השאלה הזו התחילה מראיון שלי אצל Chen Sror Artzi לעיתון ידיעות אחרונות, כמה ימים לפני כן. מה שהקפיץ את חן היה העובדה שבמבחני האיתור של האגף למחוננים ולמצטיינים התגלה פער של כ-5% לטובת הבנים. מסתבר שבמבחני כושר קוגניטיבי בישראל, כמו בעולם כולו למעשה, מאותרים יותר בנים מחוננים מאשר בנות מחוננות (מעניין לציין שזה קורה במגזר דובר העברית; במגזר דובר הערבית המצב הפוך). ובאמת, זו שאלה:

למה מאותרים יותר בנים מחוננים מאשר בנות מחוננות?

תשובה אחת, שאני מיד מקבלת, נוגעת לעקומת האינטיליגנציה: כשמובר באינטיליגנציה, יש יותר בנים בקצוות הפעמון. עקומת האינטיליגנציה מראה התפלגות שווה מעל ומתחת לממוצע, אבל זה לא אומר שאצל בנים ובנות יש פיזור שווה של ערכים, כפי שניתן לראות בערך הויקיפדיה העוסק בעקומות האינטיליגנציה השונות של בנים ובנות.

ובכן, זה נכון שההתפלגות שונה, אבל זה לא בהכרח קשור למבחן האיתור למסגרות הטיפוח למחוננים ולמצטיינים הנערך בישראל. זאת משום שמדובר במבחן רב-ברירה קבוצתי ולא במבחן אינטיליגנציה פרטני. אם כן, יש לדייק ולשאול:

מה גורם לכך שמבחן האיתור למסגרות הטיפוח בישראל מאתר פחות בנות מחוננות מאשר בנים מחוננים?

תשובה אחת היא שמדובר במבחן. כי יש הבדלים בין בנים לבנות, ובין אם הם מולדים ובין אם מתפתחים – בכיתה ב, מועד המבחנים הראשון, ההבדל הזה כבר קיים: בנים מעזים יותר – בכלל, ובמבחנים – בפרט. הם מנחשים יותר, ממשיכים לשאלה הבאה ולא נעצרים ו"יודעים" שזהו, הגיעו לאן שהגיעו ודי. הם פשוט מצליחים יותר במבחנים רב-ברירתיים ("אמריקאיים").

אבל זו התשובה הפשוטה והקלה.

התשובה השניה, הגדולה יותר והכואבת יותר היא –

הורים רבים דואגים לבתם ה"חכמה מדי". אבל בנים אינם חכמים "מדי", מסתבר

כי בעוד שבנות חכמות זה מדאיג, בנים חכמים זה נפלא. למעשה, כמה שיותר חכמים – יותר טוב; הורים שולחים יותר בנים להיבחן פעם שניה כי לא יכול להיות שהילד לא מחונן. הם פחות שולחים בנות, כי "מספיק שהיא מצטיינת, ובכלל, למה להעמיס עליה". הורים ומורים בטוחים שמחוננוּת משמעה מצויינות במתימטיקה ומדעים ולא מבינים שמחוננות היא הרבה יותר מזה, ושגם בנות, כמו בנים, זקוקות למענה מאתגר ומתאים ליכולותיהן.

כמובן, לא כולם כך: עדי ריבקין, תלמידת כיתת המחוננים בבית הספר ליאו באק בחיפה, ממש הופתעה לשמוע אותי בראיון (והנה הוא: האייטם מתחיל בדקה 1:37. ממש היכן שממוקם הסמן הימני ביותר. לפעמים יש לחיים בדיחות קטנות, מי כמוני יודעת)

גם בישראל של 2021?! – שאלה קרן בפתיעה, ואני אישרתי.

אז מה עושים?

יש דברים שמשרד החינוך צריך לעשות. והוא עושה: תשומת לב מיוחדת ניתנת לשאלות המבחן. יש הקפדה על פריטי מבחן נטולי הטיה מגדרית. בהנחיות לבתי הספר לקראת מבחן הסינון הבית-ספרי (שלב א') מבקשים להנחות את כל הילדים לנחש, לעבור הלאה, לבחור את התשובה "הכי מתאימה" ולהמשיך לענות עד תום השאלון. מנחים את צוותי ההוראה לשים לב למי שלא נבחנו או לא הצליחו ובכל זאת כדאי שיעשו את מבחן שלב ב', מזכירים להתבונן בתשומת לב בבנות שפחות מבליטות את יכולותיהן במליאת הכיתה.

(כמובן, יש דברים שנעשים בתוכניות הטיפוח עצמן: למשל, תמיכה בתלמידות במטרה לצמצם נשירה, הבאת דמויות מעוררות השראה – גברים ונשים כאחד, הצעה למסלול ייחודי עבור בנות מחוננות בתחום המדעים בתוכנית אלפא באריאל והעלאת מודעות הורים לצרכי הבנות המחוננות ולאופן שבו נותנות התוכניות מענה מתאים. אבל הפוסט הזה עוסק באיתור. לא במה שקורה למי שכבר אותרה).

וחשוב יותר – מה שצריכים לעשות הורים, ומורים, ובכלל, החברה הישראלית:

עלינו לשים לב לשדרים הגלויים והסמויים שלנו ושסביבנו. לעודד את הבנות להעז. לעודד אותן להתעניין, ללמוד ולהצליח. לחשוף את כולם – בנים ובנות כאחד! – לנשים מצליחות ומעוררות השראה. בקיצור, להשקיע בחינוך – בסביבה הביתית, עוד לפני שמגיעים למערכת.

ואז להמשיך, כמובן.

~~~

אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי להגיד כמה מלים על הבית שבו גדלתי. אבא שלי (יליד פולין) ואמא שלי (ילידת ניו יורק, בת למהגרים מהונגריה) גדלו בעולם שבו היו תפקידים מוגדרים לגברים ולנשים. עולם שבו דמות האב ומקומו במשפחה היה ברור, וכך גם דמותה של האם. אבא שלי עבד בחוץ ואמא שלי ניקתה ובישלה. היא, שהיתה תלמידה מצטיינת בבית מדרש למורים "הרצליה" בניו יורק, היתה מצטמררת אילו היו מאשימים אותה ב"פמיניזם". ושניהם גידלו חמש בנות ושלושה בנים ודרשו מכולם ללמוד, להצטיין, להעז. להגיע לאקדמיה, כי לא יכול להיות שלא, ואין מקום לתירוצים (למעשה, אחת מאחיותי טוענת שמאיתנו, הבנות, דרשו יותר). שניהם היו תוצרי החינוך של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת; משעשע לחשוב ששמרנים ככל שהיו, במובנים מסוימים הם היו נאורים ומתקדמים יותר מרבים בחברה הישראלית היום…

~~~

בתמונה: ארון חשמל, שיש לו הקשר סביבתי (צולם ברעננה). וכמו שאומר הריבוע הצהוב למעלה משמאל: זה הזמן שלך להשפיע.

~~~

גם הפוסט הזה התחיל בפייסבוק. כשעברתי לכאן הוספתי תובנות מהתגובות שקיבלתי. אבל הנה הפוסט המקורי ושירשור התגובות המעניינות שאחריו

והנה עוד פוסט מעניין – נבחרת הבנות במדעי המחשב בבית הספר אהל שם

The post מה עוצר בנות מחוננות? appeared first on אירועים מחוננים.

"יחידה 8200 הפכה לשער כניסה מרכזי להייטק הישראלי, אך שורה של חסמים גורמת לכך שצעירים מהפריפריה מתקבלים אליה הרבה פחות משיעורם באוכלוסיה".

קריאת הטור עצמו העלתה שורה די קצרה – שלושה חסמים, למעשה:

החסם הראשון הוא המרחק.

המיונים ליחידות הטכנולוגיות מתבצעים באיזור המרכז, וילדי הדרום שרוצים להגיע אליהם צריכים לצאת מוקדם מאד בבוקר, וגם זה רק אם יש מי שיקח אותם. בכך הם מתחילים בתנאים גרועים לעומת חבריהם תושבי המרכז. מדוע, הציע רייכנר, שלא יקיימו מיונים גם בדרום? – זו שאלה מצוינת: לחסם הזה יש פתרון שצה"ל מספיק חכם כדי לבצע (ועל הדרך, אני מזכירה שהדרום לא לבד. למדינתנו הקטנטונת יש גם צפון ומזרח).

החסם השני הוא הגודל.

התיכונים בפריפריה קטנים וברבים מהם אין מגמת מדעי המחשב שהם כרטיס כניסה למיונים ליחידות הטכנולוגיות. כדי ללמוד במגמות על איזוריות צריכים ילדים לנסוע פעם-פעמיים בשבוע לעיר הקרובה ורק מעטים מצליחים לעמוד בכך. וזו אכן בעיה, ואני מכירה אותה היטב ממסגרות המחוננים: השכל מתחלק שווה בשווה בין חדרי הלידה בפריפריה לאלה שמרכז, אבל מספר היילודים לא; בפריפריה פשוט כי נולדים פחות ילדים, ואם יש פחות ילדים – יש בכל שנה (ובכל תיכון) פחות ילדים שרוצים ללמוד מדעי המחשב וקשה לפתוח מגמה כזו. אגב, יש גם פחות ילדים שרוצים ללמוד ספרות והיסטוריה, אבל הי, אנחנו פה בשביל 8200, מה שמביא אותי אל

החסם השלישי – החשוב, הקשה, הכואב מכולם, שלשמו התכנסתי:

החסם השלישי הוא ההיכרות.

ילדי הפריפריה, אומר רייכנר, פשוט לא מכירים את היחידות האלה. ומי שלא מכיר, לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להתקבל אליהן – וחד גדיא, חד גדיא. "חלק מהעבודה שלנו היא לחשוף את הילדים ליחידות האלה" אומרים אנשי חינוך בירוחם, וזה נכון, ויש דרישה שצה"ל יעשה פה עבודה רצינית וגם זה נכון (והוא עושה, אגב). אבל יש פיל בחדר, ועליו אף אחד לא מדבר:

מודל ההצלחה שמציב הבית

צה"ל יכול לשלוח קצינים להרצאות ולעשות מיונים בכל בית בפריפריה, אבל כדי שיותר ילדים בפריפריה ירצו ללמוד מדעי המחשב ולהתמיין ל 8200 הם צריכים ללמוד מגיל צעיר שללמוד זה שווה. שלימודים זו השקעה לטווח רחוק, אבל זה גם כיף לטווח קצר. שמעריכים אותם על כך שהם רוצים ואוהבים ללמוד. שמאפשרים להם לעשות את זה.

לא מפתיע לגלות שרבים מאד מחיילי 8200 הספיקו לצבור בילדותם קילומטראז' מכובד של לימודים בכלל ותכנות בפרט. כמובן, לאפשרויות הרבות שמציעה הסביבה בה גדלו יש תרומה גדולה לעניין הזה, אבל אי אפשר להתעלם מכוחו של הבית שראה חשיבות וערך בהתנהגות למדנית. כי כמה שווה ללמוד – זה משהו שילדים לומדים הרבה לפני שהם יודעים לומר "בית ספר". הם לומדים את זה בבית: מתרבות הפנאי של אבא ואמא, מהדרך שבה מדברים על הדוד שהוא סוחר מצליח ועל הדודה שהלכה לאוניברסיטה, על השכן שהוא מורה ועל השכנה שבהייטק. מי "גבר-גבר", מי אישה שמצביעים עליה כמודל הצלחה, ועל מי מדברים בזלזול נסתר או גלוי? ורק אחרי שלמדו את זה בבית מגיע תורו של בית הספר להעמיד יעדים, לדרבן, לעודד. לראות בלמידה ערך ולא רע הכרחי.

וזה לא שלתיכון אין תפקיד:

חלק מתפקידם של התיכונים בפריפריה הוא להזיז את יחידות הטכנולוגיה הצה"ליות מאזור הנוחות שבין רמת השרון למחלף השלום ולהביא אותן לדבר עם התלמידים ולהדליק להם אור בעיניים. אבל זה לא יכול לחכות לתיכון. זה חייב להתחיל מגיל צעיר יותר, כי ילד שלא למד ביסודי (כי זה לא כל כך חשוב ללמוד, וזה גם לא ממש כיף) יתקשה לעשות את הסוויץ' הזה ולהשקיע ברצינות בתיכון (לא בלתי אפשרי, אבל קשה מאד). וזה צריך להתחיל, במקביל, בגיל המבוגר, כלומר – בדיבור ובחשיפה ובגיוס של ההורים להצבת מטרות שתלויות גם ברכישת השכלה.

אני מחנכת ילדים במקצועי, לא הורים. אבל אני יודעת שעבודה עם ילדים מתחילה בבית, ושלפעמים המקום הנכון להשקיע בו את הכסף והמאמץ של תוכניות התערבות הוא שם ולאו דווקא במסגרת החינוכית.

כי הילדים שייכים לפני הכל, ואחרי הכל, להוריהם. אי אפשר להשאיר את כל עבודת החינוך למדינה.

~~~

בתמונה: דברים שרואים ילדים ברעננה כשהם הולכים ברחוב.

~~~

פורסם בפייסבוק, 14.7.21

~~~

ומה דעתך?

אשמח לשמוע – כאן, בתגובות!

The post מי ידאג לילדי הפריפריה? – יחידה 8200 כמקרה בוחן appeared first on אירועים מחוננים.

הסיור היה מעולה, כפי שמוכיחה המועקה שלא עוזבת אותי כבר שבוע. מעגל המנורות המפואר בכניסה מרחוב לוינסקי, זה שנורותיו השרופות והמנופצות מוארות בפרוז'קטור מכוער, פותח צוהר לעולם אחר. עיתונים מצהיבים מודבקים על קירות הזכוכית של החנויות הריקות מקפיאים את הזמן. לא צריך לחפש תאריך על הגליון; הפונטים, התמונות והפרסומות עושים את זה בעצמם, וכמותם אולמות הקולנוע שפעלו פחות משנה, מסוף האוטובוסים הריק, ריחות חצר אחורית מלאת זוהמה. הזנחה, כבר אמרתי.

כמובן שיש נקודות של אור: אחת מהן היא המרכז של YUNG YiDiSH TLV יונג יידיש תל אביב – עולם קסום שהחזיר אותי לרגע לאבא שלי, שדיבר עברית וספר ביידיש, ובעיקר דיבר ביידיש עם אמא שלי כשרצו שלא נבין.

וגם תיאטרון קרוב – מייסודו של ניקו ניתאי שבו התכנסנו להרצאה מצוי שם, וכמובן, הגרפיטי של הקומה השביעית. ועדיין.

הזנחה משאירה טעם חמצמץ, אבל לא גורמת לכאב בטן

מגלומניה, לעומתה, דווקא כן. לקח לי ארבעה ימים להבין את זה. וכשהבנתי, הלכתי לקרוא קצת על התחנה שתוכננה להיות הגדולה ביותר בעולם, וזה ב"ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מאפשר לכתוב את שמה בתוכו", כפי שכתב אפרים קישון. שני רציפי אוטובוסים וביניהם ארבע קומות מסחר שוקקות אדם, למעלה מאלף חנויות, בתי קולנוע ודוכני מזון – זה מה שראו החולמים. ומאיפה יבואו כל האנשים הללו? ולמה שיבואו לצפות בסרט בתחנה המרכזית דווקא? – השאלות היו חשובות פחות מהחלום.

התחנה המרכזית החדשה: הגדולה בעולם

זה טיבה של מגלומניה, כנראה: שרטוט חזון מופלא שאי אפשר להתנגד לו – הוא הרי בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. הוא שחר של יום חדש, הוא בשורה של שינוי, הוא כל כך מושלם שאסור לתת לשאלות קטנות של יומיום לקלקל אותו. שאלות קטנות של עלות מול תועלת, של היתכנות ושל זמן. וכל כך מפתה לנהות אחרי החולמים האלה ולא לשאול. (ויש לומר בכנות: לפעמים הם מצליחים, ואז אנחנו נדים בראשנו ומצטערים על מי שלא השכיל להאמין. אבל כשהם לא מצליחים הם משאירים אחריהם עזובה ועליבות וריח פיח שגודלם כגודל החזון).

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק בסוף יוני 2021. לא כתבתי שם במפורש, אבל מבחינתי זו היתה תגובתי הפומבית ל

מינויה של שרת החינוך החדשה, יפעת שאשא-ביטון

"היא עשתה את צעדיה הראשונים בתור שרה, כשהיא מצוידת בתוכניות שאפתניות רבות, בהן צמצום הבגרויות וקיצור ימי הלימוד: הגיע הזמן לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים. עם קצת איזון אפשר למצוא את הדרך", סיפרה יעל אודם ב 14.6.21 באתר N12, והמשיכה: " שאשא ביטון מתכוונת לצמצמם את מספר הבגרויות, לשנות את המבחנים עצמם, לחלק את שעות ההוראה הקיימות על פני 5 ימים בלבד, להקדיש את היום השישי לפעילות העשרה וחברה – ולשנות את לוח החופשות. כולם יודעים שבדרכה יעמדו ארגוני המורים, ואולי גם שר אוצר חדש. יעד אחד היא כבר השיגה כשהחפיפה את מעונות היום מגיל לידה למשרד החינוך. כעת ניצבים בפניה יתר היעדים". טעות הכתיב היא במקור, ואילו הייתי רוצה להיות צינית הייתי אומרת משהו על יעדים ראויים נוספים של השרה. אבל אני לא צינית, אז אומר רק ש

אין ספק שמערכת החינוך צריכה להשתנות, רק כדאי לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה

ממש כמו התחנה המרכזית החדשה, גם שרת החינוך החדשה יורה לכל הכיוונים. היא תשנה את הבגרויות ואת המערכת השבועית והשנתית – שני שינויים שכל אחד מהם הוא מהפכה עצומה. הכוונות טובות, לגבי הדרך אני פחות משוכנעת. אני מסכימה אתה שאת הבגרויות יש לשנות; אני בעד מבחנים במערכת החינוך, אבל מסכימה שהחלוקה הקשיחה לתחומי דעת לא מאפשרת חשיבה רחבה ומעמיקה ולא מאפשרת תהליכי למידה ארוכים ורציניים. יש מקום להגדיר את תפקידם של בתי הספר כמחנכים לערכים, אבל יום שכולו העשרה, ערכים וחברה נראה לי טעות. ערכים קונים בחיים האמיתיים, מתוך התנסות וצורך, ולא באקווריום של יום ששי (שיהפוך עד מהרה להיות היום של "תקבעי לי תור לאורתודנט, ממילא לא לומדים שום דבר חשוב"). התנהגותה של השרה בימי הקורונה השאירה בי חשד עמוק שהיא סובלת מנטיה לפופוליזם; הפרסומים בדבר תוכניותיה במשרד החינוך לא הזימו את החשד.

ובכל זאת, אני מקווה לטוב.

מקווה לטוב – אולי בגלל התמונה הזו שצילמתי ביונג יידיש. תמונה של חזון שיכול היה להיראות מגלומני לא פחות, כנראה יותר, מחזון התחנה החדשה. "חזון אחד שלא הצליח, וחזון שני שדווקא כן", כתבתי בפוסט בפייסבוק. כי החזון הזה הצליח. ולא במקרה. ולא רק משום שהיה אידיאולוגי, אלא משום שהיה נכון. (כן, אני חושבת שיש טוב ורע בעולם, ויש נכון ושאינו נכון. והחזון הציוני הוא חלק חשוב בתפישת עולמי).

הכל קשור להכל

הכל קשור להכל, אמרה לי רוית נדלר בתחילת הסיור (רוית היא מהאנשים שאני פוגשת במעגלים שונים – קבוצות שעוסקות במחוננים ובמסרים ועוד – וסופסוף נפגשנו פנים אל פנים. היה שווה: היא זו שצילמה את התמונה שבראש הפוסט, בה רואים אותי מצלמת). בין הסיור לכתיבת הפוסט הספקתי להיות בסדנת צילום זריחה בים המלח ולהעביר הרצאה בחדר מורים, פנים אל פנים, לראשונה מאז הקורונה. וגם המסכות חזרו לחיינו, והפגנות נגד ראש הממשלה, וגם העוגיות לחייל שיוצא הבוקר לטירונות קצרה שבין הכשרה לשירות. והכל קשור להכל.

The post התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניה appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מהצלחות appeared first on אירועים מחוננים.

The post ה' המגמה וטעויות של מורים appeared first on אירועים מחוננים.

The post כמה נקודות על הנקודה הא-מגדרית appeared first on אירועים מחוננים.

The post איפוק זה כח appeared first on אירועים מחוננים.

The post שוקולד appeared first on אירועים מחוננים.

The post הרהורים בעקבות "ג'נטלמן במוסקבה" appeared first on אירועים מחוננים.

The post פמיניזם, אופנה ושיעור בפיזיקה appeared first on אירועים מחוננים.

"אני מאד שמחה לעדכן שיותר אני לא מתרגמת לילדים שלי את שיעורי הבית בתנ"ך מתנ"כית לעברית! כי יצאה סדרה חדשה שנקראת תנ"ך רם לבתי הספר, והיא עושה את זה בלי לצעוק לילדים למה תמיד אתה מחכה לרגע האחרון. איש החינוך והחוקר התנ"ך אברהם אהוביה אחראי להברקה הזאת, זאת סדרת ספרים, לסדרה הזאת, והיא מחולקת לפי תוכנית הלימודים, ויש לי כתה ב, כתה ז ושקט נפשי…

"הכל כתוב מחדש?"

"לא הכל, כי יש מלים שלא צריך לתרגם, אבל כל המלים שמפחידות ילדים – כתובות".

מרוב בהלה, כמעט בלעתי את החלקום שלי*. הברקה! לא פחות! ואחר כך שואלים איך גדל פה דור שלא יודע קרוא. כי ככה, בדיוק, גדל דור כזה: דור שאסור לבקש ממנו להתמודד עם מלים שהוא לא מבין. מלים בעברית. תנ"כית אמנם, אבל עברית.

לפני שנים קראתי את "אל מקום שהרוח הולך" של חיים באר. כשהגעתי לתיאור על כך שבירידה מההר "נחה על הנהג רוחו של יהוא בן נמשי, כי בשגעון נהג" – כעסתי עליו. כעסתי שלא כתב רק "נחה עליו רוחו של יהוא בן נמשי". שלא נתן לי לקרוא, לעבור, לעצור בחריקה ולחזור אחורה ולהגיד: "הי, זה יהוא! כי בשגעון נהג! גאון, הסופר הזה". אבל אילו הייתי לומדת מתנ"ך רם, זה בטח היה משהו בסגנון "ההוא שנהג נורא מהר, אבל לא במכונית, כי זה היה מזמן".

לא מאמינים? חושבים שהגזמתי? – הרי לכם התרגום לפסוק "וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל": "וללבן היו שתי בנות; שם הגדולה היה לאה, ושם הקטנה – רחל". באמת שלא הבנתי מה מפחיד בפסוק, עד כדי תרגום.

בתמונה: חלקום. אני מניחה שזה לא החלקום המקורי של אריך קסטנר ב"פצפונת ואנטון", ההוא כבר נאכל מזמן. אבל לא הייתי יודעת מה זה חלקום אם מישהו היה מתרגם לי את כל המלים המפחידות בספר הזה.

והיא לקוחה מכאן: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:TurkishDelightDisplay.jpg?fbclid=IwAR2kEwe8UlvNLLJJhnxzOMl4E0qIbfHoAJlKrV2ZnLIQEe6d-Xh5gXbXJPs

The post תנ"ך רם וחלקום. כמה קל זה עוד צריך להיות? appeared first on אירועים מחוננים.

שמחתי, כמובן: ממצאים חד-משמעיים גורמים לי חשק בלתי נשלט לחפש ממצאים הפוכים בדיוק. אלה לא איחרו לבוא: כתבה בניו יורק טיימס (שגם את מקורה עזרה לי יפעת למצוא).

ובכן, הממצאים החד-משמעיים הם שעדיף להיות צעיר-בריא-ועשיר ולא זקן-עני-וחולה. שאין ספק שילד שהוריו מספרים לו סיפורים בהטעמה נכונה ומחליפים קולות לפי דמויות, דנים במה שקראו ומשחקים איתו במשחקי חשיבה – מתפתח טוב יותר מילד שלא עושים איתו את כל זה. טוב יותר אפילו מילד שהטאבלט משמיע לו קולות שהפה האנושי לא יודע להפיק.

למעשה, בגוף הכתבה הובאו הממצאים הכל-כך ברורים האלה, שהתלבטתי אם זה שווה פוסט. אבל דיונים שאני פוגשת שוב ושוב בקבוצות הורים ומורים (האם ועד כמה לשלב סמארטפונים בלמידה, ומה כדאי להוריד לטאבלט חדש של ילד בראשית בית הספר היסודי) גורמים לי לקרוא שוב, ולכתוב:

העניין עם הסמארטפון והטאבלט הוא לא מה יש בהם, אלא מה *אין*: אין בהם מגע בלתי-אמצעי של סביבה שמתעניינת, שואלת, מספרת, מחבקת, כועסת, דורשת, מתעמתת, נעלבת, מעליבה, ובעיקר לא מרפה. ואני כותבת בכוונה גם את מה שרע; כי ככה בנויה חברה אנושית. יש בה חלקים טובים ונוחים ומחבקים, ויש בה דברים קשים ומאתגרים ומחייבים, ולמרבה הצער יש בה גם חלקים רעים ומשפילים. ככה היא, ואת ההתמודדות איתה לומדים רק בפגישה בלתי-אמצעית, בשמחה ובתסכול.

והעניין היותר חשוב עם הממצאים הוא שהם מטילים את האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד עלינו, *ההורים*. כי כשאנחנו מורידים לטאבלט תוכן חינוכי, אנחנו מספרים לעצמנו שזה דווקא מפתח את הילדים, וזה אפילו עדיף על הבילוי איתנו, כי הרי אנחנו לא נלמד אותם כל כך הרבה.

והממצאים אומרים לנו: עם כל הכבוד ללימודי קוריאנית ומתימטיקה גבוהה, ילדים צריכים הורים שמדברים איתם. הממצאים לא אומרים לנו "אל תתנו להם מסך", הם אומרים לנו: שימו לב והקפידו שהמסך לא יקח מכם את מה שאתם יכולים לתת בעצמכם.

ובעצם, האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד תמיד היתה עלינו, ההורים. כך היה טרום ימי הסמארט, כשמסך עוד היה שם נרדף לטלויזיה, וגם לפני כן, כשהמבוגרים חששו שקריאת ספרים תהרוס את בריאותם של הילדים. ואולי זה בכלל הסיפור החדש, מגמת חוסר האונים הזאת של המבוגרים (ולא רק בהקשר של הורות), שגורמת לנו לקוות שמישהו יעשה את העבודה במקומנו?

~~~

לראש הפוסט בחרתי בתמונה מאחה"צ זוגי בנחלאות, כדי להגיד שכשתמציאו סמארטפון שמטפל בכביסה מצד לצד, אני מבטיחה לשקול את הגבלת זמן המסך שלכם.

~~~

המאמרים המדוברים: בשביל להילחץ – מאמר בעיתון הארץ, בשביל להירגע – מאמר בניו-יורק טיימס.

The post ספרים ומסכים: טוב להיות צעיר, בריא ועשיר appeared first on אירועים מחוננים.

רק השנה הבנתי שאנשים מתגעגעים באוכל.

מעניין שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין.

כי זה לא שאני לא אוהבת לאכול; אני אוהבת (מדי). וזה לא שאני לא יודעת להתגעגע, בעיקר לשנה ההיא, לפני 17 שנים, כשבתי קברות זיהו אותי בקלות בכניסה ללוויות ולא ביקשו תעודה, ובשנה ההיא, לפני שמונה, שנפרדתי בה מאמא ומחברה יקרה, שעם שתיהן ביליתי חיים שלמים במטבח.

אבל את זה לא הבנתי.

*

אנשים מתגעגעים באוכל.

כשהילדים היו קטנים אהבתי להכניס אותם אתי למטבח. עוגיות, כדורי שוקולד, פיצה – הכל הלך, רק שילמדו. כשחברות שאלו אותי מאיפה הסבלנות אמרתי שגם אותי אמא שלי הכניסה ככה למטבח, ללכלך את הידיים (ואת הכלים והרצפה, ברור. אגב, רק אחד אצלי למד, אבל היה שווה: אפילו זיתים תוצרת בית כבר יש לנו. סיפרתי על זה לפני שלושה חודשים בפוסט שלימד אותי שלא רק אני מתגעגעת ככה).

*

כשאמא שלי היתה בת 80 עשינו לה מסיבה. הוצאנו חולצות עם כיתוב "שבט שפירא: זה לא שבט – זה עם!" – ואז עוד היינו קטנים; טיבו של עץ משפחתי שהוא מגדל עלים במהירות גדולה מזו שהוא מגדל ענפים, והיא לא יודעת שהשנה נולד לה חימש ראשון, ששר לה שיר משלו. ושצעירת בנותיה הפכה בעצמה לסבתא לנכדה הקרויה על שמה.

"אילו הייתי צריכה להגדיר אותה במילה אחת", אמרה עליה במסיבה ההיא אישה יקרה לנו, "הייתי אומרת: רעיה ואם". המשפט הזה בלתי נשכח. לא (רק) בגלל המתימטיקה, אלא כי הוא פשוט נכון: אם יש דברים שהיא *לא* היתה, זה בת-זוג והורה-2.

אבל היא היתה עוד דברים.

היא היתה ציונית. כן, כן. ציונות בנאלית כזו, יש מי שיאמר פרימיטיבית: היא ממש אהבה את ארץ ישראל. כל ימיה.

היא גם אהבה ללמוד תורה. כילדה קטנה, כשכבר ידעה לקרוא, שאל סבא שלה איזו מתנה היא רוצה. "שמלה", היא אמרה, כי הוריה הזהירו אותה שלא תעז לבקש משהו יקר, בובה למשל). שמלה אמא שלך תקנה לך, אמר לה הסבא, ממני תבקשי מה שאת באמת רוצה, והיא אמרה בחשש: חומש. עשרות שנים למדה את הפרשות כסדרן, ואני בטוחה שכשהגיעה לשערי שמים חיכה לה רש"י בעצמו וליווה אותה פנימה. הרי היא ידעה את כל פירושו בעל פה. היא לא היתה פמיניסטית, חלילה, אבל קצת קינאה בנכדות שלה שכבר היו להן מדרשות ללמוד בהן.

הטלפון של "בואי להיפרד" תפס אותי לפני שמונה שנים בקניון מודיעין, בדוכן תכשיטים: חיפשתי מתנה לבתי, ששעות ספורות קודם לכן זכתה במקום הראשון בחידון התנ"ך המחוזי לנוער. חשבתי שאחי מתקשר כדי לברך, ועניתי בעליצות. "בואי לתל השומר", הוא אמר, "שתספיקי".

הספקתי. וגם הספקתי לספר לה על הזכיה, והיא הספיקה להעניק לנו רגע של צלילות ולהיות נרגשת וגאה בנכדה.

וגם להתגעגע אני מספיקה.

*

אנשים מתגעגעים באוכל.

בסוף שנת האבל, במחווה לט"ו בשבט ולפירות ההדר הארצישאליים שאהבה, הכנתי את "עוגת שבע השכבות" שלה. זו אולי הפעם הראשונה שהערצתי אותה באמת: אני הכנתי תבנית קטנה, כמות אחת, והזעתי וקיטרתי בין שכבה לשכבה, ולא חזרתי על המבצע. היא, שהכינה כל דבר בכמות של גדוד, הסתדרה עם תבנית בגודל של פי ארבע או שש, ועשתה את זה מדי שנה.

אין לי תמונה של העוגה. במקום זה יש מסמך של התרגשות אמיתית, של שמחה עצומה על העלייה לארץ ישראל.

אז אין תמונה, אבל אני מצרפת את המתכון. רק בשביל הגעגוע. אל תטרחו לנסות אם אין לכם בוקר שלם, צימוקים וקליפות הדרים (וגם אומץ להכין עוגה של אמא שלי בלי התבנית הירוקה והמים של כפר פינס).

*

עוגת שבע שכבות – Seven Layer Schalet

רגע לפני שאני מתחילה, הערת המתרגמת:

המתכון הוא מהספר The Jewish Cook Book מאת Mildred Grosberg Belln, מהדורת ניו יורק, 1950. הוא כתוב באונקיות, פאונדים ואינצ'ים. אני חפיפניקית, ומעגלת קצת את המספרים כשאני מבשלת, אבל אמא שלי לא היתה עוברת על זה לסדר היום, אז כאן הכנסתי מספרים מדויקים לפי טבלאות המרה אינטרנטיות.

ועוד משהו:

כשהעוגה מתקררת היא מתקשה מאד. יש לחתוך אותה לריבועים קטנים *מיד* כשמוציאים מהתנור.

ועכשיו לעבודה.

לערבב 2 כוסות קמח, ביצה, שלוש כפות שומן, רבע כוס סוכר וקמצוץ מלח. ללוש בעדינות לבצק רך ולהכניס למקרר.

לערבב כוס סוכר עם חצי כפית קנמון ושלוש כפות פירורי לחם.

כשהבצק קר, לחלק לשבעה חלקים, ולרדד כל חלק לעלה בגודל של "6 או 7 אינץ' פודינג-דיש" (הכנתי בתבנית של בערך 15*25 ס"מ).

לשמן את התבנית. *לא* להדליק תנור מראש.

[עד כאן לשון הספר, מפה אני כותבת לכם בצורה מסודרת ונוחה, כך שאם תיכנסו להרפתקאה הזו תזכרו שעשיתי מה שיכולתי כדי להקל עליכם את ההכנה].

שכבה 1:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.

שכבה 2:

בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 57 גרם שקדים מולבנים קצוצים דק.

שכבה 3:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 227 גרם צימוקים.

שכבה 4:

בצק, שכבה דקה של ריבה, 227 גרם קליפות הדרים קצוצות דק.

שכבה 5:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, מיץ וקליפה מגוררת מלימון אחד.

שכבה 6:

בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.

שכבה 7:

בצק, כף מרגרינה מומסת, שארית תערובת הסוכר-קנמון.

להכניס לתנור (שלא חומם מראש!) ולאפות ב-162.8 מעלות צלזיוס (325 פרנהייט).

העוגה נשמרת חודש. היו חסכנים פעם.

*

פורסם בפייסבוק, 14.2.20, לכבוד יום פטירתה (י"ט בשבט).

***

חודש אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה פרצה הקורונה לחיינו. כשהגיע יום פטירתה של שולמית חברתי לא יכולתי להגיע לבית העלמין. במקום זה התגעגעתי מהבית.

באוכל, כמובן.

*

שולמית נפטרה שלושה חודשים אחרי אמא שלי. שולמית, שכשאני כותבת את שמה אני שומעת אותה צוחקת צחוק גדול ורואה את החיוך שממלא לי את המסך. שולמית שעומדת במטבח ומבשלת ואופה מעדנים. שולמית ששום דבר לא יכול היה להכריע אותה, עד שהסרטן הצליח לעשות זאת.

וכך כתבתי בבוקר האזכרה:

בין כל הדברים שהקורונה מפריעה לעשות, נמצא גם הגעגוע.

מסתבר שהיא מפריעה להתגעגע ביחד.

הרי אילו לא היתה קורונה הייתי מתגעגעת היום עם אנשים נוספים: היינו נפגשים מחוץ לבית העלמין, כמו בכל שנה, ונכנסים יחד פנימה. ואחר כך באים לשיעור, וזוכרים.

אבל היום אי אפשר.

אז אני מתגעגעת בבית, לבד, בעוגיות התמרים של שולמית.

The post עוגה, עוגיות וגעגוע appeared first on אירועים מחוננים.

The post המלפפונים החמוצים הכי טובים בעולם appeared first on אירועים מחוננים.

במסגרת "שטות-הופ" שהטילה עלינו יונית צוק במפגש פרלמנט (לימודי בלוגינג) ב 2.4.2019, קיבלתי את תרגיל הכתיבה של ה-35 במאי בספרה של חגית אלמקייס, "מסע במילים".

מסתבר שבתאריך זה חל יום הולדתו של סוקרטס, ואני נצטוויתי לכתוב במשך חמש דקות אל הלא-נודע: טקסט אינטואיטיבי המורכב אך ורק משאלות.

קבלו:

מה בא קודם: האווירה וההשראה, או הביצוע? נגיד, חדר עבודה – האם העיצוב שמבטיח השראה אכן מביא אותה? או שאנשים שיש להם השראה – יש להם גם חדר עבודה מעוצב?

האם כל מה שגורם לי פריחה מחמת שימוש-יתר במערכת החינוך הוא באמת גרוע כפי שנדמה לי?

מה יקרה אם לא אהיה זמינה בפלפון במשך ארבע שעות? האם אמשיך לחשוב על זה, או שמתישהוא יסחפו אותי הנושא והחברותא כאן, ולא אשים לב? והאם, אם לא אשים לב, זה יהיה סימן שכאבי הפאנטום של גדיעת הסלולרי תלויים בעצם ברמת השיעמום שלי?

האם הרתיעה שלי מכתיבת פוסט שעוסק ב doing לעומת being היא רתיעה מהמילים, רתיעה מהטרנדיות שלהן או רתיעה מהשיעמום הכרוך ב being?

ומה באמת כוחו של הסטיילינג?

איך בוחרים את הבתים לספרי העיצוב?

איך מתחלפת אופנה?

ומה אילו לא היתה כזאת? האם השאיפה ליופי, הצורך באסתטיקה – היא צורך פנימי או חיצוני? האם גם תינוק בן-יומו זקוק לאסתטיקה?

ומה יקרה אם תהיה לי עוד חצי שעה לכתוב כך? האם אצליח?

~~~

כשסיימתי, פרסמתי בפייסבוק (זה היה חלק מהעניין). התגובות היו משועשעות. מביאה פה תגובה אחת, כי פשוט אי אפשר לוותר עליה – זו של מרב סדובסקי, שהיא חברה, ובזמנה החופשי היא מפתחת פתרונות הדרכה:

תרגיל גאוני. ביצוע שמיימי. ומבחינתי זה אוצר בלום. הכי מסקרן אותי להציץ לראשים של מומחים ברגע שהם מורידים את הרגל מהגז, ומאפשרים זרימה של מחשבות. כי זה נראה לאדם מהצד שאין פראדיגמה. אבל (כמעט) תמיד יש אחת. רוצה לשמוע אותה? קבלי :

1. יש לך סה"כ 14 שאלות בטקסט

2. שאלת 3 שאלות כללית, 4 אישיות, 6 כלליות, ועוד אחד כללית (שיכול להיות שאם הזמן היה מאפשר זה היה משלים את הסדרה העולה)

3. השאלה הכללית שפתחת איתה את כל סשן כללי היא גדולה, רחבה,שורשית, ונונתת את הטון להמשך.

4. המעברים בין החלקים היו מרתקים – בין נושאים של אסטטיקה ומשמעות והשפעה בחלק הכללי, לנושאים של התעסקות קיומית יומיומית בחלק האישי היו דיכוטומיים בצורה חדה וברורה

5. מדהים כמה את רואה שאלות, וחוקרת נושאים, ומתבוננת על אנשים בגדול שלהם

6. ומדהים עוד יותר כמה את כנה וישירה לגבי ה"זוטות" והשטויות של החיים ובאופן שהם פוגשים אותך באישי

7. ומגניב שהתמסרת לתרגיל.

מרב לא הסתפקה במלים, היא צירפה את התמונה הזו:

קראתי את התגובה הזו ביושבי באוטובוס בירושלים. התביישתי לצחוק בקול, אבל היא עשתה לי את היום.

~~~

בתמונה למעלה: ספריית פינת האוכל בביתה של שרי בר-נע גבעון שמארחת אותנו למפגש הפרלמנט, שצולמה בפלפון של אורית שטלצר (את שלי שכחתי באוטו. ורק Ana Baumwol-Rousso לא כתבה. אני כבר זוממת לאחר למפגש הבא!)

The post בסימן שאלה: יום הולדת לסוקרטס appeared first on אירועים מחוננים.

The post מי ישמור עלינו? appeared first on אירועים מחוננים.

The post חורף, ברור appeared first on אירועים מחוננים.

הכי מסקרן אותי איך נזכור את הימים האלה בעוד שנתיים, עשור, יובל. מה נספר לנכדים. ואיך נספר: בדמעות, בחיוך סלחני, בצחוק גדול?

האם יהיו אלה "הימים בהם הכרנו את מנכ"ל משרד הבריאות בשמו המלא"? ימי ה"נאום-ממלכתי-כל-יומיים"? הימים בהם יבשו ידינו משטיפות? הימים בהם הבנו מהו בידוד ושאלנו את עצמנו מה ההבדל בין "צריך" ל"רוצה", על מה אפשר לוותר ועל מה לא? ואולי הימים בהם גילו המוני בית ישראל אורך רוח, שליטה מופלאה בתוכנת ZOOM וגם – כמו שקראנו לאחרונה במגילת אסתר – ונוח מאויביהם?

קשה להתנבא, כידוע, בעיקר לגבי העתיד. אבל העבר מלמד שהומור עושה משהו טוב להתמודדות. אבא שלי, ניצול השואה, לימד את ילדיו שכשקשה – צוחקים. כנראה שלא רק הוא ידע את האמת הפשוטה הזו: כמות הממים, הבדיחות, הסרטונים ומשחקי המלים ששמעתי בשבוע האחרון מגיעה לשיא חדש. אני מקווה שכל אלה יעמדו לנו בשבועות הבאים.

משהו על חיבתי להומור כתוב

זה לא חדש, שאני אוהבת לקרוא. לרוב גם מעדיפה ספרים על פני סרטים. וספרים שיש בהם משהו הומוריסטי חביבים עלי במיוחד. אז אתמול פתחתי ספרון קטן וחביב במיוחד: "תרגילים בסגנון" של רמון קנו.

קנו היה סופר ומשורר צרפתי שחי בשלושת הרבעים הראשונים של המאה ה-20. הוא חווה כמה משברים, ביניהם שתי מלחמות עולם ומגפת שפעת ספרדית אחת איומה, ומסתבר שזה לא הזיק לחוש ההומור שלו. אולי דווקא הועיל. קנו היה ממייסדי חוג אוליפו – קבוצת סופרים ומשוררים שהשתעשעו עם כתיבה בכפוף לאילוצים סגנוניים ומבניים.

מי שעוסק ביצירתיות יודע שמגבלות מטפחות יצירתיות: "הצורך הוא אבי ההמצאה", אומרת סיסמת המהפכה התעשייתית, ולא טועה גם כשמדובר בכתיבה. רמון קנו בחר סיפור בנאלי של יומיום – מפגש מקרי עם אדם – וסיפר אותו ב-99 צורות. את הספר הזה הכיר לי גדי איתי, מתכלל באגף למחוננים ולמצטיינים ומורה לפילוסופיה, במסגרת שיעור "איך מלמדים הומניסטיקה בכיתת מחוננים". נזכרתי בו ואמרתי "יאללה, קורונה": כתבתי סיפור בנאלי של חולה עתידי (לא העזתי לתת לו מספר, מי יודע מה יהיה עד אפריל…) והצעתי לחוג ידידי לכתוב אותו – איך שירצו.

הנחתי את התרגיל במספר מקומות במרחב הוירטואלי: בפרופיל הפייסבוק האישי שלי, בשתי קבוצות של בלוגריות, בקבוצת הווטסאפ של "הפרלמנט" – חברותי מימי קורס הפרלמנט של יונית צוק, ובקבוצה המשפחתית. מכל מקום כזה קיבלתי סיפור אחד, מענג ומופלא ומיוחד. מרחב הפרסום היה וירטואלי אבל חשוב לי לומר שאת הכותבות והכותב אני מכירה גם בעולם האמיתי. שלוש פגשתי עם הצטרפותי לעולם הכתיבה, וזו אחת המתנות היקרות שהעניק לי הבלוג; אחת אני מכירה מהעבודה, אחד מהבית.

אז הנה הסיפור הבסיסי שלי, המבוסס על הודעות דובר משרד הבריאות, ואחריו – דוגמא לאחת ההודעות שהיוו השראה למסעם של הנשאים… – ואז, ברצף, חמשת הסיפורים. אבל לפני כן, עוד משהו: ההשראה לתרגיל היתה מתובלת בהומור, אבל לא כל הסיפורים הומוריסטיים, וזה בסדר גמור. הפסימיות, כמו האופטימיות, היא חלק מהחיים תמיד, ובפרט בימי מגפה.

ואחרי הסיפורים – עוד כמה רעיונות, מה עוד אפשר לעשות עם התרגיל הזה.

הסיפור הבסיסי

החולה יהיה בחור צעיר בן 23 ועשרה חודשים.
7.4: יסע ברכבת של 17:23 ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים. ישב בקרון השלישי מהסוף, ארבעה מושבים לפני. ילבש חולצת טי אדומה ומכנסי ג'ינס.
לידו תשב נוסעת בשנות ה-30 לחייה. תלבש כובע אפור, תנעל נעליים אדומות ותתעטף במעיל גשם זהוב.
8.4: יבקר במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17 בין 12:57-14:29. אני אצא מהמקום בדיוק כשיגיע.
9.4: יבקר בבית המגפות על שם חולדה בין 14:37-16:36. פקידת הקבלה תהיה אישה בשנות ה-30 לחייה. תלבש כובע אפור, תנעל נעליים אדומות ותתעטף במעיל גשם זהוב. כשאבקר שם, היא תספר לי שהוא יצא חמש דקות לפני שהגעתי.
כל מי שיהיה במקומות ובקווי התחבורה הנ"ל בזמנים שצוינו מתבקש להכנס לבידוד ביתי ולדווח על כך בתגובות.

הראשונה שהרימה את הכפפה היתה איריס זיידנר, רכזת מסלול המחוננים בחטיבת הביניים טביב בראשון לציון. הסיפור שלה מלווה בתמונה שאקרא לה "פריט על שולחן כתיבה".

בסוף ימי הקורונה

ראיתי אותו, אותם בעצם בקרון השלישי מהסוף.
דיברו הרבה. לידם ממש הייתה חבילה של גלילי
נייר מהסוג הרך והמשולש.
ישבתי שלושה מושבים לפניהם
הפנים לכיוון הנסיעה
שלהם הפוך
בקעת החיידקים חיכתה מעבר לסיבוב
מתחת לגשר
נשמעה צעקה
האשה קרעה את מעילה בבהלה
לא בטעות קרעה והוא יקר לליבה
הבחור לא המעיל.
אחים מסתבר
המעיל ירושה מסבתא
יקרה לא פחות ואולי יותר
ממנה באו, ממעלה נגיפים.
ירדו
ירדתי גם אני
פני לדירה שמעל המוזיאון שם אני עובדת
ובבוקר הנה הם, יצאתי להפסקה והגיעו.
לא, זו בחורה אחרת
למחרת בבית המגפות הופתעתי
מוזר כמה פקידת הקבלה דומה לאחותו,
זו מהרכבת
אותו לבוש, המעיל הראה שאחרת
שלם ולא קרוע בבהלה או בכל דרך אחרת.
כשחזרתי ושאלתי ענתה כי פספסתי
הבחור עזב 5 דקות לפני שהגעתי.
לבידוד נכנסתי
וכך גם אנשי הרכבת
המוזיאון
ומעלה נגיפים? ובקעת החיידקים?
הם כבר בסיפור אחר עוטי מסכות ואלכוג'ל

(אלכוג'ל זמין לצילום לא היה לי, אבל שולחן הכתיבה הוא שלי, וכך גם הפריט – קופסת טישו שקניתי לי כמתנת יום-הולדת, מתנה שהתבררה כשימושית במיוחד)

את הסיפור השני קיבלתי משולי מיטלברג-השלי, שמתחילה פה את סדרת הסיפור-בסגנון-בלוג.

שולי כותבת את הבלוג "שירה והשראה". חוץ מלשיר ולכתוב היא גם מצלמת, ובבלוג היא עורכת ראיונות מרתקים עם אנשים מיוחדים ומארחת צלמים – תענוג לעיניים. קבלו את הסיפור

בסגנון הבלוג – שירה והשראה

הוא עשה את המסלול הרגיל – תיכון, צבא, קפיצה קטנה לחו״ל ומיד אוניברסיטה. לימודי משפטים. למה? כי ככה מקובל. כי הוא חכם. כי צריך להתפרנס. כי כולם אמרו שחבל שיבזבז את חייו באמנות. עמוק בפנים ידע שהוא שונא כל רגע. אז מה? בגיל 23 ועשרה חודשים, מצא את עצמו נוסע ברכבת של 17:23 ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים. הוא לא ידע שזה היום שבו חייו ישתנו לנצח. הוא ישב בקרון השלישי מהסוף, ארבעה מושבים לפני וכתב שירים במחברת. הוא לבש חולצת טי אדומה ומכנסי ג'ינס ומידי פעם הוציא את היוקללה כדי לנסות לחן לשיר חדש. לידו ישבה נוסעת בשנות ה-30 לחייה. היא לבשה כובע אפור ונעלה נעליים אדומות. היא היתה זמרת. הוא ידע זאת, לא בגלל המעיל הזהוב שלה, אלא בגלל שהלב שלו סיפר לו שהיא עושה מה שהיא אוהבת. למחרת הוא ביקר במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17, בין 12:57-14:29. הוא נפעם מסיפורו של דיסני, שפעם היה ילד קטן שחלם לעשות סרטים מצוירים והיום הוא אימפריה. אני יצאתי משם בדיוק כשהוא הגיע. חשבתי לקבל קצת השראה… ביום השלישי הוא ביקר בבית המגפות על שם חולדה בין 14:37-16:36. פקידת הקבלה היתה אישה בשנות ה-30 לחייה, לבשה כובע אפור, נעלה נעליים אדומות והתעטפה במעיל גשם זהוב. כשביקרתי שם, כדי לראיין את האישה שבזכותה נולד המוסד המפואר, היא ספרה לי שהוא יצא חמש דקות לפני שהגעתי. הוא חלה במחלה. זו שכולם התכנסו בגללה לבידוד. רק אז הוא העז לשאול את עצמו, ״מה הייתי עושה אילו היו אומרים לי שזה היום האחרון בחיי?״ בו ברגע ידע – הוא עוזב את לימודי המשפטים ויוצא אל דרך המוסיקה. הוא ישב לכתוב שיר. כל מי שיהיה במקומות ובקווי התחבורה הנ"ל בזמנים שצוינו מתבקש להכנס לבידוד ביתי ולדווח על כך בתגובות לפוסט.

בתמונה: עטיפת ספר השירים של שולי

אחת המגבלות שמחייבות יצירתיות היא מגבלת הזמן. כבר גמרתי לבחור תמונות (זה הדבר שלוקח הכי הרבה זמן בכתיבת פוסטים) – וקיבלתי הודעה מאילנה, ששאלה אם עוד אפשר להצטרף. בטח, כתבתי לה, ובתוך חצי שעה כבר הגיעה אלי הגירסה שלה.

אילנה בר כותבת ומצלמת ויוצרת את הבלוג יצאתי מביתי למסעותי. אני לא טיילת דגולה, ולא צרכנית כבדה של בלוגי טיולים, אבל את הבלוג שלה אני אוהבת.

אז הנה הוא,

בידוד ביתי מס. 5

לא מאמינה שזה קורה לי. אחרי כחודשיים בבידוד החלטתי לעשות מעשה ולכבוד יום ההולדת שלי לנער את הדכדוך שאחז בי ולצאת מהבית לביקור במוזיאון. סוג של איוורור. המוזיאונים הגדולים עדיין סגורים למבקרים, רק הקטנים והאיזוטרים פתוחים. כך מצאתי את עצמי מעבירה כמה שעות במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17. מוזיאון עלוב, די נטוש, העיקר לנעוץ מבט בכמה תמונות צבעוניות, להעסיק את המוח שלאחרונה הוצף בייאוש ושאלות של "מה הטעם", בטקסטים חסרי עיניין על דמויות מצויירות. בדיוק כשיצאתי מפתח המוזיאון לקראת אחת בצהריים, נכנס בחור צעיר שהדיף ריח רע. יופי של תיזמון, ככה היה לי את חלל המוזיאון לעצמי בלי לסבול מריחות רעים של אחרים. למחרת חיפשתי מקום אחר שעדיין פתוח לציבור ללא תשלום, רק בשביל לא להישאר עם הדיכדוך יום נוסף בבית. ככה היגעתי לעוד מקום הזוי בשם "בית המגיפות על שם חולדה". בכניסה לבניין הקטן דלפק ופקידת קבלה, בחורה צעירה בשנות השלושים לחייה, שבחרה להגיע לעבודה בשילוב צבעים מזעזע, כובע אפור, נעליים אדומות ומעיל גשם בצבע זהב. ניגשת לשאול אם יש מבקרים נוספים במקום. אמרה שלפני חמש דקות יצא מכאן בחור צעיר עם ראסטות שהסריחו מהזנחה. אההה, זה אותו בחור שנתקלתי בו אתמול ביציאה ממוזיאון דיסני. הוקל לי, כי קללת המגיפה הרחיקה אותי מחברת אנשים ואני נזהרת לשמור מרחק. כנראה שלא מספיק טוב, כי בדרך חזרה הביתה במכונית אני פותחת רדיו ושומעת בדיווחים הודעה לציבור שקוראת לכל מי שבא במגע עם הצעיר שאובחן כחולה מתבקש להיכנס לבידוד ביתי ונאמרים המקומות והזמנים בהם בעל הראסטות המסריחות ביקר והפיץ את החיידקים שלו ברשות הכלל. ב-8.4 תאריך היומהולדת שלי הוא ביקר בין אחת לשתיים וחצי במוזיאון לתרבות דיסני. יצאתי משם בדיוק כשהוא הגיע. ולמחרת ביקר בבית המגיפות, בין שתיים וחצי לארבע וחצי. כן, חמש דקות לפני שהיגעתי. אמרו שב-7.4 נסע ברכבת ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים, אבל באותו היום הייתי בטיול למאגר וירוס, ככה שלפחות לא חלקתי איתו את חלל הרכבת. כך או כך, נגזר עלי להיכנס לבידוד ביתי מס. 5 מאז תחילת המגיפה. לא ברור לי איך אשרוד את הבידוד הזה. הכישורים החברתיים שלי הידרדרו והתנוונו בבידודים שנכפו עלי. אני חוששת שהדיכדוך יתגבר ויהפוך לדיכאון קליני שספק אם אתאושש ממנו. לא טוב לי. קר לי. חם לי. בעיקר רע לי.

בתמונה: מאגר עשת בערבה, אותו צילמה אילנה ממש לפני שהחל הסגר

עוד בלוגרית שכתבה לי היא אנה באומוול-רוסו, מהבלוג "עכשיו תורך!". אנה היא מאמנת אישית לחיים ולקריירה. "עכשיו תורך", היא אומרת, ומתכוונת לזמן שלך לחשוב על בינך לבינך – ועל בינך לבין השאר. אנה כבר השתתפה בבלוג-הופ שעשינו במסגרת מפגשי הפרלמנט. הבלוג שלה בשיפוצים, ועד שיעלה באפריל כדאי להתרשם ממנה באתר הקיים.

וככה כתבה אנה:

תובנות קורונליות

בסוף הגענו לאותו המקום בתשעה באפריל ותהיתי אם היה מחכה עוד חמש דקות והיינו זוכים להכיר בדיוק ב 16:41, אולי אז יכולתי להחשיב את זה כאירוע מכונן. אבל רק להיות מושפעת מרסיסי נגיפים שאולי זהרו לעברי אפילו יותר מחולצתו האדומה שהשתלבה יופי עם נעליה האדומות?! את זה לא הייתי מוכנה לקבל! גם מעיל הגשם הזהוב לא יכול היה להכיל. היא הוא ואני. לא באמת תכננתי את זה. אפילו לא חלמתי. אבל היה אפשר לצפות שמבית מגפות בשם חולדה הרבה לא יצא. נכון שהיא כבר בשנות ה 30 והוא צעירצ'יק בן 23⁹. הוא תייר והיא עובדת מסורה. ואני? מה יהיה עלי? כיצד אמצא את מקומי בקרון השלישי מהסוף?!

את הגירסה האחרונה לסיפור הקורונה הנוכחי קיבלתי מ

"אחד שאכפת לו",

הידוע גם בשם הבלוג "גשם", וממש גדל אצלי בבית. הוא השתעשע בכתיבת סונטה, ובטובו – הוסיף וניקד אותה. הרי היא בגודלה הטבעי:

אֵיזְ'אֶחָד בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
אִישׁ צָעִיר שֶׁל מַרְאוֹת וְנוֹפִים
אֶת אֵזוֹר מַעֲלֶה נְגִיפִים
הִסְפִּיק תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם כְּבָר לִבְלֹשׁ

אִישׁ צָעִיר אַךְ נָאוֹר כְּפָנָס
הוּא בִּקֵּר גַּם בְּבֵית הַנְּכֹאת
שֶׁעָזַבְתִּי לַאֲנָחוֹת
מִיָּד בַּשְּׁנִיָּה שֶׁנִּכְנַס

לְחֹר חֻלְדָּה (הַלֹּא הוּא בֵּית נֶגֶף)
הִגַּעְתִּי אַחַר שֶׁיָּצָא
וְאַשְׁרַי, שֶׁנִּצָּלְתִּי מִסֶּגֶף

כִּי זֶה חֹק וּכְלָל לֹא הַמְלָצָה
הַפּוֹגְעִים בּוֹ – כֻּלָּם בְּסֶגֶר
גַּם לֹא צְחוֹק וְאַף לֹא הֲלָצָה.

אני סיימתי, עכשיו תורך…

מה אפשר לעשות עם זה? קודם כל – לקרוא, וליהנות. אם אהבת, אפשר לקרוא דוגמאות מהספר המקורי כאן, וגם להתרשם מהמחווה שכתב משה סקאל (וששימשה לי השראה לתרגיל שלי).

וגם, אפשר לכתוב בעצמך, או לצייר – את הסיפור או בעקבותיו. או לבנות אותו בלגו. או להוסיף לו התחלה, או סוף, או שניהם. ואפשר גם לספר סיפור חדש בכלל – בקיצור, אינסוף אפשרויות לשחק וליהנות.

אהבתם? השתמשתם בהצעות? אשמח מאד אם תספרו לי בתגובות!

~~~

קרדיט לתמונה הראשית: NIAID Rocky Mountain Laboratories (RML), U.S. NIH

The post קורונה, אפילוג appeared first on אירועים מחוננים.

"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי למשחקי מלים, התייחסה לשם נעוריה, אלפנט, ודיברה בדאגה על זכרונה הטוב של אמא, שזכרה כל טובה וכל עוולה שעשה לה כל אחד, אי-פעם.

ואכן, לאמא שלי היה זכרון מעולה (עד שבא האלצהיימר ונטל אותו ממנה בנבזות, כמו שרק הוא יודע). זכרון אישי מעולה, אבל גם זכרון לאומי. "כמה מהר שוכח העם היהודי את תולדותיו" – היתה מקוננת מדי פעם, "לא חזרנו לספרד מאות שנים אחרי הגירוש, אבל לגרמנים כבר מיהרנו לסלוח".

עשרה בטבת: תאריך לא מוכר

אינני חובבת סקרי רחוב, אבל אילו היו שואלים "מהו עשרה בטבת" – זה היה קריטריון מצוין לחלוקת החברה היהודית לשלושה שבטים: הרוב – שלא שמעו על היום הזה, והמיעוט, שיאמרו "יום התחלת המצור על ירושלים, שנקבע גם יום הקדיש הכללי לקרבנות השואה שמועד הרצחם לא נודע". (והשבט השלישי? – אלה שיאמרו את התשובה השניה, אבל בסדר הפוך).

השנה יחול צום עשרה בטבת ביום שלישי, 18.12.2018. שתי פנים ליום הזה: תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון, ויום הקדיש הכללי. עבורי, זה זמן טוב לחשוב מדוע היום הזה פחות מוכר מימי זכרון אחרים, ומה זה אומר על זכרון קבוצתי – לאומי ודתי.

חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

כך מתאר ספר מלכים את האירוע שלזכרו נקבע הצום:

א וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב ב וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ ג בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ ד וַתִּבָּקַע הָעִיר… ח וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ–הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל–יְרוּשָׁלִָם ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ (מלכים ב, כה, 1-9).

בחודש העשירי בעשור לחודש. החודש העשירי הוא חודש טבת (הספירה התנ"כית מתחילה את השנה בחודש ניסן, הוא ראש חודשים וראשון לחודשי השנה (שמות יב, ב). ביום זה נקבע צום לזכר התחלת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון.

המצור נמשך כשנה וחצי. בי"ז בתמוז נקבע צום לזכר פריצת הבבלים לעיר, ובתשעה באב – לזכר חורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני. 2600 שנים עברו מאז חורבן הבית הראשון, והעם היהודי ממשיך לזכור, ולהתאבל. זה מעניין, כי צום הוא לא הדרך בה אנחנו מציינים אבל במאה ה-21. היום יש לנו טקסים, מעגלי-שיח, כיכרות מתמלאים בנרות, צפירות זיכרון, הורדת הדגל, סגירת בתי שעשועים – הכל, רק לא צום. ועדיין, צמים. וזוכרים.

זכרון הוא עניין של מזל (או של לוח חופשות)

בפועל, אין יום המציין את חורבן בית המקדש במערכת החינוך. ברוב בתי הספר הדתיים "הולאם" עשרה בטבת לטובת זכרון השואה (ואתייחס לכך בהמשך), י"ז בתמוז ותשעה באב חלים בחופש הגדול, וגם אם נזכיר את צום גדליה – ג בתשרי – למי יש זמן לדבר עליו? במעט הימים שבין חגי תשרי עוסקים בחגים עצמם, וזכר החורבן נדחק מפניהם. וזה בחינוך הממ"ד; בחינוך הממלכתי שניהם (עשרה בטבת והחורבן) עוברים מתחת לרדאר.

אז הנה, הזדמנות. לדבר על החורבן, ועל ההחלטה לחבר את האירועים זה לזה. ועל הדרך להזכיר גם שזה הצום היחיד שצמים בזמנו כאשר הוא חל ביום ששי. הסיבה לכך היא נבואתו של יחזקאל, אשר מתנבא ליהודים שגלו לבבל:

א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר  ב בֶּן-אָדָם כתוב- (כְּתָב-) לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם–אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.. (מלכים ב, כה, 1-9).

בעשרה בטבת מספר יחזקאל לשומעיו שממש היום החל מצור על ירושלים. וזה לפני 2600 שנה, טרם מבזקי חדשות וטוויטר וקבוצות ווטסאפ, כשמידע עוד לא דולף במהירות האור. נבואתו תתאמת רק לאחר החורבן, עם בואם של גולים חדשים, אלה אשר חוו את המצור ויגיעו לבבל כדי לספר לוותיקים מה היה.

זכרון הוא עניין של זמן

בשנת תשי"א (1950) החליטה הרבנות הראשית לקבוע את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי": ביום זה מציינים קרובי קרבנות השואה את רצח יקיריהם שמועדו לא ידוע. אומרים קדיש, קוראים משניות ומדליקים נר זכרון. הרבנות הראשית החליטה שלא לקבוע יום צום נוסף, מיוחד, לזכר השואה, אלא לחבר בין היום המסמל את תחילת החורבן הראשון של העם היהודי לציון החורבן האחרון שלו. רק לאחר מכן נקבע יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה ביום כ"ז בניסן, ועשרה בטבת נשאר היום בו מציינים הדתיים את יום השואה – במקום, או בנוסף, לכ"ז בניסן.אנחנו חיים את יום השואה, אומרת לי חברה, אבל מה יישאר ממנו לילדינו? עבורם, זכרון השואה יהיה רחוק כמעט כמו… חורבן בית המקדש. כי הזמן עושה את שלו, וסבא וסבתא שחוו ושיכולים לספר – כבר אינם, ואנחנו מעבירים את הסיפור הזה כחוויה מדור שני או שלישי, וזה כבר לא זה.

אז אני חושבת על אבא שלי, ניצול השואה. ועל מה שאנחנו עושים כדי לזכור את סיפורו וסיפורי אחיו ואחותו, שניצלו. וכדי לזכור את הוריו, סבא וסבתא שלא הכרנו, ואת אחותו, שנרצחה בטרבלינקה יחד עם הוריה ועם אלפי בני העיירה פשיטיק. אנחנו מספרים, שוב ושוב. ביום השואה שעבר, למשל, סיפרנו את סיפורו בשמונה מוקדים שונים של "זכרון בסלון". ממש מוקד-לכל-ילד.

עם חניכי בני-עקיבא בעופרים, אותם פגשתי בליל יום השואה מיד עם תום הטקס המרשים שעשו (עם "הצופים" של בית אריה), דיברתי בדיוק על זה. על היותם שגרירים של הזכרון. על כך שהם צעירים מבני הצעיר, שגם הוא כבר לא ממש הכיר את סבא משה, ובטח לא את סבתא שרה מהצד השני, ניצולת שואה אף היא. על הקושי בזכרון כשאין מישהו שאתה מכיר שהיה שם, ועל ההצלחה המדהימה של העם היהודי – לזכור אלפי שנים את מה שחשוב לו. "יום אחד תספרו אתם לילדיכם", אמרתי להם. הם היו בשוק: "אנחנו עוד ילדים בעצמנו", אמרו לי, חצי ברצינות, חצי בצחוק-של-מבוכה. אבל הם יזכרו, כי נמשיך לספר להם.

או להראות להם. אנחנו לא נוסעים לפולין (במצוות אבא), אבל google street view יודע לספר שהבית שגדלו בו עוד קיים. התמונה הראשית של הפוסט, זו המופיעה בראש הדף, היא תמונת הבית הזה (רואים בה את החלק הימני, הישן, של הבית).

זכרון הוא עניין של מסורת

יש את הזכרון, ויש את הדרך בה זוכרים אותו. אכילת מצות מזכירה את יציאת מצרים, הדלקת נרות מזכירה את נצחון בית חשמונאי וצומות מזכירים את החורבן. כל שנה אותו טקס, כל שנה אותו טקסט. לא משעמם? לא נדוש? – אולי כן, אבל אני שמרנית, ומאמינה שכוחו של זכרון הוא גם בצורה.

"כמה פעמים אפשר לשמוע את "מגש הכסף?" תהתה באזני מורה לפני מספר שנים, בזמן הכנת טקס יום הזיכרון ויום העצמאות. בואי נשאל מי מהתלמידות מכירה אותו, הצעתי. לא ממש הופעתי לגלות שכמעט אף אחת לא. מתישהוא נשמע השיר נדוש ומוכר באזני מי מהמדריכים בבני עקיבא, או מורי בית הספר, או אחראי הטקסים של השכונה, ואת מקומו תפסו שירים אחרים, חדשים יותר. לא פחות יפים; ושיהיה ברור, שגם בעיני אין קדושה ב"מגש הכסף". אבל יש משהו בטקסט החוזר, המוכר-לעייפה, שכוחו בכך שכבר המון, המון, המון שנים אומרים אותו בדיוק כך. ממש כמו שקוראים את אותה מגילת אסתר בפורים, את אותה הגדה בפסח, את אותו "על הניסים" בחנוכה. המשהו הזה מחזק את הזכרון.

כמובן, יש מתח בין הרצון לשמר לבין הרצון לחדש, "לחבר", להשתמש בכלים "שהדור הזה מבין יותר טוב". ליד ההתחברות הזו אני מאמינה גדולה בדברים שעוברים ל"דור הזה, מעל לראש – בתנאי שהמבוגרים נחושים בדעתם שזה בסדר. בטקס יום השואה בבית אריה נצפו כל הגילאים, "מנער ועד זקן, טף ונשים". הטקס לא כוון לבני הארבע-חמש, אבל הם ישבו בו בשקט מרשים, בכבוד. כי המבוגרים שידרו להם שכך מתנהגים. הם לא באמת הבינו כל מה שקרה על הבמה, אבל היתה להם הרגשה שהם שותפים לטקס של גדולים, וההרגשה הזו היתה מרגשת וחשובה לכשעצמה, ויעילה ביותר. גם ביישוב שלנו יושבים בטקס ליל יום העצמאות מאות אנשים בגילאי כלום עד שמונים פלוס, וזה בסדר, וזו מהותו של הטקס היישובי.

זכרון הוא גם עניין של אופי

ואולי ככה נראית התקופה הטובה של העם היהודי: זו שיש בה מדינה, וימי שמחה, וסוף הגלות, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את השמחה ולהקטין את האבלות? – אולי, רק אולי, זו הסיבה להתפוגגות היום הזה מלוח השנה הציבורי. כי זכרון, חוץ מזה שהוא עניין של מזל וזמן ומסורת, הוא לפעמים עניין של אג'נדה (יעידו יום רצח רבין, יום רצח גנדי, יום הרצל, האחד במאי – על איזה מהם מציינים בבתי הספר של הילדים שלכם?). אבל הוא גם, ואולי בעיקר, עניין של עקשנות. כמו שאמרה אמא שלי, כנראה שפעם היה הזכרון הלאומי טוב יותר, או לפחות עקשן יותר.

~~~

תוך כדי כתיבה, עלו במחשבתי עוד ימי זכרון נשכחים כאלה. כ"ט בנובמבר, יום ירושלים, פורים-שני. אולי, יום אחד, אכתוב גם עליהם. ואם יש עוד ימי זכרון כאלה, שנשכחו מלב – ספרו לי בבקשה, אשמח מאד!

וגם אשמח לשמוע מה דעתכם על היום הזה, על שני ענייניו: על מה חשוב לזכור, ומה כדאי לשכוח, ואיך כדאי לעשות זאת.

~~~

The post עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח appeared first on אירועים מחוננים.