רחל ארליך

רחל ארליך

מה יקרה אם תלמידים יבחרו את המורים שלהם?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"כמו גדולים: התלמידים יבחרו מי ילמד אותם"
הכותרת הזו, שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום ראשון, 28.10.18, סיפרה על ניסוי שנערך בתיכון אמי"ת באר שבע: כמו באוניברסיטה, כך גם תלמידי התיכון בוחרים את המורים והמורות המקצועיים שלהם.

בקרב מורים והורים שמעתי דעות סותרות.

המתנגדים אומרים – ריאליטי חדש בא לעולם! רק לא ברור לנו מה חינוכי בו, כי התלמידים, עם כל הכבוד, רואים רק בגובה של תלמיד, ולא מעבר לו, ולפיכך – יזכו המורים הפופוליסטים בתלמידים רבים, ואילו המורים שדורשים הרבה – ימצאו את עצמם בכתה ריקה. ועוד, טענו הטוענים, מה חינוכי במתן אפשרות שלא להתמודד עם מורה שקשה לך איתו? ומה עם חינוך לעולם האמיתי? האם יבחרו את הבוס, את המפקד בצבא ואת הפקיד בוועדת הבניה של העיריה?
בבית, עלה עוד משהו: באופן כללי אדם צריך לבחור, ולא להיבחר. נציג ציבור צריך לעמוד לבחירה כל תקופה, זה מובן מאליו, אבל זה החריג! אנשים עובדים לא מוכנים להיות תחת בחירה מתמדת במקום עבודתם. ברור שבמדינה חופשית הלקוח בוחר ממי לקבל שירות, מה שמחייב שיפור מתמיד, אבל זה שונה מבחירה ציבורית מתמדת.

ומנגד, נשמעים קולות מאושרים: הגיע הזמן שמורים יעמדו בפני משוב מסודר. שמורים גרועים ייפלטו מהמערכת. ואין כמו בחירה לחינוך הילדים ללקיחת אחריות, ובכלל, בתי הספר הדמוקרטיים עושים את זה כבר שנים.

ייאמר לזכות "ידיעות אחרונות" שטרחו והביאו שתי עמדות של תלמידות, בעד ונגד. הכותרת שנתנו לעמדותיהן היתה עוד יותר מעניינת מהכתבה ומהעמדות עצמן: זו אומרת "חינוך לאחריות", וזו – "בריחה מאחריות".
והכתבה, והתגובות, הביאו אותי לכתוב סוף-סוף את הפוסט הזה, על הבחירה.

בחירה היא סממן של חיים: אני בוחר, משמע אני קיים. או, לפחות, אני בוחר – משמע אני בן-חורין: חופשי לרצות, חופשי לממש את הרצון.

אנחנו בוחרים. כל הזמן.

לא תמיד יש מתאם בין חשיבות הבחירה לבין הזמן שאנחנו משקיעים בה, כפי שיודעת כל אם פזיזה שנכנסת עם בתה המתבגרת לחנות בגדים. לא אשכח את נציג המכירות הסבלן שסייע לי באולם תצוגת המטבחים בתקופת שיפוץ. "את בעלי בחרתי בפחות זמן!" אמרתי לו, כשהסביר לי ש"לבוא פעם שלישית זה ממש סביר". אבל אנחנו בוחרים, ומתרגזים כששוללים מאתנו את הבחירה שנתפסת על ידינו כזכות טבעית.

הפעם הראשונה בה מקבל ילד זכות בחירה היא אירוע מכונן. היא מתרחשת הרבה יותר מוקדם משנדמה לנו. שבועיים אחרי שהבאנו את גשם שלנו מהפגייה גילינו את כוח ההתנגדות של שניים ורבע קילו, שלפי כל הספירות הרשמיות טרם נולדו. זה קרה כששינינו את פורמולת החלב שהשתמשנו בה. המחאה לא איחרה לבוא: הבית נמלא צרחות של רעב, אבל האוכל נשאר מחוץ לפה.
אחר כך מגיע השלב בו אנחנו מתחילים להציע: שני מאכלים על הצלחת, שני צעצועים על הרצפה – כח הבחירה, שכל כך טבעי לנו, מתחיל בבחירה אחת, ראשונה. בהצבעה באצבע תינוקית על מה שרצוי.
ואז מגיע הדיבור. "את החולצה האדומה, אמרתי לך!" (הפעם זה שלג, בגיל שנתיים וזרת), וכבר לא צריך לנחש מה הם רוצים ומה לא, והבחירה נעשית חלק מהחיים. כל כך חלק, שאי אפשר אחרת.

ודווקא במערכת החינוך לא מרבים לבחור.

ההגעה לבית הספר, למשל, לא נתונה לבחירה (לא שמצאתי שיטה שמחסנת את תלמידי מהברזות, אשמח לשמוע אם אתם כן מצאתם, אבל נוכחות אינה נתונה לבחירה במובן זה שאי-נוכחות מהווה בעיית משמעת). גם תחומי-הדעת שלומד תלמיד בבית הספר אינם נתונים לבחירה בדרך כלל (למעט מגמות, או רצועת חוגים); זמני היום אינם לבחירה – ההפסקות הן חלק מהמערכת, והתכנים? – לרוב הם עניינו של משרד החינוך.
בחלק מהערים, אפילו בית הספר אינו עניין לבחירה. מודה שמעולם לא הבנתי את השקט סביב השיבוץ העירוני למערכת החינוך. שירותי בריאות אני בוחרת לבד, בנק? – אף אחד לא יחליט בשבילי איזה חתול ישמור לי על הכסף, ולא יעלה על הדעת שמישהו יחליט בשבילי שמותר לי לקנות רק בסופרמרקט זה ולא בסופר אחר, רק בגלל כתובת מגורי. אבל חינוך? – שם, משום מה, ההחלטה הממשלתית מתקבלת בהכנעה.

וכשזה מגיע למורים – שם אין בחירה. לא לתלמידים, לא להורים, לעתים גם לא למנהלים.

והנה מגיעה רשת אמי"ת, ואומרת: אני מוכנה לנסות.
תלמידי התיכון יבחרו את מוריהם, ונראה מה יקרה.
ומאחר שאין לי אלא את הכתבה (ומנסיון עגום עם כתבות אני מניחה שהיא חלקית, ומקווה שהיא לפחות די מדויקת), ומאחר שאיני מהאו"ם, אומר כבר עכשיו: אני בעד שתלמידים יבחרו במורים. אני בטוחה שיש לזה מחיר, ועדיין איני מתנגדת. אבל רק בתנאי. הרבה בתנאי-ים.

למה אני בעד?

  1. כי באופן עקרוני אני בעד בחירה. אשתמש בניסוח חיובי: כמו שכתבתי בפוסט על ימי העיון בתנ"ך במכללת הרצוג, אדם למד ממקום שלבו חפץ. בחירה מגדילה את השייכות, את המעורבות ואת החשק. כשילד בוחר חוג שמעניין אותו, סביר להניח שיתמיד, שילך בשמחה, שלא יוותר. "כי צריך" זה תמריץ הרבה פחות מוצלח.
  2. כי זה אומר שהמורים, והתלמידים, יצטרכו להבהיר לעצמם מה חשוב להם ומה לא: ידע כללי, עומק, הבנה, "לעבור את הבגרות", אוירה נעימה, לימוד לבד או בקבוצות – כל זאת כדי שיוכלו לבחור באופן מושכל.
  3. כי בחירה מגדילה את האחריות של הבוחר. בבתי הספר הדמוקרטיים, שאני לא ממש מחסידותיהם האדוקות, נהוגה בחירה רבה. מביקור בביה"ס בחדרה בתקופת יעקב הכט (לפני 24 שנים, אני חושבת, אבל מי סופר) אני זוכרת את הדיבור של יעקב על הבחירה: יש דברים, הוא אמר, שלא נתונים לבחירה. למשל, חובה להגיע לבית הספר בזמן. ההחלטה אם להיכנס לשיעורים או לא נתונה לבחירה, וגם ההחלטה לאילו שיעורים להיכנס. אבל, הוא אמר, וכאן בא אבל גדול וחשוב: תלמיד שמחליט להיכנס לשיעור – מחויב בשיעור ובכל חובותיו לאורך כל השנה. זאת אומרת, בוחרים, אבל רק פעם אחת, ואז אחראים לתוצאות.
    באופן דומה, תלמיד שבוחר במורה במסגרת תהליך משמעותי בוחר ליהנות מהיתרונות ולספוג את החסרונות היחסיים של המורה הזה, ולא של מורה אחר. הוא לא יכול להאשים אף אחד במחיר שהוא משלם, משום שהוא בחר.
  4. כי זה אומר ש(חלק מ) המורים יצטרכו לזוז מאזור הנוחות שלהם. ואני, קפיטליסטית שכמוני, בעד תחרות, בעיקר בתחום החינוך, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חוכמה".
  5. כי זה מהלך שבית הספר עושה באופן אוטונומי, מותאם לרוחו ולחזונו.

אם אני כל כך בעד, אז למה אני נגד?

  1. לא אוהבת תכניות ריאליטי. וריאליטי "מי רוצה לבחור מורה" יפגע במעמד המורה, הפגוע ממילא.
  2. תהליכים ארוכי-טווח של מורים עלולים להידחק מפני פופוליזם של show והצלחות שטחיות וזמניות.
  3. מורים יחושו מאוימים ויעזבו את המערכת, או שפשוט יימנעו מלהיכנס אליה מראש, כי לא יהיו מוכנים לעמוד לבחירה בלתי-פוסקת.
  4. יש חשש שבמקום שהתלמידים יקבלו מטלה של בחירה הם יקבלו את הכח של הבחירה, ובעוד שהראשון מיטיב, השני מזיק.
  5. וזה אולי הנגד הכי חשוב: אני חוששת מטרנדים שמבשרים את בוא המשיח של מערכת החינוך. כמו טרנד הטכנולוגיה מוטת-העתיד, גם הטרנד הזה עלול להיות כיסוי צבעוני למערכת שלא משנה את טיבה, את חשיבתה הפדגוגית ואת התנהלותה הארגונית. הבטחות גדולות כאלה מתרסקות ברעש, ואפילו בטוב שהביאו עמן לא ניתן להשתמש לאחר המפץ הגדול.

אני חושבת שאת רוב המחירים האלה אפשר להקטין אם ייעשה תהליך מסודר ומעמיק, כלומר: אם הסעיף יעמוד בכל סעיפי ה"בתנאי".

אז אני לא נגד, אבל בתנאי, רק בתנאי והרבה בתנאי

  1. שהתהליך יהיה הדרגתי. לא כל התלמידים בוחרים בכל המקצועות. תלמיד בוחר במקצוע אחד או שניים.
  2. לפני הבחירה יעבדו עם התלמידים על כל הקריטריונים לבחירה נכונה. אגב, תהליכים כאלה נעשים בבתי הספר מדי פעם, לפני בחירת חוג, או מגמה, או מחויבות אישית.
  3. יסייעו לתלמידים לתת ניקוד לכל קריטריון. כשרוח שלנו עמד בפני בחירת בי"ס תיכון, אחת ההתלבטויות היתה שלמקום המועדף עליו הוא ילך לבד, ללא חברים. "לא אעזור לך לבחור", אמרתי לו, "אבל אשאל אותך שאלה: האם בשלב זה של חייך הליכה עם חברים היא יותר יתרון, או יותר חסרון?" ראיתי את הגלגלים מתחילים לזוז. הוא הלך לבד, והיה טוב.
  4. בית הספר יתן את כל המידע הרלוונטי לבחירה. זה יכול להיות באמצעות שיעורים לדוגמא, או דיבור עם תלמידים בוגרים, או הסבר של כל מורה על הדברים שחשובים לו בשיעור, ואולי הטוב ביותר: יסביר את המהות הייחודית של ההוראה של כל מורה.
  5. לאחר שנעשתה הבחירה, יקפיד בית הספר בקנאות על המחויבות הנלווית לבחירה של התלמיד: "נגעת-נסעת".
  6. בית הספר יעצור אחרי תקופה שנקבעה מראש, ויבדוק את המצב בקרב התלמידים, המורים וההורים (כן, גם הם שותפים בילד הזה שנמצא אצלנו בכתה). זה, אגב, הסעיף הכי מפחיד: הוא מצריך מנהיגות חזקה שתעמוד בחששות של ההתחלה, וגמישה שתהיה מוכנה להסיק מסקנות מהתהליך.
  7. והיה, אם הכל נפלא ומצוין ומצליח, שלא יתפתו להרחיב את הבחירה לכל המקצועות, כל המורים, כל השנים. יש הצלחות שצריך להשאיר אותן במקומן, בקטן. "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב", נאמר בספר משלי (כה, 27), וטבע האדם לא השתנה משמעותית מאז.

(אה, ועוד בתנאי אחד אחרון: שלא ישכחו לספר לנו מה קרה).

ועד שנדע מה קרה בבאר שבע, אפשר להתחיל ולהגדיל את הבחירה – בשיעורים הרגילים. האמת היא שלא דרוש לכך הרבה מאמץ; צריך בעיקר מודעות.

איך אפשר להגדיל את הבחירה בשיעורים? – מלאו כתובת מייל לקבלת 4 הצעות ליישום מיידי בכתה


מחברות בית ספר

העולם, הגירסה המחולקת

תדע כל אם עבריה, כי בקנותה לילדיה מחברת ראשונה היא דנה אותם לתוכנית חלוקה "איזה מקצוע צריך לכתוב על המחברת?" "בקורס

16 תגובות

  1. כתבת על הנושא מאד לעומק, ומה שאת כותבת נכון לגבי הבחירה. כל התנאים חייבים להתקיים, ודורשים המון מהמערכת כדי להתקיים… וזו בעיקר הבעיה בבחירה שכזו

    1. עדי,
      תודה! שמחה שאת פה (-:
      כן, זו בחירה מאד מאד מורכבת. מי שחושבת שהיא שווה את מחירה צריך להיות מוכן לשלם הרבה מאד. סביר להניח שזו הסיבה שרק מקומות מעטים ילכו על זה, וכל עוד ההחלטה (כן או לא) היא מתוך הבנה של כל המשמעויות – זה בסדר גמור.

  2. אפשר דון בהתגלגלות => בחירה => בחירע => בכי רע

    בגדול מסכים איתך עם עוד כמה בתנאי….
    8) שההורים לא יהיו מעורבים בבחירה בצורה ישירה.
    9) בד"כ מורה אינו מנותק מהדיסיפלינה \ תחום התמחות שבו הוא מנחה. עצם בחירת הורה תגרור בחירה בתחומים ספציפיים ( מזכיר קצת דמוקרטי ) ובכך תמנע את ההחשפות לתחומי ידע שילדים לא מכירים עדיין ולא יודעים אם הם יכולים להימשך אליהם אם לאו. ובכך במקום לפתוח את האופקים נתן אופציה לצמצמם אותם.
    * תהייה: האם לתת גם למורה לבחור את התלמידים ? שהבחירה תהיה דו צדדית ? האם זה ישפיע על בחירת התלמיד ? על גודל הכיתה ?

    ניסוי מעניין.

    1. וואו, עזי, שני תנאים חשובים ומעניינים.
      8 – לגבי הורים, אני לא יודעת מה זה "בצורה ישירה". ברור לי שיהיו הורים שמעורבים-מדי וכאלה שאינם מעורבים בכלל. מעורבות הורים… מילה טעונה, נושא לדיון בפני עצמו. אבל נכון וחשוב.
      9 – אתה כל כך צודק. במובן הזה אני בוגרת נאמנה של הדרכה ב"אמירים", תכנית המצטיינים בבתי הספר, שפותחת בפני תלמידים 4 תחומי דעת – ורק באחד מהם הוא מעמיק, אבל השאר הם חלק אינטגרלי מהלמידה, והרעיון שתלמיד בכתה ד או ה אומר ש"מוזיקה זה לא בשבילי" (או כל תחום אחר, כמובן) פשוט לא מקובל עלינו – זה רעיון שאני מזדהה איתו מאד: אי אפשר לדעת מה בשבילי, אם לא התנסיתי. הייתי רוצה, כמוך, שיהיו אשכולות וסגנונות שהם חובה, ושרק אחריהם ניתן לבחור.
      לגבי בחירת תלמידים ע"י מורים, כתבתי פה בתגובה לקרן – חושבת שזה ניסוי מחשבתי חשוב ומעניין, לא חושבת שהייתי רוצה שיתרחש במציאות…

  3. פוסט מעורר מחשבה. רק שאלה לי, מדוע זה כל כך ברור שצריך להיות כלל של 'נגעת נסעת'? הרי הרבה פעמים דברים שחשבנו לפני הבחירה מתבררים כלא מדויקים. אז נכון, המערכת צריכה סדר ויציבות, וגם תלמידים נוטים להתפזר אם הם יכולים כל רגע לבחור מחדש (ובכללי בחיים זה ממש לא טוב לבחור מחדש כל רגע 🙂 והחופש להתחייב הוא מדהים נגיד) אבל אני חושב שכן יועיל איזשהו מנגנון של "תקופת שינויים" כמו זה שבאוניברסיטה, או אולי בסוף מחצית.
    ועוד משהו: כפי שמרים ציינה למטה, בחירה טובה יותר לא תהיה רק בין מורה א למורה ב, אלא בין סגנונות שונים או רמות שונות.
    אני יודע מבן דודי שלומד שם שבאמי"ת פתח תקווה (שהייתה של הרב שי פירון) יש או היה משהו מזה. מרחבי לימוד שמאפשרים סגנונות שונים: פרונטלי, וירטואלי, בית מדרשי.

    1. מרדכי,
      לקח לי זמן לחזור ולענות, הייתי עסוקה בחתונה, אבל גם אתה (צירוף מקרים, הא?) אז אני לא דואגת שחשבת ששכחתי (-:
      שאלת על נגעת-נסעת – זה באמת לא חייב להיות שנה שלמה, גם סמסטר הוא זמן ארוך מספיק, בוודאי בחיי ילד. אבל אני פחות מתחברת לשלב השינויים שהגיוני באוניברסיטה כי הוא מייעל את המערכת אבל הוא פחות חינוכי, ובמערכת החינוך יש גם פן כזה. כשהייתי מחנכת במב"ר נכנסו לחיינו מועדי ב' של הבגרויות. זה בא להקל על התלמידים ולתת להם הזדמנות נוספת, רק טוב יצמח מזה, לא? – זהו, שלא. כי כשיש הזדמנות כל כך קרובה לשנות, אז למה לא להגיד שאני נבחנת ולבטל ברגע האחרון כי בעצם לא? – הדחיה הופכת את האחריות למשהו הרבה יותר גמיש מזה שהיינו רוצים לחנך אליו. אז נגעת-נסעת – לא לכל החיים, אבל למספיק זמן, שתחשוב באמת מה מתאים לך.
      מרחבי לימוד כמו שאתה מתאר, וכמו שכתבה מרים, הם בדיוק הדבר הטוב שצריך להיות. הם מצליחים, כמו שכתבתם, כי הבחירה היא "אמיתית". בסוף יש לזה השלכה על מורים, כי למורים יש אופי וסגנון, אבל גם זה יכול להיות אתגר מעניין למורה, לצאת מאיזור הנוחות ולהחליף את הסגנון הטבעי לו (כמובן, זה חזון אחרית-הימים, שיש למורה מספיק זמן וחירות להתנסות בדברים חדשים).

  4. רחל, איזה פוסט חזק.
    לדעתי בחירה היא כלי חשוב מאוד ואומר שהלוואי שיכולתי לבחור כמה מהמורים שלי.
    כבר כתבתי לך כאן בתגובות על ניסיוני בבית הספר כדיסלקטית, לא עומדת בדרישות באופן סדרתי, אבל מלאה ברצון כן ללמוד.
    אני רציתי ללמוד ולא כל המורים רצו ללמד אותי, פשוט כי זה דרש מהם יותר, הבנתי והפנמתי אחרת משאר התלמידים.
    השיא היה לקראת בחינת הבגרות בלשון כשניגשתי לספרנית וביקשתי יפה שתלמד אותי לבגרות בלשון כי לכיתה של אותה מורה אני לא חוזרת.

    בקיצור בחירה יכולה לחזק אחריות של שני הצדדים על הלמידה.

    1. קרן יקרה,
      תודה על השיתוף.
      התכתבנו בחוץ, והייתי עסוקה בחתונה – ולקח זמן רב עד שחזרתי לפה, לחשוב שוב על הדברים…
      כן, בחירה יכולה לחזק אחריות של שני הצדדים. ככל שאני חושבת על זה יותר, זה נראה לי יופי של תרגיל למורים: את מי היית, או לא היית, בוחר להכניס לכתה? – מה זה אומר על ההוראה שלך, על החינוך שלך, על הדרך בה אתה תופס את תפקידך כמורה? – ובחזרה למציאות: גם התלמיד שלא בחרת נמצא שם. מה עושים איתו?
      כמובן, זה גרם לי לחשוב על תלמידות שפספסתי עם השנים, ועל אלה שדוווקא בחרתי להתמודד באינטנסיביות עם האתגר שהציבו בפני. כמו כל מראה, גם זו מראה חשובה, וכזו שמראה את כל הצדדים, היפים יותר ופחות.

  5. כמאמינה גדולה בחופש הבחירה אהבתי לקרוא את הבעד, נגד ובתנאי שלך. הלוואי שמערכת החינוך תזוז יותר מהר בעניין. כשהגדולה שלי נכנסה לכיתה א' עוד הייתי אופטימית. היום היא בכיתה יא' והרמתי ידיים והפסקתי לקוות ולצפות ליותר מבטיחות וביטחון מבית הספר – כל עוד היא שם.

    1. תודה, שגית יקרה,
      גם לי יש רגעי פסימיות – כי זו מערכת גדולה וקשה לתזוזה. כמו שכתבתי, לא בטוחה שדווקא בחירת מורים זה המקום להתחיל איתו, אבל ככלל – זו מערכת שאין בה מספיק אוטונומיה לאף אחד מהשותפים בה, והריכוזיות שלה מקשה על כולם.
      אבל כשאני בשטח, אני רואה חשיבה. אני מאמינה מאד ב bottom-up, מה שמחזיר לי את האופטימיות. הבעיה היא כמובן שזה עניין של זמן, ושל מזל, האם במקום שאת נתקלת במערכת היא זזה ומתחדשת או מאובנת וקופאת על שמריה.

  6. כתלמידה בתיכון הייתה לנו בחירה בשיעורי תנ"ך ואזרחות- לא בחירה של מורה אלא מתכונת לימודים בשלוש רמות- בסיסית, נטו לבגרות, ממוצעת, שנתנה קצת יותר הרחבה, ומעמיקה שבה נבחנו בבגרות פנימית והתחייבו לנוכחות ועמידה במטלות.
    השיעורים במתכונת המעמיקה היו דומים יותר לשיעורים במכינה קדם צבאית רצינית מאשר לשיעורים בתיכון… דיונים וויכוחים סוערים, אף אחת לא ישבה בשקט.
    חושבת שמאד נכון לאפשר בחירה, אולי הייתי עושה את זה פחות פרסונאלי ויותר ביחס לשיטת הלמידה.

    1. מרים,
      למדת בבית ספר מצוין, אבל את זה הלא ידעתי עוד קודם (:
      על בחירה כזאת בדיוק אני חולמת, כשאני חושבת שכדאי. בחירה שאיננה פרסונלית אלא קשורה לאופי הלמידה.
      יאמרו לך מורים – בסוף, התלמידים בוחרים את המורה שמפרגן, שנותן ציונים טובים. אני חושבת שזה נכון רק בחלקו, ושבחירה כמו שאת מתארת, שקיימת במקומות (לא רבים) נוספים, מאפשרת לתלמידים ללמוד יותר, והם עושים זאת.
      תודה שסיפרת. כל מקום שבו יש רעיון כזה של בחירה טובה, שמצליח, הוא השראה לחינוך.

  7. לי כמובן נתנה זכות הבחירה רק באוניברסיטה. אני מודה שגם שם היא היתה מוגבלת-בחרתי נושאים (שוב במגבלות הסילבוס) בטח ובטח לא בחרתי מרצים ולא רק זה אלא שהיה ברור לנו שהמשוב שממלאים בסוף כל קורס נזרק לפח (מטאפורית או באמת) מפני שאף מרצה לא התחלף…אני סבורה שמערכת החינוך שלנו זקוקה להרבה מאד שינויים ולגמרי לא בטוחה שבחירה של מורים היא חלק מהם.

    1. ריבי יקרה,
      עוד לא ממש פרסמתי את הפוסט, ואת מגיבה… אין עליך (-:
      השאלה היא מה קורה כשדבר כזה נעשה. התייחסתי להחלטה של בי"ס שאינני חלק ממנו, וההחלטה שלו פורסמה, וגררה אחריה שובל של תגובות, וההחלטה – והתגובות – עניינו אותי.
      לכתחילה, אני מסכימה אתך שזה לא השינוי הראשון שהייתי חושבת עליו. למעשה, מה שכתבת מתחבר לחשש הכי גדול שלי – שיהיה פה פלסטר שמכסה, לכאורה, את כל פצעי המערכת, ומרדים את האנשים שיכולים וצריכים לשנות באמת… במובן הזה אני מרגישה סוג של תהליך התבגרות שעבר עלי עם השנים: קודם זה קרה ליחסי לטכנולוגיה – אחרי שנה "היפרית", בה לימדתי את התלמידות שלי כל אפליקציה חדשה שיש לה קשר כזה או אחר ללמידה, נרגעתי, הרכבתי את משקפי "מה זה באמת נותן לי פדגוגית?" וצמצמתי את השימוש לאירועים בהם התאים במיוחד. גם לגבי הבחירה אני מרגישה כך: בחירה בביה"ס היא דבר חשוב, אבל דווקא מורים? – כנראה שלא הייתי מתחילה שם. אבל החלטתי שאם זה כבר עולה על הפרק שווה לשקול, להאיר את החיוב שבתהליך ולהעלות את הסייגים ההכרחיים.
      חושבת שבסוף יצא לי פוסט שהוא קצת יותר בעד מנגד, למרות שהלב שלי לא סגור על זה. אולי זה מה שקורה כשחושבים יותר מדי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן