כשהבלוג צעיר, את לא באמת מבינה מה זה אומר, שבלוג לא נקרא כסדרו ובזמנו. אז אם פתאום אני חווה את זה, שמישהו קורא פוסט מן העבר – זה כיף גדול: סימן שהתבגרתי!
לגבי התקופות, עוד מתלבטת אם להצטער בשבילך שאת שוב עושה פסח בבית, או לשמוח בשבילך שהבית נקי כל השנה…
לגבי ההומוגניות, כמי שנשואה לפיזיקאי אני הרי יודעת שאין דבר כזה, שני דברים זהים! אז ברור ששישה אנשים בגילאי 18 עד 53 הם לא קבוצה הומוגנית, בעיקר אם הם משפחה מהסוג הישן, המסורתי. אבל כולם יודעי קרוא, אף אחד לא צריך שנעשה לו תיאטרון יציאת מצרים מפליימוביל וכולם יכולים לדבר על ההגדה בסבלנות עד בוא השולחן עורך… אה, ובבחירות האחרונות התפזרנו בין שתי מפלגות בלבד! אז אנחנו באמת הומוגניים, יחסית למשפחה דתית לאומית.
ועכשיו לדברים החשובים באמת.
הקפות ביער הוא ספר מופת. לא פחות.
אלגנטיות של קיפוד מעולה.
יש ילדים זיגזג מרטיט לי משהו בנפש. מישהו לרוץ איתו מצוין, אבל פניני "צריך תעיז", כמו גם שיבולת זהב וצעיף סגול, בכל זאת קוסמים יותר. תודי.

עזי, עדיין-חג-שמח!
כתבת על ההגדה שהתקבעה במוחך כיחידה אחת – וזה מעניין, כי אני רואה בה ראשי-פרקים שכל אחד מאפשר, אם רוצים, כניסה לסיפור משל עצמו…
וכתבת שאביך רואה בלילה הזה הזדמנות ללמידה בצוותא, וכאן סיקרנת אותי: זו למידה שחוזרת על עצמה כל שנה, או שהיא משתנה? וכשאתה משנה את ההפעלות משנה לשנה – אתה עושה כמוהו, או בעצם מחדש? – שואלת כי אני חושבת עלינו – איך לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שהוא חושב בכל שנה מחדש, שחשובים לו או מתאימים לו, ויש את הדברים שמתחדשים – כי גדלנו, או כי ההרכב השתנה, או שדברים אחרים מעסיקים אותנו. וגם, חושבת איך בשנים בהן תכננתי הפעלות – למדתי כל שנה משהו חדש מתוך החיפושים והמחשבות. ודווקא השנה – לא תכננתי, אלא נתתי לדברים לזרום בקצב שלהם: שישה מסובים, כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, וכולם סיפרו ביציאת מצרים – כל אחד בדרכו, כשהתאים לו, והיה נהדר. וכמו שקרה השנה, גם השנים הבאות יביאו עמן סגנון דומה או שונה – כל שנה כפי עניינה…
תודה שקראת, מאד שמחה במה שכתבת!

שרה, אחותי,
עבר כבר ליל הסדר, וסופסוף אני מתיישבת לכתוב…
נהניתי מאד ממה שכתבת. פעם הייתי מסתייגת מעודף-רלוונטיות (כשלמדתי בתיכון כיניתי דברי תורה כאלה, שחייבים למצוא הקשר אלינו, בשם הגנרי "ואנחנו בנות האולפנא"). עם הזמן הבנתי שיש דרכים שונות לקרוא, ויש תקופות בהן פרשנות כזו או אחרת מוצאת חן יותר – כי היא חדשה, או מתחברת למשהו אחר, או עונה על צורך.
כשקראתי את התובנות שלך לא יכולתי להימנע מלחשוב על הילדים והילדות האלה, שאני מכירה – מהמשפחה, מהתלמידות, ממפגשים שונים, וגם על המבוגרים שהיו ילדים כאלה. ועם המחשבות היו דקירות של ייסורי מצפון על תשובה שאינה מתאימה, וגם נחמה – בכך שכמו שכתבת, לפעמים צריך; מחשבה על אלו שפתחנו להם פתח לשאלות שלא שאלו לבד, ועל אלה שלא השכלנו להביא להם את החוויה. וזה מצטרף להרבה מחשבות אחרות שלי, על התאמה של תלמיד למסגרת (ואם לא הצלחנו איתו, מה זה אומר עליו? עלינו?) – ועל כך שלא עלינו המלאכה לגמור, אך בוודאי שלא אנחנו בני-חורין להיבטל ממנה. ועל האומניפוטנטיות שאנחנו (הורים, מורים) לוקים בה לפעמים, כשאנחנו חושבים שהכל בידינו, ולא משאירים כלום לשותפים הנוספים באדם.
תודה שכתבת. הפכתי בזה שוב ושוב, ועוד אהפוך.
וממליצה גם על מה שרות שפירא כתבה על זה – פוסט יפה, גם הוא אחרי-ליל-הסדר – שמתאר את הסדר עם 10 ילדים הפרושים כמעט על כל הגילאים שבין שנה וחצי לשש-עשרה.

ארבעת הבנים-המופיעים בצורה מרכזית ובולטת בהגדה-משקפים תובנה שנראית בת זמננו אבל מרגש לראות עד כמה היא עתיקת יומין- והיא שאין להתיחס אל כל ילד במידה שווה. בקלות מרובה אנו נוטים להשוות בין ילדינו, לצפות מהשני כמו מהראשון ולהיפך. חכמתם העתיקה והפנימית של חז"ל-מאות שנים לפני התהוות הפסיכולוגיה המודרנית והפוסט- קוראת לנו להיות קשובים לשאלות של בנינו ולזהות בהם את המיוחדות המצפה לתשובה ייחודית.

הבן החכם מבקש לשלב את תודעתו הדתית באורח חייו העכשוי. הוא רוצה להבין את הקשר שבין העשייה בעולם הזה, לבין החוויה הפנימית שלו. קל יחסית לתקשר אתו כי הוא שואל בצורה ברורה, הוא מאתגר אינטלקטואלית, ובמידה מסויימת הוא בן דמותנו ולכן נוח לנו להגדירו בתואר חכם.
איך עונים לחכם? – בהסבר שכלי. מסבירים לו ומלמדים אותו את דיני הפסח בפרוטרוט, עד ההלכה האחרונה: אין מפטירים אחר הפסח – אפיקומן. טעמה של הלכה זו הוא שישאר בפינו טעם קורבן הפסח: כלומר – ההתקשרות לקב"ה איננה באה רק דרך השכל. יש לתת מקום גם לחוויה. השולחן הערוך, טעמו של הפסח, השמחה, השירה.

הבן השני – רשע – שאלתו מנוסחת בצורה מתריסה ומנוכרת.
רשע – כינוי קשה לבן. הוא מכוון אולי לתקופות בהן אנו חווים את הבן הספציפי הזה – כמנוכר, כמתריס, וכמזלזל. לא מעט, התחושה קיימת בתודעה שלנו,ואילו הבן עצמו מגיע ממקום של תחושת נטישה,בדידות וכאב.במצב כזה – בעל ההגדה אינו מוצא תועלת בהידברות עמו. הוא מוצא מחוץ לכלל – שממנו בחר לצאת. הוא מודר מהחוויה המשותפת.
קשה עם התיאוריות החינוכיות הרווחות היום- לקבל התייחסות כזו. ברובד ההצהרתי- נבחר להתייחס גם לבן הזה כאל אחד שאינו יודע לשאול – אך בפועל קיימים גם המצבים בהם אנו עונים תשובה קפדנית, כועסת ומנכרת, ואז מציפים אותנו רגשי אשמה.
אפשר לראות את ההגדה כמציעה לנו נחמה מסוימת – יש מצבים שבהם נכונה תגובה כזו, שמעמידה גבולות ברורים. אפשר שבעקבותיה יקח הבן אחריות על עצמו, יתמודד וישאל שאלות מתוך רצון אמיתי לקבל תשובה.

הבן השלישי – התם – זה הבן ש"בסדר", לא יותר.הוא אינו עונה על ציפיותינו להצלחה, להברקה. הוא איטי (כי ישאלך בנך מחר), הוא מהסס.לא זכה במבחן המחוננים.הוא מביט בפליאה על העולם,באמון,בשקיקה. קבלו אותו, שתפו אותו, ספרו לו – אך אל תצפו ממנו להיות החכם. העריכו את התום שבו, את הפשטות והישרות,את הקבלה.להבין שעוצמתו ביכולת לחוות ,ולהצטרף לחוויה.

הבן הרביעי הוא כזה שאינו מתריס בגלוי, אך אינו מחובר. אין לו אפילו מה לשאול – אין בו סקרנות. ביקורת לא תיגע בו.לא במקרה אנו עונים לו את תשובת הבן הרשע-זה אותו הבן. אפשר לחוות אותו כרשע- אבל בידינו להתייחס אליו כמי שאינו יודע לשאול. עלינו לפתוח לו. לחפש מה בעולמו הרגשי ניתן לחיבור, במה אפשר ליצור עמו קשר. עיקר תשומת הלב בליל הסדר הוא בדיבור לבנים – במציאת הקשר החי עם בני הדור הבא. עיקר מאמצנו צריך להיות מכוון להתאמת המסר. ההכנה צריכה להיות מכוונת לאמירת תכנים גבוהים – אך בצורה השווה לכל נפש, מושכת שכלית, אך גם חווייתית!

מצחיק: הטכנולוגיה זה משהו שהיה בתכנון הכללי, והזזתי הצדה, כי החלטתי שקצת רחוק לי מהנושא. אבל אני מצטרפת לתהיה שלך: מחקרים מראים שסיכום ידני טוב יותר ללמידה מסיכום במחשב, ושקריאה מדפוס עדיפה לזכירה על פני קריאה מהמחשב. כשחושבים על זה, יש לשאול – מה ההבדל בין מי שהתרגל לדף ועבר לדיגיטל, לבין מי שגדל בדיגיטל הזה? – אף אחד לא יודע לענות, כמובן, ואני מאמינה שהשאלה הזו תישאל עוד פעמים רבות.
תודה, יקרה. חג שמח

תודה, הדס. אני חושבת שבאימון יש משהו מזה באופן מובנה. בהוראה פחות; המנטורינג הוא חידוש בשדה החינוך. אבל הוא בא, לאט לאט. וכשיסתער, יהיה צריך להבין את מורכבויותיו וגבולותיו ואת ההבדל בין התפקידים הדומים-אבל-שונים כל כך – מחנך, ומאמן, ומדריך, וחונך, ועוד.
חג שמח!

הסדר אצלך יהיה מעולה. אני לא דואגת, לא לבני הארבע-ופחות ולא לבני העשרים-ויותר. מזכירה שכבר יצא לנו לעשות אתכם סדרים, ואתם אלופים במתן מענה לכווולם.
ואיזה ניסוי… אני בטוחה שהתלמידים שלך לא ישכחו אותו אף פעם. שרי כתבה פה בתגובה שלה שמרוב פרסונליזציה אנשים לא יכולים לסבול זה את צרכיו של זה. והנה, דנת עם התלמידים שלך בשני נושאים במחיר אחד: באינדיבידואליזם (ובדרך בה הוא מתבטא בלמידה), ובחברה האנושית, המורכבת מאינדיבידואלים שונים. ודיון כזה בכתה ג – זו מתנה אמיתית. כי זו תמיד השאלה: עד כמה ללכת לקראת המיעוט? עד כמה צריך הרוב לשלם את מחיר צרכיו של המיעוט, ולהיפך?
סיפרת לי על זה פעם בטלפון, אבל איזה כיף שכתבת! יום אחד עוד אוציא ממך פוסט מסודר על זה, שתדעי (-:

"חנוך לנער על פי דרכו" . כבר קיבלנו מרבותינו. איך עושים את זה? השאלה הנצחית.
לפני הרבה שנים עשיתי ניסוי בכתתי. נתתי משימה . התלמידים יכלו לבחור אם עושים אותה לבד או בזוגות. גם יכלו לבחור את המקום בכתה בו ישבו, יכלו לשבת על הרצפה או אפילו לשכב אם רצו (כמו שהרבה ילדים עושים ש.ב. בבית גם אם בנינו להם חדר לתפארת עם שולחן עבודה הכי יפה..) שמתי גם מוזיקה.
ואז זה התחיל: המורה, המוזיקה מפריעה לי…וגם: המורה, אפשר מוזיקה חזקה? אפשר לרקוד? וגם על המקום וצורת הישיבה. לחלק זה ערער משהו והם העדיפו לשבת ליד השולחן. אמרה לי תלמידה: אני צריכה סדר קבוע. בכתה יושבים!!! בשביל ללמוד אני צריכה שקט וסדר.
הניסוי היה בעיקר בשביל השיח הנפלא שהיה אחריו. הילדים (כתה ג) הסבירו כל אחד איך הוא לומד הכי טוב. גלשו כבר לצורת למידה, קליטת ידע ועוד. (לפני עידן המחשבים האישיים) היה מרתק.
אחת המסקנות היפות היתה שאי אפשר לשים מוזיקה אם זה מפריע אפילו לילד אחד. כמובן שהיו שהציעו שילד כזה יהיה לו מרחב למידה מחוץ לכתה. והיה דיון על מרחבים פתוחים, סגורים ועוד.
כמו שכתבתי, נושא הסדר והשקט והארגון עלו הרבה בשיח הכתתי.
מזה מדתי כבר לפני 30 שנה ויותר להכין מרכזי למידה ולאפשר למידה אישית-קבוצתית . כל לומד בדרכו שלו. ונשארתי אם השאלה הנצחית: איך לתת לכל תלמיד תמיד את האפשרויות.
והאם בכל שיעור צריך? ואיך אפשר?
איך לזהות את הצרכים של כולם ולאפשר לכולם להתפתח נכון. ומה הוא הנכון. (ולא לשכוח את הידע..וההשגים הנדרשים ועוד..)
הדילמות שאף פעם לא משתנות אבל הדרכים והאפשרויות וההזדמנויות – יש יותר.

גאה בך שקראת (:
ואני מסכימה אתך שהכי טוב היה אם היינו מתחילים מהצגת האפשרויות, מגלריית טעימות והתנסויות. ועוצרים כדי לנשום ולחשוב מה היה פה טוב ומה לא. ואולי רק חלק מהזמן, לא כולו. כי אני מאמינה שגם באילוץ יש תועלת. שלא הכל צריך להיות לבחירה, כי אז הבחירה אוטומטית, ולקווץ' של המאמץ יש חשיבות בפני עצמו.
איפהשהוא, בין שני הקצוות האלה של המטוטלת (למידה פרסונלית מול למידה אחידה) יש איזור שלם וגדול שטוב להיות בו, להתנדנד בו ימינה ושמאלה. כמערכת אנחנו עוד לא שם. אנחנו בתחילת הדרך: אנחנו מזהים צרכים ומנסים לתת להם מקום בתוך מרחב למידה של לומדים רבים – מרחב שמקשה על הלמידה, אבל גם נותן לה את ריבוי האפשרויות והפתיחות וההקשבה שהפרסונליות לא נותנת. את צודקת: יש עוד עבודה לעשות.

את חרפתי אני מזכירה היום: לא הכרתי. זאת אומרת, אולי פגשתי פעם, אבל נשארתי עם "שירי מכות מצרים" ולא זכרתי להגיע עד ל"אחד תם". אז כשראיתי מה כתבת – רצתי לחפש, וגם שאלתי על הדרך בקבוצה המשפחתית אם רק אני לא הכרתי (כמובן. באופן כללי, אני מורידה את הממוצע התרבותי של המשפחה).
והוא נפלא, כמובן! כי יש בו משהו על-זמני. אני קוראת וחושבת איך שתינו, מן הסתם, רואות בו "נבואה", משהו אקטואלי – גם באותם תחומים בהם אנחנו חולקות זו על זו מכל וכל: ושתינו מאמינות שיש לראות עוד ציונות, ושללא התום – ספק גדול מה יישאר מההגדה בת שלושת-וחצי-אלפי-השנים… ודווקא בגלל זה כל כך מהנה ומספק ומעורר מחשבה, לשוחח.
תודה, תודה ששלחת אותי אליו!
ודוד גרוסמן? – יש כמה ספרים שאני חוזרת אליהם פעם בשנה-שנתיים. הכתה המעופפת, ושלושה בסירה אחת, ואלגנטיות של קיפוד והקפות ביער – וכמובן, יש ילדים זיגזג. וכשאת מצטטת, אני רואה איך גבי מתנשאת במלוא הדרה, וחושבת על שיבולת זהב וצעיף סגול, ונזכרת שיש ניסים בעולם.
מאמינה ומקווה שיהיה טוב,
ומקווה שנראה אותו,
וחג שמח!

שירה,
איזה כיף שכתבת! הלכתי לקרוא (וגם הגבתי. מניחה שהתגובה מחכה לאישור).
אני חושבת שנקודות הממשק מגיעות מתפיסת עולם בסיסית שיש בה הרבה מן המשותף, ושההבדל העיקרי (מלבד האישיות, בכל זאת) הוא הגיל, או השלב בחיים, שכמו אצל הבנים – הוא משתנה ומזמן למידה חדשה, התבוננות ותובנות.
ברור שכתה הטרוגנית מציבה קושי בפני המורה. ברור שהקושי גדול כשהציפיות והאפשרויות מועטות (כי בסוף יש בגרויות; מהתיכון באתי, אחרי הכל) – ושצריך להגדיר את גבולות הציפיה מהמורה ומההישגים. ועוד אכתוב על זה, כי זה משהו שמלווה אותי לאחרונה, יותר ויותר.
וכיתת מחוננים היא הומוגנית במובנים מסוימים. אבל הטרוגנית מאד במובנים אחרים. כי הפערים של כל ילד מחונן בתוך עצמו עשויים להיות גדולים ומבלבלים, ועל רקע ההומוגניות – הם בולטים עוד יותר (אין כמו ימי בחירות להבין את זה: ההכרח הגדול ביותר הוא להצביע על ההבדל בינך לבין הדומה לך, כי השונה לא מהווה איום). אבל גם על זה עוד אכתוב פעם…

אני חושבת שיש עוד הרבה מה להרחיב על הקושי בלמידה בכיתה הטרוגנית ומסקרן אותי גם לשמוע ממך על היתרונות שבלמידה בכיתת מחוננים (שהיא יותר הומוגנית מכל מיני בחינות).

ריבי,
ברגע שראיתי שיש תגובה ממך, אמרתי: רגע. מתנות דווקא כן צריכות להיות מותאמות אישית.
ואז קראתי מה שכתבת וחייכתי חיוך גדול.
אבל אתחיל מההתחלה:
כשהענו לשלב לימודי הנהיגה, הבנו שיש מי שלומד לתיאוריה מהלומדה, ומי שלא יכול לסבול את זה וצריך חוברת כתובה. ממש כך, גם באלף השלישי. מה לעשות. ויש את זו שמחפשת מתכונים באינטרנט ואת זה שיעדיף את הספר, ואת זה שצריך לבד ואת זה שצריך שיגידו לו ואת זה שצריך להגיד בעצמו. ממש כמו אצלכם. ואין אצלנו קנאים-לשקט, אבל כל אחד צריך את הרעש שלו, כי רעש של אחרים זה מעצבן.
וגם אצלנו יש מי שמתלוננים על שלא יהיו ילדים. כי ככה זה סדר, אני שומעת, צריך שיהיו ילדים בסביבה. ואני אומרת – אולי. השנה סוף-סוף נגלה. ואם נחליט שבאמת צריך, אז בשנה הבאה אני מבטיחה שנחפש משפחה מאמצת, או שנהיה כזאת.
ועכשיו לחלק הכיפי.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת, והכי שונאת, זה להתעסק במתנות. שונאת – כי זו עבודה קשה. "הכי טוב צ'ק", אומר גיל חובב בשם אמא שלו בספר "מתנות מהמטבח" (ואז, כמובן, פורש את כל המתנות השוות-באמת). ואוהבת – כי היא הכי כיפית שיש. נדמה לי שסיפרתי באחד הפוסטים על כרטיס ברכה שקניתי לאמא שלי ליומולדת 75 (כרטיס בצורת מכונת כתיבה! חטפתי אותו בשמחה גדולה) – אז זה, ומצנחי-רחיפה שארגנתי לאיש, וערב מיצירותיו של אפרים קישון שאליו לקחו אותנו אחותי וגיסי המקסימים כמתנת יומולדת – מתנות כאלה הן באמת הדבר הכי משמח, שאת מקבלת ויודעת שבאמת, באמת נתנו ממש לך.
אבל הכיף הגדול של הפרסונליות הוא בהיותה מיוחדת. בלתי שגרתית. מה יקרה אם תיעשה שגרה?… אז אני אתך, רוצה שתישאר, אבל בעדינות. שלא תמות ממנת-יתר.

משחקי מלים זה ההומור הטוב ביותר שיש!
והכי משעשע אותי שאני, שלעולם לא הייתי מתקבלת למועדון הסדר הטוב – מסדרת משהו למישהו אחר… (-:
ואת מעלה פה, כמובן, משהו חשוב שלא התייחסתי אליו: שהוראה-ולמידה זה טנגו שבו לומדים, בראש ובראשונה, זה את זה.
כי יש את איך שנוח לנו ללמד. אבל אחרי זה – אנחנו מגלים גמישות מסוימת, בהתאם לילדים, וזוכרים להם את זה (יום אחד אשמע את גשם נאנחת ומקריאה *שוב* את "דוביל'ה בונה בית" לילד שממש יאהב אותו, ואדע שיש צדק בעולם).

שרי,
אילו הייתי חושבת שיש סיכוי, הייתי אומרת לך – יאללה, בואו (:
כי באמת, בהגדה יש הרבה אינפורמציה שנראית לא קשורה, ובעיקר – לא מסודרת. אבל יש בה קשר, ויש בה סדר, והיא נוגעת בכל כך הרבה דברים. ומה שאני מציעה לך הוא מה שעשינו עם הילדים אחת לשנתיים-שלוש, ובעצם, מדי פעם גם לעצמנו: פני לך שעה ולכי לחנות הספרים הקרובה. הרשי לעצמך לטבוע בהגדות, ומצאי אחת שתהיה בה משמעות. יש כאלה נהדרות, ממלאות בהשראה. אחת שתעשה לך טוב.
לגבי עודף ההתייחסות לפרט. את כל כך צודקת. וזה כל כך עצוב. וזו הסיבה שבגללה אני מאמינה בבתי ספר גדולים, ובכיתות של 25-28 תלמידים (לא הייתי רוצה לעבור את ה-30 בכתה, אבל 15 זה פשוט מעט מדי) – ובציבור שאני חלק ממנו כמעט שאין כאלה, לצערי. אבל זה משהו שקצת מתאזן כשיש משפחות גדולות, מדרך הטבע, כי לא כל אחד יכול להיות נסיך כל הזמן. ואולי זו מטוטלת, שאנחנו פוגשים כעת בקצה שלה, ויום אחד תתייצב? הלוואי.

אנג'לה יקרה,
הכי מעניין זה, כמובן, כשהלומד מפתיע את עצמו. או כשאחרים מפתיעים אותו…
מאחלת אתך שתמרה תגלה דרכים רבות שטובות לה, ושהמערכת תדע לגלות לה עוד ועוד כאלה. שיהיה לה מגוון לבחור מתוכו.

יעל,
אני כל כך מבינה את מה שאת אומרת, שזה קצת להכנס לראש של מישהו… בל להכנס מהראש שלך, בעיניים שלך, ואז זה תמיד נראה קצת אחרת.
כי, כמו שכתבת לי בקבוצה, ראית את ההתייחסות שלי לילדים כאל לומדים – ומבחינתי המיקוד היה עניין מקומי, אירוע של פסח, אבל את צודקת כמובן: הם לומדים כל הזמן. את מה שהתכוונו ללמד וגם את מה שלא. מה שהופך את הלמידה להרבה יותר מסקרנת.