רחל ארליך

רחל ארליך

מצגת או טקסט? – מחשבות על תוכן וצורה

השולחן הערוך על רקע הקיר המקושט בסוכה

הכל התחיל מ Piggy.

לא, לא ההיא מהחבובות, אלא אפליקציה לטלפון הנייד המאפשרת "לייצר מסמכים ומצגות מכל סוג ועל כל נושא שבעולם, במטרה להחליף כלים מיושנים כמו מעבד תמלילים, בדרך ביטוי ויצירה הטבעית יותר לקהל היעד של נערות ונערים וגם סטודנטים ומבוגרים צעירים״ (כך מתאר אותה שאול אולמרט, אחד המפתחים).

שאול סיפר על האפליקציה בקבוצת חדשנות טכנולוגית בחינוך בפייסבוק ובדיון שהתעורר כתבה נועה להב, מנהלת הקבוצה: מסקרן אותי לשמוע מה "הצד של מדעי הרוח" בקהילה שלנו אומר על פיגי… – ותייגה אותי. שבוע לקח לי עד שהבנתי מה אני רואה: מדובר בעוד מקרה של

בלבול בין תוכן לצורה

שאול המשיך והסביר מה הביא אותו לפתח את פיגי: "החלום שלי הוא שבעזרת פיגי הרבה תלמידים שכיום המורים וההורים שלהם חושבים שהם עצלנים ולא ממש חכמים, יוכלו להראות לעצמם ולסביבתם איזה פוטנציאל ענק גלום בהם. הנה דוגמה לעבודה לבית ספר שנעשתה בעזרת פיגי – כמו שאתם רואים, היא מכילה את אותם התכנים שהיה מכיל חיבור טקסטואלי, אבל היא נעשתה באמצעות הטלפון הנייד, מה שעזר לתלמיד להתבטא בצורה טבעית וזורמת, ומוגשת בצורה שמאוד קלה לצריכה ועיון".

פתחתי את העבודה. מדובר ביומן קריאה (Book Report) חזותי ונחמד. האם הוא עונה על דרישות המורה? – שאלה טובה, אני מקווה שכן; האם הוא מכיל את כל התכנים שהיה מכיל חיבור טקסטואלי? – אני ממש מקווה שלא. משום שמצגת (או סרטון) וחיבור טקסטואלי לא צריכים להכיל את אותם התכנים.

רגע של הסטוריה

השנה היא תשנ"ז ואני מתחילה את דרכי במערכת החינוך. רק לאחרונה קנינו מחשב, חיבור לאינטרנט עוד אין לנו והדפים שאני מחלקת לתלמידותי נערכים במעבד תמלילים וורד מבית מייקרוסופט. אני חריגה בנוף הבית ספרי: רוב המורות מחלקות דפים בכתב יד (לא פונט גוטמן-יד - יד ממש). למעשה, זו התמונה הרווחת במערכת החינוך במחצית השניה של שנות ה-90 (כשאני מעצבת חוברת לימוד לבית ספר יסודי סמוך מגלות המורות התנגדות נחרצת לעיצוב הממוחשב. "בכתב שלנו זה יותר אישי ויפה", הן טוענות בתוקף).
כמו דפי העבודה, גם רוב העבודות שאני מקבלת בשנותי הראשונות מתלמידותי כתובות ביד. ברוב הבתים עוד אין מחשב לשימוש אישי. עם פרוץ המילניום אני מתחילה לקבל טקסטים מלאי היפרלינקים כחולים (והכחשה גורפת ומלאת עלבון כשאני מעלה תהיה על העתקה בלתי מבוקרת מויקיפדיה ודומותיה). ואז מגיעה רוח חדשה ומנערת את האבק ממעבדי התמלילים המשעממים, אלה שיש להם צורה של A4 לאורך, ומלמדת אותנו שאם כבר החלפנו את מקרן השקפים בברקו יש להפוך את כיוון הדף לשקופית A4 לרוחב. Power Point, קוראים לתוכנת עריכת המצגות הזו, שקיימת כבר מ-1993, והשתלמות קיצית מעניקה לי כרטיס כניסה לעולמם המופלא של האפקטים.

… ואז התלמידים גילו את האפקטים

אני לא יודעת מתי בדיוק נכנסו המצגות למערכת החינוך כתוצר ראוי של תלמידים, אבל מתישהוא זה נעשה מובן מאליו שבמקום לכתוב טקסט פשוט בשורות משעממות מתבקשים ילדי ישראל לכתוב אותו בשורות קצרות תוך שימוש בפונטים מגוונים ובדמויות מונפשות הפולשות אל המסך תוך סיבוב. יש לזכור כי חלק נכבד מהמצגות לא כללו דיבור עצמאי בפני קהל שומעים כאשר המצגת משמשת עזר חזותי… וכך יצא ששלושה דברים נוספים התרחשו במתאם מופלא עם פריחת המצגות כפלטפורמת כתיבה תלמידאית (לא חקרתי סיבתיות):

  • נפגעה יכולתם של תלמידים לקרוא פסקה שהיא ארוכה משלוש שורות ואין בה אותיות מודגשות או מלוכסנות,
  • נפגעה יכולתם של תלמידים לכתוב פסקאות ארוכות משלוש שורות,
  • המאמץ העצום שהושקע בקנקן (בחירת הצבעים, הפונטים, התמונות והאפקטים) הפך לגיטימי, גם אם בא על חשבון התוכן

וכמו ביצה ותרנגולת, תלמידים שקוראים פחות וכותבים פחות טובים פחות בקריאה וכתיבה (תעשו פרצוף מופתע!) וצריך להתאים את הלמידה ואת ההערכה לדור שקורא פחות וצופה יותר.

ובחזרה לפיגי

פיגי היא כלי נהדר ליצירת מצגות מהפלפון. נהדר באמת: היא נוחה וידידותית למשתמש – יתכן שהרבה יותר מ powerpoint. היא נגישה לבני נוער, שרובם מחזיקים את הסלולרי ביד יותר שעות משהם מבלים מול מחשב. כשצריך מצגת – פיגי היא כלי נהדר.

אבל היא לא כלי לכתיבת טקסט. לא משום שהיא לא בסדר, אלא מפני שלפלטפורמות שונות יש שימושים שונים. ברור לנו שנכתוב תוכן באופן שונה בפלטפורמות חברתיות ורשתיות שונות: אינו דומה ציוץ בטוויטר לפוסט בפייסבוק, לפוסט באינסטגרם ולפוסט בבלוג. ממש כך יש לזכור שאותו רעיון ייכתב ויישמע אחרת כשייכתב כתשובה במבחן, יוצג בפוסטר או ישמש למצגת המלווה פרזנטציה בפני קהל. בעוד שההבדל בין כתיבה בעט לכתיבה במעבד תמילילים הוא עניין של נוחות שימוש, ההבדל בינם לבין פרזנטציה הוא במטרה וב"חוקי" הפלטפורמה.

כלי חלופי זה נהדר, מטלה חלופית כדאי לשקול שוב

אין לי שום דבר נגד מצגות. להיפך, אני אפילו עושה שימוש בכאלה, כשאני צריכה. כלומר, כשני מעבירה הרצאה ורוצה עזרים חזותיים מהסוג שכדאי להכין ולהקרין מראש. אני אוהבת לעבוד עם powerpoint, זה עניין של טעם והרגל (ממש כפי שלצורך כתיבה במחברת אני מעדיפה עט ג'ל 0.4 בצבע חום או סגול על פני כל אפשרות אחרת). מהבחינה הזו, פיגי נהדרת – אם אצטרך יום אחד להכין מצגת כשאני בתחבורה ציבורית בדרך לעבודה אין לי ספק שימוש בסמארטפון יהיה נוח יותר מאשר פתיחת מחשב נייד.

ואני גם בעד להטיל על תלמידים הכנת פרזנטציות, כלומר: להציג נושא בפני קהל, כאשר המצגת מכילה רק עיקרי רעיונות וגרפיקה מתאימה.

אבל חשוב שלא לבלבל את המטלה הזו עם הצורך האמיתי בדיבור מעמיק על רעיונות ובכתיבה מסודרת שלהם. בחיים האמיתיים יש צורך בזה ובזה. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת לחשוב ולדבר על רעיונות מורכבים. סטורי באינסטוש הוא כלי נהדר להעברת חוויה, אבל הוא לא יכול להחליף לימוד הסטורי של תקופה; היכולת להעביר רעיון במיעוט מילים היא חשובה ביותר לצד, לא במקום, היכולת לכתוב עליהם בצורה רצינית.

עוד הוכחה? – בבקשה

גמרתי לכתוב תגובה לפוסט בפייסבוק, והבנתי שתגובה שכולה טקסט לא תעבוד כאן. אז יצרתי חשבון בפיגי והכנתי מצגת. זה לקח כחצי שעה. כדאי להציץ (לחיצה על התמונה תעשה את העבודה) – נראה לי שההבדל בינה לבין הטקסט הכתוב ברור למדי…

קישור למצגת של עיקרי הפוסט, שנערכה באמצעות piggy. בתמונה: מכונת כתיבה

ועוד משהו, בקטנה, על תוכן וצורה

כמו שקורה בחיים, הכל מתקשר להכל, ואני כותבת את הפוסט הזה בסוכה. וכבר סיפרתי פה בבלוג שסוכות הוא חג שמלמד אותי גמישות. שבוע של מגורים בסוכה העומדת במרפסת הבית מעוררים מחשבות על תוכן וצורה: מה הופך את הסוכה לבית? האם תהיה עשויה מבד או מעץ? עד כמה נוחה היא צריכה להיות? אילו שולחן וכסאות ומיטה וכורסה נכניס אליה, כדי שתהיה בה אוירה ביתית? אילו קישוטים ייתלו בה – קבועים וקנויים, או דווקא כאלה שנכין מדי שנה (או לפחות מדי גשם)?

כשכתבתי היום חשבתי על השאלות האלה, ונזכרתי בפוסט ששיעשע אותי בתקופה בה גרנו בשני בתים – בדירה ירושלמית קטנה באמצע השבוע, ובביתנו המרווח בטלמון – בשבתות וחגים:

כי יש קשר בין תוכן לצורה,

וכשמתנסים בתכנים שונים ובצורות שונות פותחים יותר אפשרויות, ודווקא הפתיחה הזו – יותר מהכניעה למה שקל ומושך – דווקא הפתיחה הזו היא זו שתוכל להפוך את מערכת החינוך לרלוונטית.

כתבו עליו בעיתון. או בויקיפדיה

– אי אפשר לסמוך על מה שכתוב בויקיפדיה, כותבים אותה אנשים – אמרה א' בשיעור הסטוריה. המילה "אנשים", שהיתה טעונה בכל הבוז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן