נויה מנדל, בהופעות שלה, אומרת על כגון דא: "יכול להיות שכולכן נשואות לבעלי?" (-:

החלפת המשחקים בארון זה דבר נהדר. אפילו כדי להזכיר להם מה עוד יש בבית. כי זה נורמלי, אני חושבת, שיש משחק שמשתלט לזמן ארוך, ואז – נמאס. וההחלפה הזו מזכירה שלא תמיד צריך חדש…
בדיוק היום חיפשתי פרטנר למשחק. ככה זה כשהילדים גדולים: אני חובבת משחקים, אבל ככל שעובר הזמן – יש פחות פרטנרים… ובכן, הפרטנר הסכים למשחק אחד, ושתי ההצעות הראשונות שלי נפסלו על הסף. האפשרות השלישית התקבלה. זה סוג של "לסדר את המשחקים בארון מחדש".
כבר מחכה לראות את הפוסט הבא שלך, על המעבריות והשינויים. וגם מה תכתבי אחרי ההרצאה של שקד! (מתישהוא עם ההתפתחות המקצועית אני מגלה, שכשאני שומעת ברצאות שקשורות לתחום שלי – מעטות ההרצאות שמחדשות לי משהו שמעולם לא שמעתי עליו. אבל יש לא מעטות שמסדרות לי אחרת, שנותנות לי מסגרת תיאורטית לאינטואיציה, שמקשרות לי שני דברים שכבר הכרתי, שמוסיפות הוכחה או תמיכה או שאלה. כל דבר כזה משמח אותי).

וואי, תודה על הציטוט מבארי. הקראתי לבעלי כדי שידע שצרתו היא צרת רבים

אני לגמרי מסכימה עם כך שהיא ויתרה על מסגרת המחוננות בשביל מסגרת המחול. אני חושבת שהיא רצתה להחשף למשהו נוסף שהיא אהבה. אני חושבת שזה נבע גם מביטחון עצמי שהיה לה להסתדר בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, לא לפחד מהלא נודע וגם ביטחון ביכולות המנטליות שלה והמחשבה שהן לא יפגעו מכך שהיא לא תהיה המסגרת המחוננות. מבחינתי זאת מחמאה שאת חושבת שזה בזכותנו-אני תמיד אומרת שאני פשוט משתדלת לא לקלקל…

ניני,
איזו הברקה! לשנות כל פעם משהו בהסכמה, וגם משהו בהפתעה… וכמה הומור וגמישות יש בילדה בת שלוש שמשחקת את המשחק הזה בהנאה. זה מקסים.
דייב בארי כתב פעם שאלפי גברים מתעוררים בכל בוקר לבית שונה מזה שהלכו לישון בו בלילה. אצלנו בבית זה היה הסלון: שלוש או ארבע שנים שיניתי מדי כמה חודשים את מיקום השולחן ופינת הישיבה. את האיש זה שיגע. מתישהוא מצאתי את המקום והזווית הנכונים – וכבר עשור וחצי שהם כך, במקומם… ובמטבח, מתישהוא הבנתי שכבר כמעט שני עשורים אני משנה סדרים כל זמן-מה וזה סימן שהוא פשוט לא נוח לי. ומאז ששיפצנו, כבר כמה שנים – הכל בסדר.
ופה אני מתייחסת לבלגן שהזכרת.
כי יש דברים שבהם אני אוהבת שינוי, וקל לי להתגמש, ויש דברים שלא. ומשניהם יש בעבודה ויש בבית. מעניין מה גורם לזה, שיש דברים שצריכים להיות "נכונים", שיש להם סדר, ויש דברים שדווקא התזוזה יפה להם.

תודה, אנה יקרה.
את אומרת בעצם – גמישות נדרשת ביומיום, בין אם אנחנו ערים לכך ובין אם לאו…
וגם, שהסביבה לא דורשת ממחוננים גמישות, פעמיים: בכך שהיא לא מאתגרת אותם להתגמש (כי הם מצליחים לענות על דרישותיה בלי לעשות זאת), ובכך שהיא מאפשרת להם שלא להתגמש (כשהם מגלים התנגדות). לא חשבתי על זה כך. תודה! עכשיו צריכה לחשוב אם זה לא נכון, בעצם, לילדים רבים נוספים (בעיקר הויתור כשזה ממש קשה).

ריבי,
גמישות יכולה להיות כל כך רבת פנים, שזה מדהים.
האם בחירה של ילדה מחוננת במגמת מחול צריכה יותר גמישות מאשר בחירה של אותה ילדה בכיתת מחוננים? ההנחה שכן מתבססת על הנחה מובלעת, לפיה המחוננות היא ההגדרה הבסיסית, והמחול נוסף עליה. האמנם זה כך? (הרי יתכן שדווקא זו בחירה באיזור נוחות).
ולגמרי מסכימה אתך שכיתת המחול פותחת, במובנים רבים, אפשרויות מפגש מגוונות בהרבה מאשר כיתת המחוננים. ובכלל, אני לא משוכנעת שיוצאי כיתת המחוננים מגדילים את טווח היכרויותיהם בצבא…
ולגבי הבחירה, וההצעה לחשוב על כיוונים נוספים, את מחזירה אותי לאשה חכמה מאד שהיתה מדריכה שלי כאשר התחלתי את דרכי בהוראת כיתות מב"ר. בחירה, היא אמרה לי בעקבות אתגר בכיתתי, היא ההחחטה על מה לוותר. לא מה לקחת. עם התובנה הזו הגעתי לכתה – ולכל כתה אחר כך, אני חושבת, כי זה נושא חשוב. הבת שלך בחרה בוויתור שנראה להורי מחוננים רבים בלתי נתפס, בלתי אפשרי. אני חושבת שזו בחירה מעניינת, שהיא פחות חריגה ממה שנדמה (וממה שיכול היה להיות אילו…), ושאצלכם היתה אפשרית כי נתתם לה מקום אמיתי, ולא הנחתם מראש שיש רק בחירה אחת הגיונית. זה לא מובן מאליו.