חננאל,
שנינו מסכימים שצריך לטפח מחוננים. ויש לזה שתי סיבות טובות:
האחת היא זו שבחרתי לדבר עליה – הגדרת המחוייבות של מערכת החינוך כלפי הילד עצמו. בין אם מדובר במענה לצרכיו כילד, בין אם מדובר בהכנתו לעתיד – אסור למערכת להסתפק בבינוניות כשהיא יכולה להוביל ילדים ליותר מזה.
השניה היא זו שאתה מדבר עליה – מדיניות לגיטימית של מדינה, שמבינה שעתודותיה נבנות בהווה. מדינה כזו, שמסוגלת להתבונן קדימה ולתכנן (ובטח יש מדינה כזו איפהשהוא בעולם) מבינה שמי שייהנה מהטיפוח הזה יום אחד יהיה החברה כולה – אותם מצטיינים שהשקענו בהם ובני משפחותיהם, אבל לא רק הם, כי לא רק הם ייהנו מפיתוח רפואי ומדעי ותרבותי. אבל אני לא בטוחה שזה קשור ל"יותר" – חושבת שזה יותר קשור ל"אחרת", להוראה אחרת, לחומרים אחרים (אחרי הכל, באמת אין סיבה טובה להכריח ילדים מצטיינים לקרוא גם "דנה נמה, דנה קמה" וגם מנהרת הזמן), להרחבת אופקים וללמידה עמוקה.
תודה שכתבת. חג שמח!

ריבי,
"קצת נפלה לי הלסת", את כותבת, והאמת – גם לסתי נפלה כשזה קרה. אולי נדמה היה לי שעברתי את השלב הזה בחיי, זה שבו אני צריכה להסביר את המובן-מאליו; פתאום התעמתתי עם הצורך להגיד שוב את מה שישב עמוק בנשמתי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה…
ואת מעלה פה משהו חשוב: את הבעיה הכמותית. מורה בכיתה מתמודדת עם כ-30 ילדים שונים זה מזה, וצריכה לתת להם מענה. אי אפשר להכין שיעור לכל ילד. אני גם לא מצפה לכך. אבל לא ייתכן שההתכנסות תהיה, באופן קבוע, אל המרכז-מטה. לא ייתכן – לא מבחינת המחוייבות של המערכת לילד ולא מבחינת מחוייבותה למטרותיה ולמקצועיותה.
הקניית הכלים למורים זו בהחלט עבודה גדולה וחשובה. אני יכולה לראות את המהלך שהאגף עושה בעניין, כבר כמה שנים, ולהיאנח כי הוא לא מספיק (כנראה לעולם לא יהיה), אבל אני יכולה גם לשמוח ולומר: יותר ויותר פוגשת מורים שמבקשים לדעת איך. אנחנו מתגלגלים לכיוון טוב.
תודה על הדברים, ריבי. וחג שמח שיהיה.

קרן,
כשאת מדברת על עזיבת הקיבוץ, את מזכירה לי קטע אהוב במיוחד מהספר "הדבר היה ככה" של מאיר שלו. הוא מספר מה אמרה סבתא שלו לנעמי קפלנסקי שראיינה אותה ל"עמוד האש": "אנחנו הולכנו למושב כי רצינו חופש ופרטיות… הרבה אנשים עוזבו את הקיבוץ והולכו למושב. אף אחד לא עוזה את המושב והולך לקיבוץ". וזה משעשע במיוחד, כי באותה שיחה מרגיזה שהביאה לפוסט הזה היה לנו גם ויכוח על השאלה האם המושב בו גדלתי הוא "פריפריה". בן-שיחי טען שלא, אני טענתי שכן: לא במובן בו עיירות פיתוח הן פריפריה, אלא במובן תרבותי. גדלתי במושב בו העריכו את מי שנהג בטרקטור וידע ליישר מסמרים (מה שממש מזכיר לי את הפוסט הזה שלך, ואת התגובה שלי עליו), את מי שהפרות שלו הניבו יותר חלב (לא כי מהל אותו במים…) והתפוזים שלו היו גדולים ומתוקים יותר. לא העריכו את מי ש"טוב בשביל ללמוד" – אפשר ממש לשמוע את הזלזול בהגדרה הזו. מבחינה זו, מושב וקיבוץ דומים. מדי.
שיהיה חג שמח, קרן יקרה, ואחריו – שנה נוספת של יצירה, שין בה טיפת בינוניות.

א. לגמרי נכון. ההכנה של השיעור מסתעפת ומעמיקה.
ב. בעיקרון, המחוננות לא יושבת רק בריכוזי משלמי המיסים הגבוהים. אבל כן, יש משמעות לטיפוח של ילד, כי בסוף – כשבודקים יכולת של ילד (או מבוגר) בודקים את הביצוע שלו המבוסס על היכולת. ויחד עם זה, אני לא חושבת שזו הסיבה הטובה ביותר לטיפוח מחוננים… אני לא "מחזירה" להורים את מה שהשקיעו באמצעות טיפוח ילדיהם. אני חושבת שהילדים זכאים לטיפוח משום שחובתה של מדינה לדאוג לאזרחיה. זה חלק מהאמנה החברתית בין השלטון לאזרחיו.
סיבה נוספת לטיפוח יכולה להיות מדיניות ארוכת-טווח: המדינה צריכה להבין שכשהיא מטפחת את בעלי הכשרונות – בכל תחום – היא מטפחת עתודות חשובות. זה פחות קשור לצרכי הילד ויותר לצרכי המדינה. יש מי שפחות אוהבים את הטענה הזו, אבל יש לזכור שמי שייהנו משימוש בעתודות האלה הם אותם ילדים שיהיו בוגרים אז… זאת אומרת, "המדינה" היא יישות ערטילאית; מי שייהנה מפיתוחים תרבותיםם ומדעיים וכלכליים יהיו האנשים שעושים אותם.
ולגבי פילנתרופיה, אני מסכימה אתך, אבל פחות מבינה איך זה קשור לכאן…

יהודית,
הרבה מהמורים שאני פוגשת בתוכניות המחוננים והמצטיינים – בין אם בבתי הספר (כדוגמת "אמירים") ובין אם במרכזי מחוננים – "סוחבים" אתם את ההרגשה הזו, של בזבוז זמן עד עלבון. במובן מסוים, אני שמחה, כי ההרגשה הזו גורמת לנו למר – אנחנו נעשה אחרת. יחד עם זה, אני בטוחה שמי שחווה את המענה המותאם, יהיה מגוייס גם הוא למתן מענה כזה.. זוכרת תלמיד בתוכנית "אמירים" באחד מבתי הספר, שהיה מ"כוכבי" חדר המנהל – כל יומיים-שלושה היה משהו. ואז נכנסה התוכנית לבית הספר, ועם תום המחצית הראשונה אמר לי המנהל שמשהו השתנה. ולא רק משום ש"התבגר" בחצי שנה, אלא משום שחמש שעות בשבוע של מענה מתאים יצרו רגיעה. ועוד לא אמרתי כלום על הישגים…
תודה שכתבת! חג שמח ובריא

נטע, גם אני מרגישה, כמוך, שיש תהליך של הפיכת המצוינות למילה גסה, בוודאי כשמדובר במצויינות אינטלקטואלית. ומסכימה לגמרי שזה נזק משולש – גם למדינה ולחברה, אבל גם לילדים בעודם כאלה. זה משהו שחוזר פה בתגובות ולא התייחסתי אליו בפוסט – בעיני יש למדינה עניין וזכות ואפילו חובה לטפח מצויינות לשם רווח עתידי (יודעת שיש מי שיחשוב שלא), אבל גם אם נטען שתפקידה של מערכת החינוך אינו הכשרת הילד לעתיד אלא מתן מענה לצרכיו כילד – כך או כך, טיפוח מצוינות חייב להיות שם.
תודה שכתבת. חג שמח!