מיה,
דיברנו על זה לא פעם – ואנחנו לגמרי מסכימות שיש צורך בהמשכיות ובעמל. כך כתבה גם ענת, בתגובה אחרת.
אבל לא כל תוכניות המחוננים שנבדקו במחקר הזה הן תוכניות העשרה (וזה בהחלט חלק מהבעיה המתודולוגית שלו).

נורית,
צר גם לי. זו בעצם הסיבה לפוסט… כשבוחנים את התוכניות רק בהיבט הזה מקבלים תמונה שהיא בעיני לא מדויקת, בלשון המעטה.
לגבי העיסוק בעניינים רגשיים, בדיוק השבוע קראתי פוסט של מישהי שהסבירה שלא ברור לה למה עוסקים בזה כל כך הרבה… חשוב לזכור שלא כל העיסוק הזה גלוי. לא פעם נעשית העבודה הרצינית דווקא בשיעורים "רגילים" – כשיוצרים צורך בשיתופי פעולה, כשמפתחים שיח בריא בקונטקסט רגיל ולא בשיעור "חינוך". כמורה בתיכון אני מעידה ששיעורי החינוך הכי טובים שלי היו שיעורי הסטוריה, כשלא היתה כותרת "שיעור חינוך" והתלמידות שלי לא בנו "מתרסים" בפני נגיעה רגשית (נדמה לי שכתבתי על זה בבלוג פה ושם. למשל, השיעור שעוסק בתרבות דיון הוא כזה).
וכן, גם אני מתחברת למה שכתבה ענת (:

לימור,
כתבת שני דברים:
הראשון – שכל ילד צריך תוכניות כאלה, ומשרד החינוך נגדן. ובכן, זה נכון – ולא נכון: לחטיבות ביניים ולתיכונים רבים יש מגמה, אם לא זהות, שהיא אומנותית או טכנולוגית. למעשה, יש הרבה יותר מסגרות כאלה מאשר כיתות מחוננים, וזה הגיוני מאד. בבית הספר היסודי אין זהות כזאת בבתי ספר יסודיים, אבל גם מסלולי מחוננים ביסודי יש מעט מאד (7 בכל הארץ ומדיניות שמונעת פתיחת כיתות נוספות כאלה למרות לחצים כבדים מצד הורים), ואכתוב פה את דעתי הלא מאד פופולרית – אני לגמרי מעדיפה מרכזי מחוננים על פני כיתות ביסודי. וזאת בגלל המחיר – לא של אלה שבחוץ, אלא של אלה שבפנים. כי לכמו שכתבת, לכל דבר יש מחיר, ובעיני, מחירה של כיתת מחוננים ביסודי קשה מנשוא.
אבל יש פה עוד משהו: לימודים ודאגה לרווחתו החברתית והרגשית של הילד הם מעניינה של מערכת החינוך. יש מי שיאמרו שאלו ענייניה העיקריים. זאת בשונה, במחילה, מנטיה לתחום דעת מסוים. כך שההשוואה למוזיקה ולספורט לא מדויקת. תוכניות המחוננים אינן תוכניות לחובבי פיזיקה או לבעלי נטיה ספרותית. הן תוכניות למחוננים.
השני – לגבי הנזק שלהן כלפי אלו שבחוץ: יש הרבה דברים שטעונים שיפור בתוכניות האלה, אבל דווקא הטענות שהעלית לא ברורות לי. מרכזי מחוננים קיימים בפריפריה, והשיוך הפריפריאלי נכנס לשיקלול במבחן הקבלה אליהן. יש תוכניות מצטיינים שקיימות רק בפריפריה ונותנות מענה לשכבה רחבה יותר של תלמידים. לא ברור לי איך תוכניות המחוננים מגדילות פערים של ילדים שיש להם לקויות למידה. מלבד העובדה שיש מחוננים עם לקויות למידה, ואפילו כאלה שיש להם לקויות קשות – לא הבנתי את הטענה: האם העובדה שיש ילדים שיש להם לקויות למידה מצריכה אי מתן מענה לילדים שאין להם לקויות כאלה? ולא ברורות לי בעיות השתלבות של אלה שבחוץ. אני מכירה דווקא קשיים חברתיים של תלמידים שיוצאים ליום בשבוע למרכז מחוננים; יש ילדים לא מעטים שבוחרים לוותר על היום הזה בדיוק מהסיבה הזאת, ובמידה מסוימת אני שמחה כשזה קורה, לא שמחה בהפסד היום אלא בהבנה החברתית ובבחירה ברווח שבה.
בסופו של דבר, אני מסכימה אתך – לכל נסיון להיטיב יש מחיר. מחיר ציבורי ומחיר אישי. זה נכון לגבי תוכניות המחוננים כמו לגבי כל תוכנית אחרת, לילדים "רגילים" ולילדים עם לקויות למידה ולילדים עם צרכים מיוחדים, לספורטאים ולגאוני מכניקה ומחול. את שאלת המחיר האישי צריכים הורים לשאול את עצמם, לא רק בתחילת המסלול (מבחן איתור בכיתה ב או התחלת הלימודים בכיתה ג או ז) אלא גם בכל שלב בדרך. המחיר הציבורי הוא שאלה שיש לשאול שוב ושוב, אבל לא מתוך "גם לי – גם לך לא יהיה מענה" אלא מתוך הבנת הצרכים והמענים לאוכלוסיה הזו, כמו לכל אוכלוסיה אחרת.

אם כבר רנזולי… אז המודל שלו מדבר על שלבים של חשיפה, העמקה, חקר. ובמידה מסוימת זה קיים גם במרכזי מחוננים, אבל לא בכולם ולא תמיד. יש מקום להתבונן על התכניות ולחפש גם את השלבים האלה, ואיך הם באים לידי ביטוי.

אורית,
תודה שכתבת.
מוסיפה ואומרת שלעתים זה קורה גם בכיתות מחוננים: כמו שכתבתי, אנחנו לא "מכינים את התלמידים לבגרות". ההנחה היא שמלמדים את "החומר" אבל מלמדים גם יותר ממנו – כי הם יכולים וכי זה המענה המתאים להם (וכך עלול תלמיד לקבל אצלנו ציונים נמוכים יותר משהיה מקבל אילו למד בכיתה רגילה, כי הרף והקצב והציפיות אחרים).

ענת,
מדייקת רגע – את מדברת כמובן על מרכז מחוננים (ולא על כיתת מחוננים, בה באופן בסיסי מלמדים את תחומי הדעת לפי התוכנית של משרד החינוך).
ואני מסכימה אתך לגבי קורסי המשך. וגם לגבי תחושת המקצועיות – אולי זו התמקצעות בעצם? – וגם לגבי הצורך בעמל. בוודאי כשמדובר במקום שלעתים הוא היחיד בו ניתן לצפות מהמחוננים לעמל כזה… לפחות עד הגיעם לחטיבת הביניים או התיכון. למעשה, זה נושא שאני מדברת עליו לא פעם עם מנהלים ומורים במרכזים כאלה.
כן יודעת לומר לך שיש מקומות שבהם זה עניין של גיל: מניחים שבכיתות הצעירות עיקר העבודה צריכה להיות על מיומנויות למידה ויצירת קשר חברתי (אחרי הכל הם נפגשים רק פעם בשבוע – לוקח הרבה זמן עד שמגיעים לגיבוש קבוצה) ובשלבים מאוחרים יותר יש קורסים יותר מעמיקים. יש מקומות שעובדים באמצעות פרוייקטים ואז ההעמקה קיימת – אחרת.
וזה משהו שניתן ואולי כדאי להעלות בפני צוות המרכז.