רחל ארליך

רחל ארליך

איתור מחוננים: האם מחוננות היא כתר?

הילד אותר כמחונן. מה הכתר הזה אומר עליו? איך מכינים ילדים למבחני איתור למחוננות?

הגיע מכתב מהאגף למחוננים, ובו התבשרתם שהילד אותר כמחונן. מה עשיתם עם המכתב? תליתם על המקרר? מיסגרתם עותק לסבא וסבתא? שלחתם לכל החברים בווטסאפ?

את השאלה הזאת, בערך, שאלה הפסיכולוגית עדנה כצנלסון בהרצאה שעסקה בהורות לילדים מחוננים – הורות מאתגרת, במסגרת כנס הורים לילדים מחוננים שקיים האגף למחוננים ולמצטיינים לפני כשנה. ואת השאלה הזו צריך לשאול לפני שמתחילים בתהליך איתור מחוננים – תהליך שיתחיל עבור תלמידי ביה"ס היסודי במבחן סינון (שלב א') שמועבר לכלל התלמידים בכיתות ב' או ג' בכל רחבי הארץ (השנה זה קורה ביום ב', י"א בכסלו התשפ"ג, 5.12.2022), ועבור תלמידי כתה ו' – זמן קצר לאחר מכן.

בפוסט הזה לא אשאל למה בכלל לאתר מחוננים, ולמה באמצעות מבחן קבוצתי, ולמה בכתה ב ולא לפני או אחרי, ולמה איתור ארצי. בפוסט הזה אני רוצה לדבר על המבחנים רק מנקודת המבט שלנו, ההורים: הורים לילדים שיגשו למבחן הזה בכתה ב, או יגישו ערעור ויבקשו בחינה חוזרת כעבור שנה או שנתיים, או שיגשו למבחן איתור לקראת חטיבת הביניים: אני רוצה לדבר על הציפיות – שלנו ושל הילדים, על משמעות הכתר הזה של מחוננות שעומד בקצה המבחן, ומה לעשות – ובעיקר לא לעשות – לקראת מבחן האיתור.

אנחנו הרי יודעים שהוא גאון. אז מה בעצם בודקים מבחני האיתור של משרד החינוך?

מבחנים אלה מאתרים תלמידים שמתאימים לתוכניות הטיפוח של האגף למחוננים ולמצטיינים. האיתור הוא יחסי: שלושת האחוזים שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר בכל שכבת-גיל יופנו לתוכניות המיועדות למחוננים. חמשת האחוזים הבאים יופנו לתוכניות למצטיינים.

יש ילדים שמשעמם להם בשיעור כי הם לא לומדים בו משהו חדש. יש ילדים שאוהבים ללמוד, משקיעים ומקבלים את הציונים הטובים ביותר בכתה. יש ילדים שזיהו את האותיות בגיל שנתיים ופתרו תרגילי כפל בגיל שלוש. יש ילדים שהם אוטונומיים, ויש ילדים בעלי עוררות יתר. חלק מכל התלמידים האלה מחוננים, חלק לא. חלק יהיו בשלושת האחוזונים העליונים במבחן הארצי (שלב ב'), חלק בחמשת הבאים, וחלק יהיו באחוזון התשיעי או העשירי – ילדים נבונים ביותר, ללא ספק (90% מהילדים שנבחנו קיבלו ציון נמוך מהם!) אבל לא הגיעו לציון הנדרש לקבלה לתוכניות המצטיינים או המחוננים של משרד החינוך.

וכאן הנקודה החשובה: ילד שלא הופנה ע"י ביה"ס לשלב ב', או שהופנה לשלב ב' ולא אותר כמחונן או כמצטיין, או שלמד במרכז מחוננים ולא התקבל למסלול מחוננים בחטיבת הביניים – איננו ילד "לא חכם". הוא עשוי להיות ילד חכם ביותר, אלא שציונו, גם אם היה טוב מאד, לא הגיע לאחוזון הנדרש לצורך קבלה לתוכניות המחוננים או המצטיינים.

השאלות שחשוב שנשאל את עצמנו על הכתר הזה, שהילד כן, או לא, קיבל ממשרד החינוך

מי קושר כתרים לראש המחוננים?

את כתר המחוננות או ההצטיינות מעניקים ביה"ס ומשרד החינוך. מה זה אומר לנו על הילד? הרי הכרנו אותו עוד קודם… ומה זה אומר לילד על עצמו?
אם הילד אותר כמחונן, האם מצופה ממנו להיות טוב בכל דבר? אולי הכי טוב בכל דבר? אם יש לו אחים גדולים שאותרו כמחוננים והוא אותר כמצטיין, או שלא אותר – מה זה אומר עליו? מה מעמדו בבית? – את השאלות האלה אתם צריכים לשאול את עצמכם.

"קשה לו להתמודד עם הכשלון שחווה במבחן האיתור" מספרת לי אם שבנה אותר כמצטיין. כשלון? אני שואלת אותה בפליאה, מה כשלון בלהיות מצטיין? – והיא מסבירה לי בסבלנות: "כן, זה כשלון, כי יש לו יש אח גדול בתוכנית המחוננים, והוא לא הצליח להתקבל אליה". ואני שומעת ומהרהרת: למי בעצם קשה להתמודד עם ה"כשלון" – לילד, לאחיו, להוריו? מה משדרים בבית על הצלחה וכשלון, על מצויינות והצטיינות? ואיך מסייעים לילד כזה – ילד מוכשר, ללא ספק – לבסס את דימויו העצמי כמי שיש לו יכולות ואמצעים לממש אותן, ולא כמי שנכשל?
(אחת הדרכים לסייע לילד כזה, ולכל ילד בעצם, היא לקרוא את ספרה המצוין של קרול דווק, "כוחה של נחישות". ספר שהוא חובה לכל הורה, ומורה, ואולי לכל אדם, ורלוונטי במיוחד למי שמסביר לילד שלו השכם והערב שהוא גאון. ולא, אני לא מקבלת אחוזים).

יש מי שיאמר שסיפורים כאלה הם הטענה החזקה ביותר נגד קיומם של מבחני איתור למחוננים: למה לתת לילדים צעירים תחושת כשלון? – אבל אני מאמינה שילדים מחוננים זקוקים למענה הולם, ושיש לאתרם, ובמקביל – שיש לתת להם, ולמצטיינים, ולאלה שלא אותרו, מעטפת חינוכית נכונה, שתלמד אותם להעז ולנסות, להצליח ולהיכשל, להכיל את הכתר – או את היעדרו.
כי הכתר הזה, עשוי הזהב, שוקל הרבה. שוקל הרבה בהיעדרו, אבל גם בנוכחותו.

כתר… או משקולת?

אימון משקולות

"אני לא מחוננת, שיהיה לך ברור" – מבהירה לי ע' (תלמידת כתה ט'), "ואני באמת לא יודעת למה קיבלו אותי לכיתת מחוננים". השיחה הזו נערכת לאחר המבחן הראשון של המחצית, בו קיבלה ציון טוב, אם כי לא טוב מאד.
מה יחשבו עלי, תוהה הילד, אם ידעו שאני לא טוב במשהו? – הרי אוהבים אותי כי אני חכם, ומצליח בכל דבר, ומצליח בקלות. מה זה אומר עלי אם קשה לי? מה זה אומר אם אני צריך להתאמץ כדי להצליח, ומה זה אומר אם לא הייתי הכי טוב? אולי כולם טועים, ואני לא חכם, בעצם? – מסתבר שמשקלו הכבד של הכתר, משקל שהסביבה מעניקה לו, ולעתים המחונן בעצמו, יכול להיות מעיק.

ע' היא מאלה שבחרו בהימנעות. היא עזבה את כיתת המחוננים לטובת כיתה "רגילה", בה היא מקבלת ציונים גבוהים יותר ובקלות. היא משתעממת קצת, אין מה לעשות, באמת לא מאתגרים אותה – אבל היא מעדיפה את הבטחון על פני האתגר, על פני הפחד ממשהו שהוא פחות מ-100% הצלחה.

ויש את אלה שמראש נמנעים: את אלה שלא ירצו להיבחן, ונשארים במקום בטוח של "אילו הייתי מנסה – הייתי מצליח, פשוט לא רציתי לנסות", או שיתקבלו – ולא ירצו ללכת למסלול המחוננים או המצטיינים, כי "זה הרבה עבודה ואני אפילו לא בטוח שאצליח", או שלעולם לא יגישו את העבודה שטרחו עליה, כי אולי לא יקבלו ציון מושלם. ופה – לנו, הורים ומורים, יש מקום חשוב בשדר שאנחנו מעבירים לילדים, שלעתים קרובות הוא שדר והיפוכו – כי אנחנו יודעים שחשוב לדחוף את הילד ללמוד, וגם אומרים לו את זה, אבל בפועל – מתפעלים דווקא ממה שהוא עושה בקלות, ומנסים לגונן עליו מפני התמודדות עם קושי…

אז בשביל מה צריך את זה בכלל?

סולם לשמים

התשובה היחידה הרלוונטית בעיני היא: כדי שיקבלו מענה מתאים.
מענה במערכת החינוך: רק ילדים שאותרו באמצעות מבחני האיתור של משרד החינוך יכולים להתקבל למסגרות האגף למחוננים ולמצטיינים – תוכניות המחוננים והמצטיינים במרכזי המחוננים, מסלולי כיתת מחוננים, בית הספר הווירטואלי לתלמידי חטיבת הביניים, תוכניות אלפא ואידאה, זכאות להיבחנות מוקדמת בבחינות בגרות (יש תוכניות נוספות שמתבססות על איתור מצטייני ביה"ס. פרטים מלאים ניתן למצוא בדף התוכניות באתר האגף).
ומענה בבית: לילדים מחוננים יש מאפיינים ייחודיים, וצרכים מתאימים. לא תמיד קל להבין את מה שאנחנו רואים (זה צורך באוטונומיה או חוצפה?), אבל ככל שנכיר יותר את הילדים שלנו ואת עולמם נדע לבחור נכון יותר כיצד לנהוג, מה לדרוש מהם ומתי, היכן צריך סיוע והיכן יש לשחרר.

החלטנו שכן, הולכים על איתור. ומה עכשיו? איך מתכוננים למבחן?

התשובה הקצרה: לא מתכוננים.

המבחנים בודקים יכולת יחסית. ילדים שמתאימים – יעברו את המבחנים, ככל הנראה, עם הכנה או בלעדיה. אנחנו לא באמת רוצים לדחוף ילד למקום שבו הוא יצטרך לרוץ כל הזמן במהירות כפולה כדי להשיג את מה שחבריו משיגים בהליכה, גם אם נמרצת. ילדים שאינם מחוננים לא מרוויחים הרבה מתוכניות המחוננים, והם בהחלט עלולים להפסיד מדחיפה למקום לא מתאים.

התשובה הארוכה: מכינים את הילדים לשלושה דברים:

א. לעובדה שאלה מבחנים שלא מיועדים לכך שיסיימו אותם עד תום או שיקבלו בהם 100. המבחנים קשים, וצריכים להיות כאלה, וכוללים נושאים שלא למדתם מעולם – זה חלק מהעניין! מבחני איתור יחסיים, זוכרים?

ב. במקרה של ילדי ביה"ס היסודי, או ילדים שבבית ספרם לא מקובל לערוך מבחנים – מכינים אותם למבחן רב-ברירה ("מבחן אמריקאי"). וכן, מלמדים אותם לבחור בתשובה "הכי מתאימה" (כי לפעמים הם מרגישים שהתשובה הנכונה לא נמצאת שם, או שיש שתי תשובות שהן כמעט-נכונות), וגם לנחש במקרה שהם לא יודעים את התשובה.

משרד החינוך פרסם בתשפ"א דוגמאות למבחני סינון המתבצעים בבית הספר (שלב א'): בקובץ הזה יש דוגמאות לשאלות בעברית ובחשבון בשפה העברית, לכיתות ב-ג; בקובץ הזה יש דוגמאות לשאלות בערבית.

פורסמו גם דוגמאות למבחן האיתור לשנתון שנבחן לראשונה (שלב ב): בקובץ הזה יש דוגמאות לשאלות בעברית, בחשבון ובחשיבה צורנית בשפה העברית, ובקובץ הזה – דוגמאות בשפה הערבית.

חשוב לדעת: החל מתשפ"א נעשה שימוש בדף סימון תשובות במבחן שלב ב, לתלמידי כיתות ב-ג שנבחנים לראשונה. אמנם, הילדים מקבלים הוראות ודוגמא לתירגול בעת המבחן, אבל זו מיומנות שכדאי לתרגל מראש. כאן תמצאו דוגמא לסף סימון תשובות.

באתר מכון קרני ניתן למצוא דוגמאות למבחנים לכיתות הגבוהות יותר.

ג. והכי חשוב, מסבירים להם מה תהיה משמעות התוצאה של המבחן: קבלה, או אי-קבלה, למסגרות – למרכז מחוננים, לתוכנית מצטיינים או לכיתת מחוננים. ומכינים אותם לאפשרות של אי-קבלה. זו אפשרות מאד מאכזבת, אבל הם צריכים להיות מוכנים אליה, ולדעת ולהרגיש שגם אנחנו, ההורים, מוכנים לקראתה, ושהם לא משתנים בעקבות תוצאות המבחן – רק שאולי האפשרויות העומדות בפניהם משתנות. וזה לא אותו הדבר.

~~~

שיתוף בלמידה, או למידה שיתופית?

זה היה כמה שבועות אחרי תחילת השנה. כתה ט חדשה של מחוננות ומצטיינות, ואני, שעוד הייתי חדשה בתחום, ואני חשבתי לתומי שהן

11 תגובות

  1. פוסט מצויין!
    תמיד התנגדתי למבחנים של המחוננים בעיקר בגלל כל התעשייה שהתפתחה כדי ״לעזור״ לילדים לעבור את הבחינה…
    אבל הסברת יפה – הם חשובים עבור אלו שבאמת מגיע להם דרך אחרת ומותאמת. רעשי רקע תמיד יהיו, זה לא אומר שצריך לפגוע במי שמגיע לו.
    אני לעצמי יכולה לבחור (והכי בוחרת) לא להסחף לקרנבל הזה.

    1. תודה, גלי!
      באמת חשובה ההפרדה בין המבחנים, לתעשיה שסביבם, ובין אלה לבין מתן המענה למי שיש לו צורך – קטן או גדול, צורך שיהיה טוב לספק או צורך קיומי (וכל אלה קיימים, כמובן, על ציר רצוף).
      והכי חשובה – הבחירה. ההבנה מה מתאים, מתי, כמה ולמי. ילדים לא באים בסדרות. מענה נכון לאחד לא בהכרח נכון לאחר, גם אם לכאורה מתאים לו. וזה התפקיד שלנו, כהורים, להיות עם יד על הדופק, ולהרגיש האם הגיע הזמן לבחירה אחרת, לבחירה מחדש, או לא.

  2. כתבת יפה. אני אוהבת את ההקשרים שלך. חשוב לזכור ש"כתר" המחונן מנבא פוטנציאל אבל לא בהכרח את המימוש שלו…. וגם, המחוננות פנים רבות לה. אי אפשר לדעת איפה היכולות הגבוהות יבואו לידי ביטוי.

    1. תודה, מיה. בהחלט, זהו כתר של פוטנציאל – ואין בו משום ניבוי למימוש הפוטנציאל הזה…
      ואת צודקת, כמובן, גם בעניין פניה הרבות של המחוננות. יום אחד כנראה אכתוב על זה פוסט (-:

  3. שתי בנותי אותרו כמחוננות(וואו זה היה מזמן). כל אחת מהן בחרה בדרך אחרת וגם התגובה שלנו כהורים היתה שונה. אין מה לעשות, מילד לילד גם אנחנו לומדים. עם הבכורה היינו ממש בדילמה כשהתקבל המכתב. ממש התלבטנו איך לספר לה שהתקבלה. בעיקר מפני שגם ככה היה לה קל בבית הספר וקצת משעמם (והיא הרבתה לקטר על הענין גם לנו וגם למורה…). באיזשהוא מקום חשבנו שהכתר הזה יכול להפוך אותה לעוד יותר קוטרית ומתלוננת ולתלות כמובן את הענין ב"טוב זה בגלל שאני מחוננת" . היתה לי שיחה ארוכה עם אישה שהכרתי אז ושהיתה מנהלת בית הספר הדמוקרטי בחדרה והיא אימנה אותי לשיחה איתה ואיך לבשר לה את זה. וגם למה לצפות הלאה. זאת היתה שיחה שלא תסולא בפז. הילדונת שמחה מאד על הבשורה ושכחה ממנה עד שהוזמנו לתוכנית עצמה. באופן די מפתיע היא בחרה לא להשתתף בתוכנית (אחרי שתיים שלוש פגישות נסיון). היו לכך כמה סיבות לדעתי-לא היו כמעט בנות בתוכנית וחלק גדול מאלה שהיו לא רצו בה. התוכנית היתה משעממת…והעיקר-התוכנית היתה בימי שישי שזה היה היום שבו היו כל הפעילויות החברתיות בבית הספר והילדה פשוט לא רצתה להפסיד את כל הכיף (בדבריה). כמובן שהיא עדיין נשארה מחוננת גם בלי התוכנית וזה בא לידי ביטוי בעובדה שלמדה למשל 5 יחידות במטמתיקה פיסיקה ומחול סיימה תיכון ושני תארים אקדמאיים בהצטיינות. השנייה היתה אדישה לענין לגמרי. בשנתיים הראשונות הפרוייקט היה באמצע השבוע מה שקיבע אותה בחבורה וגרם לה להמשיך גם כשהוא עבר ליום שישי וקצת חיבל בענין החברתי. היו לה חברים שם נוספים לאלה שבכיתה והיא נהנתה מזה מאד. גם היא הלכה למגמת מחול ולכן סרבה להמשיך בפרוייקט בחטיבת הבניים(הופעל לחץ רציני מצדם, לשוא). לא הפריעה לה גם לסיים 5 יחידות מתמטיקה פיסיקה ו10 מחול. בהצטיינות. וכל הסיפור הזה הי אולי אחר אם לא היינו שנינו (ההורים שלהם) מחוננים בעצמנו שכל אחד מהם עשה מסלול אחר לגמרי והמסקנות שלנו היו מחיינו כמחוננים. הנאה גדולה אני שואבת מכתיבתך. שבת שלום רחל.

    1. ריבי יקרה,
      את מעלה נקודות כל כך חשובות – עלות ותועלת, למשל: מה טוב בתוכנית, ומה מחירה, ומתי הילדים מחליטים ששווה להם או לא? ההיבט החברתי – הן של החברה הרגילה, של שאר ימות השבוע, והן של הילדים האחרים בתוכנית – חשוב מאד ומשמעותי מאד בקבלת ההחלטה האם לצאת ליום בשבוע או לא.
      ומה שכתבת על הכתר, שחששתם שיהפוך בקלות לסיבה מוצדקת לתלונות – לא פעם פגשתי את זה אצל תלמידותי (ואצל הוריהן, כמובן): התלונות על שיעמום (שלעתים באמת נובע מחוסר אתגר, אבל פעמים רבות הוא דווקא כיסוי לחוסר הנכונות להתמודד עם קושי), ומהצד השני של הסקאלה שמעתי את "זו לקות למידה וככה אני", כי גם לקות למידה היא סוג של כתר; ובשני המקרים הכתר בסך הכל מסייע לנו להגדיר איך לאתגר ואיך לסייע בצורה נכונה להתמודדות עם האתגר – ובוודאי שאינו סיבה לוותר על ההתמודדות הזו.
      וכמו שכתבת, גם לנסיון שלנו יש משקל: מה שעברנו אנחנו כילדים (בכל עניין, וגם בעניין האיתור), וההבדל בין ילד אחד לאחר, ומה שאנחנו לומדים מנסיוננו כהורים – כל אלה משפיעים על ההתייחסות וההחלטות שלנו, כל פעם מחדש. היום אני יודעת לומר שלקח לי שנים רבות (מדי) ללמוד לדרוש מהמערכת מענה מתאים עבור ילדי. למעשה, המערכת היא זו שלימדה אותי שאפשר (או, למען הדיוק, המורה למתימטיקה של הבכור, כשהיה בכתה ז). אנחנו לומדים, ואין לנו אלא לעשות כמיטב יכלתנו ולקוות שזה המעשה הנכון…
      תודה ששיתפת. נהנית לקרוא ולראות עד כמה הדברים חיים גם שנים אחרי שהתרחשו, ועד כמה הפרספקטיבה משמעותית.

  4. יישר כח על מאמר ברור שכתוב גם כתוצאה מנסיון ארוך שנים. ממליצה בקטע של "כתר או משקולת" להוסיף כקישור לקריאה את ספרה של נעה בנזימן "הכובע הגבוה של אלברט"- על מנת לחדד שהחשוב באמת הוא לראות את הילד, ולא את הכתר שמבחן איתור כזה או אחר חבש לראשו ולא את המבנים הארגוניים שנבנו סביבו.

    1. תודה רבה, דפנה! חשובה לי מאד התגובה שלך, עם נסיונך העשיר.
      לא מכירה את ספרה של נעה – אלך לחפש אותו, כמובן!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן