אהה, עכשיו מבינה יותר למה התכוונת…
ומסכימה לגמרי עם הצורך בארגז כלים גדול ומגוון. גם כפרטים וגם כמערכת.
והנה עוד משהו שהקורונה הקשתה עליו והועילה בו בו-זמנית: היכולת של מורים לשתף זה את זה במה שהצליח ולהתייעץ על מה שלא. מצד אחד, לא היו חדרי מורים למשך זמן ארוך. מצד שני, נוצרה פעילות רשתית ענפה וטובה, מתישה לעתים, אבל מועילה מאד.

רחלי, אני לא מנגידה בין הדברים וגם לא חושבת שפרסונליזציה היא בהכרח אימוץ שיטות חדשות על חשבון הישנות והמוכרות. אני מאמינה גדולה במתודה סדורה. אני כן חושבת שפרסונליזציה מאפשרת זיהוי ממוקד ואישי של האתגרים כך שאפשר לייצר תיווך, במידת הצורך – מעקף, וכמובן גם להאיץ או לכוון למטרות גבוהות יותר איפה שקל. אני מרגישה שהשנה האחרונה לימדה אותנו המון. עכשיו יש לנו את היכולת לקחת כלים רבים שנקרו בדרכינו כאלו שאולי לא חשבנו שיעבדו או לא העלינו על הדעת שיש להם יתרונות ולהוסיף אותם למאגר הכלים הקיים. ככל שנשכיל להגדיל את ארגז הכלים שלנו כאנשי חינוך וכמערכת, כך נוכל לתת מענה נכון יותר ואישי יותר.

גילי, מעניין שאת מנגידה שיעור פרטני ומתודה מוכרת. למה הם מנוגדים זה לזה? האם פרסונליזציה היא בהכרח אימוץ שיטות חדשות? אולי היא תכנון סדר ומינון אישיים לשיטות ישנות?
אני שואלת משום שהאמירה "העולם עובר לתוכניות מותאמות אישית" נכונה בחלקה, אבל כשמפרקים אותה מגלים שיש תחומים שכן ויש תחומים שלא. לפעמים זה כי אנחנו לא יודעים איך, אבל לא מעט פעמים הסיבה היא שאנחנו רוצים לשמור על בסיס משותף. האם מערכת חינוך שעוברת לפרסונליזציה לא מסתכנת בוויתור על רכיבים חברתיים, על פיתוח חוסן להתמודדות עם מה שלא נתפר למידותיך?
ולימוד נגינה הוא סוגיה מעניינת בפני עצמה כי בחינוך והוראה יש חלק תיאורטי ויש גם פרקטיקה. האם במובן זה לימוד נגינה זהה ללימוד ספרות?

ואני מעלה את התהיות לא משום שמוותרת על הפרסונליזציה, אלא משום שחוששת ממטוטלת שתשפוך את הבסיס המשותף, החשוב, יחד עם המים העכורים של ארבעים תלמידים שיושבים ארבעים שעות בשבוע ועושים בהן אותו הדבר…

אני באה מעולם המוזיקה ובנוסף אמא ל 4 (מחוננים) . העולם (כמעט) כולו עבר לתכניות מותאמות אישית. פרסונליזציה כמעט בכל תחום בחיינו. לכל אחד ואחת הצרכים הייחודיים לו ואיכשהו נדמה שדווקא תחום ההוראה נשאר רובו כשהיה. גם בהוראת נגינה על אף שמדובר בשיעור פרטני, עדיין עובדים לפי מתודות שנבנו לפני שנים רבות, כמעט ללא התאמה לתקופה ובוודאי לא לצרכים הספיציפיים של הנגן המסויים.
אני מאמינה גדולה בגמישות, אינטרדציפלינריות, והקשבה. יש ערך עצום בבניית תכנית מותאמת אישית בשילוב עם עבודה קבוצתית. היברידיות… הקורונה גרמה לנו להכיר כלים נוספים שחייבים להשתמש בהם כדי לייצר סקרנות, מוטיבציה ולמידה משמעותית.

תודה גילי! כל כך שמחה שהגעת!
ממש אשמח לשמוע מנסיונך ומחשבותיך בנושא הזה (ובאחרים…)

לאה,
אני חייבת להגיד שלא מופתעת מחיבתך להקדמות (נדמה לי שדיברנו על זה פעם) – וגם מבינה: לפעמים ההקדמה חשובה ולפעמים היא פשוט מעניינת.
ומצחיק שלא חשבתי על שלוש ההתחלות האלה כהקדמות, אבל את צודקת, זה בדיוק מה שהן (-:

אני לא יודעת מספיק כדי לענות בנוגע לדמוקרטי.
גם לפי התפיסה שלי נדרשים גם המשכיות וגם שילוב. כך שהכל מייצר למידה הוליסטית רחבה ומגוונת.

תנועת המטוטלת, אכן כך. ואולי הרצון לפתור בעיות בבת אחת, למצוא את נוסחת הקסם, כמו שרואים בכל "חדשנות" חינוכית בעצם.
לגבי הדמוקרטי. לפחות כמו שאני מכירה אותו, המודל שלו אחר; הוא מודל היברידי אבל לא המשכי. או שאני טועה? שואלת כי מה שאהבתי במודל הזה הוא שהיום של הלמידה האישית לא מנותק מימי הלמידה המשותפת, ושגם בו יש גם וגם – גם למידה והנחיה אישיות וגם קבוצתיות.