הי קרין,
העלית כמה נקודות שהביאו אותי לחשיבה נוספת:
לגבי תוכנית המצטיינות המצומצמת. כשקראתי מה שכתבת חשבתי על זה שההיכרות שלי עם PBL בבתי הספר – גם היא בעצם בתוכניות מצטיינים (תוכנית "אמירים"). אני יודעת שתומכי ה PBL נשבעים בהן-צדקם שזה מתאים לכל אחד, ואפילו רצוי לכל אחד כי בלמידה פרוייקטלית כל תלמיד מוצא ביטוי ליכולותיו, אבל הרי מכאן נובעת החשדנות הבסיסית שלי כלפי פרוייקטים – אותה חשדנות שאני חולקת אתך לגבי מישחוק: איפה הלמידה בסיפור הזה? מה באמת יודעים ילדים על מה שהיו אמורים לדעת? (תמיד חוזרת לפרוייקט המהפכה הצרפתית: זה נחמד שהם יודעים לבנות גליוטינה נהדרת, אבל אם הם לא מבינים מהי תקופת הטרור בצרפת – זו לא למידת הסטוריה. אולי, במקרה הטוב, תיכון מוצר).
לגבי המישחוק, כמו שאמרתי, אני חשדנית. כתבתי על זה גם בפוסט על חדרי בריחה: זה נחמד, כטריגר ללמידה או כסיום ללמידה. אני לא מאמינה שרביעיות באמת מלמדות חומר חדש אם לא משחקים בהן מספיק פעמים. שמעתי פעם, לא יודעת אם זה נכון, שבמלחמת המפרץ הנפיקו לחיילים האמריקאיים קלפי "מלחמה" עם תמונות של בכירי הצבא והמשטר העיראקי, כדי שילמדו לזהות את הפנים. בהנחה שחיילים משחקים בקלפים האלה המון פעמים – אני יכולה לשער שזה הצליח. לא כך הדבר בחדר בריחה ולא ברוב המשחקים האחרים. היתרון הגדול של המישחוק מבחינתי הוא העוד: הכיף, הדרך הנוספת ללמוד את הנושא, אולי אפילו מתן מסגרת כללית – ומסכימה אתך שהיא חיצונית. לא רק ל"חומר", גם לילדים.
ולגבי השיר… אין לי אלא להשתתף בצערך (-: (-: (-:

הי שירה,
זה מעניין לשמוע ממי היתה שם (:
שימחת אותי מאד בתגובה, שאני לומדת ממנה על דרך החיוב את מה שאני בדרך כלל חושבת ורואה על דרך השלילה: מורים מלמדים פרונטלית כי ככה לימדו אותם 12 שנים + בסמינר להכשרת מורים… הם כמעט שלא חווים מודלינג אחר בשנות המכללה (כי הסטודנטים עסוקים, אסור להעמיס עליהם כי אם נדרוש יותר מדי הם ילכו למכללה אחרת, אז צמצמנו את היקף הלימודים אבל עכשיו אנחנו בבעיה כי בכל זאת צריך להספיק, נכון? מ.ש.ל). אבל, וזה אבל חשוב: אם חוו מודלינג, אנחנו מקווים שיישמו בכתה את מה שלמדו.
לגבי התחלת עבודה מעשית בשנה ב. אני חוזרת ממש אחורה, אל ימי במכון "כרם" להכשרת מורים. לא יודעת מה קורה שם היום (מניחה שהוא עדיין הרבה יותר מעמיק ויסודי מרוב המכללות האחרות, אבל לא בדקתי) – אז, התחלנו עבודה מעשית בשנה ב, אבל: עשינו שנתיים עבודה מעשית, שפירושה היה: התלוות לכתה לאורך השנה כולה, על כל שיעורי המקצוע. שנה ב' במקצוע שלמדתי באוניברסיטה, שנה ג' במקצוע נוסף שלמדתי בכרם. וכמובן, להעביר עשרה שיעורים בכתה. – אז התחלנו "רק" בשנה ב, אבל בכל שנה התלוויתי לבד למורה ולכתה. זה קצת דומה לרעיון של מתלמד בכתה: כתה קבועה, שמכירה אותי ואני אותה, והייתי כח עזר לכל דבר.
לימים, קיבלתי סטודנטים מכרם, כמורה מאמנת. היו לי חמישה או שישה. הם היו צריכים 40 שעות צפיה (לא שנה שלמה) ועשר שעות הוראה. קצת פחות משדרשו ממני, ועדיין: הם הכירו את הכיתות, והיו כח תומך ונהדר.
במצב כזה, אני חושבת שהתחלה בשנה שניה זה בסדר גמור, אבל באמת – רק אם זה משאיר לי מרחב צפיה מספק.