שולי, אני מבינה את האמביוולנטיות, ובכל זאת מקשה: מחוננים שזקוקים למענה הם כאחוז עד שניים באוכלוסיה. ברוב המקרים הם יחידים בכתה. איך יקבלו מענה מלא בתוך החברה שהם כל כך שונים בה?
כיתת מופ"ת איננה, ולא מיועדת להיות, גרסה עדכנית של כיתת מחוננים. היא בדיוק מה שכתבת – כתה מדעית! אין בה התייחסות למאפיינים של מחוננות (התפתחות א-סינכרונית, עוררות יתר, צורך באוטונומיה). במובנים מסוימים היא אפילו עושה ההיפך – שמה דגש רב על התירגול, גם במקום בו הוא לא צורת הלמידה המותאמת למחוננים. ועוד לא אמרתי מלה על מקצועות שאינם מדעיים ומקומם בכתה כזאת. כן, יש ילדים מחוננים לא מעטים בכיתת מופ"ת, זה אפילו הגיוני, אבל לא נכון לצמצם את עולמם של ילדים מחוננים לכדי מתימטיקה ופיזיקה בלבד.
לגבי התחזקות בכישורים – היה לי דיון על זה עם גלית שול, שכתבה בבלוג שלה על כך שצריך לחזק את מה שחזקים בו. אני תמיד בהתלבטות. אני רוצה לחזק את מה שחלש, וגם את מה שחזק. לא מוכנה שילד בן 10 יגיד לי "זה לא בשבילי", ולא משנה מהו ה"זה" הזה. אני אומרת: תתנסה, תבדוק, תתאמץ – אחר כך תחליט אם לוותר (אם זה אפשרי). הייתי מאד רוצה שכל ילד, ממש כל ילד, יחווה קורס תיאטרון אחד במהלך חייו. גם ילדים כמוני, שתיאטרון זה ממש לא הם. ובמוזיקה (כנ"ל), ועוד ועוד. קורס, או שניים, וזהו. בלי להתמחות, אבל בהחלט עם לפתח את החלקים שפחות. להכיר אותם. איך נדע מה החוזקות שלנו, אם לא התנסינו בכל כך הרבה אפשרויות?

ריבי,
נתחיל מזה שברור שהפעם התגובה נקלטה רק משום שגיבית, נכון? מרפי עובד שעות נוספות!
אני מתמלאת הערכה בכל פעם שאני שומעת על מישהי שעשתה שינוי, במודע. זה כל כך קשה, לעזוב את הדמות שלנו כפי שקיבלנו ובנינו לעצמנו, ולהחליט – ולהצליח – להיות אחרים!
אני מבינה ומזדהה עם האמירה שלך, שעדיף שהמורים ידעו ויתעניינו. בוודאי כשמדובר בילד שסובל ממה שהוא (ויש כאלה שסובלים מהיותם פרפרים. קשה לכריזנטמות להבין את זה, אבל גם כאלה כבר פגשתי). ברור שלא כיוונתי לחוסר מודעות או לחוסר עניין; כיוונתי למצב שבו למבוגרים ברור מה צריך להיות, כי יש דגם של ילד רצוי, אפילו "נכון", וקשה להם עם ילד שהוא זיגזג.
תודה שאת קוראת. תודה שאת חוזרת לספר. לא מובן לי מאליו, ומרגש בכל פעם מחדש.

יעל,
קראתי פעם, ופעמיים, ושלוש. בכל פעם מחדש הרגשתי את הדרך שעברת, שכל כך מוכרת לי. זוכרת מתי הבנתי שילדי באמת לא נהנים בלונה-פארק, והיציאה עם "כולם" – הקיטנה, השבט – איננה חובה קדושה, ואפילו לא מכשיר הכרחי לניידות חברתית…
מעריכה מאד את היכולת שלך ליישם את הטיפ בסדנה: האמת היא שזה טיפ מועיל ביותר, בדיוק למי שחושש קצת להיתקע עם מישהו שלא יהיה לו נוח איתו (כי אם לא אבחר לבד, מי יודע מי יתגלגל אלי?…) אבל לאמץ טיפ שהוא מנוגד לאופי, רק משום שמבינים שהוא נכון ויעבוד בסיטואציה מסוימת – זה מעשה שמצריך שליטה עצמית, ולא מובן-מאליו בכלל.
מתרגשת ומודה על ששיתפת אותי כך.

תודה, טלי. שמחה כל כך שאת מרגישה שזה רלוונטי.

שרה יקרה,
ווא. אילו שאלות.
אף פעם לא הייתי טיפוס של מתכונים. אפילו בבישול אני לא (מנסה לנסות כל מתכון במדויק בפעם הראשונה שאני מכינה, בד"כ נכשלת גם שם).
ואחרי זה, רוצה להציע שני דברים:
הראשון – צריך לזמן התנסויות. לחשוף אליהן גם אם זה באופן מלאכותי. ולהיות שם כמובן כדי לחבק, אבל לא כדי למנוע את ההתנסות.
והשני – כמו בהוראה, למן התנסויות שמצריכות מאמץ אבל הן בטווח-הגעה של היד. כאלה שאפשר להניח שניתן יהיה להתמודד איתן במידה מסוימת, לפחות, של הצלחה. לא לדחוף להתנסות שהיא בוודאות מעבר לכוחותיו של ילד. לא להכריח כריזנטמה לצאת למחנה-קיץ עם חבורת פרפרים סוערת, לא להושיב את הפרפר בכח בכיתת כריזנטמות (ממש כפי שלא היינו מושיבים בכח ילד חלש במתימטיקה בקבוצת חמש היחידות, כי מתימטיקה זה ממש, ממש חשוב).

תודה, אביטל. שאת פה, שאת משתפת, שאת נותנת לילדים את המקום והזמן המתאימים לעבור תהליך.
אחד החלקים המרתקים, הכואבים, שאני מרגישה בהורות הוא הישיבה מן הצד כשהילדים עוברים התמודדות דומה לשלי. קשה כי כואב פעמיים: הכאב שלהם כואב לי כאם, והכאב שלי חוזר ומציף. קשה כי כל כך מתחשק לנער אותם ולומר להם: הייתי שם, בדיוק שם, ואני יודעת איך ומה צריך לעשות כדי שלא יכאב! – אבל זה לא בדיוק, כמובן, ואני לא באמת יודעת, ולא נמצאת שם כל הזמן לסייע, וגם מאמינה באמת שהכאב (כשהוא במידה נכונה) מצמיח ומלמד יותר מהנסיון שלי. ועדיין, עם כל התובנה הבוגרת הזאת, כואב לעמוד מנגד. אבל מרתק, לראות איך ומה יעשו הם עם ההתמודדות הזאת, לאן יצמחו, דומים לנו ושונים מאיתנו.

תודה, ליען יקרה (-:

תודה, יפעת יקרה (-: