אחת השכנות במושב נהגה לומר עלי שנולדתי מדברת. מעניין שהיא לא חשבה שנולדתי קוראת. כשגיליתי את הקריאה היה חג בבית: היתה כבר טלוויזיה, ששידרה בחמישים גוונים של אפור, אבל בגדול היא לא הוכיחה את עצמה כבייביסיטר. הספרים דווקא כן.

עד היום אני זוכרת טקסטים בעל פה, למגינת לבם של אחי, ששמעו יותר מדי מערכוני הגשש החיוור בקולי (זה הזמן להתנצל בפומבי ולספר להם שיש בעולמנו צדק פואטי: שלג, גשם ורוח מצטטים באזני את כל מה שמעניין אותם).
אבל אני דינוזאורית, כנראה. כי נדמה שאין מחלוקת על העובדה, שהאנושות נעשית יותר ויותר ויזואלית.
העניין הוא, שלמעבר ממלים לתמונות יש – כמו לכל דבר בחיים – תועלת, אבל גם עלות.
התמונה ממחישה את הסיפור, ומקלה על ההבנה.
היא קצרה יותר: תמונה = אלף מלים.
היא מעניינת, מושכת, מתמסרת בקלות יותר מהטקסט.
היא מפתחת שפה, שיש לה כללים ואסוציאציות והתכתבות פנימית.
אבל התמונה גם סוגרת את הדמיון. המלים, לעומתה, נותנות מרחב גדול.
אנחנו יודעים איך נראים אסטריקס ואובליקס, וזה הגיוני; אבל אנחנו יודעים גם נראית זוהר שרוצה גומות חן, ואיך נראה איתמר וגם איך נראה הארנב שהוא דמיין, ואיך נראים הלוויתן של כספיון ורוברט השד, שאיננו מהאופרה של מאיירבר אבל פצפונת חושבת שדומה לו בדיוק. – אנחנו יודעים איך הם נראים, כי איירו לנו אותם; ובשונה מקומיקס, שבו המלים הן חלק מהאיור – בספרים רגילים האיור הוא חלק מהמלים.
אנחנו יודעים, וברור לנו שספרי ילדים חייבים להיות מאוירים.
ברור שהם חייבים, אחרת – איך ידע הילד לזהות פיל, כשאחד כזה ילך מולו ברחוב?
אבל אולי צריך להיות גם ברור שלא, כי ילדות שרוצות גומות-חן יש הרבה, וגם ילדים שמדמיינים מפלצות, ואפילו אבות שעושים בושות. ואילו לא היו תמונות – היו ילדינו מציירים אותם בדמיון, נאחזים במה שהמלים מספרות, משלימים פערים, ומיץ פטל של כל אחד מהם היה שונה במעט משל אחרים, וזה בסדר. הם היו עושים, כילדים, בדיוק מה שאנחנו עושים כמבוגרים: רואים את הדמויות בעיני רוחנו.
כי כמו שזה היום, קורה משהו מצחיק: ידוע ומוסכם שילדים הם יצירתיים, וש"בתי הספר הורסים את היצירתיות" – גם זו כבר אמת שאין לערער אחריה, אבל כשמדובר בספרות ילדים אנחנו לא סומכים על היצירתיות אלא מגבילים אותה… לא מוזר?
ואם התמונה סוגרת את הדמיון, מה נאמר על הסרט?

"אם אתם קוראים את השורות האלה, אני מוכן להתערב שראיתם את הסרט"

סיפורים היו מאז ומתמיד. כשהאשה הקדמונה השתעממה מהרכילות המדורתית, כי כמה אפשר לדבר על הפרווה של ההיא מהמערה ממול?, היא המציאה סיפור מעניין יותר. אז גם הומצא הפמיניזם (ברור שהגברים המציאו סיפורים לפני הנשים: הם יצאו לצוד!).
ספרים מודפסים נולדו, כמובן, אלפי שנים מאוחר יותר, והיה צריך להתרגל אליהם. אבל סרטים הפציעו בעולמנו רק לאחרונה במושגים הסטוריים, וסרט בעקבות ספר – זו בכלל תופעה צעירה.
חבל שוויליאם גולדמן, שממנו לקחתי את הכותרת לפסקה זו – כלומר, מהקדמתו לספר "הנסיכה הקסומה" (כתר 2002) – לא התערב אתי. הייתי מרוויחה בגדול: כי את הנסיכה הקסומה (לא של מורגנשטרן, של גולדמן) קראתי בהנאה רבה. את הסרט ראיתי, אם כי קצת פחות בהנאה. מה שמביא אותי לחשוב, ש

לראות או לא לראות, זו השאלה

בערך כאן עצרתי את כתיבת הפוסט ופניתי לעזרת המשפחה והחברים (והחברים שלהם, כולל אחיין אחד של חברה נחמדה). שאלתי מה הנטיה הטבעית שלהם – הספר או הסרט, ובאיזה סדר, והצעתי שגם יספרו לי למה.
קיבלתי עשרות תגובות, כולן מרתקות (שוב תודה לכל המגיבים והמפיצים! מה הייתי עושה בלעדיכם?), בכללן רשימת דוגמאות לספרים וסרטים מומלצים יותר או פחות:

מעניין שאף אחד מהמגיבים לא בחר את האפשרות "רק הסרט". מסתבר שהשמועות על מותה של המילה הכתובה היו מוקדמות מדי (הגיוני, הרי כל המגיבים קראו קודם את הבקשה שלי להשיב לשאלון).
גילאי המשיבים מעניינים אף הם. נתתי שלוש קטגוריות, שהן בערך – צעירים, מיושבים-בדעתם (כלומר, בגיל של עד אלי ועוד קצת) ומבוגרים ממני. אבל זה הכי מעניין:

היו שממש דיברו את מה שאני מרגישה: שהספר פותח, והסרט סוגר. שלמעט מקרים נדירים, בהם הספר מייגע והסרט נפלא – נפלאות התבונה, למשל – ספרים טובים-ממש צריכים להישאר כתובים, ולא לעבור לגירסת הסרט. כי לספר יש רבדים רבים שהסרט חייב לשטח: מחשבות זו דוגמא נהדרת – איך מעבירים את מה שחולף בראשו של הגיבור מדפוס להתנהגות? או ספר שבנוי ממכתבים, כמו "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהיה הטריגר לפוסט הזה – והסרט מוותר על חלקם. וגם הקצב חשוב: בספר, הקורא קובע את הקצב, בעוד שהסרט קובע את הקצב עבור הצופה. ובספר אפשר לדפדף, לחזור ולקרוא מכל מקום, ובסרט זה אחרת.
והיו מעטים שיתחילו בסרט. מפתיע, אבל אחדים מחברי הטובים ביותר הם כאלה.
והיו תובנות שלא חשבתי עליהן. למשל, שהמוזיקה בסרט יכולה להפריע לחוויה, כי מי שהמוזיקה תופסת אותו – מאבד משהו מהעלילה או מהעומק, וכשהוא קורא ספר יש לו שקט באוזניים.
וגם, שהכח של השפה לא מסתכם במתן מקום לדמיון הפרוע שלנו. שירה הרי לא מוסרטת, נכון? אז כמו בשירה, גם בספרות עלילתית השפה משחקת תפקיד. אם אפשר לאהוב את התרגום הישן ולא את התרגום החדש, כתב לי מישהו, סימן שהיתרון של הספר על הסרט לא מסתכם בהשפעה על הדמיון.
ואולי זה בכלל הדור, כתבו אחרים. את קוראת כי כך גדלת (וגם הם, הכותבים, כמוני), אבל אולי הדור של ימינו, זה מהמסכים, הוא פשוט אחר?
והיו שאמרו: תלוי מה גילינו קודם. זה באמת לא קרה לי הרבה, שראיתי סרט ורק אחר כך קראתי את הספר. אני זוכרת פעמיים כאלה, מלבד נפלאות התבונה: הנץ ממלטה וסקרלט פימפרנל (בכל הנוגע לסוגות – אני לא בררנית…). במקרה של הנץ ממלטה נהניתי מהספר, אבל הסרט היה הרבה יותר טוב. אולי בגלל הז'אנר, אולי בגלל הליהוק האלמותי. במקרה של הסקרלט פימפרנל, שהוא רומן הסטורי, היתרון הגדול של הסרט הוא ביכולת שלו להעביר את רוח התקופה – כלומר, כוחו בחזותיותו; הלבוש, המוזיקה, השחקנים – נפלאים כולם. החולשה היחידה שלו היא בכך שהוא עושה ספוילר כבר בהתחלה: בספר ניתן למתוח את הקורא כך שיגלה רק בסוף מיהו אותו אדם מסתורי, המבריח אצילים מצרפת מתחת לאפם של שומרי המהפכה – ובסרט אין ברירה, הצופה יודע מההתחלה מיהו האיש ושותף לחרדתו מהאפשרות שזהותו תתגלה על למשטרה.

ואולי השאלה הזו חשובה לי יותר, כי אני עוסקת בחינוך ובמחוננים?

בסופו של דבר, אני חושבת שמה שמפריע לי ולרוב המגיבים הוא הקלות שבה דוחף לנו הסרט את המראות, ולא משאיר לנו אפשרות, ובוודאי שלא דרישה, להתאמץ. וזה לא שאין לי טיעונים בשבח העצלות, אלא שיש לי טיעונים חשובים יותר בשבח המאמץ המחשבתי; בתקופה שבה הדבר הכי נורא שניתן להגיד על מורה זה "היא דורשת מהתלמידים", בעידן שבו "הכל נמצא ברשת" ו"אין צורך ללמד ידע, רק מיומנויות" – אנחנו זונחים גם את המיומנויות בזו אחר זו. סרטונים נעשים קצרים יותר ויותר; טקסטים בספרי הלימוד בתיכון מכילים פסקאות של לא יותר מחמש שורות, וכוללים תמונה בין פסקה לפסקה, כי אחרת יהיה קשה לקרוא. ומי בכלל משתמש בספר לימוד? "היום לומדים רק מהיוטיוב", קבע יעקב הכט בהרצאה ששמעתי לאחרונה (אם כי לא הוכיח את הקביעה) – ונדמה, שהכל חייב להיות חזותי וקונקרטי, ושאין יותר מקום למשהו מופשט.
איפה בכל זאת ניתן למצוא בבתי הספר מאמץ חזותי שיש בו חשיבה? – בעיקר במטלות ביצוע, שבהן מבקשים ביטוי חזותי לחומר שנלמד מילולית. למשל, להפוך מידע מילולי לתרשים, לצייר סיפור או לבנות דגם. יש מגרעות למטלות מסוג זה, העיקרית שבהן היא שקשה מאד להעריך אותן, אבל אין ספק שהן נותנות מקום לדמיון וליצירתיות.
בגן טרום-חובה היתה לשלג גננת מופלאה. היה לה רק חסרון אחד: היא היתה משלימה את היצירות של הילדים, כדי שיהיו יפות. ידעתי בדיוק איך נראים הציורים של שלג (כמו של גיל ארבע!) אבל כשהייתי מגיעה לגן הייתי רואה סדרות של ציורים חסרי ייחוד, חסרי יצירתיות ומקוריות ודמיון, סדרות מושלמות, שהושלמו בידי צוות הגן.
אז כשרון הציור (החבוי-היטב) של שלג לא זכה להתפתח, אבל הדמיון וכישורי חשיבה דווקא כן, ואני מעזה לחשוב שזה משום שאותם לא הגבלנו, להיפך, ואולי אפילו דרשנו את השקעת המאמץ הנדרש לשם כך.

***

אהבת, או אולי לא? יש לך עוד דוגמאות? קראת משהו בעקבות הרשימה? שמעת במקרה מהו הספר הראשון שעשו ממנו סרט? – על כל אלה אשמח לשמוע, כאן בתגובות