מינה יקרה, שמחתי מאד בתגובה שלך. וגם בבחירה לכתוב אותה דווקא בפוסט הזה.
כי שאלת, איפה הייתי לפני חמש שנים. וחשבתי על זה שוב ושוב מאז שהגבת, ואז הבנתי שלפני חמש שנים עוד הייתי באמצע, בין לחשוב שפצעים ישנים הגלידו לבין לנסות להבין את החדשים. הייתי עסוקה בהתמודדויות, שהעלו בי שאלות ותובנות, שוב ושוב, עד שהחלו לדלוף החוצה והבנתי שזהו, הגיע זמן כתיבה. ודווקא כששואלים איפה הייתי אני חושבת שבעצם טוב שזה המתין. שקודם חוויתי, ורק אחר כך התחלתי לכתוב. והפוסט הזה יושב על כאב ישן כל כך, שכל פעם כשהוא נותן מענה – אני מתרגשת במיוחד.
תודה, תודה. שבאת, שאהבת, שכתבת.

תודה, רעות. שאת מציצה מדי פעם, ושכתבת.
וכן, יש עוד כמוך – דומים לך ושונים ממך, כמובן. אני כותבת את עצמי, ואת הסובבים אותי, קרובים ורחוקים, ואת אלה שאני שומעת מהם, גם אם לא חווה יחד אתם. והסיפורים דומים ושונים. ואני יודעת שהכתיבה עוזרת לי, לחשוב ולעבד ולהבין, ושמחה ומתרגשת בכל פעם שזה עוזר גם לאחרות.
שבת שלום!

תודה על הדברים שעוזרים לי לעבד תהליכים שעברתי ועדיין עוברת..

עידית,
שמחה כל כך שהגעת!
שאלת איך זה שעד כה? – הבלוג שלי צעיר, בן שנה וצעד, ורק עושה צעדים עצמאיים ראשונים… והנה, גילית אותו
תודה שכתבת
ורק מוסיפה, שאם נרשמת לעדכונים – מן הסתם קיבלת מייל שמבקש אישור פעיל להרשמה… לחיצה עליו תכניס תעזור לרשימת התפוצה שלי לגלות אותך (ככה זה מחשבים, מסתבר: צריך להגיד להם כל דבר פעמיים).

אנה,
תודה שקראת. שמחה שאהבת.
במפגש עם נשות חינוך מעולם המחוננים עלתה השאלה "מהו הטיפוס של המחונן המצליח". התברר לנו שמחלוקות רבות בינינו נובעות מכך שהגדרת ההצלחה תלויה, במידה רבה, ברקע החינוכי ובסוג המסגרת ובגיל הילדים שאנחנו עובדות אתם.
וממרומי הגיל, אני חושבת שהאיפשור הזה הוא אחת ההתנסויות הכי קשות לנו, כהורים…

תודה, תמר, ששיתפת.
החיים בכלל, וילדים בפרט, מצריכים אותנו לעבודה אינסופית על עצמנו. וכשהם ילדים של קצוות, גם העבודה באה באקסטרים.
את כל כך צודקת, שהתהליך הוא ארוך, אני חושבת שהוא זכאי להגדרה "מפעל חיים". מגלגלת עם עצמי מחשבות על פוסטים כאלה. כמובן, אינני בעמדה מקצועית של מטפלת או מנחת-הורים. כותבת פה את נסיוני, מחשבותי, היכרותי עם עולם המחוננות מהעבודה ומהבית – ומשם מנסה מה שאת מכנה "טיפים", כשאני מסמנת את אבני הדרך. ואני עושה זאת עבורי לא פחות מאשר עבור הקוראים: פוסטים כאלה מסדרים לי את המחשבה. תודה שכתבת. אתבשל במחשבות על זה, עד שיקרה עם זה משהו…
פורים שמח – לך, ולכל המתחפשים, שלגמרי שווה להשקיע בהם (אחד הכיפים בתגובות זו ההיכרות – לעתים ראשונה, לעתים תזכורת – עם בלוגים אחרים. קראתי את הפוסט שלך על פורים, והתרגשתי).

רחלי,
כל כך שמחתי בתגובה שלך – המפורטת והמעמיקה! תודה רבה שכתבת לי, ושהבאת אותי לחשיבה נוספת ולחידוד.
כתבת: "אין דבר כזה להיות יכול הכל גם לא אצל מחונן על". את צודקת. אבל אני חוששת שאת יודעת את זה רק כי את מבוגרת. כי יש הבדל גדול מאד בין איך שהילד תופס את האמירה "אתה גיבור-על" ו"הכל אתה יכול" לבין מה שאנחנו, המבוגרים, רואים. חשבי רגע על הילד שמקנא בילדיו של בעל המכולת "כי יש להם ממתקים בכל זמן שירצו", על הילד שחולם להיות מלך כי כך יוכל לאלץ את כולם לעשות כרצונו… – ואנחנו יודעות הרי שהממתקים לא פתוחים בפני ילדיו של המוכר, ושהמלך מוגבל במגבלות רבות: אנחנו יודעות שיש מציאות, ושבתוכה – לא רק היכולת פועלת.

את מפרידה בין שני סולמות: חיצוני ופנימי, ואומרת: אלמד את ילדי שהסולם היחיד הרלוונטי הוא הסולם הפנימי.
ואני מסכימה אתך – וגם לא.
מסכימה אתך, כי הסולם הפנימי הוא זה שבו אנחנו עושים עבודה, הוא זה שבונה את יכולותינו. הוא זה שבו אנחנו מתקדמים (או לא), שבו אנחנו בוחרים היכן להשקיע. והוא מאד חשוב. אבל אני לא מאמינה בביטולו של הסולם החיצוני. קודם כל, משום שהוא קיים במציאות. כשאנסה להתקבל לעבודה, ויהיו מועמדים נוספים, יכול להיות שאני נפלאה, אבל מישהו אחר נפלא ממני, ויקבל את העבודה. אי אפשר להתעלם מקיומה של מציאות כזאת. ועוד דבר חשוב יש בסולם החיצוני: הוא מסמן יעדים. בסופו של דבר, אני מגדלת ילד שחי בעולם, ובעולם הזה יש תפיסות עולם ויעדים ומטרות וצרכים ודרכים להשיג אותם. אני לא חייבת לקבל אותם כמחייבים או לשאוף אליהם, אבל חשוב שאדע שהם קיימים – גם אם כל מטרת הידיעה היא להפנות להם עורף ולעשות רק את מה שמעניין אותי.

לגבי חיזוק החוזקות דווקא – גם פה אני מסכימה אתך, אבל בהסתייגות: אני רוצה שהסולם האישי, הפנימי, לא ייקבע לפי מה שקל או קשה. בוודאי שאינני רוצה שהוא יתקבע בגיל הילדות, לפני שפרשתי בפני הילד המון אפשרויות, המון עולמות, במשך מספיק זמן כדי לטעום אותם באמת. ופרשתי – לא כדי לצפות שיצליח בכולם, אלא כדי שיתנסה, שיכיר. וזה המקום שבו אני מדברת על מסיכות. כשילד "לא אוהב" לגו, וקפלה, והשחלת חרוזים, ומדבקות, וציור וגזירה – זה בסדר גמור, אבל זה גם מעורר בי חשד קל שמא יש לו קושי מוטורי שהוא לא יודע להתמודד איתו. ואז, כשאני מאפשרת לו להימנע, אני פותחת בפניו עוד אפשרויות, אלא דווקא סוגרת אותן. לא כל ילד יהיה מתימטיקאי, אבל אני מאמינה שכל ילד צריך להכיר חשיבה מתימטית בסיסית. לא כל ילד יהיה צייר, אבל לא יעלה על דעתי לא לעודד אותו להתנסות. מהו הרגע שבו אני מרפה? – זו שאלה טובה, והיא כבר שייכת לדיון אחר, אבל בוודאי שלא אוותר רק כי "הסולם הפנימי שלו" שהוא צעיר ובלתי-מנוסה ועוד לא רואה תמונה שלמה – אומר לו אחרת. ו"הכשלון" הוא טוב: הוא בונה אישיות מורכבת, כזו שמסוגלת להתמודד גם במקומות פחות טובים כאשר היא צריכה לעשות זאת, ולא מתמוטטת מכך.
ולכן, אני חושבת שצריך להשקיע מאמץ במה שטובים בו – אבל לא לוותר על התנסות והשקעה גם במה שלא. אחרי הכל, החיים עשויים להפתיע.

ציפי,
איזה יופי של דימוי: גיבנת, שמקשה ומקשה עד שהגב משנה צורה ונעלם מתחתיה. בעצם זה השלב שבו הגיבנת והגב – חד הם.
אני חושבת שרוב האנשים לא חיים עם המסיכה במובנה הפשוט לאורך ימים, אבל לאו דווקא כי נמאס, אלא כי כמו הגיבנת – היא הופכת להיות חלק מהם. פגשת פעם אנשים מבוגרים, מצליחים, בטוחים-בעצמם, שמוכנים ללמוד ולהתנסות בכל דבר – אבל שתיים ועוד שלוש זה מקסימום המתימטיקה שאפשר לדבר אתם? "זה לא בשבילי, אף פעם לא הבנתי מתימטיקה", הם אומרים לך בשכנוע עצמי כל כך עמוק, או – שהם לא יודעים להחזיק מחט, או שהם לא מסוגלים לצייר, או לרקוד, או כל דבר אחר שפעם, פעם, הם שכנעו את עצמם שהם לא יכולים (ואולי באמת משהו מזה לא יכלו, אבל כל התחום קיבל צבע כזה של טאבו), וזהו, כאלה הם ודי. – מבחינתם זו לא מסיכה אלא מציאות. וכן,אלו המקרים של ההחמצה האמיתית.
ולגבי הילדים, שימי לב שאת משייכת את ההצלחה שלה לעבודה (זו ממש לא מסיכה!) ואומרת לגביו – הוא מצליח, וטרם נתקל בצורך להתאמץ בלמידה. ומה יקרה כשיתקל? – אני מאמינה שידע להתאמץ; כי אני יודעת שאת יודעת שצורך במאמץ לא הופך אותו לפחות מוכשר, אלא מאפשר לו, כמו שמאפשר לה, ניצול של יכולותיו, ובוודאי שלא מפריע לו להיות בריא ושלם ושמח עם עצמו.
פורים שמח!

אנג'לה,
כהורים, מה שכולנו רוצים זה למקסם את המציאות עבורם: שיחוו בדיוק מספיק קושי כדי לחשל ולא טיפה יותר מזה, שיזהו את מה שטוב להם בלי להתנסות במה שלא יותר ממה שצריך.
העניין הוא שהילדים הגיעו אלינו בלי נוסחה.
ולכן, כהורים, אנחנו פועלים אינטואיטיבית. ומתוך היכרות עם עצמנו, ועם הילדים, אבל גם מתוך טרנדים ואידיאולוגיות ותקוות וצרכים – ולפעמים כל אלה מתנגשים אחד בשני, ולפעמים האינטואיציהנכונה וטובה, אבל לפעמים היא או האידיאולוגיה שנשמעת מאד יפה נכונות לטווח קצר אבל לא לטווח ארוך. והמורכבות הזאת היא עניין שצריך להכיר בו – ומתוך מחשבה, להחליט מה עושים באופן כללי, ומה עושים בכל פעם באופן ספציפי.

תודה רחלי על התשובות המפורטות. אחפש גם את הספר שהזכרת.

איילת,
כשנפרדנו השבוע, חשבתי על פליקס של "יש ילדים זיגזג", שהמוטו שלו זה "צריך תעיז". אני חושבת שזה מה שאת אומרת לי גם פה: שצריך להעז. להתבונן, להחליט, לברוח אל הפנטזיה כשצריך הפוגה או "תידלוק" (גם זה מצריך העזה: אולי מה שמפחיד יגדל אם אעצום עין לרגע?), ולחזור אל החיים. ולהעז להתנסות בבלתי-מוכר, בבלתי-ידוע, לא פחות מאשר בידוע ובמוכר.
חג שמח

טובה,
תודה רבה על האמירה הזאת.
אני תוהה פעמים רבות עם מה נולדים ילדים, ומה הוא תגובה. הרי מיד עם לידתם אנחנו יכולים לראות, על חלקם, אופי… חושבת שאפילו לפני זה. יכולה לומר שאפילו בפגיה, שם בילינו שבועות ארוכים עם שניים, אפשר היה לראות קווי אופי – של הזאטוטים שלנו, ושל האחרים. זה כל כך מרתק. אבל לגבי ציפיות – כאן אני אתך לגמרי: זה אנחנו. הורים, מורים – סביבה: כשמדברים אתי על הפער הגדול שיש אצל מחוננים בין שכל להתנהגות רגשית או חברתית אני אומרת שזה מתחיל מאיתנו – הרבה יותר קל וכיף לאתגר ילד בתרגיל בחשבון או בשאלה על החלל מאשר ב"עכשיו אתה תשחק עם חבר ותסתדרו בלי לערב אותי".
ואחרי כל זה – בהחלט, שמחות! והרבה! שיהיה פורים שמח

שרה יקרה, יום אחד – כל כך אשמח אתך. ועד אז אני צופה מהצד ומעריכה מאד את האומץ ואת הנחישות של העבודה הקשה.

נועה, חשבתי על זה עוד. חשבתי על תלמידה שלי, חסרת יכולת התארגנות, שנראית כמתוכננת-יתר: לא יכולה לשאת שינוי פתאומי, לא יכולה לשאת חוסר-ודאות. האם זו מסיכה או פיצוי? – כנראה גם וגם: מי שלא מכיר אותה לעומק יאמר שהיא מסודרת להפליא. אני אומר שהיא מבולגנת להפליא, אבל היא מצאה לעצמה דרך מעניינת לשרוד עם הקושי. לא בטוחה מה היא חושבת על עצמה בפנים, כמובן, אבל חושדת שהיא יודעת שזו התמודדות. ועכשיו, ניתן לשאול – כמו על המסיכות שתיארתי: מה גרם לזה? האם צורך שלה (יכול להיות שיש כזה, בגיל צעיר?) או התגובה לתגובה-של-הסביבה על חוסר-הארגון? ואם נניח שזה השני, מה אנחנו יכולים לעשות עם ילד כזה, שללא ספק משגע את הוריו המאורגנים – או את הוריו הלא-מאורגנים, שיכולים להשתגע מהנוקדנות שהוא פיתח?
בכל מקרה, אני מאמינה שניתן להרחיב את מינעד התגובות וההתנהגויות. אפשר להרחיב את האוטומט של התגובה. לתכנן את מה-יקרה-אם, לזמן את הכשלון הקטן, העדין, ה"בטוח", ולדבר עליו. לדבר על הכשלון שלנו, לנתח אותו, גם את ההתמודדות הטובה וגם את הלא. כל אלה נותנים עוד אפשרויות. אף אחד מהם לא באמת משנה התנהגות מעכשיו לעכשיו, אבל הם מעניקים רפרטואר רגשות ותגובות שהוא חשוב ומאפשר.

פעם, לפני שהתחלנו טיפול בשיטה דמויית-ריפוי-בעיסוק-אבל-לא-ממש, שאלנו את המטפלת כמה זמן אורך טיפול ממוצע.
אצל ילדים – זה הולך לאט, היא אמרה, בערך שנה, כי צריך ליצור אתם קשר כדי שישתפו פעולה, וצריך ללמד אותם לעשות, ולהקפיד על תרגול. אבל ברגע שתופסים אותם, אחרי, נגיד, 10 חודשים, זה רץ, ונשאר רק לעבוד על הדימוי העצמי.
ואצל מבוגרים? – אה, זה הרבה יותר מהר. בערך שנה. כי הם באים מגוייסים, ומתרגלים, וחודשיים-שלושה – וגמרנו. ואז רק עוד איזה תשעה-עשרה חודשים, לעבוד על הדימוי העצמי.
כי זו הבשורה הרעה: שהמחונן הזה, הקטן, בתוכנו, גדל עם השנים.
הבשוורה הטובה היא שגם אנחנו גדלנו. אפילו יותר.
תודה, חיה, על הפרספקטיבה.

תודה, מיכל!
קיבלתי, מפה ומשם, תגובות ש"זה לא עניין של גיל". כשכתבתי, חשבתי על הילדים שראיתי, אבל בעקבות התגובות חושבת שזה באמת (גם) משהו אחר… שמחה שאת כאן, שמחה בתגובה הזאת.

נועה,
למה שלא יהיו שתי מסיכות יחד? אחת – למה שטובים בו, ואחת – למה שלא… הן לא סותרות, להיפך, הן משלימות זו את זו, מפצות זו על זו, סוג של "הגנה מרחבית".

קרן,
תודה רבה.
מאד, מאד ממליצה על "כוחה של נחישות" של קרול דוויק. כשקראתי אותו, הגדול היה בן-עשרה, וכל כך הצטערתי שלא קראתי קודם… כי זה תהליך ארוך, לבנות תפיסה של התפתחות: תפיסה שאומרת שיכולות הן עניין גמיש, שהאדם משתנה, שכשלון אין פירושו סוף פסוק אלא תחילת חיפוש של דרך אחרת.
וזה לא רק אצל ילדים: גם כשכבר מבוגרים, התמודדות עם כשלון היא עניין מורכב. אבל התפיסה הבסיסית הזאת, שמדברת שפה אמיתית של תבנית החשיבה המתפתחת, היא מתנה שאנחנו יכולים להעניק לילדינו, ותעמוד להם כשיגדלו.

אוי, ריבי. לפני 10 שנים לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב בלוג. יש משהו בזמן שעובר, שמאפשר… למשל, מאפשר להבין מסיכות הבנה-שבדיעבד. אבל כמו שכתבת, והבהלת את עצמך – יש עתיד (אוי ואבוי. ומה *אני* כתבתי עכשיו?…)
מה שאת כותבת על ריקוד הוא מאד מעניין. האם כל אמא יודעת להגיד לבתה שלא נורא אם לא תהיה פרימה בלרינה בבולשוי? – עד שקראתי מה שכתבת לא חשבתי על הספר "המנון הקרב של אמא נמרה", מכירה? (אם לא – זה הזמן!) – מבחינתה, לא היתה אפשרות כזאת, שבתה לא תנגן בקרנגי הול. זה פשוט לא נכנס לסל האפשרויות. מצד שני, יש משהו מאד עקבי בגישה שלה: היא גם מצפה מהילדות (לנגן כל יום, לא ללכת לחברו וכיו"ב). רגע לפני שמשסים בה את הרווחה, אני אומרת – לפחות היא משדרת מסר אחד ברור: ככה מגיעים לנגן בקרנגי הול, ולכן, זה מה שתעשי.
וגם, אני לא בטוחה שכל אם יודעת להשתמש באנלוגיה הזאת, של הריקוד, לתחומים אחרים. כי באמת לא כל אחת יכולה להיות פרימה בלרינה.
מצד שני, כל אחת יכולה לאמץ לה טקטיקה ייחודית.

תודה, שגית. אני חושבת שאת ההתחלה כתבת בסוף: מהכירותנו הקצרה אני יודעת ששום דבר את לא מקבלת כמובן מאליו. שאת יודעת להתבונן ולהעריך – את הדרך, את הקושי, את ההישג.
"תעשי את הכי טוב שלך"- זו אמירה חזקה, שמאפשרת חיפוש וגילוי, כי איך אדע באמת אם עשיתי את הכי טוב שלי או שיש עוד? זוכרת את עצמי באחת השיעורים הראשונים בכיתת מחוננות – הן היו אחרי מבחן ראשון במתימטיקה, וחלקן גילו, לראשונה בחייהן, את הקושי. דברתי אתן על השריר הזה של חשיבה ומאמץ, על כך שהכי טוב שלך היום יכול להשתפר – אם תעבדי. זה לא שאין לו גבולות בכלל, זה הרי מה שמפחיד, נכון? – שנגלה את הגבולות האלה. אבל הגמישות שלהם מופלאה. ואני חושבת שאפילו עוד יותר ממה שכבר יש – הגמישות הזו ראויה להערכה, ולא מובנת מאליה.
חג שמח!

תודה, אורית. לגמרי צעד אחרי צעד. ממש כמו שמתכוננים למרתון, ואולי ממש כמו שרצים אותו?

חגית,
רואה בבירור. זה לא מעט. כי מסיכות – עניינן הוא תעתוע, ואנחנו כל כך יודעים לתעתע בעצמנו.
הפעם הראשונה בה הבנתי את מסיכת ההימנעות היתה, כמובן, על תלמידה, לא חלילה על עצמי. אבל כשהבנתי מה אני רואה, התחלתי לחפש את הגירסה האישית. לא היה לי קל להצביע עליה, להכיר, ללחוץ לה יד ולהתחיל התוכנית התנתקות.
והשאלה שלך, על דור ההמשך, היא קשה כל כך. נגעתי בה מעט בפוסט "פרפרים וכריזנטמות" כשעסקתי בהתמודדות עם האחד שהתנהגותו החברתית אחרת משלנו. אני שואלת את עצמי הרבה מתי יותר קשה לנו אתם: כשהם דומים לנו או שונים מאיתנו (ואולי כשהם דומים לחצי השני?). משחקת עם זה כבר זמן-מה, קצת חוששת לגעת.
אבל יום אחד, אני מקווה, עוד אגיע גם לשם.
תודה ששאלת.

שולי,
תודה על השיר. כל כך נגע ללבי. כל כך מדויק. תמיד מפליא איך סוגות שונות נוגעות זו בזו, ובאותו עניין, אחרת – אבל ממש כמו.

יעל,
אני יכולה ממש לשמוע אותך אומרת את המשפטים האלה…
ו"תתאמן, תשתפר" זה בדיוק מה שכן: אין כתר ואליפות בקצה הדרך – יש שיפור. והוא שווה בעצמו.
והדוגמא האישית – לפעמים נדמה לי שהיא, כשלעצמה, מפעל חיים, כזה שמרוויחים ממנו פעמיים, כי פעמים רבות גם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את כל מה שאנחנו מלמדים אותם.

תודה, טלי! שמחה שהגעת לכאן (: