רחל ארליך

רחל ארליך

חדרי בריחה ומערכת החינוך

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

כשהתחיל טרנד חדרי הבריחה בבתי הספר, וקבוצות מורים מלאו תמונות וסיפורי גבורה והצלחה, התמלאתי שמחה רבה ועצב רב גם יחד.

שמחה רבה – משום שבעידן בו הדבר החשוב היחיד הוא שהילד ילך לביה"ס שמח, ולמי אכפת אם למד שם משהו; עידן שבו מצוינות היא מילה גסה, עידוד לחמש יח"ל במתימטיקה הוא פשע נגד הילדים ואסור לחלק תעודות הצטיינות כי מה עם אלה שלא; בעידן הזה, שבו מותר הכל חוץ מאשר לדרוש או לומר בכנות שהילד לא עושה או לא מצליח – חדרי בריחה שיש בהם תחרותיות, ולחץ של זמן, ודרישה לתשובה אחת נכונה, והצלחה וכשלון, הם ממש בשורה מרעננת.

וצער רב – משום שאינני חובבת טרנדים בכלל, וטרנדים במערכת החינוך בפרט. בשניים פלוס העשורים שלי כמורה התרגשו עלי יותר מדי בשורות מסוג "סופסוף נשתחרר מהעניין המעיק הזה של בית הספר": פעם זה למידה באמצעות פרוייקטים ופעם למידה חווייתית, פעם למידה עצמאית ופעם למידה משמעותית, פעם זה קאהוט ופעם למידה מבוססת מקום באמצעות סורק קיו-אר-קוד – כולם שטפו אותנו בסערה עד מותם כתוצאה ממנת-יתר, לא לפני שהבטיחו לנו ש"מהיום התלמידים שלכם יישארו בהפסקות כדי ללמוד". זה לא קרה, אגב.

חמושה בכל החשדנות הזו הגעתי לחדר בריחה ייעודי לבלוגריות, שהכינה והנחתה לילך פינצ'בסקי-סימיאן, בעידודה ובארגונה של גלית קידר, וכל הצילומים – גם הם באדיבותן.

מה זה אומר, חדר בריחה לבלוגרים? שצריך לכתוב פוסט תוך שעה?

אחד הדברים המעניינים שהכניס הבלוג לחיי הוא בלוגריות אחרות (סליחה. אני יודעת שאני נשמעת כמו מרב מיכאלי וזה כואב באוזן, אבל ככה זה. למען האמת ההסטורית פגשתי גם בלוגר אחד על הדרך, אבל מה שנכנס לחיי זה בלוגריות). את לילך וגלית פגשתי לראשונה במסגרת בלוג-הופ ליום-העצמאות. אז הבנתי שבלוגריות, שלכאורה צריכות להיות יריבות מרות (אחרי הכל, הן מתחרות על משאב מוגבל להפליא: הזמן שאתם מקדישים לקריאת הפוסטים! ותודה שאתם ממשיכים) חיות ונושמות שיתופי פעולה, מהסוג המרתק ביותר.

וכך, בקבוצת הבלוגרים הישראלים שגלית היא אחת ממנהליה, פורסם שלילך מכינה ערב בריחה ייעודי, וזו היתה הזדמנות נוחה עבורי לבדוק את העניין של חדר בריחה DIY. כזה שאפשר להפעיל בסלון הבית או בכתה, שהתוכן שלו נבנה יחד עם מזמין הפעילות ושלא מצריך שבירת קירות לפני ושיפוץ כללי אחרי.

כי זה מה שעושה לילך: היא בונה חדר בריחה סביב הנושא המבוקש (בדרך כלל מדובר באירוע – בר/בת מצווה, הצעת נישואין, יום הולדת) ולשם כך אוספת חומר רקע, טווה עלילה, ומגדירה כ-10 חידות המיועדות לשעה של פעילות. את חדר הבריחה שבנתה היא שולחת למפעיל בצירוף הוראות – מה להדפיס, מה לגזור, איפה לשים, איזה ציוד נוסף צריך, אילו רמזים ניתן לתת, מה חשוב לשים לב ושאר דברים חשובים. בקיצור, חדר בריחה מהסוג שניתן לצפות שיהיה רלוונטי לבתי הספר.

ברור שהיה כיף. אבל היה הרבה יותר מזה: היה מקצועי.

החוויה

האירוע התרחש בסלון (בסלון של ההורים של גלית, למען הדיוק. ועל זה כבר נאמר, "זה לא הדודה והדוד שלי"). מסתבר שחדר בריחה לא חייב להתרחש באחוזה: מספיק שכל הנוכחים נכנסים אליו בנוחות, ויכולים לזוז בו. לא צריך יותר מזה. היינו שמונה, והיה מקום לכולם להיות פעילים, לחשוב, להתנסות.

לאירוע היה סיפור מסגרת: א' שהיא בלוגרית טיולים, נעלמה, ואנו מתבקשים לסייע למשטרה למצוא אותה. נבחרנו כמובן משום שגם אנחנו בלוגרים, מה שאומר שאולי נוכל להתחקות אחרי מחשבותיה והתנהגותה של בלוגרית כמונו. הוזמנו למשרדה של א', לחטט בחפציה האישיים והלא כל כך, ולנסות להבין מהרמזים איפה היא עכשיו.

החידות היו מגוונות. גם ברמת הקושי, גם בצורת החשיבה. היתה ליניאריות – פתרון חידה אחת הוביל לחידה הבאה – אבל לילך מבהירה שזה לא הכרחי: ניתן לחבר חדר-בריחה שחידותיו מקבילות זו לזו, ורק פתרון כולן יביא לפתרון התעלומה.

כמו שלילך הבטיחה, החומרים היו פשוטים. כאלה שיש בכל בית, פלוס כמה מנעולים פשוטים. ניתן היה לקיים את האירוע בכל חדר שיש בו חפצים, משום שרוב המאמץ הושקע בפיצוח, לא במציאת הפריטים. במלים אחרות, אין צורך לפזר חציר על הרצפה, לשלשל מפות מן התקרה, למרוח כתמי צבע או לכתוב קוד בכתב חרטומים. חדר בריחה יכול להיות מוצלח גם בלי כל אלה.

ועם כל הפשטות הזו, התאמצנו. פה קצת יותר, שם קצת פחות. והיתה אווירה של בלוגרית טיולים ושל חשיבה וחיפוש. 47 דקות וא' נמצאה (בריאה ושלמה, שמחה שנרגעתם). לילך העריכה מראש את משך הפעילות ב 40-50 דקות. אני מציינת את זה משום שהערכת זמן נכונה היא עוד הוכחה למקצועיות בתכנון.

תובנות

ידעתי שאני אוהבת משחקים. אפילו הלכנו, כמשפחה, פעם אחת לחדר בריחה (מסוג "לאמא בא יום כיף, אז היא הטריחה את כל השאר"). ידעתי שתחרויות מדליקות לי אור בעיניים, ונצחון עוד יותר. כשהילדים היו קטנים החזקנו בבית שני משחקים שיתופיים של קודקוד, רק כרע הכרחי, כי בכל זאת, מישהי צריכה לחנך את הילדים לשיתוף פעולה. ולחץ של זמן מוציא ממני הישגים יותר מכל מנוחה. את הפוסט הזה, למשל, כתבתי בחדר מורים זר, בשעה שבין ישיבה להשתלמות.

אז זה לא שגיליתי על עצמי משהו חדש, כשנהניתי. אבל כן ניסחתי לעצמי מה היה מוצלח:

  • היה סיפור, קצר ולא מעיק, הוא פשוט היווה מסגרת הגיונית לתעלומה – אבל גם מסגרת לסוג הרמזים והמידע שנחפש. והיו גם "מסיחים", רמזים שאין להם קשר, אבל גם הם היו חלק מהסיפור ולפיכך היוו מסיחים טובים, והאווירה הקונספטואלית נשמרה.
  • היה מספיק לכולם: מספיק שאלות, מספיק דברים לעשות ולחשוב בכל רגע. שבעה אנשים, ואף אחד לא ישב בחיבוק ידיים. כולם היו צריכים לעבוד, לחשוב, כדי למצוא.
  • החידות היו מגוונות. גם אם יש שלושה מנעולי צירופים, הדרך להגיע לכל צירוף היתה שונה לחלוטין. החידות הצריכו צורות חשיבה שונות, חושים שונים, כל אחד יכול היה למצוא את עצמו – או להימנע ממה שלא בא לו בטוב.
  • לא היה קל, אבל גם לא היה בלתי-אפשרי. נדמה לי שקוראים לזה "אתגר ראוי".
  • והיה משהו רגוע. אי אפשר להתעלם מזה: ידענו שגם אם לא נצליח, בעצם לא יקרה כלום. רק שריטה קלה בכנף האגו. זה לא שבאמת חששנו מ"חוויית כשלון". חדר בריחה הוא משחק. תחרותי, מרגש, מפעיל – אבל משחק. הוא לא העולם האמיתי, לטוב ולמוטב.

אחרי שניסחתי לעצמי את התובנות, חזרתי לקרוא אותן בעין שלי, זו של חינוך ומחוננים.

כמובן, הכל הכללה, ובכל זאת.

מחשבות על חדרי בריחה במערכת החינוך

חדרי בריחה, כמו כל חידה קטנה או גדולה, מתאימים למערכת חינוך. הם מעולים למחוננים, כי יש בהם אתגר וחשיבה אחרת וצורך ביצירתיות, ומעולים לכולם, כי יש בהם אתגר וחשיבה אחרת וצורך ביצירתיות, ומעל לכל – הם הכי דיפרנציאליים שיש: כל אחד יכול להתמודד עם חידה שמתאימה לו, שמעניינת אותו.

אבל יש שני מוקשים בדרך:

על הראשון – סכנה של מנת-יתר – כתבתי כבר בתחילת הפוסט, אבל ספר משלי כתב את זה, כמובן, הרבה יותר טוב ממני: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה, טז). חדר בריחה זה נחמד, במידה.

המוקש השני הוא יחס העלות-תועלת, ומשני היבטים: ראשית, להכנת חדר בריחה טוב יש צורך בשעות רבות של עבודה. אני מורה, ויודעת שכל דבר מצריך שעות רבות של עבודה, וחדר בריחה מצריך אפילו יותר. ושנית, נשים את זה על השולחן: לא לומדים מחדר בריחה. הוא יכול לשמש לתירגול, הוא יכול לשמש כפתיח מרתק או כסיכום לנושא, הוא לא יכול להחליף את הלמידה עצמה. אז האם, בעצם, שווה להשתמש בו?

אני חושבת שכן. שווה. אבל – במידה. פעם בשנה, לפתיחה או לסיום של יחידה גדולה ממש. לא בכל מקצוע. שניים-שלושה כאלה לתלמיד, בשנת לימודים שלמה, זה לגמרי מספיק. כמו הפעילות ברחובות ירושלים, גם חדר בריחה הוא פעילות גדולה וחשובה מכדי "לבזבז" אותה על כל יחידת לימוד קטנה.

ומה עוד אפשר?

אפשר לתת לתלמידים לחבר "חדר בריחה" לכתה המקבילה. היתרון: הם חייבים ללמוד את החומר כדי שהחידות יהיו טובות באמת. החסרון: לא תהיה אחידות ברמה ובסגנון של החידות.

אפשר להשתמש דווקא למה שאיננו "חומר" אלא נושא חינוכי, ערכי, או "סתם" העשרה. אפשר לעשות חדר כזה סביב נושא שביה"ס עסוק בו. אפשר שצוות ביה"ס יכין אותו בעצמו, אבל אפשר גם להזמין חדר כזה חודש-חודשיים לפני האירוע, והצוות רק יפעיל אותו. היתרון: זה מיוחד ומושקע, והתלמידים יזכרו לכם את זה. החסרון: זה עולה כסף, או זמן. אבל חדר כזה, שמפעילים במספר כיתות, מקבל יחס עלות-תועלת שהוא הגיוני כפעילות בית-ספרית.

אפשר להביא כפעילות העשרה לחדר מורים. זו פעילות מגבשת, ללא ספק… וגוררת, כפי שאתם רואים, מחשבות ותובנות על חינוך.

ואפשר, כמובן, להפסיק לעבוד רגע, ולחשוב למי יש יומולדת חשוב בקרוב, ולתכנן לו מסיבה שווה ומיוחדת, כזו שנוגעת בתחביביו ובהרגליו ובאירועים מעברו. רק קחו בחשבון שזה לוקח זמן, אז "בקרוב" זה, נגיד, עוד חודש או חודשיים. יאללה, לעבודה…

את לילך אפשר למצוא באתר שלה https://www.playwithlilach.com, ואפשר גם לכתוב לה מייל.

~~~

חדרי בריחה.

הייתם? כדאי? או שזו ממש לא כוס התה שלכם?

ואולי עשיתם כזה בבית הספר? ספרו, ספרו…

~~~

אם אהבת את הפוסט, אולי יעניין אותך לקבל עדכון כשיוצא פוסט חדש? (מבטיחה לא להציק, ולא לשלוח דברים אחרים)

אולי תהנו לקרוא גם...

13 תגובות

  1. שמחתי להכיר אותך וגם לקרוא את התובנות שלך בהקשר של חינוך ו"טרנד" שלהפתעתי נכנס גם לבית ספר. חידשת לי כאן כמה דברים שלא ידעתי, וכן, מסכימה איתך, שימוש יתר בגימיקים למינהם רק על מנת לתפוס את תשומת הלב הדלה של התלמידים היא לא פיתרון שמחליף למידה לעומק. אני חושבת שחדר בריחה הוא משחק בשביל הכיייף וההנאה, ואח"כ אפשר לגזור ממנו מיומנויות אחרות כמו לבחון תכונות מסויימות בי כמו תחרותיות, שיתוף פעולה, יוזמה, יצירתיות, חשיבה "מחוץ לקופסא". אלו מיומנויות חשובות ובחדר בריחה הן באות לידי ביטוי לעומת משחקים אחרים או ישיבה פאסיבית מול השולחן בכיתה וקריאה של טקסט מספר לימוד.
    נהינתי לקרוא את הפוסט שלך ומצא חן בעיני איך לקחת את הנושא לעולם החינוך ובמיוחד חיונוך למחוננים. שמחה שהיכרנו ושמחה שמגיעה לבלוג שלך, הוא מסקרן לקרוא.

    1. אילנה,
      יוצא שאני כותבת את זה שוב ושוב, וזה פשוט כך: אחד הדברים הטובים שהכניס הבלוג לחיי זה ההיכרות עם אנשים (ובלוגים) מעניינים. כיף שנפגשנו!
      כמו שכתבתי לך בתגובה לפוסט שלך כאן – https://www.ilanabar.com/escape_room/ – נהניתי לקרוא מה כתבו אחרות על הערב, כי כל אחת מאיתנו ראתה אותו דרך המשקפיים שלה, והסה"כ יוצא הרבה יותר עשיר ומעניין.

  2. מאוד נהניתי מהפוסט. אנינו כמשפחה עשינו כמה וכמה בארץ ופעמיים בחו״ל. שילוב של חדרי בריחה במערכת החינוך נראה לי כמעט חזון אלרית הימים, אך מורה שתשתמש בחוקיו או בהשראתו, תרוויח תלמידים שמחים ונלהבים. יותר פשוט לא צריך.

    1. תודה רבה!
      אני לא יודעת למה – וורדפרס זרק את התגובה הזאת לפח האשפה שלו, ורק היום גיליתי שזה קרה )-: מתנצלת על הזמן שעבר ללא תגובה. מסתבר שבכל שבוע אני לומדת משהו חדש על וורדפרס ושגעונותיו…
      ולגבי מה שכתבת,
      אני מסכימה שהשראה כזאת תביא עמה תלמידים שמחים ונלהבים. בכל זאת מאמינה שצריך גם למידה… והאמת שגם מאמינה שאפשר להלהיב תלמידים בתהליך למידה שאין בו גימיקים ואביזרים ושאר פירוטכניקה, פשוט כי למידת דבר חדש היא עניין מלהיב בפני עצמו (או אמור להיות, כמובן, אם הדבר מספיק מעניין. אני יודעת שלא כל דבר הוא כזה, ויש צורך ללמוד גם את מה שבין הדברים המעניינים). בסופו של דבר, הגיוון עצמו משחק תפקיד חשוב, ולכן – שמחה במקומות שעושים משהו עם הרעיון, ורק מקווה שלא יהרגו אותו בדמי-ימיו באמצעות שימוש-יתר.

  3. אני מאוד מתחברת לנושא שכתבת של עומס יתר ושל טרנדים. לקח לי ים של זמן ללכת לחדר בריחה וזה רק בגלל שתמר שלי מצאה בגוגל חדר בריחה הארי פוטר שהיה מוצלח מאוד.
    נת פה כמה רעיונות מאוד יפים איך אפשר לשלב את הנושא בבתי הספר ובעיני גם פעם אחת שמורה תשלב את זה בכל השנה, זה מספיק בשביל לייצר חוויה של כיף. תודה

    1. תודה, יונית! יודעת ומכירה את הרתיעה שלך ממה שהוא טרנדי, בעיקר אם זו רוב מעלתו, והוא גוזל זמן רב שלא תמיד שווה את תועלתו.
      שמחה שאהבת את הרעיונות. לא מזלזלת בחוויה של כיף – כשהיא במינון נכון, היא מקדמת את כל המטרות שהצבנו לעצמנו עבור הילדים, בבית ובביה"ס כאחד.

  4. מעולם לא הייתי! הבנות שלי היו כבר במגוון מקומות ויש אפילו מידרג-איפוא זה שווה ואיפוא פחות. כפעילות סביב ארוע זה נשמע לי ממש משהו כייפי וגם כצ'ופר פעילותי בבית ספר.

    1. ריבי, מעניין שלא היית… לא מדבר אליך, או שסתם לא יצא?
      (תמיד טוב שיש משהו שטרם עשינו. הפעם הראשונה נחמדה במיוחד, אני חושבת, כמו בכל חוויה)

  5. קודם כל – הקבוצה של גלית לבלוגרית נשמעת מסקרנת. אשמח להכיר!
    הייתי בחדר בריחה אחד בחיי והוא בהחלט חייב אותי להפעיל תאי יצירתיות שבית הספר לא מחייב להפעיל בדרך כלל. אז אולי לא בחדר בריחה ממש, אבל הייתי מאוד שמחה אם בית הספר של המחונן שלי היה מכניס כלים מהעולם הזה לתוך הלמידה השוטפת.

    1. שלום שירה,
      שמחה שאת כאן! תמיד כיף להכיר בלוגים חדשים (מה שאומר שנכנסתי, כמובן!)
      משום מה, וורדפרס שם את התגובה שלך בהמתנה לאישור, ולא ראיתי את זה עד עכשיו… אבל הנה, מצאתי, וטוב שכך.
      אין ספק שחדר בריחה מפעיל "תאי יצירתיות". בעצם, זו מהותה של יצירתיות – האפשרות להעמיד פתרונות רבים לבעיה אחת, ולמצוא את הטוב והרלוונטי מביניהם.
      סקרנית לדעת – האם את חושבת שמחוננים זקוקים לצורת למידה כזאת יותר מאחרים?
      והאם אכן יש למידה בחדר בריחה, או שזה משהו אחר, שקורה שם? (ראי תגובתי לגלית: אני חושדת שזו לא ממש למידה של משהו חדש, בהחלט כן מתן הזדמנות לחשיבה יצירתית ולעוד מיומנויות נדרשות).
      בטוחה שגלית תשמח לעניין אותך בקבוצת בלוגרים ישראלים: שת"פ, תמיכה ומוטיבציה (-:

  6. מכירה היטב את התופעה של עומס יתר בבתי הספר, לקחת משהו ייחודי ולהפוך אותו לבלתי נסבל לתלמידים. איך הופכים טרנד למעיק, למערכת החינוך יש את היכולת לעשות את זה.
    מסכימה איתך שחדר בריחה בתוך המערכת צריך להיות מוקפד ובמינון נכון.
    יחד עם זאת אני כן חושבת שאפשר ללמד תוכן דרך חדר בריחה ולעשות את זה מעניין.
    פוסט נפלא והפעילות של לילך ושל כולנו הייתה מצויינת, בהחלט כייף להפגש מחוץ למסך.

    1. תודה, גלית!
      חושבת על מה שכתבת, לגבי למידת תוכן. אסביר למה התכוונתי:
      ככלל, למידת תוכן חדש מצריכה פניות וקשב ללמידת משהו חדש. חדרי בריחה, מעצם טבעם, שואבים את הקשב והפניות לכיוון שאיננו למידה אלא חשיבה למציאת פתרון. יכול להיות שיש למידה מסוימת על הדרך, אבל אני מפקפקת באפשרות שמתרחשת למידה רצינית בסיטואציה כזו. מצד שני, הם כן יכולים לשרת למידה בכמה מובנים:
      1 – גירוי ללמידה! אם אני יודעת שאצטרך לפתור תרגילים בחדר הבריחה, ואני רוצה להיות שותפה פעילה שם, אלמד את התרגילים… – כלומר, למידה לפני, במובן זה חדר הבריחה הוא ההנעה ללמידה. אין בכך רע, וכמו בכל מוטיבציה (חיצונית!) אחרת, כמו כל "מקל וגזר" – זה עובד, עד שלב מסוים, ואין סיבה לא להשתמש במה שעובד, רק צריך לדעת אם זה העניין.
      2 – מבוא לנושא חדש. חדר בריחה יכול להעביר את הלומד בתחנות העיקריות של החומר שמצפה לו, אף אחת מהן לא תילמד לעומק, והלומד יצא עם תמונה כללית של מה שמצפה לו.
      3 – סיכום נושא. פתרון החידות יסתייע בחומר שכבר נלמד, וחדר הבריחה יהיה תירגול סופי וסיכום.
      במקרים 2+3 אני סבורה שיש למידה, או לפחות סיוע-ללמידה, ושוב, צריך להיזהר לא להגזים, ולראות שאם זו המטרה – אכן חדר הבריחה משרת את הידע או המיומנות, ולא (רק) להיפך. זה אפשרי לגמרי, וטוב.
      מחכה להתראות מחוץ למסך, פעמים נוספות, בשמחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן