עדי,
תודה! שמחה שאת פה (-:
כן, זו בחירה מאד מאד מורכבת. מי שחושבת שהיא שווה את מחירה צריך להיות מוכן לשלם הרבה מאד. סביר להניח שזו הסיבה שרק מקומות מעטים ילכו על זה, וכל עוד ההחלטה (כן או לא) היא מתוך הבנה של כל המשמעויות – זה בסדר גמור.

וואו, עזי, שני תנאים חשובים ומעניינים.
8 – לגבי הורים, אני לא יודעת מה זה "בצורה ישירה". ברור לי שיהיו הורים שמעורבים-מדי וכאלה שאינם מעורבים בכלל. מעורבות הורים… מילה טעונה, נושא לדיון בפני עצמו. אבל נכון וחשוב.
9 – אתה כל כך צודק. במובן הזה אני בוגרת נאמנה של הדרכה ב"אמירים", תכנית המצטיינים בבתי הספר, שפותחת בפני תלמידים 4 תחומי דעת – ורק באחד מהם הוא מעמיק, אבל השאר הם חלק אינטגרלי מהלמידה, והרעיון שתלמיד בכתה ד או ה אומר ש"מוזיקה זה לא בשבילי" (או כל תחום אחר, כמובן) פשוט לא מקובל עלינו – זה רעיון שאני מזדהה איתו מאד: אי אפשר לדעת מה בשבילי, אם לא התנסיתי. הייתי רוצה, כמוך, שיהיו אשכולות וסגנונות שהם חובה, ושרק אחריהם ניתן לבחור.
לגבי בחירת תלמידים ע"י מורים, כתבתי פה בתגובה לקרן – חושבת שזה ניסוי מחשבתי חשוב ומעניין, לא חושבת שהייתי רוצה שיתרחש במציאות…

מרדכי,
לקח לי זמן לחזור ולענות, הייתי עסוקה בחתונה, אבל גם אתה (צירוף מקרים, הא?) אז אני לא דואגת שחשבת ששכחתי (-:
שאלת על נגעת-נסעת – זה באמת לא חייב להיות שנה שלמה, גם סמסטר הוא זמן ארוך מספיק, בוודאי בחיי ילד. אבל אני פחות מתחברת לשלב השינויים שהגיוני באוניברסיטה כי הוא מייעל את המערכת אבל הוא פחות חינוכי, ובמערכת החינוך יש גם פן כזה. כשהייתי מחנכת במב"ר נכנסו לחיינו מועדי ב' של הבגרויות. זה בא להקל על התלמידים ולתת להם הזדמנות נוספת, רק טוב יצמח מזה, לא? – זהו, שלא. כי כשיש הזדמנות כל כך קרובה לשנות, אז למה לא להגיד שאני נבחנת ולבטל ברגע האחרון כי בעצם לא? – הדחיה הופכת את האחריות למשהו הרבה יותר גמיש מזה שהיינו רוצים לחנך אליו. אז נגעת-נסעת – לא לכל החיים, אבל למספיק זמן, שתחשוב באמת מה מתאים לך.
מרחבי לימוד כמו שאתה מתאר, וכמו שכתבה מרים, הם בדיוק הדבר הטוב שצריך להיות. הם מצליחים, כמו שכתבתם, כי הבחירה היא "אמיתית". בסוף יש לזה השלכה על מורים, כי למורים יש אופי וסגנון, אבל גם זה יכול להיות אתגר מעניין למורה, לצאת מאיזור הנוחות ולהחליף את הסגנון הטבעי לו (כמובן, זה חזון אחרית-הימים, שיש למורה מספיק זמן וחירות להתנסות בדברים חדשים).

תודה, אנג'לה!

קרן יקרה,
תודה על השיתוף.
התכתבנו בחוץ, והייתי עסוקה בחתונה – ולקח זמן רב עד שחזרתי לפה, לחשוב שוב על הדברים…
כן, בחירה יכולה לחזק אחריות של שני הצדדים. ככל שאני חושבת על זה יותר, זה נראה לי יופי של תרגיל למורים: את מי היית, או לא היית, בוחר להכניס לכתה? – מה זה אומר על ההוראה שלך, על החינוך שלך, על הדרך בה אתה תופס את תפקידך כמורה? – ובחזרה למציאות: גם התלמיד שלא בחרת נמצא שם. מה עושים איתו?
כמובן, זה גרם לי לחשוב על תלמידות שפספסתי עם השנים, ועל אלה שדוווקא בחרתי להתמודד באינטנסיביות עם האתגר שהציבו בפני. כמו כל מראה, גם זו מראה חשובה, וכזו שמראה את כל הצדדים, היפים יותר ופחות.

תודה, שגית יקרה,
גם לי יש רגעי פסימיות – כי זו מערכת גדולה וקשה לתזוזה. כמו שכתבתי, לא בטוחה שדווקא בחירת מורים זה המקום להתחיל איתו, אבל ככלל – זו מערכת שאין בה מספיק אוטונומיה לאף אחד מהשותפים בה, והריכוזיות שלה מקשה על כולם.
אבל כשאני בשטח, אני רואה חשיבה. אני מאמינה מאד ב bottom-up, מה שמחזיר לי את האופטימיות. הבעיה היא כמובן שזה עניין של זמן, ושל מזל, האם במקום שאת נתקלת במערכת היא זזה ומתחדשת או מאובנת וקופאת על שמריה.

בגדול מסכים איתך עם עוד כמה בתנאי….
8) שההורים לא יהיו מעורבים בבחירה בצורה ישירה.
9) בד"כ מורה אינו מנותק מהדיסיפלינה \ תחום התמחות שבו הוא מנחה. עצם בחירת הורה תגרור בחירה בתחומים ספציפיים ( מזכיר קצת דמוקרטי ) ובכך תמנע את ההחשפות לתחומי ידע שילדים לא מכירים עדיין ולא יודעים אם הם יכולים להימשך אליהם אם לאו. ובכך במקום לפתוח את האופקים נתן אופציה לצמצמם אותם.
* תהייה: האם לתת גם למורה לבחור את התלמידים ? שהבחירה תהיה דו צדדית ? האם זה ישפיע על בחירת התלמיד ? על גודל הכיתה ?

ניסוי מעניין.

בקיצור בחירה יכולה לחזק אחריות של שני הצדדים על הלמידה.

מרים,
למדת בבית ספר מצוין, אבל את זה הלא ידעתי עוד קודם (:
על בחירה כזאת בדיוק אני חולמת, כשאני חושבת שכדאי. בחירה שאיננה פרסונלית אלא קשורה לאופי הלמידה.
יאמרו לך מורים – בסוף, התלמידים בוחרים את המורה שמפרגן, שנותן ציונים טובים. אני חושבת שזה נכון רק בחלקו, ושבחירה כמו שאת מתארת, שקיימת במקומות (לא רבים) נוספים, מאפשרת לתלמידים ללמוד יותר, והם עושים זאת.
תודה שסיפרת. כל מקום שבו יש רעיון כזה של בחירה טובה, שמצליח, הוא השראה לחינוך.

ריבי יקרה,
עוד לא ממש פרסמתי את הפוסט, ואת מגיבה… אין עליך (-:
השאלה היא מה קורה כשדבר כזה נעשה. התייחסתי להחלטה של בי"ס שאינני חלק ממנו, וההחלטה שלו פורסמה, וגררה אחריה שובל של תגובות, וההחלטה – והתגובות – עניינו אותי.
לכתחילה, אני מסכימה אתך שזה לא השינוי הראשון שהייתי חושבת עליו. למעשה, מה שכתבת מתחבר לחשש הכי גדול שלי – שיהיה פה פלסטר שמכסה, לכאורה, את כל פצעי המערכת, ומרדים את האנשים שיכולים וצריכים לשנות באמת… במובן הזה אני מרגישה סוג של תהליך התבגרות שעבר עלי עם השנים: קודם זה קרה ליחסי לטכנולוגיה – אחרי שנה "היפרית", בה לימדתי את התלמידות שלי כל אפליקציה חדשה שיש לה קשר כזה או אחר ללמידה, נרגעתי, הרכבתי את משקפי "מה זה באמת נותן לי פדגוגית?" וצמצמתי את השימוש לאירועים בהם התאים במיוחד. גם לגבי הבחירה אני מרגישה כך: בחירה בביה"ס היא דבר חשוב, אבל דווקא מורים? – כנראה שלא הייתי מתחילה שם. אבל החלטתי שאם זה כבר עולה על הפרק שווה לשקול, להאיר את החיוב שבתהליך ולהעלות את הסייגים ההכרחיים.
חושבת שבסוף יצא לי פוסט שהוא קצת יותר בעד מנגד, למרות שהלב שלי לא סגור על זה. אולי זה מה שקורה כשחושבים יותר מדי?