רחל ארליך אירועים מחוננים

את עובדת עם מחוננים?

איזה כיף לך! (נכון)
הם בטח מוציאים אצלך מאיות בלי בעיה
(חלקם, וחלקם לא. לא כולנו טובים בהסטוריה)
ובטח אין לך בעיות משמעת (ברווור, בכיתה שלי לומדות פיות טובות לצד חדי-קרן)

איפה את עובדת איתם?

אני עובדת עם מחוננים כבר 13 שנים: לימדתי במשך עשור באולפנת "טליה" למחוננות ולמצטיינות בירושלים, ושנה אחת במרכז המחוננים "אפיקים" בגוש עציון.

בארבע שנים האחרונות אני עובדת בעיקר במשרד החינוך, באגף למחוננים ולמצטיינים, שם אני מתכללת מחוז מרכז (אם מעניין אותך לדעת איך עושה מתכללת, סיפרתי על זה כאן). במסגרת זו אני מבקרת במרכזי העשרה ובכיתות המחוננים במחוז, מדריכה מנהלים ומורים: במסגרות המחוננים, בהשתלמויות רכזי השתלבות, בבתי ספר שמזמינים אותי ובמפגשי מפקחים. בנוסף, פיתחתי השתלמות מקוונת בנושא הוראת מחוננים ומצטיינים בכתה ההטרוגנית עבור מכללת הרצוג.

וחוץ מאלה אני עוסקת בחינוך ובלמידה, בעיקר בלמידה מתוקשבת, בעיקר בלמידה מרחוק. התחלתי לעסוק בזה עוד לפני הקורונה, כשזה היה פחות נפוץ – השתתפתי בתוכנית העמיתים של MincCet (אני עתיקה: הייתי במחזור הראשון) ובמערכון פורימי אפילו הוצגתי כמי שנותנת תמיכה טכנית לביל גייטס.  מאז הספקתי להוביל תהליכי תקשוב באגף למחוננים ועם פרוץ הקורונה התחלתי לכתוב על זה פה, בבלוג.

ומה הביא אותך לעבודה כזו?

במבט לאחור, אני יכולה לומר שההוראה באולפנת טליה, יחד עם החיפוש המתמיד אחר פדגוגיה, היא שהביאה אותי להתמחות בהוראת מחוננים במסגרת לימודי תעודה באוניברסיטה העברית. משם הגעתי להדרכה באגף למחוננים ולמצטיינים ולהוראה במרכז "אפיקים". בשנים הראשונות הדרכתי מורים בתוכנית "אמירים" למצטייני בתי הספר, המשכתי בהדרכת תקשוב ארצית במסגרות האגף וכך הגעתי לתפקידי כמתכללת כשבאמתחתי היכרות מעמיקה עם המסגרות השונות למחוננים ולמצטיינים.

ולפני שלימדתי מחוננים – לימדתי, פשוט, הסטוריה. 20 שנה, בעיקר בתיכון, אבל גם בחטיבת הביניים; בעיקר במב"ר, אבל גם בכיתות "רגילות", הטרוגניות לגמרי. לימודי הוראה במכון "כרם בירושלים" בשילוב עם תואר ראשון (בהסטוריה יהודית) ותואר שני (בהסטוריה של יהדות זמננו, עם תזה בדמוגרפיה) מעידים שגם את החלק הזה בחיי אני אוהבת, וחושבת עליו, מתלבטת, שואלת ועונה ומתחרטת וחושבת שוב…

ומה עוד את עושה?

אני מגדלת כאלה כבר 28 שנים*, ונשואה (רק לאחד!) כבר 30, ומכירה מאז שנולדתי (זהו, נגמרו המספרים). וככה יוצא שכשאני בעבודה אני צובטת את עצמי מדי פעם, לראות שאני בעבודה ולא בבית, ולהיפך.

וככה בעצם התחיל הבלוג הזה. חיפשתי מקום משלי לחשוב בו בקול: על מה שעשיתי, עושה, אעשה; על חינוך והוראה ולמידה – באופן כללי, ועל חינוך והוראה של מחוננים ומצטיינים בפרט; ועל הוראת הסטוריה שמעודדת תלמידים לחשוב, כי זה מה שמעניין אותי כבר שנים רבות. ומדי פעם גם על דברים אחרים, מן הגורן ומן היקב, כי כשחושבים – קורה, מדי פעם, שחושבים גם על דברים אחרים…

וחוץ מאלה, אני כותבת פה על הרצאות והשתלמויות שהעברתי (וזה גם מקום לשלוח לי מייל, לספר לי דברים או לתאם אתי זמן למפגש אצלכם).

מזמינה אתכם להצטרף אלי, פעם-פעמיים בחודש. לחייך (בד"כ), לחשוב אתי, להגיב, לשאול ולייעץ.

יהיה מעניין.

משהו על השלושה שאני מגדלת, ויופיעו פה מדי פעם. מאחר שזו ממש לא אשמתם שאמא שלהם כותבת, חיפשתי עבורם שמות לבלוג. הצעתי "אריה, ג'ירפה ומיץ פטל". הם הציעו בתגובה את "האריה, המכשפה וארון הבגדים" ו"אף אוזן וגרון", במיוחד לכבוד התתרן. אבא שלהם רצה שאלך על "שוקולד מנטה מסטיק" ואסגיר את גילנו המתקדם. החלטתי שאם כבר הולכים על הסטוריה – לפחות ננציח אירועים מכוננים; וכך הלכתי בעקבות השיר "הננו חומה" וכיניתי אותם גשם, שלג ורוח-סערה, ללא שמירה על כרונולוגיה או עקביות.

כשנה לאחר שנולד הבלוג הצטרף בן חדש למשפחה. ככה זה, שני עשורים פלוס יש שלושה, ואז האחת הופכת לזוג. למען הנוחות, "רוח-סערה" הפך, בשלב זה, לרוח וסערה, לפי הצורך. ועברה עוד שנה, והגיעה נכדה, והצטרפה עוד בת, וחוקי הקומבינטוריקה מאפשרים לי יותר צירופים, מה שהופך את הכתיבה למשמחת אפילו יותר.

אף פעם לא כתבתי יומן. לא שלא ניסיתי; פשוט לא התמדתי בכתיבה. לא בכתיבה לעצמי, ובוודאי שלא בכתיבה לאחרים.

מתישהוא, במקביל לתחילת העבודה כמתכללת, פגש הצורך שלי לשתף במה שאני עושה וחושבת במשפט אחד ששתלה במוחי תמרי סלונים-ליבס בסיומה של סדנת לוח חזון. חמש דקות, היא אמרה, ואני מדרדרת אותך לבלוג. שמעתי, חייכתי ושמתי בצד. חצי שנה אחר כך התפרסם הפוסט הראשון.

כתיבת בלוג נשמעת פעולה מאד בודדה: רק אני והמחשב שלי. אני מניחה שיש כותבי בלוגים שאכן עובדים כך, לבד, בחושך. אבל אני, נצר מוטציוני לשושלת פולנית, לא יכולה לא לדבר על מה שאני עושה, ולא יודעת לא ללמוד אותו. ככה הגעתי ליונית צוק, הבלוגריסטית, שנתנה לי אינסוף ידע וקבוצת חברות וגם מקום בחממה לבלוגינג, ממש כאן.

ועוד חשיבה על הבלוג, ועל מקומו בחיי המקצועיים והאישיים, קיבלתי כשהתראיינתי לבלוג "עובדים לטובה" של תמי חלמיש אייזנמן. זה היה ראיון שווה במיוחד: אני יודעת שמבט רפלקטיבי חשוב לתהליכי הוראה ולמידה, וידעתי שיהיה מעניין, אבל לא שיערתי עד כמה ילמד אותי הראיון הזה על עצמי.