מלי יקרה,
איכשהוא, לקח לי שבוע לחשוב ורק עכשיו אני עונה…
מתחילה מהסוף: חמי נהג לומר ש"אמא זה דבר שדואג". מדי פעם אני חושבת שאבן-שושן היה יכול להשתמש בהגדרה הזאת בדיוק. מי ידאג, אם לא אנחנו?
הילדים שלך לומדים. המון. בדרכם המוזרה, את אומרת, ואני מניחה שדרכם היא בעצם שתי דרכיהם השונות שאינן קונבנציונליות – אבל הם לומדים.
האם היעדר התלמידאות מפריע להם ללמוד, או מפריע להם בבית הספר? …ברור שהדברים אינם מדאיגים באותה מידה.
את מוטרדת מהשאלה עד כמה יספיקו להם מנגנוני הפיצוי. והאם הרגלי "תלמידאות" יספיקו? – קשה לדעת, כמובן. אני מניחה שיש דברים שלא משתנים: שהרגלים של התמדה וחשיבה ומאמץ יהיו הרגלים טובים תמיד, שניהול עצמי יהיה לעזר, אבל לא בטוחה שזה נכון גם לגבי הבאת ספרים ושאר ענייני סדר ונקיון.
אני אתך בהתלבטות. ובתקווה, שאם מנגנוני הפיצוי לא יספיקו – ידעו שני הדברים שלך למצוא מנגנונים חדשים בעצמם, ממש כפי שעשו עד כה.

ריבי,
לפני הכל – תודה שהגבת, ככה גיליתי שטעיתי בתזמון (-: והפוסט פורסם שבוע לפני שהתכוונתי. לא שההקדמה בעייתית – פשוט לא שמתי לב…
העלית נקודה שלא חשבתי עליה: המודעות להרגלים ולסדרים של אחרים כבסיס לעבודת צוות. מאז שקראתי את התגובה שלך העברתי בראש אנשים רבים שהתנסיתי בעבודה עמם, חלקם – בהצלחה, חלקם – לא. בחלק מהמקרים הפחות-מוצלחים באמת היה משהו מרגיז בהרגלים (ואני מניחה ששני הצדדים השתגעו במידה דומה) ובמקרים בהם הבנו את זה – והיה רצון ומאמץ – גם היה שיפור. אז אני לא בטוחה שהתיאום בהרגלים הוא המפתח היחיד, אפילו לא בטוחה שהעיקרי, לעבודת צוות, אבל הוא בהחלט עלול להיות מהמכשולים היותר-מרגיזים.
ועוד דבר: את צודקת שחלק מתפקידנו הוא להסב את תשומת הלב להרגלים שמפריעים לסביבה. לפעמים, מרוב "הכלה" ו"קבלה" ו"פרסונליזציה", קצת מפספסים את זה.