תודה, הדס!
שמחה שאהבת (בטח אחרי שעמדת באתגר גדול ומושקע במיוחד…)
תודה על ההמלצה – כבר זמן-מה שאני משתעשעת ברעיו שלה. אולי סופסוף אעשה עם זה משהו…

וואו, עינת. שאלת מליון הדולר. הייתי צריכה לחשוב ממש (ואז היתה שבת, ושכחתי לחזור, אבל הנה זה בא. הזכירה לי בלוגרית אחרת, זו שלתגובה שלה על פוסט אחר שלי אני מתייחסת אחר כך):
אני חושבת שהפטנט הזה של הנעה חיצונית עושה משהו. לפחות פה זה עבד לי.
וגם, קיבוע על ציר זמן. שעה קבועה, יום קבוע – מסגרת.
ויש עוד משהו, והוא לא פחות חשוב משניהם: להחזיק, בצד, מישהו שמתפקידו להיות הנודניק.
פעם, בהשתלמות, לימדו אותי כלי שנקרא "גלגל החיים" לאימון אישי. כלי נחמד, אבל מה שהיה הכי חשוב בו זה השיחה עם התלמיד שלי, אחרי שהוא ממלא את הגלגל: הוא מגדיר איזה פלח הוא ירצה לשפר, מה זה אומר, איך יעשה את זה – והנה, טדדם, זה מגיע: השאלה "ומי יעזור לך, ואיך?" – השאלה הזו פתחה לי עינייםף מישהו שאתן לו דו"ח התקדמות, מישהו שממש זכותו להגיד לי "מה קורה?" – יש בזה משהו מאפס. ממש כמו הדיאטנית שלי (-: שהידיעה שאני צריכה לדווח לה "ממשמעת" אותי, רוב הזמן… – וזה מזכיר סוג של הנעה חיצונית, אבל קצת אחרת: זו בעיקר – גדר, שכשמתקרבים אליה יש זמזום. אפשר לעבור אותה, אבל היא מסמנת. ואז אני תופסת את עצמי בזכות ההנעה הפנימית שלי.
בפוסט אחר שלי כתבה לאה כהן, בתגובה, על כאלה שעושים את זה ממש כמקצוע. כמו שאת רואה, אני מגדלת סביבי כמה נפשות נחמדות שעושות את זה לגמרי בחינם (-:
וגם ככה, לא תמיד מצליחה.
כמובן, אם יש לך עוד רעיונות שעובדים, אשמח לאמץ…

ניני, תודה רבה כל כך על מה שאמרת על הצילום הזה!
זה התחיל מחצי בדיחה שלי עם עצמי, כי עד אותו יום לא שמתי לב ש"בית צוק" נמצא באופק (בדרך כלל אני לא מגיעה לקורס הפרלמנט מהכיוון הזה). וזה כל כך הצחיק אותי, ויחד עם "גשם, שלג, רוח סערה" (שהם בפני עצמם אישיו אצלי בפוסט – כי כך אני מכנה את ילדי) – השילוב עם הגשם והרוח הפיח בי מצב רוח משועשע במיוחד.
ותהיתי מה יקרה אם אצלם ככה, מהחלון. איך ייראה הגשם? – וחשבתי, שאף אחד לא יענה לי על השאלה הזו, אז יאללה, אנסה בעצמי…
גאה לומר שיצאתי ממושב הנהג ועברתי אחורה כדי לתפוס זוית טובה יותר. לרגע הרגשתי שממש נגעתי בהתנהגות מקצועית (-:
תודה, תודה שבאת, ושאהבת, ושסיפרת לי. מחייכת חיוך גדול

תודה, חגית! עולם הבלוגים באמת מפגיש אותי עם כל כך הרבה אנשים ויזואליים, שאני מתחילה לחשוד שאנשי המלים הם מיעוט באוכלוסיה…
וכן, זה מסקרן, ומקסים, מה שעוברת כל אחת בפני עצמה, ומה שקורה כקבוצה.

הי ציפי,
כיף גדול לחבר פנים מהמציאות עם מגיבה בבלוג!
יש לכל אחד מאיתנו משהו שהוא מתחיל בו. זו היתה אחת התובנות הכי מעניינות שלי כמורה: כשהייתי כבר מספיק מנוסה (בשנה השלישית, אני חושבת…) כדי להתחיל לשים לב באמת למה שקורה לתלמידות שלי בתהליך הלמידה, ולגלות שיש דרכים שונות לחוות את העולם. פעם, בסדנה, סיפרה מישהי שיש לה "רגישות יתר". שאלתי אותה – מתי ידעת שזה יתר? הרי כשאנחנו קטנים אנחנו יודעים רק שככה אנחנו, ומניחים שככה זה וזהו. מתי מתגלה השונות? – היא מרתקת אותי, השונות הזאת.
ודווקא את ה-1000 מלים שלך אני מבינה. בשלב הבא, כשיונית שלחה אותנו להתמיד בכתיבת 2-3 פסקאות בפייסבוק, אמרתי לה: זה הכי בלתי אפשרי! 15 מלים זה בסדר, 1000 זה בסדר, אבל איך כותבים את מה שבאמצע?…

שרי,
וואו, איזו תגובה מרתקת. לא שזה מפתיע; ההתייחסות להסטוריה יחד עם האתגר.
לגבי הסוציאליזם. אני מפרידה בין ערכי הצדקה והדאגה לזולת- אומר אפילו דאגה סוציאלית – לבין הסוציאליזם המודרני. ההבדל הוא בשאלה, והיא מהותית בעיני: מי הוא זה שעליו מוטלת האחריות? היהדות מטילה את האחריות על האדם. את חקלאי? – עליך להשאיר מתנות עניים, ומתנות לכהנים וללויים שאין להם נחלה משלהם. אופה? – הפרש חלה מן העיסה. תן צדקה לעני, דאג למחסורו, והקפד שלא להשאיר אצלך משכון שהוא זקוק לו – כל אלה, כמו שאמרת, נכנסים אלינו לכיס. אבל הסוציאליזם המודרני רוצה לדאוג להם אחרת: הוא רוצה שהממשלה תיכנס אלי לכיס, ותדאג להם בעצמה, בצורה "מסודרת". וכאן – אני מסתייגת. אם המדינה דואגת, אני הרבה פחות יודעת שיש למי לדאוג, מאשר כשהמדינה איננה דואגת. אני רוצה שהצדקה תעבור קודם ביד שלי, שארגיש את הכסף, וארגיש שנתתי אותו כי אני מאמינה שאם קיבלתי – אני צריכה גם לתת. אז לא שהמדינה לא צריכה לעשות כלום, אבל ככלל, אני מאמינה שהיא צריכה לעשות כמה שפחות. ומכאן השימוש שלי בסוציאליזם ולא בקומוניזם, אחיו המופרע והאכזר.
ועכשיו לאתגר.
כתבת כל כך מדויק: נוכחות בפרטים הקטנים של החיים. משהו שמחייב לעצור ולהתבונן. במקרה שלי – זה לא ש"כנראה" הייתי נמנעת ומפספסת, אלא די בוודאות. מהבחינה הזאת, האתגר הקטן הוא מתנה גדולה.

כשכתבתי חינוך זה היה משום שהפוסט של גלית הטריד אותי, עד שהבנתי למה. כי כמבוגרים זה בסדר להחליט שיותר יעיל להשקיע את הזמן במה שטובים, ולהפוך לטובים יותר. כשמחנכים, אני מאד נגד צמצום החינוך ליעד אחד ברור ומוגדר שכל מה שלא משרת אותו ישירות – חברל שיתרחש. להיפך: אני לגמרי בעד הרחבת אופקים, מאמינה שככל שהבסיס שרוכשים בגיל צעיר רחב יותר – כך הבניין שנבנה בעתיד יהיה יציב יותר, נבון יותר.
בהתפתחות מקצועית, אני חושבת, יש מזה ומזה. יש בזה חינוך שלנו לעצמנו (הצבת האתגרים, מתיחת הגבולות הפרטיים) אבל גם משהו בעין ממוקדת, מקצועית, זו שכבר יודעת מה צריך כדי להשתפר בתחום שבחרנו. זה לא אומר שאנחנו בוחרים להצטמצם לזה; אבל זה אומר שיש לנו עוד עדשות, והן בד"כ מהסוג המצמצם.

יש בזה משהו.
היכן שאני מרגישה חוזקה שם אני כבר חווה בדמיוני את הצלחה, אך לא מרגיש לי לגמרי שלם אם אני לא שמה דגש על נקודות החולשה במטרה להשתפר. מבינה למה גלית שול התכוונה, תובנה מאוד רציונלית (-:. אך אם זאת קשה לי לשחרר ולתמקד במה שאני טובה. רואה בהתמודדות בנקודות החולשה כיציאה ממקום הנוחות מתוך רצון פנימי לאתגר את עצמי- הנעה מבפנים ולאורך זמן כדי לייצר התמדה צריכה גם הנעה מבחוץ.
כמו האתגר תמונה ו15 מילים.
לכן גם הפרלמנט היה חלק מקפיצה עמוקה למים לא הייתי קוראת לזה חינוך אלא התפתחות אישית כל היתר היה כבר בונוס.

לא, ממש לא השתמע כך. אבל שלחת אותי לחשוב (שוב) על היעילות שבלאתגר את עצמי במה שאני לא טובה בו (זו הסיבה לכך שקישרתי לפוסט של גלית).
חושבת שהמסקנה שלי דומה לשלך: כן, לאתגר את עצמי במה שאני לא טובה בו. לא, לא לחשוב שזה יהפוך אותי למשהו שאני לא. אבל כן להבין שזה ירחיב לי את היריעה וטוב שכך. כמובן, גם להרשות לעצמי לגלות שמה שחשבתי שמעבר לים – הוא בעצם ברחוב ממול (וגם להיפך…). וכן, גם לשחרר. להרשות לעצמי לא להצליח. או להצליח פחות משתכננתי.
והכי – להבין מה קורה, ליהנות מזה.

קראתי את תגובתך ואת הפוסט שצרפת ושוב את מה שאני כתבתי ורציתי לציין שאם השתמע מדבריי שאני לא מעודדת לעשות אתגרים שפחות ״נעים לנו״ או ״מתחשק לנו״, זה ממש לא כך. הרבה דברים טובים צמחו מזה שפשוט ניסיתי אתגרים או הצעות של אחרים. למשל לכתוב סיפור על פי הא׳-ב׳. גיליתי פתאום כמה זה קל לי, באופן שלא ידעתי על עצמי! או לשלב צילומים עם השירים שלי- בהדרגה למדתי עוד על השפה החזותית. אני ממש בעד לאתגר את עצמנו, וגם לשחרר אם זה לא עובד.

צפי יקרה,
שמחה שאת פה, שמחה שאהבת.
תודה שאת חושבת, כמוני, שהצורך בשילוב הוא אנושי. אמיתי.
ואהבתי את המשטר הסובייטי. כפי שאני אוהבת לציין, ינקתי אנטי-סוציאליזם עם חלב-אבי, שהיה עצמאי, ורחש תיעוב עז לכל מוסדות השלטון, בעיקר אלה שהיו שותפים לרווחיו (אם כי לא רק להם). על אלה היה אומר, מדי פעם: "לא שמעו שם שסטלין מת?" – ובכן, אם את באמת רוצה, אני מאמינה שיש עוד כמה מוסדות שהבשורה על נפילת הגוש טרם הגיעה אליהם (-:
אבל אחזור לרצינות – כן, צריך גם משטר סובייטי. ובעיקר צריך לדעת מתי צריך אותו, ולא להתבייש (בפני עצמנו) להשתמש בו, ולא לחשוש לזנוח אותו מיד כשלא צריך.
שיהיה בהצלחה, לך, לה, לי… לכולנו

אביטל,
הסדנה שהעברת אצלנו, בצוות מנהלי מרכזי המחוננים ורכזות המסלולים במחוז מרכז, היתה ממש בתחילת האתגר הזה. ואז גם חשבתי כל מה שאת כותבת, מהכיוון שלי, שיש אנשים שחושבים ופועלים אחרת ממני. שמה שטבעי לי פחות טבעי להם, ולהיפך.
ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי זוכה פרס נובל, מספר על ניסוי שעשה עם עצמו, לבדוק האם הוא יכול להעריך זמן (דקה) באופן עקבי בלי שעון, ומה עוד הוא יכול לעשות כשהוא מחשב את הזמן. בשיחה עם חבר הוא גילה שאחד מהם יכול לדבר תוך כדי, והשני יכול לקרוא. וככה הם גילו שאחד רואה מספרים רצים על סרט, אז אין לו בעיה לשמוע, והשני שומע מספרים אז אין לו בעיה לקרוא תוך כדי… ואני, שכבר הייתי מורה שלוש או ארבע שנים חשבתי: אאוריקה! – מה, לא כולם שומעים את עצמם כשהם חושבים?…
מדהים כמה השונות בין בני האדם כל כך עמוקה. כל כך שורשית. כל כך מרתקת כשמגלים אותה.
תודה, אביטל, על שהבאת את הצד של אלה שרואים מראות, והמלים פחות טבעיות להם.

הילה יקירתי,
מתחילה מהסוף: מה יש לנו, מה יש בנו, שכל כך פשוט לנו לראות את מה שלא הצלחנו, וקשה לנו להגיד לעצמנו איפה כן? – יש לי הרגשה שיש כזאת מטוטלת, שהדור שלנו הוא כזה ולכן מפחד מכל ביקורת או כשלון שיחווה חלילה הדור הבא…
אמצי, אמצי. זה לא שאני כל כך טובה בזה, בלראות את ההצלחות, אבל כשאני מצליחה זה עוזר לסמן נכון יותר את ההתחלה, הכיוון והמדד של היעד הבא. ובזה את מצוינת דווקא: את יודעת לסדר את התהליך, להתבונן עליו בעין רציונלית (ולא במקרה! (-: ), לראות מראש את החוזקות – אז לראות את ההצלחות-בדיעבד זה לראות את החוזקות של השלב הבא, לא?
וגם, אני חושבת שהסיום הפתאומי של האתגר היה קצת סיכה בבלון שסופסוף צבר מספיק אויר. זה מה שנותן את הרגשת ההחמצה, את "אילו רק הייתי ממשיכה, מי יודע לאיפה הייתי מגיעה" – ואני לא יודעת. מצחיק, כרגיל, איך דברים מתחברים: בתגובה שלי לשולי (כאן, בהמשך) שמתי קישור לפוסט של גלית שול, שכותבת על שיפור יעיל: להשתפר במה שאנחנו טובים בו, היא אומרת, זה הרבה יותר יעיל מאשר להשתפר במה שאנחנו לא טובים בו. כתבתי לה בתגובה שזה לא 0-1, או שטובים או שלא; והחשיבה שלה נכונה מאד – כשמדובר בעסק, אבל אני חושבת שפחות כשמדובר בחינוך. עכשיו נשאר לך רק להחליט מה היה הפרלמנט עבורך, עסק או חינוך?…

תודה, מיכל!
באמת מעניין לי להסתכל על למידה – עכשיו, כשאני כותבת על זה – ולהרגיש שיש לי עוד זוג משקפיים, קצת שונות, להסתכל באמצעותן על התהליך שאני עוברת. זוכרת את עצמי לומדת ספרדית לתואר השני, מדשדשת מאחורי צופי הטלנובלות ובוגרי הטיול הגדול בדררום אמריקה, כוססת את העט וחושבת: זו חוויה שכל מורה צריך לחוות – להרגיש שאני לא ממש מבינה, ואיך כולם מצליחים, ועוד כל כך מהר?…
בהחלט אחד מהדברים הטובים שקורים בבלוג, כמו שאת בוודאי יודעת מפז"מ משמעותי משלך (-:

מרים יקרה לי מאד, איזה כיף שאת כאן, קוראת אותי (-:

תודה אורית (-: את האתגר הזה התחלתי עוד בקבוצת הבוקר. מעניין כמה משפיעה הקבוצה על הבחירה, ומה היה קורה אילו כבר הייתי שייכת לבנות הערב…?

שולי,
הייתי סקרנית אז קראתי כבר אתמול, אבל הייתי צריכה לחשוב עוד לפני שאני כותבת…
כן, זה סוג של הר. הר שפשוט לא מטפסים עליו, וכשכבר כן – הוא מסוג "אני ממילא לא טובה בזה, אל תצפו ממני לכלום". זוכרת תלמידות שהיו אומרות לי את זה – על כל דבר, מלמידה ועד קישוט כתה, מארגון ארוחה כיתתית ועד סידור חדרים לטיול שנתי. זה הוויתור הזה, האוטומטי, על מה שקשה ושאין סיבה טובה להתאמץ בשבילו. ומה שהפעיל אותו היה השילוב בין הצורך באתגר לבין קול אחר, הפנימי, שאומר, יאללה. צלמת לא תהיי, אבל תעשי משהו קצת יותר טוב.
ומה שכתבת על האיזון העדין, יחד עם מה שאני מגיבה, מביא אותי לפוסט הזה https://theway.co.il/business-success/?fbclid=IwAR1L0b8l4pwWkoH-ztnWZIg5G-oLeAccSaCmU4z9tqLBkX5PT7tUVnG32Bg של גלית שול, ולמה שכתבתי לה על השקיית הערוגה הנכונה. השקיתי ערוגה – אולי לא הכי נכונה אם מסתכלים על זה בעין עסקית, אבל כן נכונה לי בשלב הזה של החיים, ובסוף אני מאמינה שהיא הופכת להיות נכונה גם כן.

נחמי,
אני עוקבת מדי פעם אחרי הפוסטים שלך, ולומדת מהם ניתוח התנהגות מהו.
שואלת את עצמי למה המוטיבציה החיצונית כל כך נדחקת הצידה. זה באמת היה מאד יפה, אם היינו עושים רק מה שיש לו מוטיבציה פנימית, או לחילופין – מגייסים כזאת לכל מה שאנחנו עושים. או שאולי לא? האם רוב האנושות קמה לעבודה כתוצאה ממוטיבציה פנימית? האם המשכורת היא מוטיבציה פנימית או חיצונית? וגם אם נניח שהיא פנימית – האם אני קמה כל יום לעבודה ממוטיבציה פנימית? – אני שמחה מאד בעבודה שלי, ואוהבת אותה, ובכל זאת, מודה: לא כל המשימות דומות, לא לכולן אני מתגייסת באותה התפעמות. ובהחלט מעדיפה את המצב הזה, בו יש ויש, ואני מעריכה את המשימות שכן, וחורקת שיניים עם אלה שלא, ובאופן כללי לא חיה בגל אושר אינסופי מוקפת בפיות טובות ובחדי-קרן, אלא חיה במציאות.
חשובת על מה שאמרת על חיזוק קבוע. אני יכולה לראות את הרווח בקביעות, אבל מרגישה שיש בה גם הפסד מסוים (כי מחכים לה). ואולי היא צריכה להיות קבועה לא לפי פרק-זמן אלא לפי הדרך העוברת, ואולי – לעתים כך ולעתים אחרת… אבל כן, יעדי האמצע הם חשובים.
תודה שהוספת את הזוית הזו, המקצועית, לאינטואיציה שלי 🙂

התעניינתי מאוד בפוסט כי אני עוסקת גם בתחום מחוננים ומצטיינים, וגם בתחום ניתוח התנהגות.

עם הלימודים בתחום ניתוח ההתנהגות והניסיון בשטח אני רואה יותר ויותר חשיבות בנסיבות חיצוניות שמניעות לפעולה, למרות שקל לזלזל בצורך בהן.

אני גם רואה איך הרבה פעמים טריגר חיצוני מדליק מוטיבציה פנימית, תחושת סיפוק ומשמעות, ובהמשך פוחתת התלות במניע החיצוני, אבל לכל תהליך יש חוץ מהמניע גם תוצאה שמשמרת את התהליך או מפחיתה אותו.

אתגר ארוך או כל תהליך אחר ארוך עשוי להחזיק מעמד לאורך זמן אם יש במהלכו פרקי זמן קבועים בהם ניתן חיזוק חיובי כלשהו. זה יכול להיות משוב מהמנחה או המורה, שיתוף בקבוצה, צ'ופר קטן ועוד בהתאם למה שאנחנו אוהבים ומתחברים :).

ריבי,
כשכתבתי בכלל לא חשבתי במונחים של תחרות, וזה דווקא מוזר – כי בשונה ממך, תחרות דווקא יכולה לקסום לי מאד… (גם להתחרות עם עצמי אני אוהבת, ולא מרגישה בסתירה). אבל כשקראתי אותך חשבתי שדווקא יש משהו בפוסט הזה שרומז לתחרות, כי הרי התייחסתי לבלוגריות אחרות שנושמות ואוכלות עיצוב. מצד שני, זה מקום שבו אני ממש לא מרגישה בתחרות – הרי אני לא מתחרה במגרש שלהן… אפילו בשולי הדשא העיצובי אינני נמצאת.
ולגבי ההנעה המלאכותית, החיצונית – פעם חשבתי שאין בה עניין, כי אם חשוב לי – אז לא צריך אותה, ואם לא מספיק חשוב לי – היא לא תעזור. ברבות השנים הבנתי שכן, היא עוזרת. היא מקבעת, ממסגרת, מסבה תשומת-לב לדברים שלא היינו רואים בלעדיה.
וכזאת יכולה להיות גם ההנעה לאתגר: להתחיל מבחוץ, ולהמשיך – בתחרות מול עצמי, משהו שבסוף מרוויחים ממנו למידה ושיפור.
תודה, ריבי, על המחשבות.

תודה שירה!
לא זכרתי את ניסוי הנר, והלכתי לחפש אותו בבלוג שלך. ואז, כמובן, נזכרתי שאת הספר של דן פינק דווקא קראתי (לא מאד בעיון), וכך גם מחשבות נוספות בעניין.
אין ספק שתגמול חומרי הוא לא תמיד תמריץ טוב. אני רואה את זה פעמים רבות במערכת החינוך, וחושבת שלגבי מורים – מתן אוטונומיה יהווה בד"כ תמריץ טוב יותר משכר, ולגבי תלמידים – וכבן, זה קצת אחרת, כי הם חייבים להגיע לביה"ס וללמוד, אבל ציונים (וזה כולל הערכות ושאר מבנים מערכתיים) הם לא תמיד סיבה טובה ללמוד. כתבתי על זה גם בפוסט על הרגלי למידה – מחוננים יכולים להחליט שלמדו, אז למה להיבחן, בשביל מה זה טוב? – ובפרסום הפייסבוקי קיבלתי לא מעט תגובות שהתייחסו לזה כאל פרפקציוניזם (זה לא!) או עצלנות (זה גם לא!) ופספסו משהו כל כך חשוב: שיש למידה לשם למידה. או, במלים אחרות – אותה מוטיבציה פנימית, שכה מרבים להללה, דווקא נמצאת שם, מתחת לפנס.
מאד מעניין מה שכתבת, על אתגר עם עצמך. מעניין שזה עובד, מעניין מה צריך כדי שיעבוד, כי על עצמנו – קשה יותר, אבל גם קל יותר, לעבוד…
אשמח מאד לקרוא את הפוסט הזה, כשיהיה (:
שבוע טוב!

… וזה טוב או לא? …