אז התאפקתי כמה שבועות, וזכרתי שאיפוק זה כח, אבל אז הגיע הרגע שבו

החשיבה העצמאית פינתה את מקומה ללמידה

ביום ששי אחד, שבו הייתי חולה מכדי לבשל אבל בריאה מכדי להסתפק בנטפליקס, החלטתי ליצור תמונות באמצעות הבינה הזו. יש לי באג מובנה במערכת: אני לא חוזרת על מצגת פעמיים בלי לשנות אותה לפחות שלוש פעמים. ככה אני מכינה שיעורים, סדנאות, הרצאות. הרי גם אם זו "אותה הרצאה" – הקהל שונה, אני שונה, וממילא אני צריכה להתכונן כל פעם מחדש. יום ששי ההוא היה במקרה יום ששי של יומיים-לפני-הרצאה אז הקדשתי כמה שעות מהחיים למידג'רני. (כמה זה "כמה"? גאה להגיד שהסתפקתי במספר חד-ספרתי לא גדול. איפוק זה כח, כבר אמרתי?).

ההרצאה המתוכננת עסקה במחוננות ומצטיינות בגיל ההתבגרות ונועדה להורים של תלמידות מסלול מופ"ת באולפנת להב"ה בקדומים. הגעתי אליה עם שלוש גרסאות של המצגת – כולן נוצרו בתוך 24 שעות – וכולן מבוססות על הפוסט שכתבתי אחרי שיחה עם אלין קשטכר ועל הרצאה שנתתי להורי תוכנית בר אילן . אבל פוסט הזה לא מדבר על מחוננות והתבגרות אלא על התובנות שלי מלמידת הבינג' המהירה של הבינה המלאכותית. אז אומר זאת כך: יצאתי עם

שלוש תובנות על למידה

ונשארתי בחיים כדי לספר על זה.

תובנה מס.1: כשרוצים ללמוד משהו חדש רצוי להתאזר בסבלנות

סבלנות היא שמי השני, כידוע. למרות שבפוסט קודם שבו כתבתי על למידה הסברתי שלמידה טובה מתרחשת במקביל בחרתי הפעם בשיטת הבינג'. אז
(1) פתחתי את הבינה, שיחקתי קצת, לא ראיתי ישועות. למעשה לא ראיתי כלום פרט לתמונות של דינוזאורים וחתולים שהתחלפו מדי פעם.

(2) בלית ברירה חיפשתי מדריך למתחילים, בווידאו. מצאתי כזה והרצתי אותו במהירות 1.5 עם דילוגים עד שהבנתי איך מתחילים. ביקשתי מהתוכנה לצייר לי nervous fructrated woman sitting on chair trying to use midjourney. אני בטוחה שאם נתעלם משגיאת ההקלדה (כי זו לא היתה שגיאת כתיב, אלא שגיאת הקלדה, תאמינו או לא) נבין שהתוצאה בסך הכל הגיונית:

(3) חזרתי וניסיתי. עברתי לחיפוש של נושא ההרצאה שלי וניסחתי שוב ושוב להסביר לבינה מה שאני רוצה שהיא תעשה לי. זה באמת לא היה מסובך: בסך הכל ביקשתי תמונה של מתבגרת שאוכל להקרין בהרצאה באולפנא. קיבלתי תוצאה כזו ואחרת, וישועות – עדיין אין.
(4) בערך אז הבנתי ש

תובנה מס.2: עם סבלנות כמו שלי, רצוי לשלב גם קצת כסף

למידה התנסותית היא הלמידה הכי טובה. זו אחת המוסכמות (המועטות) בעולם החינוך. אף אחד לא מספר לכם שהיא לא רק הכי טובה אלא גם הכי יקרה. אני מורה, אני מכירה את הסודות הכי שמורים במקצוע, ובכל זאת נזכרתי בזה רק כשגיליתי שבזבזתי על ההתנסות את כל התמונות החינמיות שהחשבון מאפשר ואפילו לא התקרבתי לתוצאה הרצויה. זה לא שהתמונות לא היו מוצלחות. אני בהחלט יכולה לחשוב שהן מגלמות teenager gifted girl wearing long scirt and long sleeves thinking about giftedness. ובכל זאת לא הייתי מרוצה.

הבינה הציעה לי לעבור למסלול בתשלום. לפחות הוכיחה שהיא בינה. אני מצדי אמרתי לה שבת שלום והלכתי. ביום ראשון, אחרי שחיטטתי באתרי תמונות חינמיים ולא מצאתי מה שרציתי, חזרתי אליה בענווה.

שווה להתעכב על זה רגע: עד היום מצאתי במאגרים החינמיים תמונות שסיפקו אותי. לא עלה על דעתי להשתמש בתמונות בתשלום (למעט שניים-שלושה מקרים של קריקטורה מוצלחת במיוחד). אבל ההרגשה שאני יכולה לבקש מהתוכנה לעצב לי משהו כמו שאני רוצה היתה חדשה ומפתה. בגילי אני כבר מעדיפה ציפור ביד משתיים על העץ אבל הפעם הציפור ביד פשוט לא מצאה חן בעיני.

שילמתי לתוכנה המנומסת סכום חד-ספרתי של דולרים והמשכתי לעבוד עד שהגעתי לתוצאות. את זו, למשל, קיבלתי כשביקשתי a 10-years-old girl brown hair holding gold crown multiple vies animated style. ההצעה הימנית מצאה חן בעיני במיוחד. היא מזכירה את ההתפתחות הא-סינכרונית של מחוננים – משהו שהיה לי חשוב לדבר עליו.

תובנה מס.3: בינה מלאכותית היא בינה, היא מלאכותית, והיא לא הבינה שלי

אין זה סוד שהבינה המלאכותית מציבה אתגרים חדשים בפני מערכת החינוך. יש מי שנבהלים מהם ויש מי שמחפשים דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגרים ולנצל אותם להוראה מיטבית. זה קצת מזכיר את המעבר המהיר של מוסדות החינוך ללמידה מרחוק עם פרוץ הקורונה. היו מי שנרתעו, היו כאלה שעברו ל"אותו דבר אבל דרך הזום" והיו מי שהשתמשו באילוצים ופרצו דרכים חדשות. בגדול, אלה שהצליחו הם אלה שזיהו הזדמנות ונתנו צ'אנס ללמידה.

בינה מלאכותית היא בינה: גם היא לומדת. היא לומדת את דפוסי המשתמש, את דפוסי המשתמשים כולם, לומדת אותם ולומדת מהם. היא לומדת עצמאית למופת. (הנה משהו ששווה לדבר עליו, בעיקר עם תלמידים מחוננים ומצטיינים, אבל לא רק: איך אנחנו לומדים מאינטראקציות, איך הבינה לומדת מהן? איך אנחנו מלמדים אותה לתת לנו תוצאות טובות יותר? מי לומד מזה – אנחנו או היא?)

אבל היא לא הבינה שלי. אני יכולה לבקש ממנה, להשתפר ולדייק, ומה שאקבל לא יהיה משהו שאני עשיתי אלא משהו שהיא עשתה עבורי; היא מציירת יפה ממני, אבל היא מציירת את הפרשנות שלה לבקשה שלי. כשביקשתי ממנה לצייר לי

three 10 years old girls climbing up on high wall animated style

קיבלתי שתי גרסאות: אחת – גירסת הניצחון, והשניה – גירסת העמל. אני העדפתי את העמל, למרות שהיו בה מגרעות. יכולתי להמשיך ולשחק עד אין סוף, או לפחות עד מועד ההרצאה, אבל הבנתי שגם אם יגיע הרגע שבו אהיה שבעת רצון – זו לא תהיה יצירה שלי.

ועוד תובנה בונוס: צריך ללמוד איך לבקש נכון

אני יודעת שכתבתי ששלוש תובנות על למידה. התובנה הזו היא לא על למידה, היא על החיים. היא על ההתנסויות שלי כמנהלת חדשה (שבעה חודשים זה עדיין חדשה?). היא על יחסים בין אישיים ובין אדם למכונה.

והתובנה היא שצריך ללמוד לבקש בדיוק מה שרוצים.

תגידו שזה ברור. ובכן, ברור שזה ברור. רק חבל שאני לא תמיד יודעת לעשות את זה. מדי פעם האיש מתפלא שאני מבקשת קפה ומתכוונת לקפה "רגיל" ולא לקפה-מכונה. אני, מצדי, מתפלאת שהוא לא הבין לבד ושאני צריכה לבקש בדיוק מה שמתאים לי ברגע זה. עכשיו קחו מורה ושיעורי בית, או מורה ומבחן, תכפילו בשלושים תלמידים, ששים הורים ומאה נקודות. מה התוצאה? פוסט שיימינג ויראלי בפייסבוק.

ורק עוד תובנה קטנה על שימושי בינה מלאכותית בכיתה

והנה עוד משהו לעשות עם הבינה המלאכותית בכיתה: כבר שנים שמערכת החינוך רוצה ללמד את הילדים כלי תיעוד וחשיבה רפלקטיבית. במקום לשאול "איך הרגשת כשהתוכנה לא עשתה בדיוק מה שרצית" כדאי לתעד את רשימת ההוראות (במידג'רני זה קל) ולראות מה קרה מפקודה לפקודה. זה ישפר את הבינה, אבל חשוב מכך: זה ישפר את יכולת ההבעה של התלמידים. זה לא רעיון חדש, למעשה כדאי להשתמש בו בכל פעם ששולחים את התלמידים לחפש משהו בגוגל, בעיקר אם מסרבים לקבל מהם את התוצאה הראשונה בויקיפדיה.

רגע לפני הסוף, אנקדוטה משעשעת

קשישות כמוני זוכרות שגם מהפכת התיקשוב בבתי הספר לוותה בחששות כבדים. אחד מהם היה "ואם לא תעלה המצגת?" – חשש שטרם עזב אותנו, ובצדק: הגעתי להרצאה, חמושה בשלוש גרסאות של מצגת, כולן על הלפטופ שלי, רק כדי לגלות שאני צריכה להתחבר דרך המחשב של הכיתה "כי הוא כבר מחובר ואני לא אוהבת להכניס ולהוציא חיבורים נוספים". נכנסתי, התחברתי לווטסאפ וניסיתי להוריד את הגירסה האחרונה. זה לא הלך, אז התחלתי עם זו שלפניה; מפה לשם ירדה גם הגירסה האחרונה.

הקרנתי את הגירסה האחרונה והתחלתי בהרצאה. דיברתי על הצורך של המחוננות באוטונומיה, על הדמיון המפותח שלהן ועל הצורך להגיע לתוצר המדויק שחשבו עליו. בערך שם הגיע המחשב למסקנה שעבד מספיק והגיע זמן לישון. המארגנת באה לעזור והעלתה את המצגת. הצצתי, לא, אמרתי לה, זו הגירסה הקודמת. אין הרבה הבדל ביניהן, פשוט לאחרונה שיבצתי תמונות טובות יותר וזה יעצבן אותי. ההורים מולי צחקו. מה שהיה להוכיח, אמר מישהו.

~~~

ואני כותבת את הפוסט הזה ומהרהרת: זו בינה, בהחלט בינה, אבל מלאכותית. וכמו שאמר האבא הזה,

מ.ש.ל.

The post למה ואיך למדתי להשתמש בבינה מלאכותית appeared first on אירועים מחוננים.

מבחנים הם התעללות? אולי, ובכל זאת אני בעד המבחן בכלכלה

בשנת 2022 מקובל לומר שמערכת החינוך היא משק תחרותי שניזון מרוע וטיפשות, שמבחנים הם התעללות בילדים ושהיבחנות לא מקדמת למידה. אולי זה נכון, אבל אני עומדת על דעתי ששום דבר, פשוט כלום, לא ישווה לחזרה הזו שלפני מבחן. הקורס מקבל פתאום צורה: כשהמיסים מהשיעור הרביעי רוקדים טנגו צמוד עם המדיניות הפיסקאלית מסוף הסמסטר וכשעקומת התמורה פוגשת את קו התקציב נוצר הקסם הזה של ראשית קריאה, כשקווים הופכים לאותיות, אותיות למילים ופתאום אני יודעת לקרוא עמוד בספר. עבודות זה טוב ויפה, זו למידה מעמיקה וחשובה מאד, אבל הן לא במקום ללמוד את כל החומר למבחן.

ומזל שיש מחשבון

עוד דבר שלומדים ממבחנים זה, איך אומר זאת בעדינות? – ענווה. חשבון זה דבר שעושים מהר ובראש, ככה לימדו אותי בבית, ואני תלמידה טובה. דלי מים קרים נשפך על ראשי כשהתקשרה חברה ללימודים שראתה את הפתרון שהעליתי למבחן ורצתה להבין איפה טעתה, כי לה יצא מספר אחר. עברנו על השאלה יחד, ראינו שעשינו אותו דבר, ורק תרגיל אחד הפריד בינינו, זה שבו חישבתי ש 10=0.2*20. מזל שהיא התקשרה: זה חסך לי הרבה זמן ועצבים במבחן, כשמשוואה אחת לא הסתדרה לי, ובאמת שלא באשמתה. אחרי הכל אני זו שחישבה מהר בראש ומצאה ש 40=2000:25. המחשבון של השכנים, ישתבח שמם, הסביר לי בעדינות איפה הבעיה.

ועוד משהו, על מבחנים באוניברסיטה

בלילה שאחרי המבחן בכלכלה נרדמתי מול פרק של אחוזת דאונטון (אל תשפטו אותי, לא מצאתי משהו מרדים יותר). יש משהו עצוב במחשבה על שקיעת אימפריות, בעיקר על שינויים שמייצרים אבטלה מבנית עם היעלמם של מקצועות-עבר שכבר אין בהם צורך. דמותו ההדורה והקדורנית-משהו של רב-המשרתים, מקצוע שנעלם מן העולם, צפה אי שם בשלוש וחצי, כשהתעוררתי עם עוד תובנה חשובה: תפקיד רב-המשרתים נעלם אבל האנשים מלאי הדרת הכבוד למנגנונים ולהיררכיה נשארו עמנו. היום תמצאו אותם באוניברסיטה, שם הם משמשים משגיחים בבחינות.

~~~

בתמונה: קטע מגרפיטי ברעננה, העיר החביבה עלי לצילומי רחוב. לא יודעת מי הצייר, אבל חושדת שממש לפני שצייר את הגרפיטי היה לו מבחן בכלכלה.

The post קמח ותותחים: תובנות ממבחן סמסטר appeared first on אירועים מחוננים.

לפני כמה ימים גיליתי בהפתעה שהבלוג שלי בן ארבע. בלוגולדת, כך קוראים לזה בבלוגוספירה. את שלושת בלוגי-הלדת הקודמים לא טרחתי לחגוג. גם את האחד הזה לא התכוונתי, אבל זכרון השאלות הקיומיות של יום הולדתי הרביעי בצירוף התלבטות מתי אציין את הפוסט ה-100 הביאו אותי עד הלום.

ולא רק הם. היו גם שתי שיחות בשבוע שעבר, אחת עם חברה ותיקה ואחת עם חברה בקבוצת פייסבוק שיצאתי "לעשות איתה קפה", שביקשו שאספר להן על הבלוג. בעיקר על איך מתחילים. אחת שאלה על הפרטים הטכניים, השניה שאלה על האומץ, ושתיהן החזירו אותי למשהו שהרגשתי שהוא הסטוריה שאני נזכרת בה בחיוך.

אז איך חוגגים בלוגולדת? – חשבתי והגעתי למסקנה שמכינים קפה, מתיישבים רגל-על-רגל ומזכירים אירועים מחוננים… ובבלוגולדת 4 מתאים להזכיר ארבעה כאלה.

מזל טוב! בלוג נולד

אומרים שלכל סיפור יש התחלה אמצע וסוף, לא בהכרח בסדר הזה. כשכותבים בלוג כל פוסט חדש הוא הסוף, עד שיש חדש ממנו. ומרגע שהפסיק להיות סוף – כל פוסט הוא אמצע בדרכו שלו. אבל התחלה יש אחת, ואצלי ההתחלה היא הפוסט "אתה חוננתנו" שהיה הפוסט הראשון, ובהתחלה גם שמו של הבלוג. כלומר, השם המתוכנן, לפני שעלה לאויר. השם הזה הוא משחק מלים מגזרי ולכן שמחתי ממש כשעלה בדעתי שם אחר.

בפוסט הזה סיפרתי על שלג ועל החוויה המפתיעה שהיתה לנו עם הגעתו של מורה צעיר, מלא מקום, לכיתה שלו. שלג כבר יצא למרכז מחוננים בתקופה ההיא, כתבתי, אבל כדרכם של ילדים מעצבנים, הוא לא מיצה את המחוננות שלו ביום השליפה, אלא היה מחונן גם בשאר הימים. נראה לי ששמתי פה בסיס לפוסטים הבאים בבלוג שעוסקים במחוננים – 45 במספר.

פוסט ליום העצמאות

אולי זה עניין של גיל, אולי של הבית והמגזר? – כך או כך, יום העצמאות הוא יום חג אצלנו בבית. חג ממש. הוא מתחיל בתליית דגל ובמפה לבנה על השולחן. ועל המפה מונח תמיד הדגל ההוא שבלה מעפולה תפרה לאבא שלי ליום ההולדת הראשון למדינה. את סיפורו של הדגל הזה סיפרתי בפוסט "להקים או לא להקים, מדינה?" שפרסמתי ביום העצמאות תשע"ח, שלושה חודשים אחרי שהבלוג עלה לאויר. זה היה בסך הכל הפוסט החמישי שלי. התגובות היו כל כך מעודדות שבשנה אחר כך פרסמתי פוסט יום-עצמאותי נוסף, גם הוא מנקודת מבטה של מורה להסטוריה, והמשכתי במסורת בשנתיים הבאות. והשנה, שאני יותר עסוקה כי לימודים, אני מתכננת את פוסט יום-העצמאות כבר מעכשיו…

מה שמפתיע, במבט לאחור, הוא שהפוסט הזה היה חלק מבלוג-הופ – התאגדנו, ארבע בלוגריות, לפרסם פוסטים של יום העצמאות בנושאים שונים ולשתף, כל אחת, את שלושת הפוסטים האחרים. זה מפתיע, כי לא זכרתי שבשלב כל כך מוקדם נכנסתי להרפתקה "בלוגית" כזאת, ועוד נהניתי ממנה.

מה שמביא אותי לאירוע השלישי, הלא הוא

אתגר תמונה ו-15 מלים

לכתוב בלוג זה עניין מאתגר. הרבה בלוגים מתחילים ונתקעים, מסיבות כאלה ואחרות. די בתחילת הכתיבה הבטחתי לעצמי שאם אהיה טובה ואתמיד אלך ללמוד בלוגינג בצורה רצינית. ואכן, לאחר שהתמדתי כמה חודשים הלכתי ללמוד.

בין האתגרים שזימנה לי הכתיבה היה עניין התמונות. אני יותר מילולית מאשר חזותית; יודעת לבחור תמונה ופחות יודעת לצלם. באחד השיעורים קיבלתי אתגר – לצלם מדי יום תמונה אחת בסלולרי, לכתוב עליה 15 מלים ולהעלות בקבוצת הווטסאפ של הקורס. ככה, למשך חודש. זה היה תהליך מרתק שבעקבותיו כתבתי פוסט על התמודדות עם האתגר, והוא הפך להאשטג פייסבוקי שלי – תמיד בחיוך, לפעמים עם דמעה.

אחר כך הגיעה סדנת צילום בנייד, ובעקבותיה הפוסט בו סיפרתי על התחרות הידידותית עם האיש – תחרות שנמשכת, אם תהיתם, עד היום. וגם ההנאה נמשכת. לא כל התמונות בבלוג הן שלי, אבל בפייסבוק אני משתמשת בתמונות שאני מצלמת ועורכת, ועד היום מציאת תמונה מתאימה היא החלק המאתגר ביותר בכתיבה.

והאירוע הרביעי? וואו, קשה לבחור. שלושה הגיעו לגמר, ומתוכם בחרתי את

ההחלטה להעלות לבלוג פוסטים שנכתבו לפייסבוק

הבלוג הביא הרבה דברים לחיי: החזיר את הכתיבה שאבדה לי אי-שם בתום התיכון, הכיר לי חברות חדשות ופתח בפני את עולם הצילום. וגם דחף אותי לפייסבוק.

כתיבה פייסבוקית אינה כתיבה של בלוג. היא קצרה יותר, אין בה כותרות והתמונות לא מלוות אותה לאורכה, ויש לה חוקים משלה – ולא חוקים משלי. הקהל – בחלקו זהה בחלקו שונה לגמרי.

כשפתחתי את הבלוג היה לי חשבון פייסבוק, לא מאד פעיל. בשלב הראשון העמקתי את הנוכחות הפייסבוקית שלי כחלק מהפצת הבלוג, ואז למדתי ליהנות ממנו כשלעצמו. מתישהוא הבנתי שאני כותבת שם דברים שלא התכוונתי לכתוב בבלוג וחזרתי אל הבלוג לשיחת "יחסינו לאן". פה אחד החלטתי שזה החדר שלי, ובחדר שלי יש מדף לדברים שנכתבו על ידי לגורמים זרים. "דברים שאני", קראתי לפינה הזו שהתחילה את דרכה כפוסטים שהם "מן הגורן ומן היקב" – כלומר, כאלה שאינם נכנסים לשלוש הקטגוריות הראשיות של הבלוג (מחוננים, חינוך והוראת הסטוריה). ההחלטה הזו לימדה אותי, שוב, שבלוג הוא חדר חי ומשתנה בהתאם לצרכי מי שגרה בו.

אבל ההחלטה הזו גם גרמה לכך שויתרתי על ציון הפוסט ה-100. כי איך סופרים? רק את הפוסטים שתכננתי מראש או גם את אלה הפייסבוקיים שנכנסו לפה על תקן ארכיון? "זו חידה, ותשובה לי אין" שרה פעם להקת הכל-עובר-חביבי. עודני ילד, קוראים לשיר הזה שכתבה עדנה פלג והלחין נמרוד טנא, ואני שקטה: הבלוג שלי בן ארבע ובהחלט יכול להרשות לעצמו לא לדעת.

ואני? – גם אני לא יודעת לאיפה יקח אותי הבלוג, אבל יודעת שבלוגולדת 4 הוא כבר הרבה יותר משיכולתי לחלום עליו אי אז, בפברואר 2018.

The post יש לי בלוגולדת והשמחה רבה appeared first on אירועים מחוננים.

וזה קצת מדאיג, כי אולי זה אומר שהיא תהיה פוליטיקאית כשתגדל. שרת חינוך, נגיד.

כי יש מלים ששרי חינוך אוהבים. "הערכה ומדידה" הן מלים מעולות, כי אפשר להשתמש בהן במלוא ההערכה ואפשר לירוק אותן כך שיישמעו כמו קללה. או "למידה משמעותית", צמד המלים שהביא פעם בכירה במשרד החינוך להתפייט על שינוי של 360 מעלות (ואחר כך מתפלאים שהמשרד נשאר באותו מקום. החינוך, אגב, לא: כל יום שבו הוא לא משתפר, הוא נסוג אחורה. ככה זה בחיים). ויש גם "היבטים חברתיים" ו"למידה מצמיחה" ו"מענה לצרכים" ושאר מלים שאומרות: פחות ללמוד, פחות לדעת. אבל במקום הראשון, זוכת האוסקר החינוכי-ממשלתי, האהובה ביותר בפער עצום – עומדת הרפורמה.

רפורמה, מילה חביבה שכזאת

ככה זה עובד: נכנס שר חדש, ויש לו אג'נדה. ולא רק אג'נדה יש לו אלא גם שעון חול שמזכיר לו מה משך ימיה של ממשלה בישראל ושאם הוא רוצה לעשות שינוי כדאי לבחור שינוי מספיק משמעותי, כזה שייזכר לעולם. יש כאלה שהאג'נדה שלהם היא לצאת מהמשרד הזה כמה שיותר מהר, לאחרים יש אג'נדה חינוכית. ב-25 שנותי במערכת החינוך עמדו בראש משרד החינוך 14 שרים. חלקם לא הותירו נזק משמעותי. אחרים הובילו רפורמה.

רפורמה, מספרת לנו ויקיפדיה, היא תהליך שינוי שיטתי והדרגתי של סדר חברתי ישן. נהוג להבחין בין רפורמה למהפכה: מהפכה משמעותה שינוי יסודי, מיידי ורדיקלי, ואילו רפורמה מביאה לשינוי איטי יותר והדרגתי. שרים לא יכולים להרשות לעצמם להוביל רפורמה. הרי רפורמה אורכת זמן ואין סיוט גדול יותר לפוליטיקאי מאשר המחשבה שמישהו אחר יגזור את הסרט שהוא עיצב. אז הם מתכננים מהפכות אבל קוראים להן רפורמות כי בלועזית זה נשמע יותר טוב. ואחרי שהם מתכננים את המהפכה הם יוצאים לתקשורת כדי לספר על הרפורמה ולתת תקווה חדשה לשחר של יום חדש.

השבוע עלה לכותרות עוד שחר כזה: החל משנה הבאה ייבחנו תלמידי התיכון בארבע בחינות בגרות בלבד. במדעי הרוח לא תהיה בחינה, במקום זה יכתבו עבודה סמינריונית בין תחומית. זה יעשה אותם כל כך מאושרים ומלאי סיפוק והגשמה עצמית ומיומנויות שהם יעזבו את הטיק-טוק וילכו להתנדב עם ניצולי שואה, וכשהניצולים יישנו הם ישבו לקרוא להנאתם תנ"ך ואפלטון וטשרניחובסקי.

ובכן, הרפורמה הזו איננה רפורמה. והאמת היא שהיא גם לא חדשה: השבוע שמעתי את שי פירון מסביר ברדיו שזה המשך ישיר של רפורמת "למידה משמעותית" שהוא החל בה. הוא צודק, אגב. אז למה צריך להתחיל בה שוב? – טוב ששאלתם. התשובה היא כמובן שהיא לא הצליחה. פירון יגיד שזה בגלל שלא לא היה לו מספיק זמן – הוא כיהן פחות משנתיים – וזה כנראה חלק מהסיפור, אבל החלק האחר הוא שפירון לא התכוון להוביל רפורמה אלא מהפכה.

זו לא רפורמה בבגרויות, זו מהפכה

וזו גם הטעות הגדולה של המהפכה הנוכחית: גם היא להוטה להשיג תוצאות שאפשר יהיה לנופף בהן, ופחות להוטה אחר שינוי אמיתי ועמוק. וגם היא מתחילה מהסוף במקום מההתחלה. כדרכן של מהפכות, היא מזהה את האליטה הישנה ומוציאה אותה להורג וממליכה במקומה מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.

ממש כמו מהפכת פירון – גם היא מספרת לנו שהעיקר הוא התהליך ולא התוצרים, אבל מה שהיא עושה זה לשנות את התוצרים ולא את התהליך. היא מספרת לנו שכל המקצועות חשובים באותה מידה אבל מוותרת על בחינות חיצוניות רק במדעי הרוח. היא מספרת שמה שחשוב הוא שילדים ילמדו מתוך עניין אבל את מקצוע הבחירה, האחד שהם לומדים מתוך עניין, היא משאירה כמקצוע שיש בו חובת היבחנות. היא מספרת שהיא רוצה לצמצם פערים אבל מגדילה אותם (העשירים ילמדו יותר, מי יפריע להם? חוץ מזה, יש לכם מושג כמה עולה היום לקנות עבודה סמינריונית?!). היא מספרת לנו שהיא רוצה רפורמה אבל עושה מהפכה, וזו מהפכה מהסוג של גם וגם: גם נאכל את הדגים המסריחים וגם נגורש מהעיר. גם נלמד פחות וגם לא נדע יותר.

וחבל שזו לא רפורמה בבגרויות, כי צריך

בחינות הבגרות זקוקות לרפורמה. רפורמה רצינית, כזו ששואלת מאין באנו ולאן אנו הולכים, וגם זוכרת שנבחרי ציבור עתידים ליתן דין וחשבון. רפורמה שיודעת שיקח זמן רב עד שיגזרו את הסרט ומוכנה להסתכן בכך שמישהו אחר יאחז במספריים – כי החינוך חשוב לה באמת. רפורמה שמציבה חזון ופורטת אותו למטרות וליעדים שאפשר יהיה לזהות אותם כשיושגו (ולא, "מיומנויות המחר" ו"מכינה לחיים" אינם כאלה, וגם "למידה משמעותית – לא רק לשנן ולהקיא על הנייר, אלא משהו שהתלמידים באמת יזכרו" לא ממש). רפורמה שמאפשרת למורים ולמנהלים ללמוד ולחשוב ולשנות ולא מכלה את זמנם בלימוד המלים הנכונות שצריך לכתוב בדו"חות למשרד החינוך.

כדי שתהיה רפורמה צריך שרי חינוך שיש להם אורך רוח, שמסוגלים לתכנן לשנים ולהתניע שינוי ולעבוד בשיתוף פעולה עם השטח ומדי פעם לעצור ולבדוק באומץ מה עובד ומה לא. שרים שמוכנים להתחיל מהלמידה ובעקבותיה לעצב את ההערכה, ולא להיפך. שרים שבאים לחנך את מערכת החינוך או לפחות להביא אותה ללמידה משמעותית: כזו שלא עוסקת רק בשינון מתווים והקאת דו"חות, אלא מלמדת משהו שהיא באמת תזכור.

~~~

בתמונה: אני, כשמבשרים לי על שחר של יום חדש. ואם אתם יודעים איך קוראים לצמח הזה שמפאר את גב המרפסת שלי אשמח אם תספרו לי פה בתגובות (אני חושבת שזה פילדנדרון אבל לא יודעת איזה מהם).

~~~

הפוסט הזה פורסם בפייסבוק. מוסיפה פה שתיים מהתגובות – אבל ממליצה להכנס לפוסט עצמו, לתגובות שלי לתגובות של רבקה ושל מיכל, וכמובן – יש שם עוד הרבה דברים שמעוררים חשיבה… וכמובן, אשמח מאד למחשבות נוספות על הרפורמה הזו ועל מה שכתבתי. בשביל זה יש פה תגובות למטה, ואפשר כמובן להגיב לפוסט בפייסבוק.

שתי תגובות פייסבוק שבחרתי להביא כאן

רבקה קופלר כתבה – אם נמשיך את ההגיון של נ' בת השנתיים ורבע, שימי לב שהיא ודאי מחברת מילים בסדר ובהגיון שאינם מתיישבים עם צורת המשפט התקנית לנו בשפה, ואת ודאי מחייכת ומתחילה לחקות אותה מתוך חיבה ואהבה. יש חוקרים שאומרים שהגיון שפת התינוקות הוא הנכון – ואנחנו המבוגרים שיבשנו אותו מטעמים שונים ומצפים מהתינוקות "להתבגר" ולהתיישר לפי זה החדש. הגיע הזמן שנקשיב גם בעניין הלמידה ואופי הלמידה לילדים. שנים ארוכות מדי נכפה עליהם ללמוד בכל מיני שיטות שלא הוכיחו את עצמן, שבברור לא מקנים להם דעת ואם רבים מהם הופכים בסוף לבוגרים משכילים ורחבי דעת – זה כנראה למרות השינון והלמידה לבחינות, למרות חומר הלמידה המצומצם. הגיע הזמן למהפכות ולא רק לרפורמות. הגיע הזמן להפוך את הקערה על פיה ואולי לחזור למה שבית הספר היה פעם – מקום בו גם קונים דעת. שילמדו לכתוב, לקרוא ולחקור על מנת שיוכלו לכתוב עבודה קצת יותר רצינית. בעיניי, מוטב שיבטלו את בחינות הבגרות כולם!

ומיכל ארמוני הגיבה – הסתייגות אחת – מושגים כמו למידה משמעותית אינן מילים בטלות. ואלו בהחלט יכולות להיות מטרות על. העניין הוא שמי שבוחר מטרת-על שכזאת צריך להבין היטב מה היא אומרת, מה זאת בעצם למידה משמעותית, כדי שאפשר יהיה לפרק אותה למטרות ביצועיות וכדי שיהיה אפשר לבחון אם הושגו. וזה לא תמיד מתקיים. אז כן, גם אמירה שנשמעת גדולה כמו ״לא רק לשנן ולהקיא על הנייר״ היא בת-ביצוע וניתנת להערכה וכל מורה יודע לעשות זאת, למשל ע״י תכנון ההוראה וההערכה בהשראת מסגרות כמו הטקסונומיה של בלום, סולו ועוד.

וחשוב לא פחות, לבחון תוכניות חדשות גם במרחק זמן, כדי להשתכנע שתכנית נתונה אכן מביאה לשינוי המיוחל… למשל, לקחת קבוצה גדולה ומייצגת של בוגרי מערכת החינוך, נניח אחרי שנה או שנתיים, ולשאול אותה שאלות שכדי לפתור אותן צריך ידע במקצועות שונים שנלמדים בבית הספר אבל הן לא נראות כמו השאלות שצריך לפתור במבחני בית הספר. שאלות שעיקרן לבדוק האם התלמידים לשעבר הצליחו אכן להפנים את הרעיונות והמושגים שלמדו כך שיוכלו להשתמש בהם בסיטואציות שונות…

The post רפורמה בבגרויות: שחר של יום חדש appeared first on אירועים מחוננים.

– והאנציקלופדיה העברית, מה אתה? – שאלתי אותה בחביבות, ניתנה למשה מסיני?

– לא, נו – התפתלה כיפה אדומה בכסאה, – התכוונתי שאת ויקיפדיה כתבו אנשים פשוטים, כאלה שאי אפשר לדעת מי הם ומהם, ואת העברית – מומחים.

ויקיפדיה היא כשל שוק

דמיינו רגע כפר דייגים, שתושביו יוצאים לילה-לילה לדוג להם פרנסה. שלדי ספינות שנטרפו בלילות ללא ירח מעידות שיש צורך במגדלור במקום הזה, אבל תושבי הכפר אינם ששים להקים אותו; למה להם לשלם על מגדלור שייהנו ממנו גם תושבי הכפרים השכנים וסתם מזדמנים שלא שילמו בעדו? לעזרתם בא העשיר של הכפר. הוא מחליט לבנות מגדלור כמעשה פילנתרופי, והמגדלור כל כך מוצלח עד שנשות הדייגים קוראות לאורו את ספרי האחיות ברונטה בעודן מחכות לאהוב שיצא למרחקים. אבל החיים זה חיים, והמגדלור מצריך תחזוקה, וכשהפילנתרופ מחליף את הפנס הצהבהב בפנס לבנבן ממנו קמה זעקה גדולה ומרה ועיתוני הכפר מלאים ב"אוי מה היה לנו".

– ככה זה, – מסביר הפילנתרופ בסבלנות למי שמוכן לשמוע, רק מי שמתחזק את המגדלור רשאי להחליט.

"בכלכלה, מוצר ציבורי או טובין קולקטיביים (באנגלית: Public good) הוא מוצר שאין דרך אפקטיבית למנוע מאנשים להשתמש בו או ליהנות ממנו ללא תשלום, ובנוסף, שימוש במוצר על ידי אדם אחד אינו מפחית את הכמות הזמינה לאנשים אחרים. לכן, הגדלת מספר המשתמשים אינה כרוכה בתוספת עלות" (מספרת לנו מי אם לא ויקיפדיה).

ויקיפדיה, כמו מגדלור, היא מוצר ציבורי. כולם משתמשים בה והיא לא "מתבזבזת" מזה. אבל כמו מגדלור היא זקוקה לתחזוקה, והמשקיעים בה חושבים ששמורה להם הזכות להחליט על התחזוקה הזאת.

ואולי ויקיפדיה היא כל הטוב שבשוק חופשי?

לא מזמן התחוללה סערה תקשורתית עם היוודע ההחלטה על מחיקת הערך על מותו של הלוחם בראל חדריה שמואלי מויקיפדיה ישראל. הדף נמחק ברוב של 46 תומכים נגד 35. בדף השיחה המכיל את הדיון על המחיקת נכתב: "כל ויקיפד מונע מרצון אמיתי, כן וטהור לשפר את המיזם השיתופי הרחב והחשוב הזה, העוסק בהנגשת הידע האנושי לכל קוראי העברית, ומקדישים לשם כך בהתנדבות מלאה מזמנם וממרצם. כל הדיונים, ובכללם דיוני חשיבות, מחיקה ושחזור – הם ענייניים, ונועדו לשמור על עקרון האובייקטיביות ואי־האפליה… אנו מזמינים את כל קוראינו לקרוא לעומק את הדיונים שבדפי השיחה השקופים והנגישים לכל דורש, ואף להוסיף טיעונים ענייניים…"

אני מאמינה שכל ויקיפד מונע מרצון אמיתי כן וטהור וכו', אבל גם מעוד דברים. ממש כמו עורכי האנציקלופדיה העברית, או כל יצירה אקדמית אחרת, שמעורבים בה פוליטיקה ואגו משל היתה ממשלה היפותטית של 28 שרים שבראשה מפלגה שזכתה לשישה מנדטים. אין לי מושג אם עורכי הויקיפדיה הם חונטה יותר שמאלנית או יותר ימנית, יותר אלימה או יותר מכבדת מעורכי כל אנציקלופדיה אחרת. מה שאני יודעת הוא שאת הפרוטוקולים של זקני "יבנה לרוס" איני יכולה לקרוא אבל את דפי השיחה של ויקיפדיה כן. יתרונה הגדול של הויקיפדיה, עוד יותר מהיותה מוצר ציבורי, הוא שקיפותה, גם אם היא יחסית.

את הכיתה הבאה לקחתי לסדנת עריכה בויקיפדיה. חלק שמחו, חלק רטנו ש"המורה עושה לעצמה יום כיף וגוררת אותנו". אחד הדיונים הסוערים שנוהלו שם היה בשאלה האם "שקית סנדוויץ'" זכאית לערך בפני עצמה או שהיא חלק מערך גדול יותר של "שקית". ובכן, אני מכירה שאלות חשובות יותר, אבל מאמינה שהתלמידות שלי הבינו מהדיון הזה דבר או שניים על מושגים, היררכיה וכתיבה אנציקלופדית.

ועוד משהו הן למדו: שעולם הידע מצריך למידה ולעתים אף מאבק. לא קל לערוך בויקיפדיה, לפעמים צריך להתווכח ולריב ולפעמים זה לא עוזר. בין חברי היו שכתבו על האכזבה שחוו הם, ילדיהם ותלמידיהם מעריכה נוקבת ובוטה. "תארו לעצמכם מה זה עושה לילד, שמוחקים לו מה שכתב", כתבו, "וכמה עורכים מוכשרים פספסה הויקיפדיה". ובכן, אני מעדיפה את חומו של המטבח הפתוח לכל מי שמוכן להזיע על פני הקרירות שנשבה בחדרי העריכה הסגורים של "מסדה" ו"מכלול".

ואולי השינוי הוא עקב אכילס של ויקיפדיה, אבל הוא גם סוד הצלחתה

כמה חודשים אחרי הסדנה ההיא ישב רוח סערה שלנו, אז תלמיד כתה ז, במרכז הבית. הוא עשה אנסין באנגלית ושוועת עצביו שעלתה השמימה הגיעה גם אל גיגית הכביסה שקיפלתי. ביררתי מה קרה.

– לא יודע מה זה website, אני מחפש במילון ואין את המילה הזאת בשום מקום – שפך הרוח את חמתו. מבט קצר במילון הספיק כדי שאפרוץ בצחוק ואסביר לו שהוא משתמש במילון (היוקרתי! אוקספורד!!) ששימש אותי בנאמנות מאז קניתי אותו לבגרות באנגלית בשנת 1988. מאחר שאני מורה להסטוריה ויודעת שבעיני ילידי המילניום החדש אינטרנט, כמו שוקולית, היו "מאז ומתמיד" הסברתי לו שבשנות ה-80 טרם היתה המילה website שגורה בפי הציבור הרחב. למעשה, הוספתי, נכנס האינטרנט לביתינו לראשונה כשנולדת, בסוף שנת 2000 בערך.

(לפני שנמשיך, רגע של גילוי נאות: האיש ואני אוהבים ספרים. הספריה הביתית שלנו עומדת להערכתי על כ 2000 כאלה. גדלנו בבתים לא עשירים, אבל כסף לספרים היה תמיד, כי "ככה נראה בית יהודי" ו"ספר זה נכס צאן ברזל". ברור שאנציקלופדיה היא "נכס צאן ברזל" בריבוע, אז בערך שנתיים לאחר הכנסת האינטרנט, קנינו לבכור שהיה כבר בן 10 אנציקלופדיה. הרי אי אפשר לגדל ילדים בבית שאין בו אנציקלופדיה רצינית אחת לפחות).

אז הלכנו, רוח סערה ואני, לבדוק אם יבנה-לרוס שקנינו ב 2002 מכירה באינטרנט. והרי הממצאים: במפתח, כרך 16, מופיע "אינטרנט ודואר אלקטרוני", כרך 1, עמ' 175. פתחנו כרך 1 עמ' 175 וגילינו שאין. בדקנו דף-לפני-דף-אחרי, עדיין אין. מה קורה כאן? – בדיקה מהירה העלתה שכרך המפתחות יצא בשנת 2000, אבל כרך מספר 1 הודפס ב-1997… 

והנה, באבחת אנסין אחת, קיצור תולדות ה"למה צריך אנציקלופדיה שיתופית ברשת".

~~~

פעם, בימי עלומי הרחוקים, אנציקלופדיה היתה סט שמפאר כל ספריה ביתית שמכבדת את עצמה. היום אפשר למצוא את כרכי העברית ליד פחי הזבל; חנויות הספרים המשומשים אינן חפצות בהן כי אין מי שיקנה. באחת מספריות בתי הספר שביקרתי בהם לאחרונה ראיתי שרפרף המורכב משני לוחות עץ שביניהם מודבקים כרכים ישנים של אנציקלופדיה עברית. הייתי בטוחה שמישהו גאה במיחזור, ובכל זאת רציתי לבכות.

את הויקיפדיה עורכים אנשים. את הויקיפדיה קוראים אנשים. במקום שיש אנשים יש ויכוחים ופוליטיקה ואגו ואג'נדות. אולי זה בכלל הזמן המתאים לשמוח על שיש ויקיפדיה שמספרת לנו על כל אלה.

~~~

בתמונה למעלה – ספריית חדר העבודה שלי, בה שוכנת תורה למשה מסיני במדף אחד עם אנציקלופדיה. חבל שהן לא יודעות לדבר.

במחשבה שניה, אולי זה דווקא מזל.

~~~

ועוד תמונות:

את ארון האנציקלופדיות במרכז מחוננים "יחד" ברעננה מתחזק אלון גינצברג לצורך הקורס "במבט הסטורי" שבו מפצחים תלמידיו כתב חידה תוך שימוש באנציקלופדיות – "ולא בגוגל, שבו אתה פסיבי יחסית". השנה נלמד הקורס במרכזי המחוננים במודיעין, הוד השרון והרצליה.

תמונת המגדלור לקוחה מכאן: Paulius Dragunas on Unsplash

The post כתבו עליו בעיתון. או בויקיפדיה appeared first on אירועים מחוננים.

משוואת ישר היא y=a+bx, הזכיר לנו המרצה בשיעור הראשון, ואני נדהמתי ונדאגתי כשגיליתי שממש הייתי צריכה לחשוב על רגע כדי להיזכר ולהבין.

ממש בימים אלה חוגג התואר השני שלי בר מצווה.

אי אז בעת העתיקה סיימתי שנת שבתון ותזה על פריון של נשים דתיות בישראל וחשבתי שהשלב הבא יהיה תואר שלישי בדמוגרפיה של יהדות זמננו. החיים, מתברר, חשבו אחרת. הם לא אמרו כלום, כמובן; החיים לא נוהגים לפטפט. רק דאגו לשים לפני את הקמת אולפנת טליה למחוננות ולמצטיינות והרשו לי לבחור שלא להצטרף.

אני לא מבין מה יצא לך מלקבל משכורת נמוכה יותר עבור אותה עבודה,

אמר המנהל שלי כשביקשתי להפחית יום עבודה אחד כדי לצאת ללימודים. אין לי זמן לנשום, אמרתי לו, אני לא מצליחה לעצור וללמוד כלום. לא מספיקה אפילו לפתוח מאמרים שמעניינים אותי. השיחה הסתיימה עם מאמר מעניין שנחת לי במייל. "מקווה שתמצאי זמן לקרוא, כי בטח תמצאי דרך לכתוב עליו בבלוג", כתב לי. כמובן שמצאתי. אבל כשפתחתי את המאמר בכרטיסיה אחת דאגתי לפתוח בשניה טופס רישום ללימודים.

הבנות שלי אוהבות ללמוד, אמרה לי חברה השבוע.

בהצלחה בשיגעון, לא מבינה למה את עושה את זה לעצמכם, כתבה לי חברה אחרת שכתבתי לה שמצטערת, אין לי זמן, חזרתי ללמוד.

את לא חושבת שהשקעה במחוננים באה על חשבון דברים אחרים? – שאל אותי אחד המראיינים לתואר במדיניות ציבורית באוניברסיטה שלא בחרתי בה בסוף. אני לא מכירה השקעה ש*לא* באה על חשבון דברים אחרים, עניתי. הראיון הסתיים ואני שאלתי את עצמי מהו תג המחיר של הלימודים האלה שאני כל כך רוצה להתחיל. לא דמיינתי שזו תהיה השאלה הראשונה של התרגיל הראשון מהשיעור הראשון של התואר.

העלות החלופית שלי ללימודי מדיניות ציבורית

אז יש תג מחיר של כתיבה. כי יהיו פחות פוסטים בבלוג שלי השנה, זה ברור. ויש השתלמויות והרצאות שנאלצתי לסרב להן כי לא יהיה לי זמן. והיו לא מעט כאלה. ויציאה לקפה זוגי או בישולים בנחת ולפעמים אירועים בימי ששי בבוקר, כי יש לימודים (בזום. תודה לך, קורונה, שחסכת לי שעתיים וחצי על הכביש).~~~– במצפה פרי עמל שבגליל, מתגוררות שתי חלוצות – ציפורה ומלכה. (יום ששי, שש ורבע בבוקר, תרגיל ביסודות הכלכלה. שאלה שניה)

פורסם בפייסבוק, 15.10.21.

בתמונה – העלות החלופית הכי מרעישה: שמן מכונות. מסתבר שהמתימטיקה שלי העלתה חלודה.

The post עקומת התמורה במצפה עמל: העלות החלופית של חזרה ללימודים appeared first on אירועים מחוננים.

מי שגדל במושב יודע שיש דברים שלא קונים בצרכניה: ביצים ותפוזים, מנדרינות ופקאנים. דבש לא גדל אצלנו על העצים, אבל ידענו אצל מי הוא כן גדל. אז הייתי דופקת בדלת, והם היו פותחים, שואלים בשלום אבא ואמא, ואז גברת ארליך היתה הולכת להביא דבש ומר ארליך היה שואל אותי שאלות בתנ"ך עד שחזרה, ואני הייתי אומרת תודה וחוזרת הביתה.

חוץ מהדבש לא ידעתי עליהם הרבה. הכרתי נכד אחד שלהם, שהיה בא לבני עקיבא בשבתות בהן התארח בכפר, והיה עוד סיפור אחד שהתרחש עוד לפני שנולדתי: היה ספטמבר, לאבא שלי היה סכסוך גדול עם המושב ובהוראת מזכירות סילקו את האחים שלי מגן הילדים. ואז, בערב ראש השנה – כך היתה אמא שלי מספרת ומתרגשת בכל פעם מחדש – הופיעה אצלנו בדלת גברת ארליך עם צנצנת גדולה של דבש ואמרה: רק שתדעו שלא כל הכפר עומד מאחורי ההתנהגות הזו.

ככה עברו השנים, שלום-שלום ברחוב וצנצנת דבש אחת לתקופה. ובחול המועד פסח, כשכבר הייתי בשירות לאומי, חזרה אמא שלי מהצרכניה עם מתכון לעוגה שקיבלה מגברת ארליך, ואני משכתי בכתף והחיים המשיכו.ואחרי כמה חודשים, ממש בתחילת השנה המוזרה בה למדתי רוקחות באוניברסיטה, התקשרה אמא שלי ואמרה שגברת ארליך מציעה שאפגוש את הנכד שלה. לא, לא ההוא שאני מכירה קצת מבני עקיבא, אחד אחר. ממש לא התחשק לי, אבל להסביר את זה לאמא שלי התחשק לי עוד פחות, אז עשיתי חשבון מהיר של עלות-תועלת ואמרתי טוב, נבזבז ערב. לא נורא.

שלושה עשורים וקצת עברו מאז הערב ההוא והכפר השתנה לבלי הכר. שלשום הלכנו לבקר את גברת ארליך תשע-עשרה שנים אחרי שליוינו אותה לדרכה האחרונה, והבנתי שרוב אנשי הכפר שהכרתי כבר עברו, כמוה, לגור במשכן הקבע."בת גאה לעם ישראל", כתוב על מצבתה, "חכמה וישרת דרך, נאמנה לתורה ועושה חסד, עמלה במסירות למען עמה ארצה ומשפחתה". על מעט ממעשיה שמעתי באיחור, על רובם כנראה לא שמעתי בכלל. את נועם ההליכות וההומור ואהבת האדם והדיבור בקֹמץ על המקומות אליהם הוֹלכה ועל הדברים שחוֹשבה לא הנציחו שם. את יושר הדרך הספקתי להכיר, וגם את החוכמה ואת חוכמת-החיים, ועל חסד אחד שלה אני מודה מאז הערב ההוא שהסכמתי לבזבז.

לא מזמן התקשר אלי מישהו ושאל אם הוא מדבר עם גברת ארליך.לא, אמרתי לו, אני רחל. גברת ארליך היא סבתא של בעלי.

(פורסם בפייסבוק)

The post אנחנו שנינו מאותו הכפר appeared first on אירועים מחוננים.

לא, לא ההיא מהחבובות, אלא אפליקציה לטלפון הנייד המאפשרת "לייצר מסמכים ומצגות מכל סוג ועל כל נושא שבעולם, במטרה להחליף כלים מיושנים כמו מעבד תמלילים, בדרך ביטוי ויצירה הטבעית יותר לקהל היעד של נערות ונערים וגם סטודנטים ומבוגרים צעירים״ (כך מתאר אותה שאול אולמרט, אחד המפתחים).

שאול סיפר על האפליקציה בקבוצת חדשנות טכנולוגית בחינוך בפייסבוק ובדיון שהתעורר כתבה נועה להב, מנהלת הקבוצה: מסקרן אותי לשמוע מה "הצד של מדעי הרוח" בקהילה שלנו אומר על פיגי… – ותייגה אותי. שבוע לקח לי עד שהבנתי מה אני רואה: מדובר בעוד מקרה של

בלבול בין תוכן לצורה

שאול המשיך והסביר מה הביא אותו לפתח את פיגי: "החלום שלי הוא שבעזרת פיגי הרבה תלמידים שכיום המורים וההורים שלהם חושבים שהם עצלנים ולא ממש חכמים, יוכלו להראות לעצמם ולסביבתם איזה פוטנציאל ענק גלום בהם. הנה דוגמה לעבודה לבית ספר שנעשתה בעזרת פיגי – כמו שאתם רואים, היא מכילה את אותם התכנים שהיה מכיל חיבור טקסטואלי, אבל היא נעשתה באמצעות הטלפון הנייד, מה שעזר לתלמיד להתבטא בצורה טבעית וזורמת, ומוגשת בצורה שמאוד קלה לצריכה ועיון".

פתחתי את העבודה. מדובר ביומן קריאה (Book Report) חזותי ונחמד. האם הוא עונה על דרישות המורה? – שאלה טובה, אני מקווה שכן; האם הוא מכיל את כל התכנים שהיה מכיל חיבור טקסטואלי? – אני ממש מקווה שלא. משום שמצגת (או סרטון) וחיבור טקסטואלי לא צריכים להכיל את אותם התכנים.

רגע של הסטוריה

השנה היא תשנ"ז ואני מתחילה את דרכי במערכת החינוך. רק לאחרונה קנינו מחשב, חיבור לאינטרנט עוד אין לנו והדפים שאני מחלקת לתלמידותי נערכים במעבד תמלילים וורד מבית מייקרוסופט. אני חריגה בנוף הבית ספרי: רוב המורות מחלקות דפים בכתב יד (לא פונט גוטמן-יד - יד ממש). למעשה, זו התמונה הרווחת במערכת החינוך במחצית השניה של שנות ה-90 (כשאני מעצבת חוברת לימוד לבית ספר יסודי סמוך מגלות המורות התנגדות נחרצת לעיצוב הממוחשב. "בכתב שלנו זה יותר אישי ויפה", הן טוענות בתוקף).
 כמו דפי העבודה, גם רוב העבודות שאני מקבלת בשנותי הראשונות מתלמידותי כתובות ביד. ברוב הבתים עוד אין מחשב לשימוש אישי. עם פרוץ המילניום אני מתחילה לקבל טקסטים מלאי היפרלינקים כחולים (והכחשה גורפת ומלאת עלבון כשאני מעלה תהיה על העתקה בלתי מבוקרת מויקיפדיה ודומותיה). ואז מגיעה רוח חדשה ומנערת את האבק ממעבדי התמלילים המשעממים, אלה שיש להם צורה של A4 לאורך, ומלמדת אותנו שאם כבר החלפנו את מקרן השקפים בברקו יש להפוך את כיוון הדף לשקופית A4 לרוחב. Power Point, קוראים לתוכנת עריכת המצגות הזו, שקיימת כבר מ-1993, והשתלמות קיצית מעניקה לי כרטיס כניסה לעולמם המופלא של האפקטים.  

… ואז התלמידים גילו את האפקטים

אני לא יודעת מתי בדיוק נכנסו המצגות למערכת החינוך כתוצר ראוי של תלמידים, אבל מתישהוא זה נעשה מובן מאליו שבמקום לכתוב טקסט פשוט בשורות משעממות מתבקשים ילדי ישראל לכתוב אותו בשורות קצרות תוך שימוש בפונטים מגוונים ובדמויות מונפשות הפולשות אל המסך תוך סיבוב. יש לזכור כי חלק נכבד מהמצגות לא כללו דיבור עצמאי בפני קהל שומעים כאשר המצגת משמשת עזר חזותי… וכך יצא ששלושה דברים נוספים התרחשו במתאם מופלא עם פריחת המצגות כפלטפורמת כתיבה תלמידאית (לא חקרתי סיבתיות):

• נפגעה יכולתם של תלמידים לקרוא פסקה שהיא ארוכה משלוש שורות ואין בה אותיות מודגשות או מלוכסנות,
• נפגעה יכולתם של תלמידים לכתוב פסקאות ארוכות משלוש שורות,
• המאמץ העצום שהושקע בקנקן (בחירת הצבעים, הפונטים, התמונות והאפקטים) הפך לגיטימי, גם אם בא על חשבון התוכן

וכמו ביצה ותרנגולת, תלמידים שקוראים פחות וכותבים פחות טובים פחות בקריאה וכתיבה (תעשו פרצוף מופתע!) וצריך להתאים את הלמידה ואת ההערכה לדור שקורא פחות וצופה יותר.

ובחזרה לפיגי

פיגי היא כלי נהדר ליצירת מצגות מהפלפון. נהדר באמת: היא נוחה וידידותית למשתמש – יתכן שהרבה יותר מ powerpoint. היא נגישה לבני נוער, שרובם מחזיקים את הסלולרי ביד יותר שעות משהם מבלים מול מחשב. כשצריך מצגת – פיגי היא כלי נהדר.

אבל היא לא כלי לכתיבת טקסט. לא משום שהיא לא בסדר, אלא מפני שלפלטפורמות שונות יש שימושים שונים. ברור לנו שנכתוב תוכן באופן שונה בפלטפורמות חברתיות ורשתיות שונות: אינו דומה ציוץ בטוויטר לפוסט בפייסבוק, לפוסט באינסטגרם ולפוסט בבלוג. ממש כך יש לזכור שאותו רעיון ייכתב ויישמע אחרת כשייכתב כתשובה במבחן, יוצג בפוסטר או ישמש למצגת המלווה פרזנטציה בפני קהל. בעוד שההבדל בין כתיבה בעט לכתיבה במעבד תמילילים הוא עניין של נוחות שימוש, ההבדל בינם לבין פרזנטציה הוא במטרה וב"חוקי" הפלטפורמה.

כלי חלופי זה נהדר, מטלה חלופית כדאי לשקול שוב

אין לי שום דבר נגד מצגות. להיפך, אני אפילו עושה שימוש בכאלה, כשאני צריכה. כלומר, כשני מעבירה הרצאה ורוצה עזרים חזותיים מהסוג שכדאי להכין ולהקרין מראש. אני אוהבת לעבוד עם powerpoint, זה עניין של טעם והרגל (ממש כפי שלצורך כתיבה במחברת אני מעדיפה עט ג'ל 0.4 בצבע חום או סגול על פני כל אפשרות אחרת). מהבחינה הזו, פיגי נהדרת – אם אצטרך יום אחד להכין מצגת כשאני בתחבורה ציבורית בדרך לעבודה אין לי ספק שימוש בסמארטפון יהיה נוח יותר מאשר פתיחת מחשב נייד.

ואני גם בעד להטיל על תלמידים הכנת פרזנטציות, כלומר: להציג נושא בפני קהל, כאשר המצגת מכילה רק עיקרי רעיונות וגרפיקה מתאימה.

אבל חשוב שלא לבלבל את המטלה הזו עם הצורך האמיתי בדיבור מעמיק על רעיונות ובכתיבה מסודרת שלהם. בחיים האמיתיים יש צורך בזה ובזה. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת לחשוב ולדבר על רעיונות מורכבים. סטורי באינסטוש הוא כלי נהדר להעברת חוויה, אבל הוא לא יכול להחליף לימוד הסטורי של תקופה; היכולת להעביר רעיון במיעוט מילים היא חשובה ביותר לצד, לא במקום, היכולת לכתוב עליהם בצורה רצינית.

עוד הוכחה? – בבקשה

גמרתי לכתוב תגובה לפוסט בפייסבוק, והבנתי שתגובה שכולה טקסט לא תעבוד כאן. אז יצרתי חשבון בפיגי והכנתי מצגת. זה לקח כחצי שעה. כדאי להציץ (לחיצה על התמונה תעשה את העבודה) – נראה לי שההבדל בינה לבין הטקסט הכתוב ברור למדי…

ועוד משהו, בקטנה, על תוכן וצורה

כמו שקורה בחיים, הכל מתקשר להכל, ואני כותבת את הפוסט הזה בסוכה. וכבר סיפרתי פה בבלוג שסוכות הוא חג שמלמד אותי גמישות. שבוע של מגורים בסוכה העומדת במרפסת הבית מעוררים מחשבות על תוכן וצורה: מה הופך את הסוכה לבית? האם תהיה עשויה מבד או מעץ? עד כמה נוחה היא צריכה להיות? אילו שולחן וכסאות ומיטה וכורסה נכניס אליה, כדי שתהיה בה אוירה ביתית? אילו קישוטים ייתלו בה – קבועים וקנויים, או דווקא כאלה שנכין מדי שנה (או לפחות מדי גשם)?

כשכתבתי היום חשבתי על השאלות האלה, ונזכרתי בפוסט ששיעשע אותי בתקופה בה גרנו בשני בתים – בדירה ירושלמית קטנה באמצע השבוע, ובביתנו המרווח בטלמון – בשבתות וחגים:

כי יש קשר בין תוכן לצורה,

וכשמתנסים בתכנים שונים ובצורות שונות פותחים יותר אפשרויות, ודווקא הפתיחה הזו – יותר מהכניעה למה שקל ומושך – דווקא הפתיחה הזו היא זו שתוכל להפוך את מערכת החינוך לרלוונטית.

The post מצגת או טקסט? – מחשבות על תוכן וצורה appeared first on אירועים מחוננים.

כל פעם זה מדהים אותי מחדש. למעשה, זה מדהים פעמיים: גם שמדינת ישראל מציינת מדי שנה את יום הפלישה לפולין ותחילת מלחמת העולם השניה בחולצות לבנות חגיגיות, וגם שהתאריך הזה נופל עליה בהפתעה גמורה. לא חשבתי שאפשר להפתיע אותי יותר מזה. אבל הפעם הופתעתי במיוחד.

"בית הספר הוא המקום הבטוח ביותר לילדים"

ב 15.8 קיים ישי שנרב ראיון עם מנכ"ל משרד החינוך, יגאל סלוביק, בעניין מתווה פתיחת שנת הלימודים והקורונה. הקשבתי לראיון, ואולי זה מוזר, אבל לא הקורונה עניינה אותי אלא מה שהשתמע מהדברים שאמר המנכ"ל על מערכת החינוך:

"בית הספר הוא המקום הבטוח ביותר לילדים… אנחנו סומכים על ההורים ועל האחריות ההורית והחברתית שלהם… אנחנו סומכים על כולם ועל רובם המוחלט… אנחנו סומכים על ההורים האלה שיגדלו ויחנכו את הילדים שלהם בבית בשיתוף פעולה מלא… השרה מובילה את סוגיית הפערים החברתיים והלימודיים… 12 ימי לימוד הם ימים יקרים מפז. אנחנו איבדנו למעלה ממליון וחצי ימי למידה בשנה שעברה, לא כולל תקופות הסגרים. בתי הספר הם המקום הבטוח ביותר לילדים להיות בו, מאחר ואנחנו בודקים אותם, מנטרים אותם, מקיימים חמש שכבות הגנה…"

וכששנרב הציע שוב, בעקשנות מסוימת, לוותר על מיעוט ימי לימודים הכוללים "ימי הסתגלות" של שעתיים ושלוש, ולדחות את פתיחת שנה"ל ל 1.10, ענה המנכ"ל כך:

"תראו, איפה יהיו הילדים בזמן הזה, באותם 12 ימים? היכן הם יסתובבו, היכן הם יפגשו? מי ינטר אותם, מי בודק אותם, מי יעשה להם את כלל מעטפת ההגנה?"

הקשבתי שוב. ועוד שוב אחד. גם כי רציתי לתמלל את הדברים במדויק, אבל בעיקר כדי לוודא ששמעתי נכון: מסתבר שב 12 ימי הלימוד המפוזרים בספטמבר רק משרד החינוך יכול לדאוג לילדים, והוא יעשה את זה נהדר. ב 18 הימים האחרים —– וואו, אני נחרדת לחשוב מה יקרה להם, בהיעדר בתי ספר!

מזל שכבר אין לי ילדים בגיל הזה.

עכשיו, אני רוצה להיות הגונה: כבר ב 15.8 יכולתי לראות הגיון בפתיחת הלימודים ב 1.9 כמתוכנן. ממש כפי שיכולתי לראות הגיון בדחיית פתיחת שנה"ל ל 1.10 בשנת קורונה. מה שלא יכולתי לראות (או לשמוע) זה

השיח הסופרלטיבי של מערכת החינוך כשהיא מתארת את עצמה

השיח הזה מרגיז במיוחד בימי קורונה, אבל האמת היא שהוא מרגיז תמיד. הרי לפי חוזר מנכ"ל לחופשות ולחגים, חוזר שפרסם אותו מנכ"ל עצמו, שנת הלימודים הארוכה ביותר הצפויה בשנת תשפ"ב כוללת 218 ימי לימודים (וגם זה רק בבתי ספר יסודיים שמלמדים בהם שישה ימים בשבוע):

אז מה יקרה להם בכל שאר מאה ומשהו ימות השנה?

אומר זאת כך: מישהו יבדוק את הילדים, ינטר אותם, יקיים שכבות הגנה עבורם, יגדל אותם ויחנך אותם. וברוב הבתים זה יהיה מישהו שאיננו מערכת החינוך.

אולי סופסוף הגיע הזמן לשאול מה תפקידו של בית הספר. ללמד, לחנך, לאפשר להורים לעבוד ולבלות, לתת סביבה חברתית טובה, להכין לעתיד, לענות על צרכי ההווה, להקנות מיומנויות, להיות המקום בו מוודאת מדינת הרווחה שילדים מקבלים את חמשת המ"מים שהגדיר ז'בוטינסקי (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא)? שבעים שנה כבר יש פה מדינה, ועוד לא ברור מה צריכים ההורים לעשות עבור ילדיהם ומה צריכה לעשות המדינה.

אז אם המנכ"ל באמת מאמין שבית הספר הוא המקום הבטוח ביותר עבור ילדים – יתכבד ויכופף סוף-סוף את זרועם של ארגוני המורים ויוביל את המהלך הנדרש של שינוי לוח החופשות. מזמן היה צריך לעשות את זה (כן, כן, גם להתאים את לוח החופשות לימי העבודה במשק וגם להתייחס ללוח השנה העברית שמפתיע, כמו האחד בספטמבר, כל פעם מחדש. זה לא בהכרח אומר יותר ימי לימוד בשנה, זה אומר פרישה אחרת שלהם. ואם זה אומר יותר ימי לימוד – שיפתחו את הסכמי העבודה ויפצו את המורים, ממש כפי שהיו משלמים על כל שינוי כזה בכל מערכת שכר אחרת).

ואם הוא לא מאמין בזה, שישתמש בבקשה במילים קצת פחות נמלצות כדי להסביר את ההחלטה לפתוח את השנה כסדרה. אם ניתן לקרוא לספטמבר הזה "סדר".

~~~

הערה: הפוסט המקורי פורסם בפייסבוק ב 16.8.21. שם סיימתי במלים אופטימיות. בתקווה, כתבתי, שההתעקשות על הסדר לא תהפוך את החודש הזה ל"סגר". לכאן הגיע הפוסט באיחור של חודש כמעט. סגר אין, סגר דה-פקטו יש ויש: בין מתווה הבדיקות הסרולוגיות לכיתה הירוקה משתרכים תורים בני שעתיים ויותר במתחמי הבדיקות, והתלונות על תפקודו של משרד החינוך רבות וגרועות מהרגיל. אין לי אלא לחוש בצערם של אלה שיש להם ילד, או יותר, מתחת לגיל 12.

~~~

בתמונה: מקום שאיננו בית ספר, שבו שהתה משפחה מסוימת בתחילת אוגוסט, ובאחריות מופלאה בדקה את הילדים, ניטרה אותם, הגנה עליהם וחינכה אותם ("פסטורליה בגליל" בשאר ישוב).

The post תמונת נצחון: פתיחת שנת לימודים (נוספת) בסימן קורונה appeared first on אירועים מחוננים.

השאלה הזו התחילה מראיון שלי אצל Chen Sror Artzi לעיתון ידיעות אחרונות, כמה ימים לפני כן. מה שהקפיץ את חן היה העובדה שבמבחני האיתור של האגף למחוננים ולמצטיינים התגלה פער של כ-5% לטובת הבנים. מסתבר שבמבחני כושר קוגניטיבי בישראל, כמו בעולם כולו למעשה, מאותרים יותר בנים מחוננים מאשר בנות מחוננות (מעניין לציין שזה קורה במגזר דובר העברית; במגזר דובר הערבית המצב הפוך). ובאמת, זו שאלה:

למה מאותרים יותר בנים מחוננים מאשר בנות מחוננות?

תשובה אחת, שאני מיד מקבלת, נוגעת לעקומת האינטיליגנציה: כשמובר באינטיליגנציה, יש יותר בנים בקצוות הפעמון. עקומת האינטיליגנציה מראה התפלגות שווה מעל ומתחת לממוצע, אבל זה לא אומר שאצל בנים ובנות יש פיזור שווה של ערכים, כפי שניתן לראות בערך הויקיפדיה העוסק בעקומות האינטיליגנציה השונות של בנים ובנות.

ובכן, זה נכון שההתפלגות שונה, אבל זה לא בהכרח קשור למבחן האיתור למסגרות הטיפוח למחוננים ולמצטיינים הנערך בישראל. זאת משום שמדובר במבחן רב-ברירה קבוצתי ולא במבחן אינטיליגנציה פרטני. אם כן, יש לדייק ולשאול:

מה גורם לכך שמבחן האיתור למסגרות הטיפוח בישראל מאתר פחות בנות מחוננות מאשר בנים מחוננים?

תשובה אחת היא שמדובר במבחן. כי יש הבדלים בין בנים לבנות, ובין אם הם מולדים ובין אם מתפתחים – בכיתה ב, מועד המבחנים הראשון, ההבדל הזה כבר קיים: בנים מעזים יותר – בכלל, ובמבחנים – בפרט. הם מנחשים יותר, ממשיכים לשאלה הבאה ולא נעצרים ו"יודעים" שזהו, הגיעו לאן שהגיעו ודי. הם פשוט מצליחים יותר במבחנים רב-ברירתיים ("אמריקאיים").

אבל זו התשובה הפשוטה והקלה.

התשובה השניה, הגדולה יותר והכואבת יותר היא –

הורים רבים דואגים לבתם ה"חכמה מדי". אבל בנים אינם חכמים "מדי", מסתבר

כי בעוד שבנות חכמות זה מדאיג, בנים חכמים זה נפלא. למעשה, כמה שיותר חכמים – יותר טוב; הורים שולחים יותר בנים להיבחן פעם שניה כי לא יכול להיות שהילד לא מחונן. הם פחות שולחים בנות, כי "מספיק שהיא מצטיינת, ובכלל, למה להעמיס עליה". הורים ומורים בטוחים שמחוננוּת משמעה מצויינות במתימטיקה ומדעים ולא מבינים שמחוננות היא הרבה יותר מזה, ושגם בנות, כמו בנים, זקוקות למענה מאתגר ומתאים ליכולותיהן.

כמובן, לא כולם כך: עדי ריבקין, תלמידת כיתת המחוננים בבית הספר ליאו באק בחיפה, ממש הופתעה לשמוע אותי בראיון (והנה הוא: האייטם מתחיל בדקה 1:37. ממש היכן שממוקם הסמן הימני ביותר. לפעמים יש לחיים בדיחות קטנות, מי כמוני יודעת)

גם בישראל של 2021?! – שאלה קרן בפתיעה, ואני אישרתי.

אז מה עושים?

יש דברים שמשרד החינוך צריך לעשות. והוא עושה: תשומת לב מיוחדת ניתנת לשאלות המבחן. יש הקפדה על פריטי מבחן נטולי הטיה מגדרית. בהנחיות לבתי הספר לקראת מבחן הסינון הבית-ספרי (שלב א') מבקשים להנחות את כל הילדים לנחש, לעבור הלאה, לבחור את התשובה "הכי מתאימה" ולהמשיך לענות עד תום השאלון. מנחים את צוותי ההוראה לשים לב למי שלא נבחנו או לא הצליחו ובכל זאת כדאי שיעשו את מבחן שלב ב', מזכירים להתבונן בתשומת לב בבנות שפחות מבליטות את יכולותיהן במליאת הכיתה.

(כמובן, יש דברים שנעשים בתוכניות הטיפוח עצמן: למשל, תמיכה בתלמידות במטרה לצמצם נשירה, הבאת דמויות מעוררות השראה – גברים ונשים כאחד, הצעה למסלול ייחודי עבור בנות מחוננות בתחום המדעים בתוכנית אלפא באריאל והעלאת מודעות הורים לצרכי הבנות המחוננות ולאופן שבו נותנות התוכניות מענה מתאים. אבל הפוסט הזה עוסק באיתור. לא במה שקורה למי שכבר אותרה).

וחשוב יותר – מה שצריכים לעשות הורים, ומורים, ובכלל, החברה הישראלית:

עלינו לשים לב לשדרים הגלויים והסמויים שלנו ושסביבנו. לעודד את הבנות להעז. לעודד אותן להתעניין, ללמוד ולהצליח. לחשוף את כולם – בנים ובנות כאחד! – לנשים מצליחות ומעוררות השראה. בקיצור, להשקיע בחינוך – בסביבה הביתית, עוד לפני שמגיעים למערכת.

ואז להמשיך, כמובן.

~~~

אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי להגיד כמה מלים על הבית שבו גדלתי. אבא שלי (יליד פולין) ואמא שלי (ילידת ניו יורק, בת למהגרים מהונגריה) גדלו בעולם שבו היו תפקידים מוגדרים לגברים ולנשים. עולם שבו דמות האב ומקומו במשפחה היה ברור, וכך גם דמותה של האם. אבא שלי עבד בחוץ ואמא שלי ניקתה ובישלה. היא, שהיתה תלמידה מצטיינת בבית מדרש למורים "הרצליה" בניו יורק, היתה מצטמררת אילו היו מאשימים אותה ב"פמיניזם". ושניהם גידלו חמש בנות ושלושה בנים ודרשו מכולם ללמוד, להצטיין, להעז. להגיע לאקדמיה, כי לא יכול להיות שלא, ואין מקום לתירוצים (למעשה, אחת מאחיותי טוענת שמאיתנו, הבנות, דרשו יותר). שניהם היו תוצרי החינוך של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת; משעשע לחשוב ששמרנים ככל שהיו, במובנים מסוימים הם היו נאורים ומתקדמים יותר מרבים בחברה הישראלית היום…

~~~

בתמונה: ארון חשמל, שיש לו הקשר סביבתי (צולם ברעננה). וכמו שאומר הריבוע הצהוב למעלה משמאל: זה הזמן שלך להשפיע.

~~~

גם הפוסט הזה התחיל בפייסבוק. כשעברתי לכאן הוספתי תובנות מהתגובות שקיבלתי. אבל הנה הפוסט המקורי ושירשור התגובות המעניינות שאחריו

והנה עוד פוסט מעניין – נבחרת הבנות במדעי המחשב בבית הספר אהל שם

The post מה עוצר בנות מחוננות? appeared first on אירועים מחוננים.

"יחידה 8200 הפכה לשער כניסה מרכזי להייטק הישראלי, אך שורה של חסמים גורמת לכך שצעירים מהפריפריה מתקבלים אליה הרבה פחות משיעורם באוכלוסיה".

קריאת הטור עצמו העלתה שורה די קצרה – שלושה חסמים, למעשה:

החסם הראשון הוא המרחק.

המיונים ליחידות הטכנולוגיות מתבצעים באיזור המרכז, וילדי הדרום שרוצים להגיע אליהם צריכים לצאת מוקדם מאד בבוקר, וגם זה רק אם יש מי שיקח אותם. בכך הם מתחילים בתנאים גרועים לעומת חבריהם תושבי המרכז. מדוע, הציע רייכנר, שלא יקיימו מיונים גם בדרום? – זו שאלה מצוינת: לחסם הזה יש פתרון שצה"ל מספיק חכם כדי לבצע (ועל הדרך, אני מזכירה שהדרום לא לבד. למדינתנו הקטנטונת יש גם צפון ומזרח).

החסם השני הוא הגודל.

התיכונים בפריפריה קטנים וברבים מהם אין מגמת מדעי המחשב שהם כרטיס כניסה למיונים ליחידות הטכנולוגיות. כדי ללמוד במגמות על איזוריות צריכים ילדים לנסוע פעם-פעמיים בשבוע לעיר הקרובה ורק מעטים מצליחים לעמוד בכך. וזו אכן בעיה, ואני מכירה אותה היטב ממסגרות המחוננים: השכל מתחלק שווה בשווה בין חדרי הלידה בפריפריה לאלה שמרכז, אבל מספר היילודים לא; בפריפריה פשוט כי נולדים פחות ילדים, ואם יש פחות ילדים – יש בכל שנה (ובכל תיכון) פחות ילדים שרוצים ללמוד מדעי המחשב וקשה לפתוח מגמה כזו. אגב, יש גם פחות ילדים שרוצים ללמוד ספרות והיסטוריה, אבל הי, אנחנו פה בשביל 8200, מה שמביא אותי אל

החסם השלישי – החשוב, הקשה, הכואב מכולם, שלשמו התכנסתי:

החסם השלישי הוא ההיכרות.

ילדי הפריפריה, אומר רייכנר, פשוט לא מכירים את היחידות האלה. ומי שלא מכיר, לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להתקבל אליהן – וחד גדיא, חד גדיא. "חלק מהעבודה שלנו היא לחשוף את הילדים ליחידות האלה" אומרים אנשי חינוך בירוחם, וזה נכון, ויש דרישה שצה"ל יעשה פה עבודה רצינית וגם זה נכון (והוא עושה, אגב). אבל יש פיל בחדר, ועליו אף אחד לא מדבר:

מודל ההצלחה שמציב הבית

צה"ל יכול לשלוח קצינים להרצאות ולעשות מיונים בכל בית בפריפריה, אבל כדי שיותר ילדים בפריפריה ירצו ללמוד מדעי המחשב ולהתמיין ל 8200 הם צריכים ללמוד מגיל צעיר שללמוד זה שווה. שלימודים זו השקעה לטווח רחוק, אבל זה גם כיף לטווח קצר. שמעריכים אותם על כך שהם רוצים ואוהבים ללמוד. שמאפשרים להם לעשות את זה.

לא מפתיע לגלות שרבים מאד מחיילי 8200 הספיקו לצבור בילדותם קילומטראז' מכובד של לימודים בכלל ותכנות בפרט. כמובן, לאפשרויות הרבות שמציעה הסביבה בה גדלו יש תרומה גדולה לעניין הזה, אבל אי אפשר להתעלם מכוחו של הבית שראה חשיבות וערך בהתנהגות למדנית. כי כמה שווה ללמוד – זה משהו שילדים לומדים הרבה לפני שהם יודעים לומר "בית ספר". הם לומדים את זה בבית: מתרבות הפנאי של אבא ואמא, מהדרך שבה מדברים על הדוד שהוא סוחר מצליח ועל הדודה שהלכה לאוניברסיטה, על השכן שהוא מורה ועל השכנה שבהייטק. מי "גבר-גבר", מי אישה שמצביעים עליה כמודל הצלחה, ועל מי מדברים בזלזול נסתר או גלוי? ורק אחרי שלמדו את זה בבית מגיע תורו של בית הספר להעמיד יעדים, לדרבן, לעודד. לראות בלמידה ערך ולא רע הכרחי.

וזה לא שלתיכון אין תפקיד:

חלק מתפקידם של התיכונים בפריפריה הוא להזיז את יחידות הטכנולוגיה הצה"ליות מאזור הנוחות שבין רמת השרון למחלף השלום ולהביא אותן לדבר עם התלמידים ולהדליק להם אור בעיניים. אבל זה לא יכול לחכות לתיכון. זה חייב להתחיל מגיל צעיר יותר, כי ילד שלא למד ביסודי (כי זה לא כל כך חשוב ללמוד, וזה גם לא ממש כיף) יתקשה לעשות את הסוויץ' הזה ולהשקיע ברצינות בתיכון (לא בלתי אפשרי, אבל קשה מאד). וזה צריך להתחיל, במקביל, בגיל המבוגר, כלומר – בדיבור ובחשיפה ובגיוס של ההורים להצבת מטרות שתלויות גם ברכישת השכלה.

אני מחנכת ילדים במקצועי, לא הורים. אבל אני יודעת שעבודה עם ילדים מתחילה בבית, ושלפעמים המקום הנכון להשקיע בו את הכסף והמאמץ של תוכניות התערבות הוא שם ולאו דווקא במסגרת החינוכית.

כי הילדים שייכים לפני הכל, ואחרי הכל, להוריהם. אי אפשר להשאיר את כל עבודת החינוך למדינה.

~~~

בתמונה: דברים שרואים ילדים ברעננה כשהם הולכים ברחוב.

~~~

פורסם בפייסבוק, 14.7.21

~~~

עריכה – תוכניות מבית "עתידים לצה"ל"

בפורטל הורים של משרד החינוך מפורטות תוכניות שונות המיועדות לתלמידי החינוך העל-יסודי. זה דף ששווה להכנס אליו מדי פעם אם יש לכם ילדים בכיתות ו-יא, כי מדי פעם מתפרסמות שם תוכניות חדשות – לאו דווקא טכנולוגיות, אבל גם כאלה. חשוב לדעת שחלק מהתוכניות מיועדות דווקא לתלמידיפ המתגוררים הפריפריה. לאחרונה (2022) עלו שם פרטים על מסלול לוחמטק, וכן עתידיסטים להנדסה, להבים וניצנים.

~~~

ומה דעתך?

אשמח לשמוע – כאן, בתגובות!

The post מי ידאג לילדי הפריפריה? – יחידה 8200 כמקרה בוחן appeared first on אירועים מחוננים.

הסיור היה מעולה, כפי שמוכיחה המועקה שלא עוזבת אותי כבר שבוע. מעגל המנורות המפואר בכניסה מרחוב לוינסקי, זה שנורותיו השרופות והמנופצות מוארות בפרוז'קטור מכוער, פותח צוהר לעולם אחר. עיתונים מצהיבים מודבקים על קירות הזכוכית של החנויות הריקות מקפיאים את הזמן. לא צריך לחפש תאריך על הגליון; הפונטים, התמונות והפרסומות עושים את זה בעצמם, וכמותם אולמות הקולנוע שפעלו פחות משנה, מסוף האוטובוסים הריק, ריחות חצר אחורית מלאת זוהמה. הזנחה, כבר אמרתי.

כמובן שיש נקודות של אור: אחת מהן היא המרכז של YUNG YiDiSH TLV יונג יידיש תל אביב – עולם קסום שהחזיר אותי לרגע לאבא שלי, שדיבר עברית וספר ביידיש, ובעיקר דיבר ביידיש עם אמא שלי כשרצו שלא נבין.

וגם תיאטרון קרוב – מייסודו של ניקו ניתאי שבו התכנסנו להרצאה מצוי שם, וכמובן, הגרפיטי של הקומה השביעית. ועדיין.

הזנחה משאירה טעם חמצמץ, אבל לא גורמת לכאב בטן

מגלומניה, לעומתה, דווקא כן. לקח לי ארבעה ימים להבין את זה. וכשהבנתי, הלכתי לקרוא קצת על התחנה שתוכננה להיות הגדולה ביותר בעולם, וזה ב"ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מאפשר לכתוב את שמה בתוכו", כפי שכתב אפרים קישון. שני רציפי אוטובוסים וביניהם ארבע קומות מסחר שוקקות אדם, למעלה מאלף חנויות, בתי קולנוע ודוכני מזון – זה מה שראו החולמים. ומאיפה יבואו כל האנשים הללו? ולמה שיבואו לצפות בסרט בתחנה המרכזית דווקא? – השאלות היו חשובות פחות מהחלום.

התחנה המרכזית החדשה: הגדולה בעולם

זה טיבה של מגלומניה, כנראה: שרטוט חזון מופלא שאי אפשר להתנגד לו – הוא הרי בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. הוא שחר של יום חדש, הוא בשורה של שינוי, הוא כל כך מושלם שאסור לתת לשאלות קטנות של יומיום לקלקל אותו. שאלות קטנות של עלות מול תועלת, של היתכנות ושל זמן. וכל כך מפתה לנהות אחרי החולמים האלה ולא לשאול. (ויש לומר בכנות: לפעמים הם מצליחים, ואז אנחנו נדים בראשנו ומצטערים על מי שלא השכיל להאמין. אבל כשהם לא מצליחים הם משאירים אחריהם עזובה ועליבות וריח פיח שגודלם כגודל החזון).

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק בסוף יוני 2021. לא כתבתי שם במפורש, אבל מבחינתי זו היתה תגובתי הפומבית ל

מינויה של שרת החינוך החדשה, יפעת שאשא-ביטון

"היא עשתה את צעדיה הראשונים בתור שרה, כשהיא מצוידת בתוכניות שאפתניות רבות, בהן צמצום הבגרויות וקיצור ימי הלימוד: הגיע הזמן לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים. עם קצת איזון אפשר למצוא את הדרך", סיפרה יעל אודם ב 14.6.21 באתר N12, והמשיכה: " שאשא ביטון מתכוונת לצמצמם את מספר הבגרויות, לשנות את המבחנים עצמם, לחלק את שעות ההוראה הקיימות על פני 5 ימים בלבד, להקדיש את היום השישי לפעילות העשרה וחברה – ולשנות את לוח החופשות. כולם יודעים שבדרכה יעמדו ארגוני המורים, ואולי גם שר אוצר חדש. יעד אחד היא כבר השיגה כשהחפיפה את מעונות היום מגיל לידה למשרד החינוך. כעת ניצבים בפניה יתר היעדים". טעות הכתיב היא במקור, ואילו הייתי רוצה להיות צינית הייתי אומרת משהו על יעדים ראויים נוספים של השרה. אבל אני לא צינית, אז אומר רק ש

אין ספק שמערכת החינוך צריכה להשתנות, רק כדאי לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה

ממש כמו התחנה המרכזית החדשה, גם שרת החינוך החדשה יורה לכל הכיוונים. היא תשנה את הבגרויות ואת המערכת השבועית והשנתית – שני שינויים שכל אחד מהם הוא מהפכה עצומה. הכוונות טובות, לגבי הדרך אני פחות משוכנעת. אני מסכימה אתה שאת הבגרויות יש לשנות; אני בעד מבחנים במערכת החינוך, אבל מסכימה שהחלוקה הקשיחה לתחומי דעת לא מאפשרת חשיבה רחבה ומעמיקה ולא מאפשרת תהליכי למידה ארוכים ורציניים. יש מקום להגדיר את תפקידם של בתי הספר כמחנכים לערכים, אבל יום שכולו העשרה, ערכים וחברה נראה לי טעות. ערכים קונים בחיים האמיתיים, מתוך התנסות וצורך, ולא באקווריום של יום ששי (שיהפוך עד מהרה להיות היום של "תקבעי לי תור לאורתודנט, ממילא לא לומדים שום דבר חשוב"). התנהגותה של השרה בימי הקורונה השאירה בי חשד עמוק שהיא סובלת מנטיה לפופוליזם; הפרסומים בדבר תוכניותיה במשרד החינוך לא הזימו את החשד.

ובכל זאת, אני מקווה לטוב.

מקווה לטוב – אולי בגלל התמונה הזו שצילמתי ביונג יידיש. תמונה של חזון שיכול היה להיראות מגלומני לא פחות, כנראה יותר, מחזון התחנה החדשה. "חזון אחד שלא הצליח, וחזון שני שדווקא כן", כתבתי בפוסט בפייסבוק. כי החזון הזה הצליח. ולא במקרה. ולא רק משום שהיה אידיאולוגי, אלא משום שהיה נכון. (כן, אני חושבת שיש טוב ורע בעולם, ויש נכון ושאינו נכון. והחזון הציוני הוא חלק חשוב בתפישת עולמי).

הכל קשור להכל

הכל קשור להכל, אמרה לי רוית נדלר בתחילת הסיור (רוית היא מהאנשים שאני פוגשת במעגלים שונים – קבוצות שעוסקות במחוננים ובמסרים ועוד – וסופסוף נפגשנו פנים אל פנים. היה שווה: היא זו שצילמה את התמונה שבראש הפוסט, בה רואים אותי מצלמת). בין הסיור לכתיבת הפוסט הספקתי להיות בסדנת צילום זריחה בים המלח ולהעביר הרצאה בחדר מורים, פנים אל פנים, לראשונה מאז הקורונה. וגם המסכות חזרו לחיינו, והפגנות נגד ראש הממשלה, וגם העוגיות לחייל שיוצא הבוקר לטירונות קצרה שבין הכשרה לשירות. והכל קשור להכל.

The post התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניה appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מהצלחות appeared first on אירועים מחוננים.

The post ה' המגמה וטעויות של מורים appeared first on אירועים מחוננים.

The post כמה נקודות על הנקודה הא-מגדרית appeared first on אירועים מחוננים.

The post איפוק זה כח appeared first on אירועים מחוננים.

The post שוקולד appeared first on אירועים מחוננים.

The post הרהורים בעקבות "ג'נטלמן במוסקבה" appeared first on אירועים מחוננים.

The post פמיניזם, אופנה ושיעור בפיזיקה appeared first on אירועים מחוננים.

"אני מאד שמחה לעדכן שיותר אני לא מתרגמת לילדים שלי את שיעורי הבית בתנ"ך מתנ"כית לעברית! כי יצאה סדרה חדשה שנקראת תנ"ך רם לבתי הספר, והיא עושה את זה בלי לצעוק לילדים למה תמיד אתה מחכה לרגע האחרון. איש החינוך והחוקר התנ"ך אברהם אהוביה אחראי להברקה הזאת, זאת סדרת ספרים, לסדרה הזאת, והיא מחולקת לפי תוכנית הלימודים, ויש לי כתה ב, כתה ז ושקט נפשי…

"הכל כתוב מחדש?"

"לא הכל, כי יש מלים שלא צריך לתרגם, אבל כל המלים שמפחידות ילדים – כתובות".

מרוב בהלה, כמעט בלעתי את החלקום שלי*. הברקה! לא פחות! ואחר כך שואלים איך גדל פה דור שלא יודע קרוא. כי ככה, בדיוק, גדל דור כזה: דור שאסור לבקש ממנו להתמודד עם מלים שהוא לא מבין. מלים בעברית. תנ"כית אמנם, אבל עברית.

לפני שנים קראתי את "אל מקום שהרוח הולך" של חיים באר. כשהגעתי לתיאור על כך שבירידה מההר "נחה על הנהג רוחו של יהוא בן נמשי, כי בשגעון נהג" – כעסתי עליו. כעסתי שלא כתב רק "נחה עליו רוחו של יהוא בן נמשי". שלא נתן לי לקרוא, לעבור, לעצור בחריקה ולחזור אחורה ולהגיד: "הי, זה יהוא! כי בשגעון נהג! גאון, הסופר הזה". אבל אילו הייתי לומדת מתנ"ך רם, זה בטח היה משהו בסגנון "ההוא שנהג נורא מהר, אבל לא במכונית, כי זה היה מזמן".

לא מאמינים? חושבים שהגזמתי? – הרי לכם התרגום לפסוק "וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל": "וללבן היו שתי בנות; שם הגדולה היה לאה, ושם הקטנה – רחל". באמת שלא הבנתי מה מפחיד בפסוק, עד כדי תרגום.

בתמונה: חלקום. אני מניחה שזה לא החלקום המקורי של אריך קסטנר ב"פצפונת ואנטון", ההוא כבר נאכל מזמן. אבל לא הייתי יודעת מה זה חלקום אם מישהו היה מתרגם לי את כל המלים המפחידות בספר הזה.

והיא לקוחה מכאן: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:TurkishDelightDisplay.jpg?fbclid=IwAR2kEwe8UlvNLLJJhnxzOMl4E0qIbfHoAJlKrV2ZnLIQEe6d-Xh5gXbXJPs

The post תנ"ך רם וחלקום. כמה קל זה עוד צריך להיות? appeared first on אירועים מחוננים.

שמחתי, כמובן: ממצאים חד-משמעיים גורמים לי חשק בלתי נשלט לחפש ממצאים הפוכים בדיוק. אלה לא איחרו לבוא: כתבה בניו יורק טיימס (שגם את מקורה עזרה לי יפעת למצוא).

ובכן, הממצאים החד-משמעיים הם שעדיף להיות צעיר-בריא-ועשיר ולא זקן-עני-וחולה. שאין ספק שילד שהוריו מספרים לו סיפורים בהטעמה נכונה ומחליפים קולות לפי דמויות, דנים במה שקראו ומשחקים איתו במשחקי חשיבה – מתפתח טוב יותר מילד שלא עושים איתו את כל זה. טוב יותר אפילו מילד שהטאבלט משמיע לו קולות שהפה האנושי לא יודע להפיק.

למעשה, בגוף הכתבה הובאו הממצאים הכל-כך ברורים האלה, שהתלבטתי אם זה שווה פוסט. אבל דיונים שאני פוגשת שוב ושוב בקבוצות הורים ומורים (האם ועד כמה לשלב סמארטפונים בלמידה, ומה כדאי להוריד לטאבלט חדש של ילד בראשית בית הספר היסודי) גורמים לי לקרוא שוב, ולכתוב:

העניין עם הסמארטפון והטאבלט הוא לא מה יש בהם, אלא מה *אין*: אין בהם מגע בלתי-אמצעי של סביבה שמתעניינת, שואלת, מספרת, מחבקת, כועסת, דורשת, מתעמתת, נעלבת, מעליבה, ובעיקר לא מרפה. ואני כותבת בכוונה גם את מה שרע; כי ככה בנויה חברה אנושית. יש בה חלקים טובים ונוחים ומחבקים, ויש בה דברים קשים ומאתגרים ומחייבים, ולמרבה הצער יש בה גם חלקים רעים ומשפילים. ככה היא, ואת ההתמודדות איתה לומדים רק בפגישה בלתי-אמצעית, בשמחה ובתסכול.

והעניין היותר חשוב עם הממצאים הוא שהם מטילים את האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד עלינו, *ההורים*. כי כשאנחנו מורידים לטאבלט תוכן חינוכי, אנחנו מספרים לעצמנו שזה דווקא מפתח את הילדים, וזה אפילו עדיף על הבילוי איתנו, כי הרי אנחנו לא נלמד אותם כל כך הרבה.

והממצאים אומרים לנו: עם כל הכבוד ללימודי קוריאנית ומתימטיקה גבוהה, ילדים צריכים הורים שמדברים איתם. הממצאים לא אומרים לנו "אל תתנו להם מסך", הם אומרים לנו: שימו לב והקפידו שהמסך לא יקח מכם את מה שאתם יכולים לתת בעצמכם.

ובעצם, האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד תמיד היתה עלינו, ההורים. כך היה טרום ימי הסמארט, כשמסך עוד היה שם נרדף לטלויזיה, וגם לפני כן, כשהמבוגרים חששו שקריאת ספרים תהרוס את בריאותם של הילדים. ואולי זה בכלל הסיפור החדש, מגמת חוסר האונים הזאת של המבוגרים (ולא רק בהקשר של הורות), שגורמת לנו לקוות שמישהו יעשה את העבודה במקומנו?

~~~

לראש הפוסט בחרתי בתמונה מאחה"צ זוגי בנחלאות, כדי להגיד שכשתמציאו סמארטפון שמטפל בכביסה מצד לצד, אני מבטיחה לשקול את הגבלת זמן המסך שלכם.

~~~

המאמרים המדוברים: בשביל להילחץ – מאמר בעיתון הארץ, בשביל להירגע – מאמר בניו-יורק טיימס.

The post ספרים ומסכים: טוב להיות צעיר, בריא ועשיר appeared first on אירועים מחוננים.

רק השנה הבנתי שאנשים מתגעגעים באוכל.

מעניין שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין.

כי זה לא שאני לא אוהבת לאכול; אני אוהבת (מדי). וזה לא שאני לא יודעת להתגעגע, בעיקר לשנה ההיא, לפני 17 שנים, כשבתי קברות זיהו אותי בקלות בכניסה ללוויות ולא ביקשו תעודה, ובשנה ההיא, לפני שמונה, שנפרדתי בה מאמא ומחברה יקרה, שעם שתיהן ביליתי חיים שלמים במטבח.

אבל את זה לא הבנתי.

*

אנשים מתגעגעים באוכל.

כשהילדים היו קטנים אהבתי להכניס אותם אתי למטבח. עוגיות, כדורי שוקולד, פיצה – הכל הלך, רק שילמדו. כשחברות שאלו אותי מאיפה הסבלנות אמרתי שגם אותי אמא שלי הכניסה ככה למטבח, ללכלך את הידיים (ואת הכלים והרצפה, ברור. אגב, רק אחד אצלי למד, אבל היה שווה: אפילו זיתים תוצרת בית כבר יש לנו. סיפרתי על זה לפני שלושה חודשים בפוסט שלימד אותי שלא רק אני מתגעגעת ככה).

*

כשאמא שלי היתה בת 80 עשינו לה מסיבה. הוצאנו חולצות עם כיתוב "שבט שפירא: זה לא שבט – זה עם!" – ואז עוד היינו קטנים; טיבו של עץ משפחתי שהוא מגדל עלים במהירות גדולה מזו שהוא מגדל ענפים, והיא לא יודעת שהשנה נולד לה חימש ראשון, ששר לה שיר משלו. ושצעירת בנותיה הפכה בעצמה לסבתא לנכדה הקרויה על שמה.

"אילו הייתי צריכה להגדיר אותה במילה אחת", אמרה עליה במסיבה ההיא אישה יקרה לנו, "הייתי אומרת: רעיה ואם". המשפט הזה בלתי נשכח. לא (רק) בגלל המתימטיקה, אלא כי הוא פשוט נכון: אם יש דברים שהיא *לא* היתה, זה בת-זוג והורה-2.

אבל היא היתה עוד דברים.

היא היתה ציונית. כן, כן. ציונות בנאלית כזו, יש מי שיאמר פרימיטיבית: היא ממש אהבה את ארץ ישראל. כל ימיה.

היא גם אהבה ללמוד תורה. כילדה קטנה, כשכבר ידעה לקרוא, שאל סבא שלה איזו מתנה היא רוצה. "שמלה", היא אמרה, כי הוריה הזהירו אותה שלא תעז לבקש משהו יקר, בובה למשל). שמלה אמא שלך תקנה לך, אמר לה הסבא, ממני תבקשי מה שאת באמת רוצה, והיא אמרה בחשש: חומש. עשרות שנים למדה את הפרשות כסדרן, ואני בטוחה שכשהגיעה לשערי שמים חיכה לה רש"י בעצמו וליווה אותה פנימה. הרי היא ידעה את כל פירושו בעל פה. היא לא היתה פמיניסטית, חלילה, אבל קצת קינאה בנכדות שלה שכבר היו להן מדרשות ללמוד בהן.

הטלפון של "בואי להיפרד" תפס אותי לפני שמונה שנים בקניון מודיעין, בדוכן תכשיטים: חיפשתי מתנה לבתי, ששעות ספורות קודם לכן זכתה במקום הראשון בחידון התנ"ך המחוזי לנוער. חשבתי שאחי מתקשר כדי לברך, ועניתי בעליצות. "בואי לתל השומר", הוא אמר, "שתספיקי".

הספקתי. וגם הספקתי לספר לה על הזכיה, והיא הספיקה להעניק לנו רגע של צלילות ולהיות נרגשת וגאה בנכדה.

וגם להתגעגע אני מספיקה.

*

אנשים מתגעגעים באוכל.

בסוף שנת האבל, במחווה לט"ו בשבט ולפירות ההדר הארצישאליים שאהבה, הכנתי את "עוגת שבע השכבות" שלה. זו אולי הפעם הראשונה שהערצתי אותה באמת: אני הכנתי תבנית קטנה, כמות אחת, והזעתי וקיטרתי בין שכבה לשכבה, ולא חזרתי על המבצע. היא, שהכינה כל דבר בכמות של גדוד, הסתדרה עם תבנית בגודל של פי ארבע או שש, ועשתה את זה מדי שנה.

אין לי תמונה של העוגה. במקום זה יש מסמך של התרגשות אמיתית, של שמחה עצומה על העלייה לארץ ישראל.

אז אין תמונה, אבל אני מצרפת את המתכון. רק בשביל הגעגוע. אל תטרחו לנסות אם אין לכם בוקר שלם, צימוקים וקליפות הדרים (וגם אומץ להכין עוגה של אמא שלי בלי התבנית הירוקה והמים של כפר פינס).

*

עוגת שבע שכבות – Seven Layer Schalet

רגע לפני שאני מתחילה, הערת המתרגמת:

המתכון הוא מהספר The Jewish Cook Book מאת Mildred Grosberg Belln, מהדורת ניו יורק, 1950. הוא כתוב באונקיות, פאונדים ואינצ'ים. אני חפיפניקית, ומעגלת קצת את המספרים כשאני מבשלת, אבל אמא שלי לא היתה עוברת על זה לסדר היום, אז כאן הכנסתי מספרים מדויקים לפי טבלאות המרה אינטרנטיות.

ועוד משהו:

כשהעוגה מתקררת היא מתקשה מאד. יש לחתוך אותה לריבועים קטנים *מיד* כשמוציאים מהתנור.

ועכשיו לעבודה.

לערבב 2 כוסות קמח, ביצה, שלוש כפות שומן, רבע כוס סוכר וקמצוץ מלח. ללוש בעדינות לבצק רך ולהכניס למקרר.

לערבב כוס סוכר עם חצי כפית קנמון ושלוש כפות פירורי לחם.

כשהבצק קר, לחלק לשבעה חלקים, ולרדד כל חלק לעלה בגודל של "6 או 7 אינץ' פודינג-דיש" (הכנתי בתבנית של בערך 15*25 ס"מ).

לשמן את התבנית. *לא* להדליק תנור מראש.

[עד כאן לשון הספר, מפה אני כותבת לכם בצורה מסודרת ונוחה, כך שאם תיכנסו להרפתקאה הזו תזכרו שעשיתי מה שיכולתי כדי להקל עליכם את ההכנה].

שכבה 1:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.

שכבה 2:

בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 57 גרם שקדים מולבנים קצוצים דק.

שכבה 3:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 227 גרם צימוקים.

שכבה 4:

בצק, שכבה דקה של ריבה, 227 גרם קליפות הדרים קצוצות דק.

שכבה 5:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, מיץ וקליפה מגוררת מלימון אחד.

שכבה 6:

בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.

שכבה 7:

בצק, כף מרגרינה מומסת, שארית תערובת הסוכר-קנמון.

להכניס לתנור (שלא חומם מראש!) ולאפות ב-162.8 מעלות צלזיוס (325 פרנהייט).

העוגה נשמרת חודש. היו חסכנים פעם.

*

פורסם בפייסבוק, 14.2.20, לכבוד יום פטירתה (י"ט בשבט).

***

חודש אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה פרצה הקורונה לחיינו. כשהגיע יום פטירתה של שולמית חברתי לא יכולתי להגיע לבית העלמין. במקום זה התגעגעתי מהבית.

באוכל, כמובן.

*

שולמית נפטרה שלושה חודשים אחרי אמא שלי. שולמית, שכשאני כותבת את שמה אני שומעת אותה צוחקת צחוק גדול ורואה את החיוך שממלא לי את המסך. שולמית שעומדת במטבח ומבשלת ואופה מעדנים. שולמית ששום דבר לא יכול היה להכריע אותה, עד שהסרטן הצליח לעשות זאת.

וכך כתבתי בבוקר האזכרה:

בין כל הדברים שהקורונה מפריעה לעשות, נמצא גם הגעגוע.

מסתבר שהיא מפריעה להתגעגע ביחד.

הרי אילו לא היתה קורונה הייתי מתגעגעת היום עם אנשים נוספים: היינו נפגשים מחוץ לבית העלמין, כמו בכל שנה, ונכנסים יחד פנימה. ואחר כך באים לשיעור, וזוכרים.

אבל היום אי אפשר.

אז אני מתגעגעת בבית, לבד, בעוגיות התמרים של שולמית.

The post עוגה, עוגיות וגעגוע appeared first on אירועים מחוננים.

The post המלפפונים החמוצים הכי טובים בעולם appeared first on אירועים מחוננים.

במסגרת "שטות-הופ" שהטילה עלינו יונית צוק במפגש פרלמנט (לימודי בלוגינג) ב 2.4.2019, קיבלתי את תרגיל הכתיבה של ה-35 במאי בספרה של חגית אלמקייס, "מסע במילים".

מסתבר שבתאריך זה חל יום הולדתו של סוקרטס, ואני נצטוויתי לכתוב במשך חמש דקות אל הלא-נודע: טקסט אינטואיטיבי המורכב אך ורק משאלות.

קבלו:

מה בא קודם: האווירה וההשראה, או הביצוע? נגיד, חדר עבודה – האם העיצוב שמבטיח השראה אכן מביא אותה? או שאנשים שיש להם השראה – יש להם גם חדר עבודה מעוצב?

האם כל מה שגורם לי פריחה מחמת שימוש-יתר במערכת החינוך הוא באמת גרוע כפי שנדמה לי?

מה יקרה אם לא אהיה זמינה בפלפון במשך ארבע שעות? האם אמשיך לחשוב על זה, או שמתישהוא יסחפו אותי הנושא והחברותא כאן, ולא אשים לב? והאם, אם לא אשים לב, זה יהיה סימן שכאבי הפאנטום של גדיעת הסלולרי תלויים בעצם ברמת השיעמום שלי?

האם הרתיעה שלי מכתיבת פוסט שעוסק ב doing לעומת being היא רתיעה מהמילים, רתיעה מהטרנדיות שלהן או רתיעה מהשיעמום הכרוך ב being?

ומה באמת כוחו של הסטיילינג?

איך בוחרים את הבתים לספרי העיצוב?

איך מתחלפת אופנה?

ומה אילו לא היתה כזאת? האם השאיפה ליופי, הצורך באסתטיקה – היא צורך פנימי או חיצוני? האם גם תינוק בן-יומו זקוק לאסתטיקה?

ומה יקרה אם תהיה לי עוד חצי שעה לכתוב כך? האם אצליח?

~~~

כשסיימתי, פרסמתי בפייסבוק (זה היה חלק מהעניין). התגובות היו משועשעות. מביאה פה תגובה אחת, כי פשוט אי אפשר לוותר עליה – זו של מרב סדובסקי, שהיא חברה, ובזמנה החופשי היא מפתחת פתרונות הדרכה:

תרגיל גאוני. ביצוע שמיימי. ומבחינתי זה אוצר בלום. הכי מסקרן אותי להציץ לראשים של מומחים ברגע שהם מורידים את הרגל מהגז, ומאפשרים זרימה של מחשבות. כי זה נראה לאדם מהצד שאין פראדיגמה. אבל (כמעט) תמיד יש אחת. רוצה לשמוע אותה? קבלי :

1. יש לך סה"כ 14 שאלות בטקסט

2. שאלת 3 שאלות כללית, 4 אישיות, 6 כלליות, ועוד אחד כללית (שיכול להיות שאם הזמן היה מאפשר זה היה משלים את הסדרה העולה)

3. השאלה הכללית שפתחת איתה את כל סשן כללי היא גדולה, רחבה,שורשית, ונונתת את הטון להמשך.

4. המעברים בין החלקים היו מרתקים – בין נושאים של אסטטיקה ומשמעות והשפעה בחלק הכללי, לנושאים של התעסקות קיומית יומיומית בחלק האישי היו דיכוטומיים בצורה חדה וברורה

5. מדהים כמה את רואה שאלות, וחוקרת נושאים, ומתבוננת על אנשים בגדול שלהם

6. ומדהים עוד יותר כמה את כנה וישירה לגבי ה"זוטות" והשטויות של החיים ובאופן שהם פוגשים אותך באישי

7. ומגניב שהתמסרת לתרגיל.

מרב לא הסתפקה במלים, היא צירפה את התמונה הזו:

קראתי את התגובה הזו ביושבי באוטובוס בירושלים. התביישתי לצחוק בקול, אבל היא עשתה לי את היום.

~~~

בתמונה למעלה: ספריית פינת האוכל בביתה של שרי בר-נע גבעון שמארחת אותנו למפגש הפרלמנט, שצולמה בפלפון של אורית שטלצר (את שלי שכחתי באוטו. ורק Ana Baumwol-Rousso לא כתבה. אני כבר זוממת לאחר למפגש הבא!)

The post בסימן שאלה: יום הולדת לסוקרטס appeared first on אירועים מחוננים.

The post מי ישמור עלינו? appeared first on אירועים מחוננים.

The post חורף, ברור appeared first on אירועים מחוננים.

The post קורונה, אפילוג appeared first on אירועים מחוננים.

"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי למשחקי מלים, התייחסה לשם נעוריה, אלפנט, ודיברה בדאגה על זכרונה הטוב של אמא, שזכרה כל טובה וכל עוולה שעשה לה כל אחד, אי-פעם.

ואכן, לאמא שלי היה זכרון מעולה (עד שבא האלצהיימר ונטל אותו ממנה בנבזות, כמו שרק הוא יודע). זכרון אישי מעולה, אבל גם זכרון לאומי. "כמה מהר שוכח העם היהודי את תולדותיו" – היתה מקוננת מדי פעם, "לא חזרנו לספרד מאות שנים אחרי הגירוש, אבל לגרמנים כבר מיהרנו לסלוח".

עשרה בטבת: תאריך לא מוכר

אינני חובבת סקרי רחוב, אבל אילו היו שואלים "מהו עשרה בטבת" – זה היה קריטריון מצוין לחלוקת החברה היהודית לשלושה שבטים: הרוב – שלא שמעו על היום הזה, והמיעוט, שיאמרו "יום התחלת המצור על ירושלים, שנקבע גם יום הקדיש הכללי לקרבנות השואה שמועד הרצחם לא נודע". (והשבט השלישי? – אלה שיאמרו את התשובה השניה, אבל בסדר הפוך).

השנה יחול צום עשרה בטבת ביום שלישי, 18.12.2018. שתי פנים ליום הזה: תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון, ויום הקדיש הכללי. עבורי, זה זמן טוב לחשוב מדוע היום הזה פחות מוכר מימי זכרון אחרים, ומה זה אומר על זכרון קבוצתי – לאומי ודתי.

חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

כך מתאר ספר מלכים את האירוע שלזכרו נקבע הצום:

א וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב ב וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ ג בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ ד וַתִּבָּקַע הָעִיר… ח וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ–הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל–יְרוּשָׁלִָם ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ (מלכים ב, כה, 1-9).

בחודש העשירי בעשור לחודש. החודש העשירי הוא חודש טבת (הספירה התנ"כית מתחילה את השנה בחודש ניסן, הוא ראש חודשים וראשון לחודשי השנה (שמות יב, ב). ביום זה נקבע צום לזכר התחלת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון.

המצור נמשך כשנה וחצי. בי"ז בתמוז נקבע צום לזכר פריצת הבבלים לעיר, ובתשעה באב – לזכר חורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני. 2600 שנים עברו מאז חורבן הבית הראשון, והעם היהודי ממשיך לזכור, ולהתאבל. זה מעניין, כי צום הוא לא הדרך בה אנחנו מציינים אבל במאה ה-21. היום יש לנו טקסים, מעגלי-שיח, כיכרות מתמלאים בנרות, צפירות זיכרון, הורדת הדגל, סגירת בתי שעשועים – הכל, רק לא צום. ועדיין, צמים. וזוכרים.

זכרון הוא עניין של מזל (או של לוח חופשות)

בפועל, אין יום המציין את חורבן בית המקדש במערכת החינוך. ברוב בתי הספר הדתיים "הולאם" עשרה בטבת לטובת זכרון השואה (ואתייחס לכך בהמשך), י"ז בתמוז ותשעה באב חלים בחופש הגדול, וגם אם נזכיר את צום גדליה – ג בתשרי – למי יש זמן לדבר עליו? במעט הימים שבין חגי תשרי עוסקים בחגים עצמם, וזכר החורבן נדחק מפניהם. וזה בחינוך הממ"ד; בחינוך הממלכתי שניהם (עשרה בטבת והחורבן) עוברים מתחת לרדאר.

אז הנה, הזדמנות. לדבר על החורבן, ועל ההחלטה לחבר את האירועים זה לזה. ועל הדרך להזכיר גם שזה הצום היחיד שצמים בזמנו כאשר הוא חל ביום ששי. הסיבה לכך היא נבואתו של יחזקאל, אשר מתנבא ליהודים שגלו לבבל:

א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר  ב בֶּן-אָדָם כתוב- (כְּתָב-) לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם–אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.. (מלכים ב, כה, 1-9).

בעשרה בטבת מספר יחזקאל לשומעיו שממש היום החל מצור על ירושלים. וזה לפני 2600 שנה, טרם מבזקי חדשות וטוויטר וקבוצות ווטסאפ, כשמידע עוד לא דולף במהירות האור. נבואתו תתאמת רק לאחר החורבן, עם בואם של גולים חדשים, אלה אשר חוו את המצור ויגיעו לבבל כדי לספר לוותיקים מה היה.

זכרון הוא עניין של זמן

בשנת תשי"א (1950) החליטה הרבנות הראשית לקבוע את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי": ביום זה מציינים קרובי קרבנות השואה את רצח יקיריהם שמועדו לא ידוע. אומרים קדיש, קוראים משניות ומדליקים נר זכרון. הרבנות הראשית החליטה שלא לקבוע יום צום נוסף, מיוחד, לזכר השואה, אלא לחבר בין היום המסמל את תחילת החורבן הראשון של העם היהודי לציון החורבן האחרון שלו. רק לאחר מכן נקבע יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה ביום כ"ז בניסן, ועשרה בטבת נשאר היום בו מציינים הדתיים את יום השואה – במקום, או בנוסף, לכ"ז בניסן.אנחנו חיים את יום השואה, אומרת לי חברה, אבל מה יישאר ממנו לילדינו? עבורם, זכרון השואה יהיה רחוק כמעט כמו… חורבן בית המקדש. כי הזמן עושה את שלו, וסבא וסבתא שחוו ושיכולים לספר – כבר אינם, ואנחנו מעבירים את הסיפור הזה כחוויה מדור שני או שלישי, וזה כבר לא זה.

אז אני חושבת על אבא שלי, ניצול השואה. ועל מה שאנחנו עושים כדי לזכור את סיפורו וסיפורי אחיו ואחותו, שניצלו. וכדי לזכור את הוריו, סבא וסבתא שלא הכרנו, ואת אחותו, שנרצחה בטרבלינקה יחד עם הוריה ועם אלפי בני העיירה פשיטיק. אנחנו מספרים, שוב ושוב. ביום השואה שעבר, למשל, סיפרנו את סיפורו בשמונה מוקדים שונים של "זכרון בסלון". ממש מוקד-לכל-ילד.

עם חניכי בני-עקיבא בעופרים, אותם פגשתי בליל יום השואה מיד עם תום הטקס המרשים שעשו (עם "הצופים" של בית אריה), דיברתי בדיוק על זה. על היותם שגרירים של הזכרון. על כך שהם צעירים מבני הצעיר, שגם הוא כבר לא ממש הכיר את סבא משה, ובטח לא את סבתא שרה מהצד השני, ניצולת שואה אף היא. על הקושי בזכרון כשאין מישהו שאתה מכיר שהיה שם, ועל ההצלחה המדהימה של העם היהודי – לזכור אלפי שנים את מה שחשוב לו. "יום אחד תספרו אתם לילדיכם", אמרתי להם. הם היו בשוק: "אנחנו עוד ילדים בעצמנו", אמרו לי, חצי ברצינות, חצי בצחוק-של-מבוכה. אבל הם יזכרו, כי נמשיך לספר להם.

או להראות להם. אנחנו לא נוסעים לפולין (במצוות אבא), אבל google street view יודע לספר שהבית שגדלו בו עוד קיים. התמונה הראשית של הפוסט, זו המופיעה בראש הדף, היא תמונת הבית הזה (רואים בה את החלק הימני, הישן, של הבית).

זכרון הוא עניין של מסורת

יש את הזכרון, ויש את הדרך בה זוכרים אותו. אכילת מצות מזכירה את יציאת מצרים, הדלקת נרות מזכירה את נצחון בית חשמונאי וצומות מזכירים את החורבן. כל שנה אותו טקס, כל שנה אותו טקסט. לא משעמם? לא נדוש? – אולי כן, אבל אני שמרנית, ומאמינה שכוחו של זכרון הוא גם בצורה.

"כמה פעמים אפשר לשמוע את "מגש הכסף?" תהתה באזני מורה לפני מספר שנים, בזמן הכנת טקס יום הזיכרון ויום העצמאות. בואי נשאל מי מהתלמידות מכירה אותו, הצעתי. לא ממש הופעתי לגלות שכמעט אף אחת לא. מתישהוא נשמע השיר נדוש ומוכר באזני מי מהמדריכים בבני עקיבא, או מורי בית הספר, או אחראי הטקסים של השכונה, ואת מקומו תפסו שירים אחרים, חדשים יותר. לא פחות יפים; ושיהיה ברור, שגם בעיני אין קדושה ב"מגש הכסף". אבל יש משהו בטקסט החוזר, המוכר-לעייפה, שכוחו בכך שכבר המון, המון, המון שנים אומרים אותו בדיוק כך. ממש כמו שקוראים את אותה מגילת אסתר בפורים, את אותה הגדה בפסח, את אותו "על הניסים" בחנוכה. המשהו הזה מחזק את הזכרון.

כמובן, יש מתח בין הרצון לשמר לבין הרצון לחדש, "לחבר", להשתמש בכלים "שהדור הזה מבין יותר טוב". ליד ההתחברות הזו אני מאמינה גדולה בדברים שעוברים ל"דור הזה, מעל לראש – בתנאי שהמבוגרים נחושים בדעתם שזה בסדר. בטקס יום השואה בבית אריה נצפו כל הגילאים, "מנער ועד זקן, טף ונשים". הטקס לא כוון לבני הארבע-חמש, אבל הם ישבו בו בשקט מרשים, בכבוד. כי המבוגרים שידרו להם שכך מתנהגים. הם לא באמת הבינו כל מה שקרה על הבמה, אבל היתה להם הרגשה שהם שותפים לטקס של גדולים, וההרגשה הזו היתה מרגשת וחשובה לכשעצמה, ויעילה ביותר. גם ביישוב שלנו יושבים בטקס ליל יום העצמאות מאות אנשים בגילאי כלום עד שמונים פלוס, וזה בסדר, וזו מהותו של הטקס היישובי.

זכרון הוא גם עניין של אופי

ואולי ככה נראית התקופה הטובה של העם היהודי: זו שיש בה מדינה, וימי שמחה, וסוף הגלות, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את השמחה ולהקטין את האבלות? – אולי, רק אולי, זו הסיבה להתפוגגות היום הזה מלוח השנה הציבורי. כי זכרון, חוץ מזה שהוא עניין של מזל וזמן ומסורת, הוא לפעמים עניין של אג'נדה (יעידו יום רצח רבין, יום רצח גנדי, יום הרצל, האחד במאי – על איזה מהם מציינים בבתי הספר של הילדים שלכם?). אבל הוא גם, ואולי בעיקר, עניין של עקשנות. כמו שאמרה אמא שלי, כנראה שפעם היה הזכרון הלאומי טוב יותר, או לפחות עקשן יותר.

~~~

תוך כדי כתיבה, עלו במחשבתי עוד ימי זכרון נשכחים כאלה. כ"ט בנובמבר, יום ירושלים, פורים-שני. אולי, יום אחד, אכתוב גם עליהם. ואם יש עוד ימי זכרון כאלה, שנשכחו מלב – ספרו לי בבקשה, אשמח מאד!

וגם אשמח לשמוע מה דעתכם על היום הזה, על שני ענייניו: על מה חשוב לזכור, ומה כדאי לשכוח, ואיך כדאי לעשות זאת.

~~~

The post עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח appeared first on אירועים מחוננים.