אני חושבת שזה חלק מההתבגרות. חלק מלקיחת האחריות על החלטה.
את מכירה את הקלפים של point of you? יש להם קלף אחד שאני מאד אוהבת, שהמילה עליו היא, אם אני לא טועה, "אותנטיות". רואים שם קבוצת בנות זהות זו לזו… אפשר לראות אותו פה: https://youtu.be/ya_8Em_LiDk?t=77.
ועל המחונן, וואו. וכן, זה מפעל חיים, להסביר למה משהו חשוב. בהצלחה (:

ריבי, שימחת אותי עם הציטוט מהבלוג הישן (זה אומר שיש חדש? איפה הוא?).
בעיקר התחברתי לכך שהמסע הוא אישי, אבל אפשר להזמין מלווים… – משהו שלפעמים אנחנו שוכחים לציין (פעם, בהשתלמות, הציגה לנו המנחה כלי של מאמנים – גלגל הערכה, שהיא הציעה ככלי לעבודה עם תלמידים בסוף מחצית. זה היה נהדר, והשתמשתי בו פעם או פעמיים, אבל מבחינתי השאלה הכי חשובה שהיא לימדה אותי לשאול היתה: ומי יעזור לך לעשות את השינוי? – כי הידיעה שאני צריכה לבחור מי יעזור אומרת שאני לא הולכת שם לגמרי לבד, וזה כבר עושה את העניין יותר בטוח מצד אחד, ויותר מחייב מצד שני).
וגם, המסע שהוא עצמו היעד. שזה עוד יותר מפחיד מהבדידות. כי מי יודע מה נגלה בו. ומצד שני, זה הופך אותו גם לכל כך מבטיח ומאפשר.
תודה לך!

תודה, מיכל!
את מביאה אותי לדייק מה שהתכוונתי בנוגע לעבד: לא מדברת על מי שמשמש כעבד בפועל, אלא על מי שזו התודעה שלו, מי שחושש לעזוב את אדונו, שרצונו של אדונו הופך לרצונו.
ולגבי האדם החופשי – כתבת שהוא צומח מתוך תרבותו – את צודקת כמובן. ואת מוסיפה עוד רובד לתחושתי שהחירות אינה בלתי-מוגבלת, אלא היא מתקיימת בתוך מגבלות, ולפעמים הן סמויות עד כדי כך שאנחנו לא רואים אותן ככאלה – התניות תרבותיות הן דוגמא מצוינת למגבלה סמויה כזאת.

לאה, תודה! היה שווה לחכות…
שמחה שאהבת.
המשפט האחרון – לא שאני חושבת שזה קל. יודעת שלא. אבל זו המורכבות של חינוך, ועבורי זה חלק גדול ממה שמעניין ומאתגר בו: כשכתה מקשיבה לי בלי להפריע אני מתחילה לדאוג (:
וקונפורמיזם לא רע בעיני. וככל שעוברות השנים אני מגלה שבני נוער נוטים להיות הרבה יותר קונפורמיסטים משנדמה לנו. אולי אנחנו מבלבלים יצירתיות עם נון-קונפורמיזם? זה שנוער יצירתי יותר ממבוגרים לא אומר שהוא מוכן ללכת נגד החברה (ולהיות נגד המבוגרים – ובכן, זה לא נון-קונפורמיזם, כי לא זו קבוצת ההתייחסות שלו)

בתקופה האחרונה אני חורגת מהמנהג וקצת מזה יהיה פה היום. רובינו לא עוצרים לחשוב על השאלה בכותרת הפוסט הזה. מן הסתם כי אנחנו מחשיבים את עצמינו בני חורין. יצאנו ממצריים ממש מזמן לא? אנחנו יכולים לבחור איפוא לגור, במה לעבוד, עם מי לחיות, מתי לצאת ולבוא ועוד כהנה וכהנה. אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים. אנחנו יכולים לעבור את כל חיינו הבוגרים (ובסוף למות…) בתחושה הזאת. לא כולם. חלקנו יעצרו בנקודה מסויימת "ויאלצו" לשאול את עצמם את השאלה " האם אני בן חורין?" הרבה פעמים השאלה הזאת תופיעה בצורה אחרת לגמרי תתחפש לשאלה אחרת כמו למשל-האם אני עובד בעבודה שאני אוהב? האם אני צריך להשאר עם בן הזוג שלי? למה רע לי?

כל השאלות האלה יגרמו לאותו אדם לצאת למסע. מסע רוחני. יש כאלה שיבחרו באמת לנדוד למחוזות פיזיים אחרים וכאלה שיעשו את זה מהכורסה. המידבר אגב לא נבחר סתם-הבחירה ללכת לכיוון מסוים במידבר היא שלך בלבד כי הרי מכל כיוון הכל נראה בדיוק אותו דבר-משמע אדם צריך לקחת אחריות על חייו כבר מהצעד הראשון. המסע הזה הוא אישי, אין מורי דרך. אבל אפשר להזמין מלווים , כאלה שהולכים במסע משלהם או שאוהבים אתכם ויתנו לכם יד במקומות שיהיה קשה.

מסע כזה בניגוד למסעות שעשינו בצופים אין לו יעד. הוא עצמו כל העניין. חלקו יהיה הטיילת בחוף תל אביב וחלקו מעלה עקרבים.

חירות זה לא מובן מאליו. הרבה דברים שקרו לי בשנה האחרונה היו ועודם בלתי מובנים לחלוטין. חלקם כנראה ישארו כך. מפתה להגיד שנכפה עלי המסע אבל זה לא כך. מרצון יצאתי אליו. מרצון ובפחד.
**
תודה על הפוסט הזה-שתי המחוננות הפרטיות שלי כבר לא ילדות אבל אני מוצאת שלקרוא על כך גם בגילן מעיר ומאיר לי נקודות רבות עליהן וכמובן עלי ועל ההורות שלי/שלנו.

איך יודעים שזו לא חוצפה? לפעמים מתוך היכרות עם הילד. לפעמים לפי טון הדיבור – שהוא תמים וכנה, ולא מתריס. אבל כמו שאמרת, לא תמיד אפשר לדעת.

ואיזה מעניין לשמוע עלייך כנערה, עם הצורך והאומץ ללכת נגד העדר (אני תמיד הייתי קונפורמיסטית. לא רציתי אחרת וגם לו רציתי – לא הייתי מעזה). הזדהיתי עם דבריה של המדריכה (וזה בלי להיכנס לעולם המעניין של פנימיה, מדריכה, מוסר אביך) ומנגד אהבתי את מה שאמרת – שכל פעם זו חשיבה מחדש, ולא תגובה אוטומטית. ומקסים בעיניי שבעקבות דבריה בחנת את עצמך כל פעם מחדש.

איזו חוויה מופלאה זו באמת, שתלמידות זוכרות מה שאמרת, אבל אני לא מתפלאת – מורה שמסוגלת להרגיש שלא משנה לך מה יחליטו ובלבד שיחשבו בצורה עצמאית, הדברים שלך בוודאי ראויים להיזכר.

ויש עוד מלא מה לחשוב, ואולי לומר, על חשיבה עצמאית, דמוקרטיות, תמונות של חירות, דגים.

המשפט האחרון שלך נהדר בעיניי: לאפשר להם ולהגביל אותם ולהגן עליהם בו-זמנית.

זהבה, כיף לדעת שאת כאן, שאת קוראת אותי, ושנהנית… תודה!