ינינה,
איכשהוא התפספסה לי התגובה הזו. מזל שתגובה חדשה גרמה לי לחזור ולקרוא את הקודמות…
מעניין שכתבת על החינוך של הוריך "במקרה שלי הם צדקו". האם זה לא כך ברוב המקרים? כל פעם כשאני קוראת סיפורי סינדרלה (רמי לוי כדוגמה) אני חושבת על נדירותם; נראה לי שגם היום, עם כל האינפלציה של ההשכלה, היא משתלמת כלכלית.
וכמה מעניין הסדר בו כתבת: "מאפשרים לילדים ללכת אחרי התשוקות אבל מעבירים מסר של צורך להתפרנס". אולי בסדר הזה טמונים פערי הדורות?

נטע,
אין לך מושג כמה שמחתי לגלות את התגובה הזו דווקא בימים אלה – כשאני קוראת את הספר גמביט המלכה, וחושבת שוב על הסדרה… וגם, כמה שמחתי במשפט שהתחלת בו, על נקודת המבט. אבל אליו אחזור דווקא בסוף.
שאלת מה קורה במקרה שהילד טוב "גם וגם". שאלה דומה שאל אותי לפני שבועיים מורה במסגרת השתלמות בהוראת מחוננים בכיתה ההטרוגנית: מחוננים לא הולכים להיות מורים, הוא אמר לי, אנחנו מכוונים אותם מגיל צעיר למדעים והייטק. סיפרתי לו על בחור צעיר ומבריק שאני מכירה, שהלך ללמוד ארכיאולוגיה "כי כך אמרו לו ההורים". לכל מי שהרים גבה הוא הסביר: התייעצתי אתם אם ללמוד ארכיאולוגיה, שזה מה שמעניין אותי, או ללכת להייטק, כדי לדעת שיש לי פרנסה בטוחה. הם אמרו לי ללכת עם הלב".
כמובן, יש הורים רבים שהיו עונים אחרת, וכנראה הרבה יותר מהסוג הזה. השאלה היא איפה ה"אחרת" הזה מפסיק להיות לגיטימי והופך להיות בעיה. השתמשת במלים "כפיה בעדינות (פילית)" ונדמה לי ששירטטת בעצמך את הגבול הזה: הורים נורמלים רוצים בטובת הילד. מי יודע מהי? הילד הרוצה לרבוץ או ההורים הרוצים 8200? ומה קורה כשהרצונות מתחלפים? שאלה טובה. הלוואי וידעתי להשיב עליה תשובה גדולה, עקרונית, אבל אין לי כזאת.
וכאן אני מגיעה לנקודת המבט.
מבט של מטפלת שונה בהכרח ממבט של אנשי חינוך, ולו משום שמטפלת פוגשת את אלה המגיעים לטיפול – אוכלוסיה שהיא קטנה יותר ובעלת מאפיינים "מזוהים" יותר מאוכלוסיית ה"כולם" שפוגשים בבתי הספר. כמי שעוסקת בחינוך מחוננים אני שואלת את עצמי האם המחוננים שאני פוגשת, אלה שלומדים במסגרות מחוננים, הם אכן מדגם מייצג דיו של מחוננים; אני שואלת את אותה השאלה על הילדים שאת פוגשת בכובעך – האם הדחיפה ההורית הזו רווחת מאד, או שהיא רווחת מאד בקרב אלה המגיעים לטיפול? (ומה לגבי אלה הנזקקים לטיפול ולא מגיעים אליו?) – גם על זה אין לי תשובה, כמובן. אני חושבת שהקביעה ש"החברה ומערכת החינוך מתקשות ללוות ומתעקשות להוביל" היא קביעה שיש לה על מה להתבסס, אבל לא בטוחה שהיא התמונה השלמה, אפילו לא כשמדובר במחוננים.
ולו היית אותו ילד… האם בני שלוש-עשרה רבים באמת מסוגלים לראיה הבוגרת הזו? זו שמבינה שהישארות בפסגה היא מפעל חיים בפני עצמו? מעניין לבדוק את זה.
תודה שכתבת, נטע. הדברים שלך ליוו אותי כבר יומיים בחשיבה, ומן הסתם ימשיכו ללוות אותי עוד.

בכלל לא חשבתי על האפשרות הזו, שזה ויתור על הרובד הכתוב! זה בהחלט אפשרי. בסוף עוד אתפתה לחפש ולקרוא את הספר…

מהתרשמותי, הנושאים האלה לא פותחו מספיק. אולי יש פה אתגרים של עיבוד לטלוויזיה, ודברים עבדו טוב יותר בספר.

מיה,
מסכימה מאד עם ההקבלה שלך. אם אני לא טועה, מחוננות שאינה קוגניטיבית דומה במאפייניה למחוננות הקוגניטיבית, מבחינת ההתפתחות הא-סינכרונית והצורך באוטונומיה. ומסכימה אתך שעקרון השוויון לא רלוונטי בהקשר הזה, ושיש בלבול – מצער – בין שוויון לזהות.
וההרצאה של אמילי וופנק – נכון! שלחת! ואיזה כיף שהזכרת אותה פה.
ומעניין מה שאת כותבת, שבמקרה הזה היא מעידה דווקא על כך שיש כאלה שכן יודעים כבר בגיל מאד צעיר מהו ייעודם. ויש סיבות רבות לכך שהם נשארים שם, אבל זה שיש סיבות לא אומר שאין מחיר. מה שמחזיר אותי לשאלה הגדולה שלי: מה תפקידם של ההורים בסיפור?

כן, במחשבה שניה, אני מאמינה שיש כאן יותר מאינטואיציה אימהית, אבל בכל מקרה באמת לעולם לא נדע בוודאות.
אבל אני מאד שלמה עם הגדרת התפקיד של הורה וגם של מורה, או כל מלווה של תהליכי למידה והתפתחות כ"מעורבות פעילה". אוהבת את המונח הזה.

הממ. זה נשמע לי כמו הזמנה ל"שניים הפוך". זה יהיה נהדר, ביום שאחרי הקורונה. ואולי אף לפני. זום זה לא אותו הדבר, אבל זה יותר מכלום.

עירית,
יש בסדרה משהו מושך.
היא היתה לי איטית – זה הקשה עלי לראות – ועדיין, ראיתי אותה בשלושה ימים רצופים, במסגרת הזמן שהיה לי. כמוך, לא הנחתי לעצמי זמן של חשיבה בין פרק לפרק.

את כותבת על הדחיפה שלנו כהורים, וזה מעניין, כי זה קשור – ברור – אבל פחות עסקתי בזה בפוסט הזה (התייחסתי לזה יותר בפוסט בו תיארתי את השיחה עם אלין), כי הסדרה הזו באמת לא עוסקת בדחיפה הורית אלא במובן מסוים בהזנחה הורית שיצרה צורך נורא באהבה ובשליטה.
וכמוך, גם אני בעד גם וגם: גם לימודים וגם חברה, גם קבוצת שווים וגם החברה הרגילה. באמת מאמינה שזה מצמיח משהו שלם יותר. וכפי שלא חובבת את העיסוק האובססיבי בלמידה שלא מותירה מקום לחיי חברה כך לא מקבלת את אלה שמדברים על "קודם שיהיו מעורבים חברתית". העיסוק האינטלקטואלי איננו בונוס אלא צורך אמיתי.
תודה שכתבת!

עכשיו אני צריכה לקרוא את התשובה שלך שוב ושוב. אני לא אגיב שוב כי זה לא יגמר. מסכימה עם הפתיחה אבל המנעד קדימה משתנה עד גבול מסויים. אז משהו בקטנה – א. מעניין הסינון הדמוגרפי. לא ידעתי. חשבתי שזה משתנה רק בעקבות מלחמות. ב. מה שהוריד לי הרבה אסימונים זה ההבנה שהילדים הם סוג של השתקפות שלנו בעקבות הספר אוף גוזל״ (כן ב-א׳) של עלי כץ אם אני לא טועה. ג. מאד מעניינת אותי דעתך על הקשר בין ״אוכלוסיות מוחלשות״ ״בתים לא מתפקדים״ ומחוננים – סוג של נושא פוסט בפני עצמו. ד. הצחקת אותי עם העובדה שהתשובה מלאה.

שירה,
הרבה רכיבי זהות יש לנו. והם הולכים ומתרבים עם השנים, והפאזל שלהם הולך ומתהווה מחדש.
ומחלה בהחלט יכולה להיות זהות. ויכולה להיות חלק ממנה. ואני מסכימה אתך: ככל שהיא מעובדת, כך קטן משקלה היחסי (גם אם הוא דומיננטי בהתנהלות היומיומית, וגם אם יש לו השלכות משמעותיות על העתיד).
כשקראתי מה שכתבת חשבתי על "לכל איש יש שם, של זלדה. כולם מהויות, וכום – אנחנו. כשתלמידות שלי היו מתלוננות על דרישות שונות של מורים שונים הייתי שואלת אותן: אתן יודעות מה ומתי לבקש מאבא ומתי כדאי לגשת לאמא? – זה כי בני האדם שונים, ואתן יודעות לכוון את צעדיכן בהתאם. וכך גם הזהות. הגמישות הזו של החצנת זהות כזו או אחרת היא, בעיני, חלק חשוב בהתבגרות. כשיש אותה, ממילא העיסוק בכל אחד מהרכיבים מוצא את המקום המתאים לו, או לפחות לא משתלט באופן בלעדי.

אורית,
אני קוראת – ורואה איך אנחנו מהדהדות זו לזו את ההתלבטות בין שני הקצוות, זה הדוחף וזה המניח.
ואינטואיציה אמהית. היא עניין בפני עצמו.
לפעמים אני מאד מאמינה בה, ולפעמים אני לא. ממש כפי שלפעמים אני מאד מאמינה באינטואיציות של ילדים ולפעמים לא. ומביטה לאחור באינטואיציות שלי כילדה, כנערה: היו גם וגם.
ולעולם לא נדע בוודאות. תמיד יתכן שבחירה אחרת היתה גורמת משהו אחר. אבל עצם ההגדרה של התפקיד כמעורבות פעילה ממקם אותנו, בעיני, באיזור הנכון שבין שני קצוות המטוטלת.

מינה,
קראתי, וקראתי שוב, ושוב. כי כל פעם עלו בי מחשבות אחרות.
בהתחלה חשבתי: את כותבת את ההבדל בין התפישה המודרנית (שלי) לפוסט מודרנית (שלך). כי בגיל 53 אפשר לראות רחוק יותר מאשר בגיל 13. לא תשכנעי אותי שלא. יש מי שמסתכל ויש מי שלא – בזה אני מסכימה אתך; אבל העין, ככל שהיא מתבגרת, לומדת לראות עוד סדקים ומקומות נסתרים, ויש לה גם יכולת להסתכל אחורה. זו באמת יכולת שבאה רק עם הגיל.
מצד שני, אין לי כוונה להחזיר את תפישת "המבוגרים צודקים תמיד". הם לא.
מצד שלישי, יש הגיון מסוים בהתייחסות לקטינים כאל כאלה. כשלמדתי דמוגרפיה, אי-אז, דובר על כך שנולדים יותר בנים מאשר בנות, אבל יש שתי תקופות בהן בנים מתים יותר מבנותף הגילאים הצעירים (עד שנה או עד חמש, תלוי במקום ובתקופה) וגיל ההתבגרות עד שלביה המאוחרים. כי בגיל הזה פחות רואים סיכונים. פחות מוכנים להתחשב בהם ולדבר עליהם. יש בזה הרבה קסם, יש בזה הרבה טוב – יש תעוזה שאין למבוגרים, יש שעטה לקראת חזון – וכגודל הנסיקה גודל ההתרסקות.
וכן, כנראה שאת צודקת, שיש פה שאלה גדולה של גבולות. איפה שהוא בין המטוטלת של שניים-שלושה דורות אחורה (המבוגרים כיודעי כל) לזו של היום (הילד יודע מה טוב לו) צריכך להיות איזור בטוח. אבל זה קל להגיד, וקשה יותר לזהות, ובעיקר קשה לדעת מתי צריך לשהות בו ומתי באחד הקצוות.
ועוד דבר אמרת: שלא הכל אנחנו אומרים. שכשהילדים רואים מה אנחנו עושים זה חזק לא פחות מכל דיבור. וזה נכון, אבל זה לפוסט אחר.
(וראיתי את Hillbilly Elegy בעקבות מה שכתבת. אומר זאת כך: לא השתגעתי על הסרט, אבל הוא מציב תהיות. בעיקר לגבי יכולתם התיפקודית של אלה שלא גדלו בבית מתפקד. למעשה, אני חושבת שהוא מציב דרישות. המונח "אוכלוסיות מוחלשות" ממש לא מתקבל על דעתו, ובמובן זה – גם הוא, כמוני, אינו פוסט-מודרני).
תודה שכתבת. זו בהחלט היתה נחשבת תשובה מלאה, אפילו במבחנים שלי (-: כל כך שמחה בתגובה הזו!
שבוע טוב, וחורף טוב, ובריא

זה מרשים מאוד לראות את זה קורה. הילד שחלם להיות חייל קרבי לא הסכים לפתוח את הנושא במשך שנתיים ורק לאחרונה הוא חושב על אופציות נוספות. המחשבה שלו עדיין לא מתייחסת לרכיב המחונן אצלו כרכיב מכריע: אולי אהיה עתודאי, אולי אהיה טכנאי מטוסים… יום אחד גם זה יקרה ואני אדע שהפאזל של הזהות שלו נהיה שלם יותר ומורכב יותר.

ועוד פלא הוא לראות שהוא יודע לשייך חלקים בזהות שלו כקשורים למקומות, לזמנים או לאנשים מסויימים. מבין שפה כדאי להיות 'המחונן', פה כדאי להיות 'העוזר', פה כדאי להיות 'השובב', פה כדאי להיות 'היצירתי' ועוד.

כך שמעבר לדיבור על בחירת משלח היד, אני מאמינה מאוד בדיבור על הזהות. עם זהות שלמה – שאלת העיסוק נעשית שולית.

ענבל,
אולי זה סימן ההיכר של סדרה טובה: שהיא נוגעת במקומות שונים, מעלה כאבים ישנים ותהיות חדשות, ולהיפך…?
אני מסכימה אתך ששאלת האיזון תלויה בהמון גורמים ומשתנה עם הזמן. מעטים המקרים בהם ברור לכל אחד שיש או אין איזון. הקושי הוא באותם מקרים בהם זה לא מספיק ברור. במקומות בהם יש סיבה טובה לטפח את הדבר האחד והיחיד…
ומה שכתבת על ילדיך מעורר אותי לחשוב; הרי יש ילדים שאין משהו שתופס אותם בטוטאליות. הם עושים דברים שונים, מתנסים במגוון, מרחיבים יריעה. בעצם, יש גם מבוגרים כאלה… אבל פחות. כלומר, מתישהוא מתחדדים תחומי העניין. האם יש גיל שבו, אם לא תפס אותך משהו, זו בעיה? – גם זו שאלה, היפוכה של שאלת הדבר-האחד-שאין-בלתו.

מעין,
הנושאים לא פותחו מספיק במהלך הסדרה. ואולי כן? אנ מרגישה שהם מנגנים לכל אורכה, לפעמים בקול, לפעמים בשקט.
כי על מה הסדרה הזו, בעצם, אם לא על השאלות הגדולות הללו?
(אגב, כך התחלתי את הפוסט. אחר כך הבנתי שזו שאלה משנית, ובטח אכתוב עוד פוסט, של הערות השוליים…)

שימי לב, ריבי, למה שאת אומרת: התחביב היה זהות, אבל לא זהות יחידה. הן רקדו – וגם, וגם, וגם.
אני חושבת שתחביבים הם בהחלט חלק מזהות, וזה בריא – כשהם עדיין תחביבים! האם נראשו להן מספיק אבנים קטנות לסדר מסביב לאבן הגדולה? – חושבת שכן.
ואת מעלה עוד נקודה: הסביבה דוחקת את המחוננים לפינה שבה יש רק דבר אחד, שהם טובים בו. זו מלכודת דבש לא פשוטה. וכן, זה לא רק הורים אלא גם דמויות בוגרות אחרות.
ועכשיו, כפי שציינת, נשאר לך רק לצפות…

תודה אביטל.
האבסולוטיות שבבחירות. היא כל כך מפתה: היא מאפשרת, כאילו, לדלג על חלקים קשים בעתיד. זוכרת כיתה שלי שבה התחתנה אחת הבנות בתחילת י"ב. היתה הרגשה של "היא פתרה לעצמה את כל ההתלבטויות של אחרי תיכון". כמובן, זה לא עובד. זה רק נראה כך, מגובה ההתבגרות….

תודה, רבקה יקרה!
את מעלה פה משהו כל כך חשוב – לא תמיד נותנים לנו מתבגרים לעצור אותם… ויש הרבה אמת בדברייך, שאנחנו לומדים מהטעויות של עצמנו יותר משנלמד מטעויותיהם של אחרים. נדמה לי שיגאל לב כתב פעם על הגיל שבו הצעירים מוכרחים להתיישב על ספסל שעליו כתובת "זהירות, צבע טרי!" רק כדי לבדוק אם הצבע באמת יורד.
ועדיין, יש נקודה – לא תמיד גלויה לעין – שבה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד. כשהם קטנים זה השלב שבו הם רצים לכביש, קופצים לתוך מדורה או מנסים לחנוק את אחיהם הקטן. כשהם גדלים, זה יכול להיות השלב בו ההתנהגות שלהם מסוכנת להם – באותו רגע או לעתיד לבוא – בדרכים אחרות, סמויות יותר. עליה אני חושבת. וזו דילמה תמידית כהורים וכאנשי חינוך: האם הגענו אל הנקודה הזו, או שעוד לא?

ינינה,
"העבודה שלך זה ללמוד" – זה משט שגם אני שמעתי אותו, ואני ממש לא פוסלת אותו. את מדברת על מורכבות: על הצורך בפרנסה שלא סותר עיסוק בתשוקות – בסופו של דבר אני מאמינה באיזון כזה או אחר. ואת מדברת על הרחבת אופקים וכשרונות – לא על צמצומם! כמובן, מי שאוהב את עבודתו – זו מתנה גדולה.
ולגבי הסוף, את צודקת. תודה. הייתי כל כך בחוויית האובססיה האפשרית של מחוננים שלא חשבתי על זה שבעצם, השאלות האלה עומדות בפני הורים רבים, והתפקידים ההוריים אינם שונים (מה שעשוי להשתנות זו עוצמתה של הסיטואציה).

תודה איה. שמחה ממש שהגעת וקראת.
ואני רואה הדים לדעתך בנושא תפקידם של ההורים בפוסטים שאת כותבת, בעניין כלכלת משפחה – וכן, חושבת שאנחנו חולקות דעה משותפת…

הי רחל, באמת תהיתי מאיזו זווית תכתבי על הסדרה.
צפיתי בסדרה והפוסט הזה מרתק ממש עם ובלי קשר אליה. את מדברת על גבולות דקים בין הורים לילדים לתחומי העניין שלהם. איפה האיזון זו באמת שאלה מעניינת, ואני בטוחה שהתשובה תלויה בהמון גורמים. היא בטח גם יכולה להשתנות במהלך הזמן.
האמת, הייתי שמחה אם הילדים שלי היו נתפסים למשהו בצורה שתכבוש אותם (חוץ מיוטיוב ונטפליקס). אולי זה עוד יקרה.