו שמוותרים להם בקלות. אני חושבת שהם דווקא למדו שיעור חשוב בגמישות. לא ויתרו להם על השיעור, לא החליפו מורים. שאלו אותם איך ללמד מחוננים והסכימו להקשיב להם – בתנאי שיעבדו על זה.

ולהישאר מבוגרים אחראים

ועוד דבר למדנו (שוב): כבר שנים רבות – מאז הילדה בשמלה-אדומה-ושתי-צמות, ההיא שלא ידעו מה לענות לה, דרך הילד ששרים לו שישמור על העולם וכלה בגרטה טונברג – שהמבוגרים בעולם הולכים ומתיילדים ומקווים שהילדים יעשו בשבילם את העבודה. מעולם לא חיבבתי את הגישה הזאת. לא (רק) משום שאני זקנה ושמרנית אלא משום שאני חושבת שצריך ותק מסוים על פני כדור הארץ, ורוחב יריעה מסוים, כדי לחדש באמת. זה לא אומר שלא צריך להקשיב לילדים; לא פעם יש להם רעיונות חכמים שלא מוגבלים על ידי חסמי "אבל במציאות". מצד שני, לא תמיד כדאי ליישם את העצות שלהם ככתבן וכלשונן או לתת להם לבצע את זממם.

מצד שלישי, אפשר לזרוק להם את הכדור פעם נוספת. לשבת ולחשוב אתם אחרי שמתנסים באחת ההמלצות שלהם, לחשוב אתם מה עבד ולמה. לראות אתם מה ההבדל בין הפרוייקט הזה לבין הפרוייקט של נתיבי איילון. לדבר אתם על משמעותה של יצירתיות, לחשוב אתם האם ומתי היו יצירתיים ומה תרם לזה.

ולהביא את התלמידים לעשות משהו עם הרעיונות

ועוד משהו אפשר, ויניב ואייל כבר עושים אותו: לצפות מהם ליישם את הרעיונות שלהם. והמוקד הוא לא איך בית הספר ישתנה אלא מה יעשו תלמידים עם הרעיונות שלהם. וזה חשוב כי סיעורי מוחות ואפילו האקתונים רבים מסתיימים בהתרגשות עצומה – ולא יותר. ויזמות לא יכולה להסתפק בהעלאת רעיונות טובים, אלא, בעיקר, לגרום לשינויים לקרות במציאות, וגם להישאר לאורך זמן. אז הם חושבים להציע לתלמידים שני מסלולי מימוש: האחד – שיהיה יום לימודים שהוא באחריות התלמידים (עם אותם חומרים לימוד רגילים, אבל בדרך שלהם), והשני – שיצאו ללמד צעירים בבי"ס יסודי בדרך שהציעו (המנהלת של היסודי כבר הסכימה).

אז בעצם יש לנו מתכון – איך ללמד מחוננים

כי כל הצדדים האלה, של הניסוי והטעייה, של ההתמודדות עם הוראה של שני מורים, של חיפוש אחר תשובות אפשריות רבות לשאלה אחת ושל חשיבה על התהליך שנעשה – כל אלה, ממש כולם, הם הדרך הנכונה להוראת מחוננים.

~~~

התמונות: גרפיטי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שצולמו בסיור שסיפרתי עליו כאן. בראש הפוסט גרפיטי מסדרת הקופסונים של עדי סנד

The post אז איך כדאי ללמד מחוננים? appeared first on אירועים מחוננים.

אם ההבדל בין שתי האפשרויות לא מספיק ברור לכם, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם: מרכז מחוננים או כיתת מחוננים – מענה לתלמידים בבית הספר היסודי. אם כבר קראתם אותו, או שאתם מכירים את שתי האפשרויות ומתלבטים באשר לבחירה – הפוסט הזה הוא בשבילכם. כי מדובר בשתי אפשרויות טובות מאד, ולכן יש שאלות שצריך לשאול. בשאלות אלה אני עוסקת בפוסט הזה.

הסביבה: מרכז המחוננים ובית הספר בו פועלת כיתת מחוננים

הצהרת כוונות זה דבר חשוב, אבל הילדים ילמדו בכיתה אמיתית, בבית ספר או במרכז אמיתיים. כשמדובר בכיתה, אתם צריכים לשמוע על בית הספר – חזון, ערכים, תפישת עולם; וכן על המסלול הספציפי, מי המורים בו ומי הלומדים בו, בקיצור, מה קורה בו בפועל. ואותו הדבר במרכז. אל תפספסו את ערב ההסברה. חפשו הורים לילדים שלומדים בתוכניות. גם ביקור יכול לעזור.

ההיבט החברתי

כאן יש לשאול כמה שאלות:

לאיפה הולכים החברים?

ודווקא זו שאלה שלעתים נותנים לה משקל רב מדי. התחלת הלימודים במרכז מחוננים, ממש כמו מעבר לכיתת מחוננים, היא הזדמנות להיכרויות חדשות ולדפוסי חברות חדשים. יש ילדים שחוששים מהחידוש ואנחנו המבוגרים צריכים לתווך להם את הסיכוי. יש ילדים שעבורם הליכה עם חברים היא דווקא נטל, ולא נכס: מקום חדש, שבו "אף אחד לא מכיר אותי", מהווה הזדמנות לשינוי תדמית. צריך רק לזכור שאם מדובר במקרה של ילדים עם קשיים חברתיים בכיתה הנוכחית – לא ברור שמעבר לכיתת מחוננים הוא הפתרון הטוב ביותר. רצוי לבדוק אם יש קשיים חברתיים או רגשיים שכדאי לטפל בהם, ולעתים צריך פשוט להעביר את הילדים לכיתה מקבילה או לכיתה רגילה בבית ספר אחר.

בהקשר הזה צריך לשים לב גם לשאלת

האיזור הגיאוגרפי

אני כותבת את הפוסט הזה אחרי שנה וחצי של קורונה, כשממש לא ברור מה יקרה בשנה הקרובה. אחרי שלושה סגרים נדמה לי שכבר אפשר לראות את חשיבותה של קבוצת חברים שניתן להיפגש איתם בטווח הליכה. זה חשוב במיוחד כשמדובר בתלמידי יסודי שיהיו תלויים בהסעה של ההורים לכל מפגש חברתי אחר הצהרים.

האם כיתת מחוננים תחרותית יותר מכיתות אחרות?

כיתות מחוננים נתפסות ככיתות תחרותיות ומלחיצות במיוחד. יכולה להעיד כי בחטיבת הביניים חלק מכיתות המחוננים והמצטיינים שפגשתי היו פחות תחרותיות מכיתה הטרוגנית ממוצעת. אבל חשוב לדעת שלא תמיד אפשר לדעת מראש. כיתות הן עניין של הרכב משתנה, ושל מחנכת, לא פחות משהן קשורות לבית הספר או לתוכנית. ועדיין, יש "רוח מפקד" ויש אופי שקשור לאופי התלמידים הצפויים לאייש כיתה בעלת אופי מסוים.

מה תעשה יציאה של יום בשבוע למרכז המחוננים?

יש ילדים שפורחים בשילוב של בית ספר רגיל עם יציאה למרכז מחוננים. יש להם יום אחד של שבירת שגרה וחברים אחרים. עצם השגרה הזו, של יום בשבוע מחוץ לבית הספר, עושה להם רק טוב, גם אם טוב להם בכיתה הנוכחית. יש ילדים שהיציאה הזו קשה להם: הם מתקשים לעשות את המעבר מהכיתה החוצה ובחזרה. (זו לא בהכרח סיבה להעדיף כיתת מחוננים על פני מרכז, אבל זה משהו שצריך להתכונן אליו ולתווך אותו לילדים וגם לצוות בית הספר במידת הצורך).

ההיבט הלימודי

אתם בטח מכירים את הילדים שלכם היטב. זה הזמן להתבונן בהם מנקודת המבט של בחירת מסלול יומי או כיתה של שישה ימים.

התחילו בהתבוננות באופי הלמידה שלהם

האם יש להם תחומי עניין רבים, או שהם יודעים הכל על תחום אחד שמעניין אותם, ופחות מתעניינים בתחומים אחרים? איך הם אוהבים ללמוד – לבד, או שהם לומדים רק אם מלמדים אותם? כמה מזמן אחה"צ הם מוכנים להשקיע בלימודים? האם הם מאלה שעושים את מטלות-הרשות, חושבים ומרחיבים כל תשובה, או מאלה ש"מסמנים וי" ורצים הלאה?

איך הם מתמודדים עם אתגר לימודי מתמשך?

הנחת היסוד היא שלימודים בתוכניות מחוננים מאתגרים יותר מלימודים בכיתה הרגילה. זה נכון למרכז ולכיתה כאחד, אבל במרכז המחוננים מדובר ביום אחד של לימודי העשרה ובכיתה מדובר גם בשישה ימים של לימודים רגילים. מה קורה כשנדרש מאמץ מיוחד, כשפתאום החומר לא מובן בקלות – האם הם מתאמצים יותר, או שאומרים "משעמם לי, לא אתמודד עם זה" ומרימים ידיים? האם הם שמחים בשיעורים בהם לא צריך להשקיע מאמץ כדי להצליח או שהם (הם! לא אתם!) משוועים לאתגרים בשיעורים הרגילים? (ולא, "משעמם לי" הוא לא בהכרח הוכחה שרמת הלימודים בכיתה הנוכחית נמוכה. לפעמים מדובר ב"מכריחים אותי לתרגל / להסביר / לכתוב" או, במלים אחרות, מכריחים אותי לסגל מיומנויות למידה ועבודה. זה פחות מעניין מללמוד ידע חדש. זה לא פחות חשוב).

חשיבותה של ההעשרה

מרכזי המחוננים מעניקים לימודי העשרה מגוונים ולעתים מעמיקים יותר משיכול מסלול הכתות להעניק. לא מדובר בתוכנית חוגים אקראית אלא בתפישת עולם של הרחבת עולמו של התלמיד. גם מהבחינה הזו אתם בוחרים בין טוב לטוב: בין לימודים בכיתה הרגילה עם העשרה ייחודית של יום בשבוע לבין מסלול כיתה שבו כל הלמידה מכילה בתוכה העשרה, ויש בו שעות העשרה ייעודיות, אבל בהחלט יתכן שהן נשמעות פחות מוצלחות מאלה שבמרכז המחוננים. בשתי המסגרות פוגשים הילדים קבוצת שווים וצוות שמקבל הכשרה ייעודית והכוונה של האגף למחוננים ולמצטיינים. וכן, זה מה שעושה את הבחירה מורכבת יותר. אתם צריכים להחליט כמה משקל יש להעשרה הזאת בעיניכם.

העריכו את מידת הנוקשות של התוכנית

ככלל, מרכזי מחוננים הם מסגרת חינוכית אבל הם נוטים להיות פחות רשמיים מבתי ספר. יש ילדים שצריכים תוכניות סדורות ופורחים בסביבה מאורגנת שבה הכל ידוע ומתוכנן מראש, יש כאלה שצריכים דווקא אוטונומיה וחופש פעולה. יש ילדים שמתאים להם להיות מחזור ראשון של בית ספר חדש, כי הגדילה המשותפת ואי-הוודאות מצמיחות אותם, ויש ילדים שצריכים מקום שהכל בו ידוע מראש, ויש מסורות עתיקות ומוצקות. זה לא עניין של בית, זה עניין של אופי. מי מהם גדל אצלכם בבית?

ואם נרצה כיתת מחוננים בחטיבת הביניים?

זו נקודה שחשוב להתעכב עליה. עד השנה, תלמידים שלמדו בכיתת מחוננים ביסודי לא נזקקו למבחן נוסף לפני מעבר לכיתת מחוננים בחטיבת הביניים. בשנת תשפ"ב, לראשונה, ייבחנו לקראת חטיבת הביניים כל מי שירצו ללמוד בכיתות מחוננים – גם מי שלמדו בכיתת מחוננים ביסודי.

האם למי שלמד בכיתת מחוננים ביסודי יהיה סיכוי גבוה יותר להתקבל לכיתה בחטיבת הביניים? – קשה לדעת. מה שכן ניתן להניח הוא שכיתת המחוננים בחטיבת הביניים לא תהיה המשך טבעי של הכיתה ביסודי. כלומר, יהיו תלמידים חדשים רבים, והילדים שמגיעים ממרכז המחוננים לא יהיו מיעוט מבוטל שצריך להיאבק על מציאת מקומו החברתי בתוך כיתה קיימת.

מי בוחר – הילדים או ההורים?

זו נקודה חשובה, ובעיני יש נבדל גדול מאד בין בחירה בכיתה ג' לבחירה של חטיבת ביניים. גם כשמדובר בחטיבה אני חושבת שמי שצריך לחשוב על התמונה הגדולה, ולהחליט אילו אפשרויות באות בחשבון ושוות בדיקה, אלה ההורים. זה נכון עוד יותר כשמדובר ביסודי: אחרי הכל, יש לכם ראיה רחבה יותר מלילדים שלכם, ואתם מבדילים בקלות גדולה יותר בין גימיקים ודימוי לבין מציאות ובין הצהרת כוונות לביצוע. וכמובן, גם כשמדובר ביסודי יש מקום להאזנה לילדים.

אתם אלה שצריכים ללמד אותם לעשות בחירה מושכלת. להבין שבחירה פירושה ויתור, ובחירה מושכלת פירושה – החלטה מודעת על מה לוותר, בידיעה מה מרוויחים.

ואחרי שעניתם לעצמכם על כל השאלות האלה, בהחלט צריך לדבר עליהן עם הילדים. יש כאלה שיודעים מה הם רוצים, יש כאלה שלא. יש כאלה שלא מבינים את משמעותו של ויתור, ויש כאלה שלא מעריכים נכון כמה זמן יידרש למחוייבויותיהם האחרות. כאן נדרשת הסברה והנחיה של מבוגר.

בסופו של דבר, הבחירה צריכה להיות מוסכמת, ולהיעשות מתוך דיאלוג עם הילדים. כי הדיבור הזה הוא מה שיאפשר לכם להבין מה קורה אתם באמת כשיתחילו, לדעת למה לצפות, לשמוח אתם בטוב ולתמוך בהם בתקופות של משבר.

The post כיתת מחוננים או מרכז מחוננים: מה צריך לשאול לפני שמחליטים? appeared first on אירועים מחוננים.

ואז אני מגלה ש

סופסוף הגיעה התשובה ממבחן המחוננים

אם התשובה שלילית – וזה מה שקורה במקרים רבים – אני מפנה אתכם לפוסט הזה, שבו הסברתי מה זה אומר ומה עושים.

אבל גם אם התשובה חיובית כדאי להבין מה זה אומר… כי בין אם "היה ברור שהיא תתקבל" ובין אם "זה נפל עלינו בהפתעה, ידענו שהוא חכם אבל לא חשבנו שהוא מחונן" — המכתב המבשר על קבלת ילדינו לתוכניות המחוננים של משרד החינוך הוא מפתח לעולם חדש. עולם שתלויות בו תקוות רבות לטווח הרחוק, אבל לטווח הקרוב הוא מציע שני מענים אפשריים: כיתת מחוננים, אם אתם גרים בחיפה או באיזור המרכז; או מרכז מחוננים, ולצורך זה פחות משנה היכן אתם גרים.

בקבוצות הורים למחוננים רווחת הדעה כי כיתת מחוננים היא המענה הטוב ביותר לילדים מחוננים בבית הספר היסודי. לא נדיר למצוא שם קריאה נואשת לפתיחת כיתות מחוננים בבית הספר היסודי בכל רחבי הארץ; כמעט לא שומעים שם את אלה שבחרו שלא לשלוח לכיתת מחוננים למרות שהיתה להם אפשרות כזאת. בעיני מדובר בשתי אפשרויות שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות, ואם צריך לבחור – אני נוטה למרכז מחוננים דווקא.

מרכז מחוננים

הם המענה שנותן משרד החינוך למרבית התלמידים המחוננים בבית הספר היסודי. מדובר במרכזים אזוריים (יש 59 כאלה בכל רחבי הארץ – כן, כן, גם בפריפריה) ובתוכנית למחוננים בשעות הבוקר, יום בשבוע. בחלקם יש גם תוכניות לתלמידים שאותרו כמצטיינים על ידי האגף למחוננים ובחלקם גם תוכניות ל"מצטייני יישוב" – תלמידים שבתי הספר שלהם המליצו עליהם. תוכניות המצטיינים פועלות אחר הצהרים.

מה מעניקים מרכזי המחוננים לתלמידיהם?

בראש ובראשונה – הם נותנים קבוצת שווים. "פה מבינים איך חשבתי ולמה זה עניין אותי" – זה משפט שאנחנו שומעים הרבה במרכזי מחוננים; מעצם הגדרתם, ילדים מחוננים לא פוגשים רבים כמותם בבית הספר, ומרכז המחוננים הוא מקום לחברויות חדשות של ילדים דומים בתחומי העניין שלהם, באופן החשיבה וביכולת האינטלקטואלית.

את קבוצת השווים פוגשים מורים שמתמחים בהוראת מחוננים. חלקם מורים במקצועם, חלק בעלי מקצועות אחרים (וטרינר, ביולוגית ימית, צלם, מעצבת, קוסם, עורכת דין – דגימה מקרית של מורים במרכזי המחוננים במחוז שלי). אף אחד מהם לא מלמד את תוכנית הלימודים "הרגילה" של בתי הספר; הם כותבים תוכניות העשרה, בהתאם לתחומי העניין והעיסוק שלהם ובהתאמה לצרכי התלמידים המחוננים. תמהיל הקורסים ותכניהם מלווים בהנחיה של האגף למחוננים. גם היועצות במרכזי המחוננים מקבלות ליווי מקצועי של האגף.

מבוכים ודרקונים, קסמים וצילום. האם התוכניות באמת רציניות?

הדבר השני שנותנים המרכזים הוא חוויה של למידה.

לא פעם אני שומעת את השאלה הזו מהורים. חלק לא שואלים אלא מעידים שהתוכניות "לא משהו" – עוסקות יותר מדי או פחות מדי במדעים או בכישורים רגשיים או באומנות. אז נכון, לא כל הקורסים דומים זה לזה, ויש כאלה שלטעמי לא צריכים להילמד במרכז מחוננים (מתאימים יותר לתוכנית העשרה בית ספרית או פרטית). אבל כשאני שומעת את המשפט הזה מהורים אני לומדת בעיקר על היעדר תיאום ציפיות.

הורים רבים חווים את בית הספר כמקום שבו "הילד לא לומד כלום". פעמים רבות זה נכון: כיתה א' היא כיתה שבה "מיישרים קו" ומוחקים את העמודים אותם עשו הילדים בחוברת לבד. כבר ציטטתי פה בבלוג דוגמא נהדרת למקרה כזה – בת שש, ילדה חברותית ונבונה, שחישבה בעצמה ש-60 מתוך 80 הם 75%. בבית הספר מצפים ממנה, יום אחר יום, לתרגל 2+2, וגם אם המורה ממש תרשה לה לעבור לחוברת הבאה – היא תפתור תרגילי חיבור וחיסור בתחום העשרים; לא ממש אתגר, אם יורשה לי לומר. עבור הורים לילדה כזאת, מרכז המחוננים הוא המקום שבו "היא סוף סוף תלמד משהו".

מענה לצרכים – לימודיים ואחרים

אלא שמרכז המחוננים צריך לענות על צרכיהם של ילדים מחוננים בהווה ולתת להם בסיס לצרכיהם העתידיים. הן בהווה והן בעתיד יש צרכים לימודיים וחברתיים ורגשיים, חלקם מעצם היות הילדים המחוננים – ילדים, וחלקם – מעצם היותם מחוננים. מגוון הקורסים במרכזי המחוננים לוקחים בחשבון את הסוג הראשון ומתכווננים אל הסוג השני. קורס מבוכים ודרקונים הוא דוגמא מצוינת לקורס שיש בו הכרח בעבודה קבוצתית, בתכנון, במשא ומתן, בהתמודדות עם קושי ואף עם הפסד – מיומנויות שלא תמיד פשוטות לביצוע, ויותר מזה: מחוננים רבים מתחמקים מהן באלגנטיות במהלך לימודיהם בבית הספר היסודי ואף אחריו. ה"משעמם לי בבית הספר" הוא לעתים קרובות "זה לא למה שלי", אבל לא פחות מזה – "דורשים ממני להתמיד במשהו שקשה לי, ומסתבר שזה ממש לא כיף". אז כן, הילדים לומדים במרכז המחוננים משהו, והוא לא רק אינטלקטואלי (אם כי הוא בהחלט צריך להיות גם כזה).

בפוסט הראשון שכתבתי פה בבלוג סיפרתי על ההיכרות האישית שלנו עם מרכז המחוננים האיזורי. במרכז הזה נדרש שלג שלנו בפעם הראשונה לתקן מצגת שהכין. "זה לא רציני, מה שעשית" אמרו לו ושלחו אותו לערוך תחקיר. זאת אומרת, ממש ללמוד לפני שהוא כותב שלושה משפטים שהוא מייחס ל"ידע כללי". הייתי שמחה לו בית הספר היה עושה את זה, כמובן. אבל בית הספר לא עשה.

מדוע לא יחול מרכז מחוננים פעמיים בשבוע? (או שלוש. או שש)

כי ילדים מחוננים חיים – בהווה, וימשיכו כך בעתיד – לחיות בעולם שרובו המוחלט עד מאד לא מאוכלס במחוננים, בהגדרה. והם צריכים ללמוד בעולם כזה. להכיר בעובדה שאינני לבד, שיש שונים ממני, שיש להם צרכים ורצונות וחשיבה משלהם – זה חלק מהצמיחה האישית. מבחינה חברתית, אני חושבת שהמפגש המגוון הזה, כבר מגיל צעיר, חשוב מאד (למעשה, גם במשרד החינוך חושבים ככה, ואתייחס לזה עוד מעט).

כיתת מחוננים בבית הספר היסודי

כיתת מחוננים היא כיתה בבית ספר רגיל, שמתקבלים אליה רק תלמידים שעברו את מבחן האיתור של האגף למחוננים ולמצטיינים. מבחינה לימודית היא כיתה יחסית הומוגנית: יחסית – משום שלכל ילד תחומי עניין משלו, אבל הלימודים מתאימים ליכולותיהם של התלמידים המחוננים. תוכנית הלימודים הבסיסית אינה שונה מזו של כל כיתה אחרת, מה ששונה הוא דרך הלמידה והקצב שלה. בנוסף על תוכנית הלימודים הרגילה ניתנות 4-8 שעות העשרה שבועיות, גם הן מותאמות לכיתת המחוננים מבחינת התוכן והסגנון. המטרה היא ליצור מעטפת של כיתה העונה על כל צרכיהם של המחוננים.

יש בישראל שבעה מסלולים של כיתות מחוננים בבית הספר היסודי, והמספר הזה לא משתנה כבר שנים רבות. כפי שכתבתי למעלה, מדיניות האגף למחוננים היא שלא לפתוח כיתות מחוננים נוספות ביסודי אלא להעמיק את המענים הניתנים במסגרת בתי הספר הרגילים. וכאן אני רוצה להדגיש: יש לי נטיה טבעית לציניות בכל הקשור לשיקוליהם של משרדים ממשלתיים, אבל דווקא במקרה הזה, כמי שעובדת באגף למחוננים, אני יכולה לומר שמדובר בתפישת עולם חינוכית הרואה חשיבות רבה במפגש של ילדים מחוננים עם בני גילם שאינם כאלה.

כשילד גדל באותה כיתה, באותה סביבה, עשר שנים – יש לזה מחיר. נכון, גם משפחה אנחנו לא מחליפים מדי שלוש-ארבע שנים, אבל דווקא בגלל זה – ילדים צריכים הזדמנות להכיר מגוון אנשים. למצוא לעצמם חברים שונים בסביבות משתנות. לאו דווקא הרבה חברים, כן חברים חדשים, בסביבה שונה. הם זכאים לאפשרות להיפטר מתדמיות שדבקו בהם בשלב כזה או אחר של חייהם ולבנות לעצמם דמות חדשה במקום חדש. לאו דווקא כי הדמות הקודמת היתה גרועה, אלא כי בני אדם משתנים – וטוב שכך. ככל שאנחנו פותחים בפניהם יותר אפשרויות אנחנו מגדילים את הגמישות ואת יכולת ההתמודדות העתידית שלהם בעולם שימשיך להשתנות.

(למען הסר ספק, אני לא חושבת שילדים שלומדים בכיתות המחוננים ביסודי הם אומללים. למעשה, רובם שמחים מאד. אבל כך גם מרבית הילדים במרכזי המחוננים. וכאמור, לכל אופציה יש עלות ותועלת, ולרוב המחוננים והמחוננות בגיל היסודי אין בחירה בין האפשרויות).

מרכז מחוננים וכיתת מחוננים: שילוב והפרדה

בעבר, יצאו תלמידי מסלולי המחוננים בכפר סבא ובתל אביב ליום לימוד במרכז המחוננים העירוני. בשנים האחרונות החל תהליך של הפרדה בין המסגרות ועל ההורים מוטלת הבחירה בין הישארות בבית הספר הרגיל ויציאה ליום במרכז המחוננים לבין כיתת מחוננים באותה עיר או בעיר שכנה. איך בוחרים? – זו שאלה טובה; אני מציעה לחשוב על בית הספר הנוכחי, והאם לילד או לילדה טוב בו; על המרחק מכיתת המחוננים בגיל צעיר (ובשנת קורונה…) והאם הוא משאיר אפשרות נוחה של חברים-למשחק אחה"צ, בשכונה. גם על תחביבים שכבר יש, וחוגים שרוצים ללכת אליהם, צריך לחשוב; העשרה היא דבר נהדר, בוודאי לילדים מחוננים, אבל גם לנשום צריך מדי פעם. ואפילו להשתעמם.

פוסט שעוסק ממש בשאלה הזו, של הדברים שצריך לחשוב עליהם כשבוחרים בין מרכז לכיתה – תמצאו כאן.

תהליך דומה של הפרדה ובחירה בין מרכז לכיתת מחוננים יתחיל להתקיים בתשפ"ב בחלק מחטיבות הביניים שיצאו עד כה למרכז המחוננים.

ועוד דברים ש(אני חושבת ש)חשוב לדעת

תשלומי הורים

משרד החינוך מתקצב את הכיות ואת המרכזים בשעות ובתקציב נוסף. יש רשויות מקומיות שמשתתפות בעלות התוכניות.

ומה לגבי תשלומי הורים? –

בכיתות מחוננים לא נגבה תשלום מלבד תשלומי הורים רגילים ותשלומי תל"ן (תוכנית לימודים נוספת) עד לסכום המותר לגביה בכל כיתה. במרכזי המחוננים ההשתתפות בתוכניות כרוכה בתשלום.

הסעות

ילדים מחוננים זכאים להסעות למרכז המחוננים או לכיתת המחוננים, אבל הזכאות לא מחייבת ארגון הסעה על ידי הרשות המקומית אלא יכולה להינתן כדמי נסיעה בתחבורה ציבורית. פרטים נוספים ניתן למצוא בפורטל הורים בדך העוסק בנושא הסעות תלמידים.

מעבר בין מרכז מחוננים לכיתה, ולהיפך

ניתן לבקש העברה בין תוכניות מחוננים – בין כיתה למרכז, או בין מרכז לכיתה, או בין תוכניות מצטיינים – ממרכז אחד לאחר. אישור יינתן על בסיס ראיון אישי ומקום פנוי. פרטים נוספים והוראות לטפסים שיש לצרף ניתן למצוא בפורטל הורים בדף העוסק במעבר בין תוכניות מחוננים ומצטיינים.

ומה קורה במעבר לחטיבת הביניים?

מרכזי מחוננים – ברוב המרכזים פועלת תוכנית המשך בחטיבת הביניים, לרוב עד כיתה ט'. אין צורך בהיבחנות נוספת.

כיתות מחוננים – כאלה יש כבר למעלה מ-30 ברחבי הארץ. עד כה, ילדים שלמדו בכיתת מחוננים ביסודי ורצו להמשיך לכיתת מחוננים בחטיבת הביניים – המשיכו ללא מבחן נוסף, ותלמידים שלמדו בבית הספר היסודי במרכז מחוננים, או שמעולם לא אותרו כמחוננים – יכולים היו לגשת למבחן איתור בכיתה ו' על מנת להתקבל לחטיבת הביניים. החל מתשפ"ב, יידרשו גם בוגרי כיתות מחוננים ביסודי לעבור בחינת איתור נוספת כדי להתקבל לכיתת המחוננים בחטיבה. חשוב להדגיש: מי שאותרו כמחוננים ביסודי ואינם מעוניינים ללמוד בכיתת מחוננים בחטיבה לא יידרשו למבחן נוסף. עוד על אפשרויות הטיפוח בחטיבת הביניים ניתן לקרוא בפוסט שעוסק בכיתות הייחודיות בחטיבת הביניים ובפוסט שעוסק בתוכניות האצה והעשרה.

~~~

בתמונה: פעילות סיום שנה של כיתות ו' במרכז המחוננים מרו"ם בגני תקווה, בהנחיית המורות יוליה קרוס ושירי מוטס-לוין.

~~~

יש עוד דברים שהיית רוצה לדעת? התנסית בלימודים במרכז או בכיתה? – אשמח מאד לשמוע – כאן למטה, בתגובות!

~~~

ואם קראת, והפוסט היה מועיל – למה שלא אשלח לך הודעה כשמתפרסמים פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם לקבלת ניוזלטר כאן למטה, או בדף יצירת קשר (אני שולחת את הניוזלטר במייל ובווטסאפ, לבחירתך)

The post כיתת מחוננים או מרכז מחוננים? – מענים למחוננים בבית הספר היסודי appeared first on אירועים מחוננים.

"יחידה 8200 הפכה לשער כניסה מרכזי להייטק הישראלי, אך שורה של חסמים גורמת לכך שצעירים מהפריפריה מתקבלים אליה הרבה פחות משיעורם באוכלוסיה".

קריאת הטור עצמו העלתה שורה די קצרה – שלושה חסמים, למעשה:

החסם הראשון הוא המרחק.

המיונים ליחידות הטכנולוגיות מתבצעים באיזור המרכז, וילדי הדרום שרוצים להגיע אליהם צריכים לצאת מוקדם מאד בבוקר, וגם זה רק אם יש מי שיקח אותם. בכך הם מתחילים בתנאים גרועים לעומת חבריהם תושבי המרכז. מדוע, הציע רייכנר, שלא יקיימו מיונים גם בדרום? – זו שאלה מצוינת: לחסם הזה יש פתרון שצה"ל מספיק חכם כדי לבצע (ועל הדרך, אני מזכירה שהדרום לא לבד. למדינתנו הקטנטונת יש גם צפון ומזרח).

החסם השני הוא הגודל.

התיכונים בפריפריה קטנים וברבים מהם אין מגמת מדעי המחשב שהם כרטיס כניסה למיונים ליחידות הטכנולוגיות. כדי ללמוד במגמות על איזוריות צריכים ילדים לנסוע פעם-פעמיים בשבוע לעיר הקרובה ורק מעטים מצליחים לעמוד בכך. וזו אכן בעיה, ואני מכירה אותה היטב ממסגרות המחוננים: השכל מתחלק שווה בשווה בין חדרי הלידה בפריפריה לאלה שמרכז, אבל מספר היילודים לא; בפריפריה פשוט כי נולדים פחות ילדים, ואם יש פחות ילדים – יש בכל שנה (ובכל תיכון) פחות ילדים שרוצים ללמוד מדעי המחשב וקשה לפתוח מגמה כזו. אגב, יש גם פחות ילדים שרוצים ללמוד ספרות והיסטוריה, אבל הי, אנחנו פה בשביל 8200, מה שמביא אותי אל

החסם השלישי – החשוב, הקשה, הכואב מכולם, שלשמו התכנסתי:

החסם השלישי הוא ההיכרות.

ילדי הפריפריה, אומר רייכנר, פשוט לא מכירים את היחידות האלה. ומי שלא מכיר, לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להתקבל אליהן – וחד גדיא, חד גדיא. "חלק מהעבודה שלנו היא לחשוף את הילדים ליחידות האלה" אומרים אנשי חינוך בירוחם, וזה נכון, ויש דרישה שצה"ל יעשה פה עבודה רצינית וגם זה נכון (והוא עושה, אגב). אבל יש פיל בחדר, ועליו אף אחד לא מדבר:

מודל ההצלחה שמציב הבית

צה"ל יכול לשלוח קצינים להרצאות ולעשות מיונים בכל בית בפריפריה, אבל כדי שיותר ילדים בפריפריה ירצו ללמוד מדעי המחשב ולהתמיין ל 8200 הם צריכים ללמוד מגיל צעיר שללמוד זה שווה. שלימודים זו השקעה לטווח רחוק, אבל זה גם כיף לטווח קצר. שמעריכים אותם על כך שהם רוצים ואוהבים ללמוד. שמאפשרים להם לעשות את זה.

לא מפתיע לגלות שרבים מאד מחיילי 8200 הספיקו לצבור בילדותם קילומטראז' מכובד של לימודים בכלל ותכנות בפרט. כמובן, לאפשרויות הרבות שמציעה הסביבה בה גדלו יש תרומה גדולה לעניין הזה, אבל אי אפשר להתעלם מכוחו של הבית שראה חשיבות וערך בהתנהגות למדנית. כי כמה שווה ללמוד – זה משהו שילדים לומדים הרבה לפני שהם יודעים לומר "בית ספר". הם לומדים את זה בבית: מתרבות הפנאי של אבא ואמא, מהדרך שבה מדברים על הדוד שהוא סוחר מצליח ועל הדודה שהלכה לאוניברסיטה, על השכן שהוא מורה ועל השכנה שבהייטק. מי "גבר-גבר", מי אישה שמצביעים עליה כמודל הצלחה, ועל מי מדברים בזלזול נסתר או גלוי? ורק אחרי שלמדו את זה בבית מגיע תורו של בית הספר להעמיד יעדים, לדרבן, לעודד. לראות בלמידה ערך ולא רע הכרחי.

וזה לא שלתיכון אין תפקיד:

חלק מתפקידם של התיכונים בפריפריה הוא להזיז את יחידות הטכנולוגיה הצה"ליות מאזור הנוחות שבין רמת השרון למחלף השלום ולהביא אותן לדבר עם התלמידים ולהדליק להם אור בעיניים. אבל זה לא יכול לחכות לתיכון. זה חייב להתחיל מגיל צעיר יותר, כי ילד שלא למד ביסודי (כי זה לא כל כך חשוב ללמוד, וזה גם לא ממש כיף) יתקשה לעשות את הסוויץ' הזה ולהשקיע ברצינות בתיכון (לא בלתי אפשרי, אבל קשה מאד). וזה צריך להתחיל, במקביל, בגיל המבוגר, כלומר – בדיבור ובחשיפה ובגיוס של ההורים להצבת מטרות שתלויות גם ברכישת השכלה.

אני מחנכת ילדים במקצועי, לא הורים. אבל אני יודעת שעבודה עם ילדים מתחילה בבית, ושלפעמים המקום הנכון להשקיע בו את הכסף והמאמץ של תוכניות התערבות הוא שם ולאו דווקא במסגרת החינוכית.

כי הילדים שייכים לפני הכל, ואחרי הכל, להוריהם. אי אפשר להשאיר את כל עבודת החינוך למדינה.

~~~

בתמונה: דברים שרואים ילדים ברעננה כשהם הולכים ברחוב.

~~~

פורסם בפייסבוק, 14.7.21

~~~

עריכה – תוכניות מבית "עתידים לצה"ל"

בפורטל הורים של משרד החינוך מפורטות תוכניות שונות המיועדות לתלמידי החינוך העל-יסודי. זה דף ששווה להכנס אליו מדי פעם אם יש לכם ילדים בכיתות ו-יא, כי מדי פעם מתפרסמות שם תוכניות חדשות – לאו דווקא טכנולוגיות, אבל גם כאלה. חשוב לדעת שחלק מהתוכניות מיועדות דווקא לתלמידיפ המתגוררים הפריפריה. לאחרונה (2022) עלו שם פרטים על מסלול לוחמטק, וכן עתידיסטים להנדסה, להבים וניצנים.

~~~

ומה דעתך?

אשמח לשמוע – כאן, בתגובות!

The post מי ידאג לילדי הפריפריה? – יחידה 8200 כמקרה בוחן appeared first on אירועים מחוננים.

The post המרדף אחר לומד עצמאי appeared first on אירועים מחוננים.

זה התחיל מויכוח ידידותי. מנהלת מרכז מחוננים סיפרה לי כמה חשוב לתלמידיה המענה הלימודי שהם מקבלים במרכז: כאן מלמדים אחרת, היא הסבירה לי. אכן, כאן מלמדים אחרת, אמרתי לה, אבל אל תהיי בטוחה שהתלמידים וההורים רואים את זה. למעשה, אני חושדת שלא.

ואז היא אמרה, ואני אמרתי, ומכיון שהיינו במרכז והיה יום לימודים אמרתי לה: בואי נבדוק. אחרי הכל, אין כמו להיות צודקת.

מה "שוות" תוכניות מחוננים?

השאלה הזו עולה לרוב פעמיים בשנה: פעם אחת לקראת מבחני האיתור ופעם שניה עם קבלת התשובות. לכל אחד יש עמדה בעניין – למכוני ההכנה למבחנים, למורים והורים לתלמידים שהתקבלו לתוכניות ולהורים לתלמידים שלא התקבלו. גם לי יש עמדה, כמובן, כמו לכל מי שעובד עם מחוננים. העמדות, למותר לציין, נעות על סקאלה מרשימה, בין "עושות להורים נעים בגב" לבין "מצילות את הילדים", תלוי מי הדובר. "אילו רק היו לנו ממצאים שמראים מה באמת נותנות התוכניות לילדים המחוננים", אומרים לי לעתים, "היה אפשר לדבר על התוכניות הללו ברצינות".

אז הנה, יש ממצאים, אבל הם מעלים יותר שאלות מתשובות

באפריל 2021 התפרסם מאמר של Redding & Grissom תחת הכותרת Do Students in Gifted Programs Perform Better? Linking Gifted Program Participants to Achievement and Nonachievement Outcomes . המחקר ביקש לבדוק את השפעת ההשתתפות בתוכניות מחוננים במדינות שונות בארה"ב בשנות בית הספר היסודי (עד כיתה ה) על הישגי התלמידים ועל התנהגותם ה"תלמידאית" ומצא שהיא מעטה עד מאד.

שני הממצאים העיקריים של המחקר:

נמצאה השפעה חיובית קטנה של השתתפות בתוכניות המחוננים על הישגים בשפה ובחשבון (רק אצל תלמידים לבנים ואצל תלמידים ממוצא אסייתי, ובעיקר אצל אלה שמעמדם הסוציו-אקונומי גבוה).

לא נמצאה השפעה של השתתפות בתוכניות מחוננים על התנהגויות "תלמידאיות" כגון נוכחות והיעדרות, השתתפות פעילה בלימודים ובפעילויות אחרות בבית הספר ונשירה מהמערכת

כשרואים את השאלות ואת הממצאים אין מנוס מלהזכיר את הבעיות הבסיסיות של המחקר: החוקרים בדקו תלמידים צעירים (כיתה ה') שהשתתפו בתוכנית מחוננים במשך שנה אחת לפחות. בין התוכניות יש כיתות של שבוע מלא ויש תוכניות של יום בשבוע, יש מדינות שמקיימות איתור מסודר לתוכניות ויש כאלה שילדים מתקבלים אליהן בעקבות המלצת גננת או מורה. וכמובן, יש תלמידים שהשתתפו בתוכנית חמש שנים, ויש שהשתתפו בה שנה. העובדות האלה מקשות על הבנת הממצאים ועל הסקת מסקנות אבל הן לפחות גלויות והמאמר מתייחס אליהן. מה שמטריד יותר הוא הנחת יסוד המסתתרת בין השיטין של שאלות המחקר וממצאיו:

המחקר מניח שהעלאת הישגים לימודיים היא מטרה של תוכניות מחוננים

המחקר בדק את הקשר בין השתתפות בתוכניות המחוננים לבין הישג לימודי (זה הזמן לדייק: המאמר משתמש בביטוי "הישג אקדמי", אבל מאחר שמדובר בתלמידי בית הספר היסודי אני חושבת שהתרגום הנכון לעברית הוא "לימודי"). אבל

מה אם ההנחה אינה נכונה?

וחשוב לשאול את זה, כי קל לבדוק ציונים, בוודאי קל יותר מאשר לבדוק השפעות אחרות של תוכניות לימודיות. אבל אם העלאת הישגים בבית הספר איננה מטרה של תוכניות המחוננים – מה למדנו מהמחקר, בעצם?

ביקורת ברוח זו כתב Joseph S. Renzulli – אותו רנזולי שפיתח מודל להעשרת מחוננים ומצטיינים (SEM):

The major goal of gifted education is not to increase test scores or standardize young learners. Rather, most people in the field believe that gifted programs should contribute to and increase the reservoir of people who contribute to creative innovations in the arts and sciences and to all areas of human endeavor that are designed to make the world a better place

שמעתם את הגונג כשקראתם את התגובה של רנזולי?

אם לא, אני ממליצה לקרוא שוב: רנזולי מזכיר שהמטרה העיקרית של חינוך מחוננים איננה שיפור ציונים במבחן או סטנדרטיזציה של תלמידים. למעשה, רוב העוסקים בחינוך מחוננים מאמינים שתוכניות הטיפוח צריכות לתרום ולהגדיל את מאגר האנשים אשר יתרמו לחדשנות וליצירתיות באומנויות, במדעים ובכל שאר התחומים של מאמץ אנושי שמטרתו להפוך את העולם לטוב יותר.

ואמרתי גונג ביחיד, אבל בעצם שמעתי שניים: הגונג הראשון – רנזולי לא מדבר על תוכנית חינוכית כעל מענה ל"צרכי הילד" (במקרה זה – הילד המחונן) אלא חושב שלגיטימי לתפוס את החינוך כחלק מתהליך התפתחות של החברה האנושית. לא אעסוק בזה פה – זה קשור לתפקידו של בית הספר, ושווה בעיני פוסט נפרד. והגונג השני – והוא החשוב –

תוכניות מחוננים לא נועדו לשפר הישגים אקדמיים

ואכן, כפי שהזכירה לי ד"ר דפנה הרן, רכזת מסלול המחוננים בביה"ס ע"ש ליאו באק בחיפה ומדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים – בכיתת מחוננים לא "מכינים את התלמידים לבגרות ולמיצ"ב". התלמידים ניגשים כמובן לבחינות אבל אין ציפיה שבית הספר "יכין" אותם לקראתן. ההנחה של מובילי מסלולי המחוננים היא "המבחנים האלה הם מטלה אחת, והיא בהחלט לא המורכבת או היצירתית ביותר שהתלמידים פוגשים. התלמידים שלנו יודעים יותר, הרי לימדנו אותם לעומק, נתנו להם העשרה, לימדנו אותם מעבר למה שנדרש למבחנים הארציים".

ושיהיה ברור: בעיני, שאלת השפעת תוכניות המחוננים על הישגים לימודיים היא שאלה לגיטימית. מה שפחות לגיטימי הוא ההפתעה הגדולה, או האכזבה הגדולה, כשזוכרים שלא היתה להן כוונה כזו לכתחילה…

אז, אם לא שיפור הישגים בלימודים – מה כן נותנות תוכניות מחוננים לתלמידיהן?

רנזולי דיבר על יצירתיות וחדשנות והפיכת העולם לטוב יותר. אני מעדיפה להתחיל אחרת: הדבר החשוב ביותר שתוכניות מחוננים נותנות הוא בעיני

קבוצת שווים

סיפרתי פה בבלוג על מורה במרכז מחוננים שמתחיל את השיעור בקריאת שמות, וכל ילד שקראו בשמו יכול "לשאת משפט אחד לאומה". סיפרתי גם על הילדה שאמרה לי: "רק פה אני יכולה להגיד את מה שאמרתי, בלי שיחשבו שאני מוזרה". שמחתי שיש לה מקום כזה שבו היא לא מוזרה. שבו יש ילדים בני גילה שיכולים להבין, להזדהות, להתווכח עם מה שמעסיק אותה. כל ילד צריך קבוצה כזו. בעצם, גם כל מבוגר: טבעי לנו שיש דברים שמדברים עליהם רק בעבודה, ויש דברים שרק עם החברים מהמילואים, או רק עם השכנים. גם ילדים צריכים מעגלים כאלה.

הוראה מותאמת

"מה הבעיה? ניתן להם חוברת של שנה-שנתיים מעל" – זו התגובה הקלאסית של מורים רבים לאמירה "הילד משתעמם בשיעור". כלומר, זו התגובה של המורים הטובים, אלה שממש רואים שלילדים המחוננים אין צורך בהקניה ובתירגול שהם נותנים לכל הכיתה. ולפעמים זה מספיק, אם כי זה יוצר את הבעיה הבאה (אוקיי, בכיתה ג הילדה עשתה חוברות של כיתה ה. מה תעשה בכיתה ד? ומה בכיתה ז?) אבל למעשה הוראה מותאמת למחוננים אינה דווקא האצה של החומר אלא הרחבה, העמקה, העשרה. עיסוק בשאלות גדולות, "חופרות", למידה רב-תחומית, למידה שמחייבת חשיבה מסדר גבוה. היא הוראה שנותנת מענה – או מאתגרת – גם בהיבט החברתי: כזו שמצריכה שיתופי פעולה, שהם קשים לעתים, ודווקא בגלל זה הם חשובים כל כך. הוראה שמטפחת ומאפשרת יצירתיות וחדשנות ושאר רוח. בקיצור, זה לא "יותר" למידה, זו למידה אחרת.

מענה לצרכים רגשיים

"אני רוצה שתדברי עם המורים המקצועיים שלי על ההיבטים הרגשיים של מחוננים", אמרה לי רכזת של כיתת מחוננים בחטיבת ביניים. "הם אומרים לי – מה הבעיה, הילדים מקבלים ציונים מעולים! – וזה נכון, אבל הם לא יודעים שהילדה הזו לא ישנה בלילות, ושהילד הזה מקיא בבוקר לפני כל מבחן". כמובן, חרדת בחינות אינה תופעה ייחודית למחוננים, אבל לפעמים נדמה שלמחוננים הכל קל ובסדר ומה הבעיה, למה בכלל צריך יועצת או שיעור כישורי חיים. אז צריך. ולא רק שצריך, אלא שצריך לתת מענה מותאם – כזה שהמחוננים יהיו מוכנים לקבל, כזה שידבר בשפה שלהם, שיהיה רלוונטי.

גמישות

וגם את זה נמצא במסגרות מחוננים – יותר מאשר במסגרות "רגילות": את ההבנה שמחוננים אינם קבוצה הומוגנית, ושלעתים הם צריכים מסלול משלהם ללכת בו. כזה שאף אחד עוד לא הלך בו קודם.

אז מותר לערער על מטרות תוכניות המחוננים כפי שהן מוגדרות ומתנהלות כיום, אבל כדאי להכיר אותן לפני שעושים זאת. בישראל יש מתווה ליבה להוראה בכיתות מחוננים ומתווה אחר להוראה במרכזי מחוננים, שם מפורטות מטרותיהן של התוכניות השונות. כמובן יש להבדיל בין כיתת מחוננים בה לומדים התלמידים שישה ימים בשבוע לבין מרכז מחוננים אליו יוצאים התלמידים ליום אחד בלבד; בשני המקרים, העלאת ציוניהם של התלמידים אינה מטרה, והן מעניקות לתלמידים משהו אחר, וזה משהו שלא עושים אותו באמצעות החינוך ה"רגיל" של ישיבה בכיתה, הקשבה ותירגול. ואם לא עושים אותו כך, בוודאי שגם לא בוחנים אותו כך.

המסקנה שלי: נדרש תיאום ציפיות

"אתם, באגף למחוננים, פועלים בפעמון זכוכית" אמרה לי עדה חן, שהיתה ראש מינהלת למידה אונליין במט"ח. כבר שש שנים שהמשפט הזה מלווה אותי. אני חושבת עליו כל פעם שאני שומעת מהורים "על מבוכים ודרקונים אנחנו משלמים 1600 שקל בשנה?!". כמובן, חשבתי עליו כשצדקתי בויכוח ההוא, עם מנהלת המרכז: סקר לא מייצג ולא מתוכנן, שכלל שבעה או שמונה תלמידים בגילאים שונים ואמא אחת שהגיעה לסדר משהו במרכז העלה ש"החברים" ו"יום נשימה מבית הספר" הם הסיבות העיקריות לבואם של תלמידים למרכז המחוננים. "למידה אחרת" הגיעה, אם בכלל, אחרי שני הקודמים. לא כי היא לא "אחרת": שאלה ישירה הביאה למחמאות גדולות. הלימודים במרכז מעניינים, מגוונים, מעוררים חשיבה. אבל זה פחות חשוב לתלמידים ולהורים, או פחות נראה לעין. לפחות אצל תלמידי יסודי במרכז הספציפי הזה.

ובדיוק מהסיבה הזאת יש לעשות תיאום ציפיות: להבהיר שתוכניות המחוננים לא נועדו להאיץ או לשפר את ההישגים הבית ספריים והאקדמיים של תלמידים (אם כי הן עושות זאת לעתים). אלא לענות על צרכים קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים של מחוננים, ועל כולנו – הורים, תלמידים, מורים וחוקרים – לדעת זאת. ממש כפי שמסביר החתול לאליס בארץ הפלאות:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.

'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, מאנגלית: רִנה ליטוין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.

כשהמטרות ידועות קל יותר לאפיין מדדי הצלחה, לבדוק אותם, ולשפר. הרי לשם כך נתכנסנו.

~~~

ומה דעתך?

מה צריכות תוכניות המחוננים להעניק לתלמידיהן? מה הן מעניקות בפועל?

אשמח מאד לקרוא – כאן למטה, יש מקום לתגובות!

~~~

זה המקום להודות: לשלומית פישר – רכזת מסלול המחוננים בתיכון רבין בכפר סבא, ולדפנה הרן, שציטטתי בפוסט: תודה על ההערות שמיקדו אותי בעיקר, ולא איפשרו לי להישאר במאמר. ולמנחם נדלר, מנהל האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך, שסיפר לי על התגובה של רנזולי ובכך התניע, למעשה, את כתיבת הפוסט הזה.

ועל התמונות, שצולמו במרכזי מחוננים: תחרות רובוטיקה במרכז חלו"ם ברמלה (דצמבר 2018, מנהלת: אבישג עידן, מורה: אלחנדרה פילניק); הכנת בוכנה ומקורות מידע לשיעור הסטוריה ומוזיקה במרכז יח"ד ברעננה (מאי 2021, מנהלת: סיגל סירק, מורים: לירן זריהן, אלון גינצברג)

The post האם תוכניות מחוננים באמת מועילות לתלמידים? appeared first on אירועים מחוננים.

"למה זה כל כך ברור?"

"הנה, תראה אותי. הפעם הראשונה שהיה לי מורה שהרגשתי שהוא חכם באמת היתה בתיכון".

"ומה זה מוכיח?"

שאלה טובה

השאלה "האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?" היא שאלה שאני נשאלת שוב ושוב מאז שאני מדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים, ולפני כן נשאלתי כמורה למחוננות ולמצטיינות. היא שאלה שאוהבים לשאול בקורסים של הוראת מחוננים, היא שאלה שמורים שמלמדים מחוננים (זאת אומרת כמעט כל מורה) אוהבים לשאול. היא שאלה שהתשובה שלי עליה משתנה ככל שאני מתבגרת (בכלל, ובהוראת מחוננים בפרט).

יש מי שחושבים שהיא שאלה מעצבנת. אני חושבת שלא; אולי כי כבר נשאלתי שאלות מעצבנות ממנה ("ואת, את מחוננת?" קוטפת את הפרס הראשון) ואולי כי אני מבינה את ההגיון העומד מאחוריה. בעיקר אני מבינה שזה פחות הגיון ויותר פחד. כי תלמידים מחוננים יכולים להיות מפחידים לפעמים.

בואו לכיתה שלי לרגע. זו כיתת מחוננות ומצטיינות, הראשונה במסלול זה בבית הספר. כיתה ט'. שיעור הסטוריה שני בשנת הלימודים. משום מה אנחנו מדברות על מארי אנטואנט והמשפט המפורסם ש(לא) אמרה: "אם אין לחם, יאכלו עוגות" (היא גם לא אמרה "אם אין לחם יאכלו בריוש", אפילו שזה תרגום יותר נאמן למקור שלא היה). "אבל זו לא אשמתה", אומרת לי אחת התלמידות, "היא פשוט לא ידעה מה קורה ברחוב הצרפתי". זה היה הרגע בו נשמתי לרווחה: הבנתי שעם כל חוכמתן של התלמידות שלי, ועם הידע הרחב שלהן בנושאים מסוימים, יש דברים שלא מבינים בגיל 15. למשל, לא מבינים שמארי אנטואנט הוצאה להורג לאו דווקא משום שהיתה אישה רעה, אלא משום שכמו לכל אנשי בית המלוכה הצרפתי גם לא לה היה שמץ מושג מה קורה ברחוב. יש תובנות, הבנתי אז, שמגיעות עם הגיל או עם תיווך מתאים של מבוגר; סקרנות וקריאה מרובה אינן מספיקות.

שאלה טובה אבל לא באמת חשובה

נשמתי לרווחה כי כבר היה לי נסיון בהוראה, כי התכוננתי היטב לשיעור, כי יכולתי להבין אינטואיטיבית מאיפה באה החשיבה הזו של המחוננת הצעירה. יכולתי לדמיין את עצמי אומרת משפט דומה, משוכנעת בתקפותו ובהגיונו ההסטורי הבלתי-מעורער. משוכנעת כמו שרק בת 15 יכולה להיות. ללמדך שלנסיון יש משקל לא פחות מאשר לנקודות איי.קיו.

ועם הנשימה הבנתי שהידע של תלמידותי הוא קצת כמו רשת גדולה, עשויה טלאים-טלאים. ילדים מחוננים "קולטים דברים מהאויר". הורים לילדים מחוננים מדברים על הילד שפתאום יודע דברים בלי שלימדו אותו: הוא שמע, חיבר פיסת מידע אחת לשניה והשלים בעצמו את מה שחסר. זה תהליך מקסים ומשעשע ומעורר התפעלות. אבל זה תהליך זרוע מוקשים: הילד משלים לבד – וכל מה שיש לו כדי להשלים לבד זה מה שהוא כבר יודע. לפעמים נשארים חורים של אי-הבנה, כאלה שמעולם לא התגלו, חורים של תפישות מוטעות שקשה לגלות אותן, חורים שמכסים אותם בטלאי שגוי. כן, זה קורה גם למחוננים. בוודאי לאלה שקולטים מהאויר ומאפסנים פיסות מידע ואפילו חלקי ידע ללא בסיס מספק.

וכך הבנתי שהשאלה החשובה באמת איננה אם אני חכמה יותר מהתלמידות אלא האם אני מסוגלת להשתמש ביתרונותי היחסיים (גיל, בגרות, ידע כללי, ידע מבוסס בתחום הדעת) כדי שתהיה לי הצדקה מלאה לומר: יש לכן עוד מה ללמוד ממני. ההתנסות הזו לימדה אותי שכן.

ובכל זאת. האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?

אני לא מתחמקת מתשובה. אני רק רוצה לומר שצריך לשאול את השאלה הזו אחרת: לא המורה הוא העניין, אלא התלמידים. במלים אחרות, תלמידים מחוננים, כמו כל התלמידים, פוגשים מגוון של מורים, וטוב שכך. מחוננות היא תכונה אחת – גדולה, חשובה, לעתים ממלאת את רוב הוויתו של ילד, אבל היא אף פעם לא המאפיין היחיד שלו. כך גם מורים: היותם מורים מחוננים או לא, זה רק חלק ממה שהם. כשמורה פוגשת תלמידים היא פוגשת אנשים שלמים. כשתלמידים פוגשים מורה הם פוגשים אדם שלם.

ולכן, מה שחשוב בעיני הוא לא השאלה האם המורה מחונן, אלא האם התלמידים פגשו בצוות המורים שלהם מורים שיכולים ומתאימים ללמד אותם. חלקם צריכים להיות מחוננים, בהחלט. הייתי רוצה שכל ילד מחונן יפגוש גם מורים מחוננים שיכולים להבין את חוויותיו "מכלי ראשון". אבל הייתי רוצה שיפגוש גם מורים שאינם כאלה. אחרי הכל יש הרבה מורים מעולים שמנת המשכל שלהם אינה עולה על זו של 97% באוכלוסיה, ולמרות זאת (ויש שיאמרו "משום כך") המפגש אתם הוא מתנה לחיים.

מה שחשוב הוא שכולם, המורים המחוננים ואלה שאינם, יכירו את המחוננות ומאפייניה. שיבינו מהי החשיבה ה"אחרת" הזו שמדברים עליה. שיכירו את הצורך באוטונומיה, את הפערים המבלבלים בין תיפקודים שונים שמלווה את המחוננות. שלא יגידו "היא מעולה במתימטיקה, ברור שהיא מחוננת" או "לא יכול להיות שהוא מחונן, זו בטח טעות. הוא לא עד כדי כך חכם". ואולי נכון יותר לומר "ילמדו להכיר", כי ההיכרות מכלי ראשון שונה מההיכרות שמעניקה למידה מסודרת. כשמכירים תופעה מכלי ראשון זה מבלבל; זה מה שקרה לי במפגש הראשון עם השאלה, בשיחה ההיא עם דן. כששאל "מה זה מוכיח" הבנתי שאני חושבת מתוך ההתנסות האישית. שאני מרגישה ולא חושבת. הבנתי שאני

לא רציונלית, ולא במקרה

כשנערכה השיחה ההיא הייתי מורה של מחוננות ומצטיינות כבר שנה וחצי, אבל מחוננים ומחוננות הכרתי מאז ומתמיד. התשובה שלי באה מהבטן. היו בה כאב ותסכול ואכזבה לצד נשימה לרווחה. וגם שחצנות היתה בה, וילדותיות גם.

זו היתה תקופה שבה "ראיתי את האור". גשם למד כבר בכיתת מחוננים, שלג במרכז מחוננים, רוח סערה מצאה את מקומה בחטיבת ביניים שכללה, מלבד לימודים תובעניים, גם תוכנית העשרה למחוננות ולמצטיינות שלה. פתאום הסתדרו חלקי הפאזל וכולם הרגישו ש"סוף סוף יש עם מי לדבר". החוויה הזו היתה כל כך פתאומית וחזקה שלא יכולתי להשתחרר ממנה.

לא רציונלית, אבל לא נורא

אבל השנים עברו, ואני התבגרתי לתוך עשור וקצת של מפגשים עם ילדים מחוננים ומצטיינים, ועם הורים-של, מורים-של ומדריכים של כל אלה. הלכתי ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים והידע האינטואיטיבי שלי קיבל מסגרת תיאורטית חשובה. המשכתי ללמוד ולהתמקצע ולקרוא, ובכל פגישה למדתי עוד משהו. וכשהתרחב העולם התרחבו גם האפשרויות.

בפאנל של בוגרי תוכניות למחוננים למדתי שהמורים שטובים הם בעלי התשוקה לידע, המתעניינים בתלמידיהם ובעלי חוש ההומור. אלה שיוצרים מערכת מבוססת אמון ומוכנים להסביר את שיקולי הדעת שלהם.

בפאנל בקורס התמקצעות בהוראת מחוננים ומצטיינים בו הוזמנתי להשתתף לא מזמן סיפרה ד"ר חוה וידרגור על ממצאי מחקר שעשתה: מורי המחוננים דיברו, ממש כמו תלמידיהם, על חשיבות אישיותו של המורה (הזכירו את יצירת הקשר האישי, את ההרגשה ש"המורה רואה אותי", את המוטיבציה של המורה להתפתח וללמוד); במקום השני עמדה הקוגניציה (ידע רחב, חוש הומור, ציניות ויצירתיות) ואת המקום השלישי תפסה הפדגוגיה (מלמד כיצד לחשוב, מאתגר, מלמד "אחרת"). אבל לא, אמרו, מורה למחוננים לא חייב להיות מחונן.

כשביקשתי ביקורת משפחתית על הפוסט, כמו שאני נוהגת לעשות, אמר לי שלג בתגובה: את מפספסת משהו חשוב: אם המורה לא מספיק חכם, ולא "קנה" את התלמידים אינטלקטואלית – לא תסייע אישיותו הכובשת, הם פשוט לא "יספרו" אותו. והוסיף: זה גם עניין של גיל. בגיל צעיר, ידיעת החוויה חשובה מאד. – ואני שומעת אותו ותוהה אם זה הגיל או שזה פשוט המורה הראשון שפגשת שמבין, ממש כפי שסיפרתי לדן.

יכול להיות ששלג צודק. סבא שלו, מרצה להוראת המתימטיקה, נהג לומר שמורה למתימטיקה צריך לדעת שלושה דברים: מתימטיקה, מתימטיקה, ו(פאוזה) – הוראה. אבל מאחר שמחוננות אינה רק אינטלקט – אני חושבת שעצם המחוננות, ידיעת החוויה מכלי ראשון, אינה תנאי לכל אלה. היא מתווספת עליהם והיא יתרון וחיסרון. היא אולי הופכת את המורה לפחות רציונלית ביחסה לתלמידיה, אבל זה לא נורא. זה חלק מהפסיפס האנושי שראוי שכולנו נפגוש. גם מחוננים.

The post האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן? appeared first on אירועים מחוננים.

The post התמודדות עם אתגרי תוכנית האצה בתקופת התבגרות וקורונה appeared first on אירועים מחוננים.

The post טיפוח מחוננים ו"סוציאליזם של החינוך" appeared first on אירועים מחוננים.

The post איפה אפשר ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים? – כל האפשרויות appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מרחוק בימי קורונה – דוגמאות מהשטח (1): לימודי העשרה appeared first on אירועים מחוננים.

The post האצת בגרויות, עבודות חקר ולימודים אקדמיים בחטיבת הביניים ובתיכון appeared first on אירועים מחוננים.

The post כיתות ייחודיות בחינוך העל-יסודי: מה צריך לשאול לפני שמחליטים? appeared first on אירועים מחוננים.

The post כיתות ייחודיות למחוננים ולמצטיינים בחינוך העל-יסודי: מחוננים, נחשון, עמ"ט ומופ"ת appeared first on אירועים מחוננים.

The post תוכנית אלפא לבנות מחוננות במדעים: האם בנות צריכות ללמוד בקבוצות נפרדות? appeared first on אירועים מחוננים.

The post חדרי בריחה ומערכת החינוך appeared first on אירועים מחוננים.