רחל ארליך

רחל ארליך

PBL לסטודנטיות, מוזיאון פעיל לתלמידות: רשמים מפרוייקט סיום רג"ב במכללה ירושלים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"הפעם זה לא יהיה בנושא השואה", מבשרת לי אתי, "החלטנו ללכת על עליות".

זו הפעם השלישית שאתי ואני מקיימות שיחה כזאת בבית-קפה מודיעיני. אתי – היא אתי רפלד-רוט, חברה ומורה להסטוריה. זו השנה השלישית שהיא מובילה יחד עם איקה מישר פרוייקט ייחודי של סטודנטיות מצטיינות להוראה בתוכנית רג"ב במכללה ירושלים לבנות.

בשנתיים הקודמות עסקו הפרוייקטים בשואה: קודם בשואה, ואז בשואה ותקומה. והשנה, רבותי: מהפך.

השנה, מספרת לי אתי, בחרו הסטודנטיות בעצמן את הנושא לפרוייקט. אתי ואיקה נתנו להן רשימת נושאים שיש להם היבט הסטורי וערך חינוכי שמשתלב עם חזון המכללה: נושאים ששווה להקים מרכז למידה שעוסק בהם, ושהם מספיק גדולים ורחבים כדי "להחזיק" פרוייקט של כ-20 סטודנטיות.

הפרוייקט

המסגרת: פרוייקט ייחודי שמבצעות תלמידות מצטיינות בתוכנית רג"ב (ראש גדול בהוראה: תוכנית המצוינות במכללות לחינוך ולהוראה). השתתפות בפרוייקט במהלך לימודי ההוראה ברג"ב היא חובה.

הפרוייקט: הקמת מרכז למידה בנושא הסטורי, שתלמידות מחטיבות ביניים דתיות יבואו לבקר בו.

הסטודנטיות: קבוצה מגוונת של בנות, סטודנטיות להוראה, אבל אף אחת מהן לא מתעתדת להיות מורה להסטוריה. למידה באמצעות פרויקטים בתחום ההסטוריה דווקא אינה ההעדפה הראשונה שלהן. אבל כשיהיו מורות יגלו, שבתי הספר עושים פרוייקטים כאלה מעת לעת: יש נושא חודשי או שנתי, או יום מיוחד, או טקס – וכל המורים מתבקשים לשתף פעולה ולעשות משהו מתאים, במסגרת תחום הדעת והשיעור שלהם". מבחינה זו, פרוייקט בתחום דעת אחר הוא ממש "הכנה לחיי ההוראה".

גם הנושא, יש לציין, נושא אופי אקטואלי: במדינה קולטת-עליה כמו שלנו, צפויות המורות הצעירות לפגוש עולות חדשות שעל ארץ-מוצאן ואורח-חייהן למדו בפרוייקט זה. כך שההסטוריה והערכים רלוונטיים מתמיד.

יהדות מרוקו מזמינה אתכן למימונה

תהליך העבודה של הסטודנטיות כלל למידה על העליות, חשיבה על הקונספט ותכנון תחנות הלמידה. התהליך לווה בהנחיה של תחום התוכן ובהנחיה של הכנת הפרוייקט.

למידה תיאורטית של הנושא

למידה באמצעות פרוייקטים מכילה בדרך כלל רכיב של למידת חקר בנושא בו עוסקים. למעשה, זו ההצדקה העיקרית ללמידה כזאת: חסידיה טוענים שלמידה לצורך עשיה היא אפקטיבית יותר מאשר למידה תיאורטית. אבל מנסיוני בבתי הספר, לא מעט פעמים הופכת למידת הנושא לטפל, והעיסוק סביב הפרוייקט – לעיקר. ממש כמו שקורה בחדרי בריחה ובשיטות אחרות המבקשות להביא ללמידה רלוונטית ומעניינת.

אז כן, היתה כאן למידה. לא למידת חקר עצמאית ועמוקה, כי המטרה היתה, בבירור, הפרוייקט, והנושא – משני בחשיבותו. (אני חושבת, אגב, שזה בסדר, להחליט כך גם בבית הספר. כלומר, ליצור תהליך PBL שבו עיקר התהליך הוא הפרוייקט. רק צריך להגיד את זה במפורש ולהבין את המשמעות: ידע של "חומר לימודי" לא יהיה כאן, מיומנויות ביצוע דווקא כן). במסגרת המגבלות (קורס של 4 שעות, סמסטר אחד, סטודנטיות שלא באות מתחום הדעת) בנתה אתי תהליך למידה מסודר: כהכנה, למדה בעצמה את הנושא (נכון שהיא מורה להסטוריה, אבל זה לא אומר שהיא בקיאה בכל ההסטוריה העולמית מאז ולתמיד).

השלב הבא היה ביקור בספריה הלאומית, שם קיבלו הסטודנטיות הדרכה ביבליוגרפית. גובש קונספט כללי בהשראת "האורן" של לאה גולדברג:

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים

העולים מביאים אתם שורשים ונוטעים את עצמם בארץ, נטיעה שמביאה עמה פירות. כל קבוצה התבקשה לבחור עץ מתאים. הבנות שקיבלו את העליה מצרפת חשבו על גפן, הבנות שעסקו בעליה מאתיופיה חשבו על דקל, ומכאן – הדרך לשבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, נסללה במהרה. שאלתי האם הההחלטה על שבעת המינים לא הביאה להסברים מאולצים. אתי שלחה אותי לקרוא את הרציונל שליווה כל תחנה. השתכנעתי: יש פה מגבלה של תבנית, אבל לא אילוץ.

הקבוצות החלו לעבוד על שני צירים במקביל: ציר ספציפי – הסטוריה של הקהילה, החיים בגלות, ההחלטה לעלות, הקשיים והקליטה, והתרומה שהביאה עמה. וציר כללי – גיבוש קונספט עיצובי ולימודי למרכז הלמידה שיקום.

בניית המרחב: עיצוב ופדגוגיה

בניית המרכז חייבה עיסוק בשני ההיבטים – עיצוב מרחב למידה מעורר סקרנות ומאפשר למידה, ומגוון פעילויות לימודיות.

בית קפה-דילמה, צרפת

התחנות היו מגוונות בשני ההיבטים – העיצובי והפדגוגי כאחד. החדר של ארה"ב עוצב בהשראת כוכבים ופסים, כולל חנות "הכל בדולר". ברוסיה היתה גלריית אומנות, בתימן קידם המארי את פני הבאים ובצרפת עוטרו שולחנות (בית ה)קפה-דילמה בשוקו חם וקרואסון.

המשימות היו מגוונות אף הן: חדר בריחה וחידות, דילמה וציור, חינה, ריקוד וריקוע – מגוון חווייתי ורב-חושי. כמו כן הוכנו סרטונים, שכללו רקע כללי על ארץ-המוצא ועל מנהגי הקהילה, ליווי מוזיקלי מתאים ולעתים – ראיון.

התלבטויות

לא פעם מוביל תכנון שיעור להתלבטות חינוכית. כשמדובר בפרוייקט, התלבטויות כאלה הן חלק בלתי-נפרד מהתהליך. דוגמא להתלבטות כזאת היתה שאלת הנושא שיילמד בתחנה של הקהילה האתיופית: הסטודנטיות, שידעו כי קהל הצופות שלהן עומד לכלול בנות בחטיבת הביניים, ביקשו לדבר על "בית הנידה" כפי שהיה נהוג בקהילה האתיופית, שהחמירה בעניניי טומאה וטהרה. היו שחששו מהנושא. לאחר דיון הוחלט ליידע מראש את הצוותים שתלמידותיהם יגיעו למקום. מעניין שלצוותים החינוכיים לא היתה התלבטות: הם שמחו מאד בנושא.

ברוכים הבאים לאתיופיה

התלבטות נוספת נגעה לשאלה, מה צריכה כל תלמידה לחוות במרכז? הוחלט על עקרון ה"כלל אחד, דוגמאות מגוונות": כל תלמידה צריכה להבין את התמונה הכוללת (גודלו ועוצמתו של קיבוץ הגלויות ותרומתה של כל עליה לבניין המדינה). כל תלמידה צריכה להכיר דוגמאות, אבל לא בהכרח את כולן. כך נוצר מסלול מסודר: תחילתו במליאה, בסרט פתיחה שהכינו הסטודנטיות, ובו סקירת העליה הגדולה מאז ראשית הציונות. לאחר מכן עברה כל קבוצת תלמידות בשלוש תחנות שיש בהן גיוון בסוג הפעילות, בנושא, באופי הקהילה וההסטוריה שלה. לבסוף התכנסו הבנות למליאת סיום בסימן "אבותינו שורשים, אנחנו הפרחים" (גילוי נאות: לא הכרתי את השיר. כשמצאתי את הקליפ ביוטיוב גיליתי כמה אני לא עדכנית: הייתי הצפיה ה-11,493,974…). כל תלמידה קיבלה פרח, והתבקשה לכתוב במרכזו מהיכן הגיעה משפחתה, ומה קיבלה משורשיה – חפץ, מנהג, מאכל, נוסח ועוד עלה לכתיבה חופשית. הפרחים ניתלו על קיר ארוך. מקבץ מקרי העלה בנות מאיטליה, ארה"ב, צרפת, רוסיה וכורדיסטאן; צ'ימיצ'ורי וג'חנון לצד חמאת בטנים ושוקרוט (גיליתי מאכל חדש!), פמוטים מסבתא וכלי להכנת פסטה לצד אייפון והכנת עוגה מיוחדת לבר מצווה לצד קובה בכל יום ששי.

זה עקרון חשוב בתכנון פעילות חינוכית: מה חייב כל אחד לדעת, ומה לא? מה "דומה" למה, וניתן לוותר על אחד משניהם? – גם את הדיון הזה הרוויחו הסטודנטיות כשתכננו מסלולים שונים לשבע קבוצות.

(התלמידות, אגב, התמרמרו על שלא ניתן להן לעבור בכל התחנות – עדות לכך שהיה מעניין…)

לומדים תורה בתימן

התלבטות אחרונה נגעה לתמהיל של פעילות אינטלקטואלית ויצירה. בכל תחנה היה רכיב של למידה פעילה, אבל פעילויות היצירה זכו בהצלחה גדולה במיוחד.

הכל מוכן, רק צריך קהל

ואז הן הגיעו: כ-300 בנות מחטיבות הביניים של אולפנת "חורב" הסמוכה למכללה, "בית שולמית" ואולפנת "טליה" למחוננות ולמצטיינות, בה מלמדת אתי.

ליוויתי קבוצה אחת כזאת. ילדות טובות, יודעות, חושבות ולומדות. השהות בתחנות לא היתה ארוכה – הוקצבו כעשרים דקות לכל תחנה – והבנות שיתפו פעולה ברצון. אני יודעת, זה בטח יותר כיף משיעור אנגלית או מדעים או כל דבר שהיה במערכת… – וזה בסדר, גם לגיוון יש מקום במערכת החינוך. אבל גיוון לא יכול לעמוד לבד. הרי הבנות יכלו "לנשור" בדרך אל המכללה, או להיעלם בפרוזדוריה המרובים לשעתיים של שלווה. הן לא עשו זאת. הן דיברו ושאלו ונהנו מהיצירה – באמת. ההנאה שלהן היתה, מבחינת אתי, סוג של "רווח צד": הפרוייקט נועד לסטודנטיות. אבל אין משמעות למרכז למידה אם לא משתמשים בו.

יצירה בעקבות עליית שורדי השואה

ביקורן של הבנות היה חשוב במיוחד משום שזו ההתנסות הראשונה של הסטודנטיות בעמידה מול קבוצת תלמידות. הופתעתי לשמוע שבסוף השנה השניה ללימודי ההוראה שלהן עדיין לא חוו את החוויה של מורה בכתה. ברור שיש דברים רבים שהכשרת מורים צריכה ללמד (את תחום הדעת, ואת ההגיון הפדגוגי שלו), אבל בסופו של דבר, העמידה בפני כתה היא שיעור חשוב כשלעצמו.

וכך, בסוף שנתן השניה ללימודים, קיבלו הסטודנטיות טעימה ראשונה מההוראה. הן למדו מקבוצה לקבוצה, חשבו מה עבד טוב ומה יש לשנות, הפיקו לקחים – וכל כך נהנו, שהצטערו כאשר, כעבור שלושה ימים, פורק מרכז הלמידה…

אז מה קיבלתי משורשי? – קטע מקיר הפרחים המסכמים את הלמידה

אז מה היה לנו כאן?

סטודנטיות שהתנסו, כלומדות, בלמידה-באמצעות-פרוייקט: כלומר, בלמידת נושא, בעבודה בקבוצות קטנות ובשיתוף פעולה בהעמדת פרוייקט מוגמר.

ואז התנסו לראשונה בעמידה מול כתה.

מרכז למידה בנושא ערכי ואקטואלי, שיש לו בסיס-ידע הסטורי.

כ-300 בנות חטיבת ביניים, שביקרו בתערוכה, דנו ולמדו על העליות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי.

בסך הכל נראה שזה אירוע שסכומו גדול בהרבה מסך חלקיו.

~~~

תודה לאתי רפלד-רוט, שהזמינה אותי לראות, מה שהיה כיף כשלעצמו, ובנוסף – העניק לי הזדמנות לפוסט.

תודה מיוחדת למכללה ירושלים לבנות, על הרשאת השימוש בתמונות שהופקו על ידי אניה ליכטיקמן ושרית היימן, צוות הסדנא הדידקטית של המכללה, ובתמונות שצולמו במהלך הפעלת המוזיאון ופורסמו באתר המכללה.

דברים שרואים משם

"בעוד 45 דקות ניפגש בכיכר ספרא, ליד עיריית ירושלים", אני אומרת לתלמידות כתה י' שלי, מתנודדת קלות, יד אחת אוחזת במעקה האוטובוס

4 תגובות

  1. נהניתי מאוד לקרוא. פרוייקט מעניין ממש. כמו כל פוסט חדש שלך, העלה אצלי שאלות מעניינות למחשבה. גם על העשייה הזו דווקא בתוכנית המצטיינות המצומצמת, ועל הנושא שמעסיק אותי המון בתקופהה האחרונה, על למשחק את החומר כדרך חינוכית. אין לי ספק שיש לזה יתרון ביחס ללמידה פרונטלית, אבל בהרגשה שלי, עדיין לא מדובר בלמידה משמעותית, היא עדיין חיצונית לחלוטין לילדים. ולגבי השיר, אל תדאגי 11,000,000 מהצפיות הן של הילדים הפרטיים שלי…

    1. הי קרין,
      העלית כמה נקודות שהביאו אותי לחשיבה נוספת:
      לגבי תוכנית המצטיינות המצומצמת. כשקראתי מה שכתבת חשבתי על זה שההיכרות שלי עם PBL בבתי הספר – גם היא בעצם בתוכניות מצטיינים (תוכנית "אמירים"). אני יודעת שתומכי ה PBL נשבעים בהן-צדקם שזה מתאים לכל אחד, ואפילו רצוי לכל אחד כי בלמידה פרוייקטלית כל תלמיד מוצא ביטוי ליכולותיו, אבל הרי מכאן נובעת החשדנות הבסיסית שלי כלפי פרוייקטים – אותה חשדנות שאני חולקת אתך לגבי מישחוק: איפה הלמידה בסיפור הזה? מה באמת יודעים ילדים על מה שהיו אמורים לדעת? (תמיד חוזרת לפרוייקט המהפכה הצרפתית: זה נחמד שהם יודעים לבנות גליוטינה נהדרת, אבל אם הם לא מבינים מהי תקופת הטרור בצרפת – זו לא למידת הסטוריה. אולי, במקרה הטוב, תיכון מוצר).
      לגבי המישחוק, כמו שאמרתי, אני חשדנית. כתבתי על זה גם בפוסט על חדרי בריחה: זה נחמד, כטריגר ללמידה או כסיום ללמידה. אני לא מאמינה שרביעיות באמת מלמדות חומר חדש אם לא משחקים בהן מספיק פעמים. שמעתי פעם, לא יודעת אם זה נכון, שבמלחמת המפרץ הנפיקו לחיילים האמריקאיים קלפי "מלחמה" עם תמונות של בכירי הצבא והמשטר העיראקי, כדי שילמדו לזהות את הפנים. בהנחה שחיילים משחקים בקלפים האלה המון פעמים – אני יכולה לשער שזה הצליח. לא כך הדבר בחדר בריחה ולא ברוב המשחקים האחרים. היתרון הגדול של המישחוק מבחינתי הוא העוד: הכיף, הדרך הנוספת ללמוד את הנושא, אולי אפילו מתן מסגרת כללית – ומסכימה אתך שהיא חיצונית. לא רק ל"חומר", גם לילדים.
      ולגבי השיר… אין לי אלא להשתתף בצערך (-: (-: (-:

  2. כמי שלמדה בתכנית לפני כמה שנים, נחמד לקרוא ביקורת על התוצר 'בעיניים מקצועיות' .
    אצלנו בניית מרכז הלמידה לוותה בשלושה תהליכים:
    1. לימוד החומר, אצלנו זה אכן היה שואה. אנחנו בחרנו ספרים בשואה. התחנה 'שלי' עסקה ביומני שואה, ונחשפתי לכמה שלא הכרתי קודם.
    2. לימוד אמצעי הוראה מתאימים. היה שיעור מדהים שהרבה ממה שלמדתי בו אני מיישמת באופן יומיומי. כלים מקוונים ופיזיים מגוונים, התמודדות עם התאמה לחומר ולקהל היעד, בניית יחידת הוראה ויישום.
    3. שיעור יותר תורני שהתקשר איכשהו לתחום. הציון היה נוכחות וזהו, כך שאני רק נכחתי. לא התחברתי לקונספט ואני לא זוכרת ממנו דבר.
    כתלמידה בחוג לגיל הרך חווית העברת השיעור לא היתה הראשונה, אלא רק שונה בגלל קהל היעד השונה מאוד. התחלנו עבודה מעשית בשנה ב, ולטעמי זה גם מאוחר מדי…

    1. הי שירה,
      זה מעניין לשמוע ממי היתה שם (:
      שימחת אותי מאד בתגובה, שאני לומדת ממנה על דרך החיוב את מה שאני בדרך כלל חושבת ורואה על דרך השלילה: מורים מלמדים פרונטלית כי ככה לימדו אותם 12 שנים + בסמינר להכשרת מורים… הם כמעט שלא חווים מודלינג אחר בשנות המכללה (כי הסטודנטים עסוקים, אסור להעמיס עליהם כי אם נדרוש יותר מדי הם ילכו למכללה אחרת, אז צמצמנו את היקף הלימודים אבל עכשיו אנחנו בבעיה כי בכל זאת צריך להספיק, נכון? מ.ש.ל). אבל, וזה אבל חשוב: אם חוו מודלינג, אנחנו מקווים שיישמו בכתה את מה שלמדו.
      לגבי התחלת עבודה מעשית בשנה ב. אני חוזרת ממש אחורה, אל ימי במכון "כרם" להכשרת מורים. לא יודעת מה קורה שם היום (מניחה שהוא עדיין הרבה יותר מעמיק ויסודי מרוב המכללות האחרות, אבל לא בדקתי) – אז, התחלנו עבודה מעשית בשנה ב, אבל: עשינו שנתיים עבודה מעשית, שפירושה היה: התלוות לכתה לאורך השנה כולה, על כל שיעורי המקצוע. שנה ב' במקצוע שלמדתי באוניברסיטה, שנה ג' במקצוע נוסף שלמדתי בכרם. וכמובן, להעביר עשרה שיעורים בכתה. – אז התחלנו "רק" בשנה ב, אבל בכל שנה התלוויתי לבד למורה ולכתה. זה קצת דומה לרעיון של מתלמד בכתה: כתה קבועה, שמכירה אותי ואני אותה, והייתי כח עזר לכל דבר.
      לימים, קיבלתי סטודנטים מכרם, כמורה מאמנת. היו לי חמישה או שישה. הם היו צריכים 40 שעות צפיה (לא שנה שלמה) ועשר שעות הוראה. קצת פחות משדרשו ממני, ועדיין: הם הכירו את הכיתות, והיו כח תומך ונהדר.
      במצב כזה, אני חושבת שהתחלה בשנה שניה זה בסדר גמור, אבל באמת – רק אם זה משאיר לי מרחב צפיה מספק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן