יפעת, כל כך שמחה שקראת ושהגבת – והזכרת לי נשכחות, כי הפוסט הזה באמת נכתב מזמן, אבל כשאני מסתכלת בזוית העין על הרקמה הבלתי גמורה שבשקית אני מבינה שכמו שכתבת, הוא אכן נצחי.
והעלית נקודה שבאמת לא חשבתי עליה כשכתבתי: שלפעמים דווקא לתהליך יש קסם משלו, והסיום הוא זה שיעצור. שלפעמים הסוף הוא לפעמים הבשורה הרעה. וואו.
ואתך, וגם לך, מאחלת את האושר והסיפוק שבסוף הטוב… תודה!

שולי, שמחה שהגעת, ושמחה שאהבת, ועוד יותר – ששיתפת.
את מדברת על בחירה מודעת מגיל צעיר, בחירה שלוקחת בחשבון את מחיר ההצטיינות. אני חושבת שזה מחיר שרבים לא חושבים שהוא קיים – כי מה יכול להיות "מחיר" של הצטיינות? או שחושבים שהוא "צרות של עשירים", ושוכחים שגם צרות של עשירים כואבות להם…
ועוד יותר אני שמחה שהגבת, משום שקראתי את הפוסט שלך, "גובה החלום", כשפורסם בקבוצת הבלוגינג, ותכננתי להגיב ולומר שממש מתכתב עם הפוסט שלי – וטרם הספקתי, והנה את כאן.
תודה ללאה כהן, ששלחה אותך אלי, ותודה לך, שנענית ובאת!

לאה יקירתי,
לפתע גיליתי, שלא סיימתי להגיב על התגובות. (נסיבות מקלות, התארגנויות שמחות וזה, ובכל זאת, מצאת מקום חרפתי).
הדבר הטוב הוא כמובן שחזרתי וקראתי מה שכתבת.
כתבת על הפחד. זה באמת מעניין, כי במקרים של אי-סיום מסיבות של עצלנות, או היעדר צורך, יכול הפחד להוות תמריץ. אבל אם אני מפחדת לאכזב (את עצמי, את הסביבה) בכך שלא אקבל 100 – יש פה "תחרות פחדים" של ממש.
ונחמד לדעת שגם מסיימים כפייתיים ("התחלתי ולכן אסיים", כאלה) מסוגלים לומר לעצמם: הפעם לא. כי יש סיבה טובה מספיק. את מאלה שגומרים כל ספר רק כי התחילו? (אני לא, שמא לא היה ברור).
וגם אני שמעתי על הקרציה מפולניה, ואהבתי את ההברקה: אין ספק שזה רעיון מיוחד לעסק…

בסוף זה קרה גם לי, אם כי זו היתה החלטה מודעת (יאללה יאללה): עשיתי קורס הסבה משפת תכנות אחת לאחרת. הקורס ארך כמעט שנה, ובתחילתו הזהיר אותנו המרצה שרבים אינם מגישים את הפרויקט בסוף ואינם זוכים לתעודה, וכך 10 חודשי לימודים למעשה אינם מקבלים הכרה כלשהי. מיד אמרתי לעצמי שלא יהא חלקי עמהם – אני אהיה מהמעטים שכן מגישים פרויקט!
א-ב-ל, בחסדי שמים, לקראת סוף הקורס מצאתי עבודה בשפת התכנות שלמדתי בקורס. בהתחלה עוד ניסיתי לעבוד על הפרויקט בבית, אבל מהר מאוד גיליתי שהשילוב של קורס, עבודה, משפחה ופרויקט – לא עובד. החלטתי שמאחר שמטרת הקורס היתה למצוא עבודה בתחום ולאו דווקא תעודה – הרי בקו"ח, ניסיון בתחום שווה פי אלף מתעודה על קורס – אני מצטרפת בששון ובשמחה לבלתי מגישים שיהיו למשל ולשנינה לדורות הבאים של לומדי הקורס 🙂 .

ולשאלתה של מישהי פה על פתרון: אמנם אני לא מכירה אישית, אבל שמעתי על הקרציה מפולניה. זאת אחת שמשלמים לה כדי שתנדנד. אני לא יודעת איך היא מתמודדת עם שלל הסיבות שנתנו פה לאי השלמת דברים (פרפקציוניזם, חשש להיכשל), אבל אולי אפשר לנסות.
https://www.kartzia.com

תודה, הדס!
ובטוחה שאת פוגשת את הסימפוניות האלה גם במסגרת העבודה… ואולי את מכירה עוד סיבות לאי-הסיום הזה.
בעניין ההאבבלוגינג – נרשמתי לפרלמנט הבוקר (מתנה לעצמי, אני תמיד חייבת ללמוד משהו, "בשביל הנשמה", ונראה לי שזה משהו שווה ביותר!) אבל אם אראה שמתאים לי יום עבודה – אכתוב לך בשמחה!
שנה טובה (:

גמר חתימה טובה.

תודה, טלי!
את כותבת: "יש לי עוד דרך לעשות" – זה מה שהופך אותנו בני אדם, אני חושבת: שיש לנו דרך לעשות, שאנחנו יודעים ורואים אותה, ועושים אותה, ובודקים מדי פעם איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, ומה הדרך להמשך…
לא התכוונתי לזה כשפרסמתי את הפוסט דווקא בעיתוי הזה, אבל כמו שכתבתי פה בתגובות אחרות – אני מגלה שהכל מתחבר לי למחשבות של היום, שנה חדשה, ערב יום כיפור.
שתהיה לך שנה טובה, שנה של דרך-צלחה!

שרה,
הלוואי והיו לי ממש רעיונות לפתרונות.
כמו שכתבתי לריבי – יש אנשים, כמונו, שזה-זה מפעל-חייהם, ללמוד מה לקחת ומה לא, מה ואיך לסיים ומה לא נורא שנשמט בדרך.
והתייחסתי בתגובות למרדכי ולמיכל על שני המעכבים שלא כתבתי עליהם בפוסט, והם הוסיפו: הצורך להשתמש בכל מה שלמדתי, והקושי לשחרר.
וכאן אני רוצה להוסיף משהו שחשבתי בעקבות תגובה אחרת שקיבלתי על הפוסט.
מישהי כתבה לי, שאני עוטפת את העצלנות / דחיינות בעטיפה מחמיאה של "למדתי, אז למה לכתוב?". ובכן, העטיפה לא מחמיאה, אבל היא גם לא עטיפה, אלא מהות.
נראה לי שיש שני תהליכים בתוך הלמידה והסיום, וכשאני שואלת את עצמי מתי קל לי לגמור דברים – כי כמובן, לצד כל הדברים שלא סיימנו יש את אלה שכן, וחייבים לזכור אותם לא פחות מאשר את הלא – מה שמקל עלי זה כשאני מבדילה בין התהליכים השונים: כשאני יודעת שיש לי שתי מטלות. אחת היא ללמוד, והשניה היא לקבל את התגמול שבא בעקבות הלמידה (תואר, גמול השתלמות, תעודה, העלאה בשכר, אפשרות לתעסוקה, קורס מתקדם, נסיון – לא משנה מה). לפעמים אני לומדת בשביל שתיהן, לפעמים בשביל אחת מהן (לא תמיד אותה אחת), אבל אני יודעת בשביל מה אני לומדת, ולפחות עלי זה מקל את ההחלטה אם לסיים או לא.
שתהיה לך שנה טובה, טובה מקודמתה, טובה באמת.
שנה של סיומים והשלמה – השלמה של מה שכן, השלמה עם מה שלא.

מיכל,
שמחה כל כך שאהבת, וקצת מתחבר לי למה שכתבת על ריצה למרחקים קצרים או ארוכים (הפוסט עצמו עוד מחכה לי, רק ראיתי את הכותרת – אייריש קרים – והרגשתי ניחוח מזמין!),
ותודה שאת מעלה עוד עניין: שקשה לשחרר.
מאד מזדהה. חושבת שמזל שהריונות נגמרים בלי לשאול אותנו אם כבר מתאים לנו לשחרר (כותבת בתור מי שמעולם לא סיימה חודש תשיעי…), וזוכרת את הרגע הזה במחקר של התואר השני שבו אמר לי המנחה: "הגיע הזמן להפסיק לחקור ולהתחיל לכתוב" – וזה לא היה פשוט, ואז, אחרי טיוטה חמישית או ששית באה ההודעה: "זהו, גמרת. אפשר לכרוך" – והיה קשה.
ורואה את זה מסביבי, עם אנשים יקרים לי, שתמיד יש להם רק עוד משהו לקרוא לפני שיגישו, ורק עוד רעיון לבדוק – וכמו שכתבת, זה משהו רגשי, והפרידה קשה.
תודה מיכל,
שתהיה לך שנה טובה, שנה שרואה-עולם 🙂

ריבי,
מה שכתבת – זו תמונת-מראה מעניינת: בעצם את אומרת – הצורך לסיים גם אם אין צורך, דומה לאי-הסיום כשיש צורך. ואני חושבת בעקבות דבריך: היכולת לדעת מתי כן ומתי לא, ולעמוד בידיעה הזו, ולדעת מראש להתחיל מה שצריך ולסיים אותו, ולדעת מתי לוותר מראש ומתי לוותר באמצע הדרך – הם מפעל-חיים, וכמו בכל ההתנהלות שלנו, אם אנחנו עובדים על זה – אנחנו מקבלים גרסאות משופרות של עצמנו.
תודה.
מאד מתחבר לי לשאר מחשבות של ערב יום הכיפורים.
שתהיה לך שנה טובה!

מרדכי,
אתה מעלה שתי נקודות במשפט אחד – פרפקציוניזם, שהזכרתי, ועוד משהו שלא דיברתי עליו – הצורך לעשות שימוש בכל מה שלמדת… והוא צורך אנושי לגמרי: כל כך הרבה עבדת ולמדת – מה, לא תשתמש? – זה קצת מתכתב לי עם משהו לא-קשור לכאורה – דיון אינסופי בקבוצות שאני חברה בהן, בעקבות גל סרטונים ויראליים שעניינם "בשביל מה צריך את ביה"ס" – אנחנו רואים למידה כמועילה רק אם יש בה תועלת מיידית וברורה, ופעמים רבות שוכחים את הדרך אליה. וכך זה כשכותבים עבודה: אני זוכרת את עצמי מחפשת איפה לדחוף לעבודה רפרנסים למאמרים שקראתי, ולא באמת שייכים, אבל היו חשובים לי כרקע, ולא אכחיש – גם חשוב היה לי שיצטברו לספירה הביבליוגרפית (-:.
והחידוש – הוא אתגר בפני עצמו, ולא תמיד הוא פשוט, ובוודאי שלא תמיד הוא גדול. והוא אתגר – כמו הכתיבה המסודרת, שכמו שאמרת – דורשת תירגול, ואין מנוס ממנו, והדרך לתרגל היא כמובן – לכתוב עוד עבודות, ולהבין את הערות המנחים…
ולגבי המחירים – אכן כך. וזו החוכמה, כמובן: לדעת לזהות מתי כדאי לעבוד ביחד, ועם מי; מתי הצר שווה בנזק המלך.
גמר חתימה טובה!

ולפעמים הבעייה מתחילה כבר בגישה לעבודה – שכדי להיות בטוח שאני כותב טוב אני קורא המון. ואז כבר פתאום החומר כבר קצת מתערבב, כי המאמרים השונים והמחקרים השונים לא תמיד מתכתבים ולעיתים עוסקים בנקודות שונות.
ולצד אלה יש קושי גם בלכתוב. לדעת חומר מצוין לא תמיד מאפשר לכתוב אותו כך שאחר יבין אותו, ובשפה ובניסוח מספקים. זה דורש מיומנות ותרגול בכתיבת עבודות.

לפעמים אני מוצא שלכתוב עם חבר זה קל יותר, כי הוא פחות סובל מהעכבות שלי בתחום הפרפקטציוניזם, וכי כשמדברים על מה יש בעבודה היא פתאום כן נשמעת סבירה. אבל לכך יש מחירים אחרים, של חיכוכים ואי הסכמות, ושל עבודה כפולה (החבר כתב ואז צריך לעבור על זה ולכתוב מחדש אם זה לא מוצא חן)
גמר חתימה טובה!