רחל ארליך

רחל ארליך

אילו לאווה היה סטורי, אולי היה אפשר להיפטר מהעניין המייגע הזה של הלמידה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
תפוח אדום על כף יד

קרוב לשלוש מאות מליון איש צפו בחשבון האינסטגרם שהיה לאווה, אילו היה אינסטגרם לילדה בשואה. שלוש מאות מליון, בתוך שלושה שבועות. המיזם זכה בתואר "הצלחה מסחררת", ובצדק. הרשת סערה סביבו: טיעונים בעד וטיעונים נגד, זילות השואה או הברקה חדשנית – תלוי את מי שואלים. אבל (כמעט) כל מי ששאלתי ידע בבמה מדובר, וידע גם מה הוא חושב על זה. (ואם במקרה פספסתם, תוכלו לקרוא על אווה היימן ועל המיזם, וגם לצפות ברצף).

לפני שמתחילים: גילוי נאות

(1) אני דור שני.

(2) סרטים, קומיקס וסטורי של שואה הם בסדר גמור לטעמי. עלילה חזותית איננה "זילות".

(3) אני מורה. להסטוריה.

קראתי ודיברתי עם הרבה מבוגרים. רוב התגובות השליליות היו על רקע זילות, אנכרוניזם הסטורי ("מה קרה כשנגמרה לה הסוללה, ולמה הנאצי הרשה לה לצלם?") ורתיעה מהוויזואליות של הזוועה. התגובות החיוביות היו "סופסוף השואה מעניינת, עובדה!" ו"לא פחות מהברקה פדגוגית!".

התעניינתי בקבוצת הורים לילדים מחוננים מה אמרו אצלם בבית. תגובות הנוער נעו בין "אחלה רעיון" דרך "אנחנו לא באמת באינסטגרם כל היום" עד "זה קצת מזלזל, אנחנו מסוגלים ללמוד משהו ברצינות".

וכל זה לא הביא אותי לכתוב פוסט לבלוג. כתבתי פוסט בפייסבוק, ומהתגובות הרגשתי שלא ממש מבינים את הפואנטה שלי, ועדיין לא נכנסתי לעובי הקורה. מה שהניע אותי לכתוב כאן היה פולו-אפ של דיונים בקבוצות חינוך, בהשתתפות הורים ומורים ובכירים במשרד החינוך, שעסקו ב"חדשנות הפדגוגית המרשימה" ועל "האם כדאי לעשות עוד כאלה" (לא שמשרד החינוך הפיק את הסטורי, אבל העקרון, אתם יודעים).

מטעמי מקום ועניין אעסוק רק בהתלהבות מהחדשנות הפדגוגית. כי זה מה שאני רוצה לומר:

הסטורי היה הצלחה (חשיפה, אמרנו), אבל

אין פה פדגוגיה, ולא ברור שיש פה חדשנות. ובוודאי שאין פה חדשנות פדגוגית.

אין פה פדגוגיה

וזה הגיוני, כי אם מקשיבים טוב מגלים שזו בכלל לא היתה המטרה של המיזם…

מהראיונות עם יוצרי הסטורי, מתי כוכבי ובתו מאיה, עולה הרגשת צורך: יש הרבה אנטישמיות, קבוצת הניצולים הולכת ונעלמת – ובמקביל, הגיע העידן הדיגיטלי. רף הריגוש עולה, זמן הקשב יורד. בקיצור: חייבים להנגיש את זכרון השואה בדרך חדשה.

תפוחים ספרים וגירים

אין ספק שהחשיפה הצליחה. רבות מההתפעלויות שקראתי היו בסגנון "הבת שלי הבריזה מהשיעור כדי לראות את הסטורי", "הקץ לטקסים המשמימים", "מספיק שילד אחד התעניין בשואה – וכבר זה היה שווה הכל".

אבל, וזה אבל חשוב:

חשיפה למידע והנגשת מידע אינן תהליך למידה

מעיין אלכסנדר, שכותבת בלוג מעניין על אינטרנט, טכנולוגיה ושינוי חברתי, מפרידה בין הסטורי (כמיזם אומנותי) לבין הקמפיין הפרסומי. למרות שהקמפיין הותאם לקהל-היעד הצעיר של הפרויקט, היא אומרת, הוא פספס את הפוטנציאל: העלאת מודעות איננה מטרה של קמפיין חברתי, אלא הפעולה שתבוא בעקבותיו. והקמפיין הזה לא קרא לפעולה.

האם התרחשה פעולה בעקבות הקמפיין, למרות שהוא לא קרא לה? – קשה לדעת. הרבה מבוגרים העידו על צפיה של נוער בסטורי, מעט מאד על חיפוש מידע בעקבותיו. יתכן שאילו היו היוצרים קוראים לחיפוש וללמידה, זה היה קורה. זה לא היה אומר הרבה על טיב הלמידה, אבל לפחות היינו יודעים שיש התעניינות בשואה, לא רק בסטורי.

בין מודעות ללמידה

אפשר להביא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. אפשר להנגיש מידע, אי אפשר להכריח את הצופה ללמוד ממנו.

כי מהי למידה? – לשאלה הזו יש המון תשובות, אבל בכולן יש רכיב של חדש שמחליף או משנה את הקיים – ובסופו נשאר ללומד משהו משלו, שהוא יכול להשתמש בו. ואני רוצה לשאול: מהו הידע החדש שרכשו צופי הסטורי? האם הם יודעים יותר על השואה? האם בעקבות הצפיה יש להם מידע או תובנה בעלי משמעות שמוסיפים על הידע הקודם? – קשה לדעת, ובכל זאת אני מנחשת שלא. יכול להיות שהם יודעים עכשיו משהו על אווה היימן, ויש לזה ערך כשלעצמו: יש ערך לסיפורים נקודתיים. לפעמים הם אפילו יוצרים תובנה. אבל זה נדיר, לצערי, בעיקר בהסטוריה.

מהי הסטוריה, ואיך לומדים אותה

למרות שטענתי שתחומי דעת לא מאד חשובים (אבל גם שאי אפשר בלעדיהם), צריך להבין מהי הסטוריה. כי לדעת מה קרה זה לא לדעת הסטוריה (אפילו אם במבחן הידע הזה מזכה אתכם במלוא הניקוד). הסטוריה היא מכלול ההבנה של האירועים על סיבותיהם ותוצאותיהם. היא ההבנה של ההקשר התקופתי. היא ההבדלה בין מה שעושים בני אדם באופן כללי, ועשו גם בתקופה ההיא שלומדים אותה עכשיו, ומה מיוחד לתקופה ולא יכול היה להתרחש במקום ובתקופה אחרים.

אז לדעת שואה זה רק חלק מלדעת הסטוריה, ולדעת על אווה זה רק חלק קטנטן מלדעת שואה. ולדעת להגיד שלאווה קרה כך או אחרת – זה לדעת סיפור. זה לא לדעת "משהו על השואה". בוודאי שלא "לדעת משהו בעל משמעות". את המשמעות יוצר הסיפור ההסטורי, שהסיפור של אווה הוא דוגמא אחת – מייצגת או לא – שבונה אותו.

הדוגמא ההסטורית ומה שניתן, או לא, ללמוד ממנה

כשלומדים הסטוריה מחליפים בין זום-אין לזום-אאוט. צריך את שניהם: הדוגמאות לא בהכרח מספרות בדיוק את הסיפור הכללי. האם זה אומר שהסיפור לא נכון?

כשקוראים יומן, שומעים עדות, מביטים בחפצים שנשארו מהמלחמה ההיא – עוסקים בסיפור הקטן, שאלפים כמוהו מרכיבים את ההסטוריה. כשמקשרים בינם לבין ידע קודם על השואה, כששמים אותם על ציר זמן ומקום, כשמסיקים מהם מסקנות, כששואלים עליהם שאלות – מתרחשת למידה.

עכשיו, צריך להבהיר:

הסטורי לא נכשל בכך שלא היתה בו למידה! הוא מעולם לא התכוון שתהיה כזאת.

זה רק אנחנו, המבוגרים, שהתפתינו לחשוב שיש קשר בינו לבין ידע בעל משמעות.

אז פדגוגיה אין במיזם הזה. מה עם חדשנות?

הסטורי הוא ז'אנר ישן, קוראים לו "רומן הסטורי". יש בו ערבוב של אווירה תקופתית ועובדות הסטוריות עם דמויות בדיוניות (ולהיפך). רומנים הסטוריים חביבים עלי, וחלק ניכר מהידע הלא-אקדמי שלי שאוב מכאלה: מ"שרה גיבורת ניל"י" ומ"דזירה", מאלכסנדר דיומא ומ"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" (זה כנראה גילוי נאות מס' 4).

רומן הסטורי (בשונה מיומן, חפצים ותיעוד בן התקופה ואפילו ביוגרפיה מאוחרת) איננו מקור הסטורי. הוא כלי טוב ללמוד ממנו על התקופה, בעירבון מוגבל. אבל הוא לא חדשני. הוא רווח במאה ה-19, אבל היה קיים עוד קודם לכן.

"נו, באמת", אני שומעת אתכם אומרים לי, "אבל בסטורי עוד לא היה".

אז זהו, שגם חדשנות אין פה.

נערה עם אוזניות ומחשב של אפל

נכון.אבל כדי שזו תהיה חדשנות, לא מספיק שיהיה מדיום חדש. צריך שתהיה לו משמעות נוספת. ואת זה אין פה. סרטים עלילתיים על השואה כבר קיימים, וגם קומיקס. הלמידה באמצעות המחשות איננה חדשה. אפילו בתקופת לימודי בביה"ס כבר השתמשו בטלויזיה, ו"הנחשול" היה סרט חובה. אז זו לא חדשנות פדגוגית.

"קיבלת אוצר, ומרוב שאת זקנה ודידקטית לא תעשי איתו כלום?"

אל תגזימו. אני לא נגד כל דבר. להיפך, אני בעד: בעד להשתמש בסטורי

  • ולדבר על ההבדל בין רומן הסטורי לבין המציאות, בין מה שניתן ללמוד מהסטורי למה שלא.
  • לדבר על השאלה "מה באמת היה קורה אילו היה אינסטגרם בשואה" (כלום! ראו מדינות שיש בהן מלחמות אזרחים ודיכוי ורצח עם – היום, כשיש סטורי).
  • לחפש עם התלמידים, או עבורם, עוד יומנים של ילדים ונוער (ויש, המון) כדי לחוות את השואה בעיניים של בני גילם.
  • לבקש מהם לעשות "סטורי" על בסיס יומן שקראו (כי כשהם עושים את הסטורי לבד, הם לומדים).

אני רק נגד לחשוב שהוא חדשנות פדגוגית שתכבוש את שוק החינוך בסערה

נגד רידוד של כל חומר קצת מורכב לרמת תקציר – אפילו אם התקציר הזה מעניין, ומושך יותר צופים מהמקור.

בוודאי שנגד לרוץ וליצור עוד כזה בתור מהלך פדגוגי.

ולא מקבלת את "אפילו אם רק ילד אחד ילמד מזה משהו על השואה זה שווה הכל". כי אם תחשבו על כל הדברים שאפשר לעשות בכסף הזה, למטרות פדגוגיות או אחרות, אני לא בטוחה שתמשיכו לחשוב ש"זה שווה הכל".

והכי – אני נגד לשמוח שהנה הגיע הגאולה הפדגוגית, ושסוף-סוף רואים את הסוף. הסוף של העניין המשעמם הזה של הלמידה, כמובן. זו שממש צריך להתאמץ בשבילה, לעסוק גם במופשט, גם בלא-רלוונטי, ואפילו לחשוב.

~~~

לא יכול להיות שאבקש חשיבה בלי להמליץ גם על מי שחושבים אחרת ממני. אז כדאי מאד לקרוא את הפוסט הסטורי של אווה – לומדים אחרת בבלוג המצוין של מלי מרטון, ואת הפוסט מהדף "חינוך, קצת אחרת" של תומר ברץ, שכבר המלצתי עליהם פה. ואפשר גם לקרוא את דרור גלוברמן, שחושב שהסטורי של אווה עשה בית ספר ליד-ושם. אבל אם כבר הגענו עד כאן, כדאי גם לקרוא את יובל מנדלסון, מהסטורי של אווה לסלפי באושוויץ, רק לצורך איזון.

~~~

תמונת הפוסט מ Pixabay: תמונות של Łukasz Dyłka, Steve Buissinne, Pexels

~~~

אולי יעניינו אותך פוסטים נוספים שעוסקים בלמידה?

תקתוק מהיר והוראה מוטת-עתיד עוסק בשאלת החינוך בעולם משתנה,

אדם למד ממקום שלבו חפץ – מתאר את ימי העיון בתנ"ך במכללת הרצוג, ומברר מה ניתן ללמוד מהם על למידה בבתי הספר.

10 תגובות

  1. קודם כל תודה על הפוסט. הניתוח מאד מעמיק ומעניין (כרגיל). אני מודה שהייתי מאד מסוקרנת וציפיתי שהסטורי יעלה ובאמת מהרגע שעלה לא יכולתי להפסיק לצפות. כמוני גם ילדיי. התייחסתי לזה לגמרי כאל כלי חזותי וטכנולוגי נוסף להעברת סיפורה של אווה ומבחינה הזו אני חושבת שהדבר נעשה באופן מקצועי שהצליח להעביר את הסיפור. מודה שעל הנקודות שהעלית לא חשבתי.

    1. העין המקצועית של מי שחזותית חשובה מאד (ואני לא כזאת, אז זה שסרט נראה "טוב" בעיני זו כמובן לא הוכחה לשום דבר).
      אני מאמינה שהמקצועיות החזותית והטכנולוגית הזו היא, במידה רבה, מה שהביא להצלחה הגדולה. הרי היתה פה השקעת-ענק. ואם היא לא היתה כזו השקעת-ענק, היא לא היתה יכולה להיות כל כך טובה, ולא כל כך מצליחה… מראש אני לא חובבת סטטוסים בנוסח "כמה כסף זה עלה ולמה לא השתמשו בו לרווחת ניצולי השואה", אבל כשהמיזם עלה – הם הרגיזו אותי עוד יותר, כי מקצועיות וקפדנות הן לא משהו שמתגלגל ברחוב.
      ואני בהחלט יכולה להבין למה המיזם שאב אותך מהרגע שעלה. כאמור, הוא פשוט עשוי היטב.
      תודה, טלי!

  2. גילוי נאות-לא ראיתי. אי אפשר היה כמובן להתחמק מלשמוע על זה וזה עשה לי כאב בטן. לא רציתי להתקרב לזה.משהו בזה קומם אותי. זה הזכיר לי את האמא שנכנסה לחנות ספרים ובקשה מהמוכר ספר על השואה לילדה בת 10 " אבל שיהיה קליל". היא פסלה ספר אחר ספר שהמוכר היציע לה בטענה שזה נורא ואיום וזה קשה מידי וזה לא מתאים כשהמוכר חוזר ואומר לה-זה לא יכול להיות קליל, זה ספר על השואה…כמו שציינת בצדק-עכשיו יש סטורי ועדיין יש מלחמה ממש מעבר לגבול שלנו ובעוד מקומות והעולם לא עושה כלום.

    1. יש לי חברות וחבר שמספרים כמה טראומטיים היו טקסי יום השואה של ילדותם: "זוכר איך יומיים לפני כן כבר כאבה לי הבטן מפחד", "את הילדים שלי אני לא שולחת לבית הספר ביום הזה". את צודקת, אין דרך לעשות את זה קליל. אבל גם אין דרך להתחמק מזה ולהסתיר. ובעיקר, אין פתרון קולקטיבי למועקה.
      וגם הסטורי אינו פתרון קולקטיבי, ולא רשתות חברתיות. היפה בלימודי הסטוריה זה שהם מעניינים כי לומדים את מדעי האדם. אבל זה גם הלא-יפה בהם.

  3. פוסט נהדר. ניסחת לי בדיוק בדיוק את מה שחשבתי על הנושא. המון תודה על כך.

  4. אם המחנכות בכיתה היו לוקחות כל סטורי ברמה קלנדרים ומדברות על מה שעבר על אווה באותו יום, מרחיבים, מנהלים דיון על מה שקרה. חוקרים מסביב למאורע של אווה אני חושב שזה היה תהליך למידה הרבה יותר חשוב. הסיפור של אווה זה רק טריגר ללמידה.

    1. שי, אתה מעלה פה רעיון מעניין, שנותן עוד כיוון חשוב: הרגשת הזמן שעובר. כי הסטורי, כשרואים אותו בנשימה אחת, משאיר אפקט של יום השואה (יום אחד, זוכרים, מדברים, עובר). חושבת שאפילו אם היו לוקחים את הסטורי לא קלנדרית, אבל תאריך אחד ליום, אפילו שניים או שלושה – ומדברים עליו במשך, נגיד, חודש – זה היה עושה אפקט (טוב או רע? לא משוכנעת. תלוי למי…) של עיסוק עמוק יותר. אבל אני מסכימה אתך: כל חקר סביב הסטורי היה יכול לתת אפקט פדגוגי. הסיפור הוא רק טריגר. קראתי מורים שהרימו את הכפפה ודנו בעצם הפרוייקט ובשואה דרכו – אני מניחה שזה היה מצוין: מרתק ומלמד כאחד.
      מכיר את "ששת הימים, אילו לצה"ל היה טוויטר"? – זה מה שעשה דובר צה"ל ב-2013. עקבתי אחריו עם המשפחה והתלמידות. כשמדובר בשישה ימים זה נותן תחושה של אינטנסיביות, כפי שהיתה באמת, וכמובן, במקרה של צה,ל זה משולב בקטעי מקור (עיתונות, הודעות רדיו, "הר הבית בידינו" וכיו"ב).
      תודה שכתבת!

  5. הי רחל, שמחתי מאוד לקרוא את הפוסט הזה ואת הניתוח המקצועי שלך. נראה לי שדעתנו על הפרויקט דומה, אבל יש דברים שהיה לי קשה לנסח והשפה המקצועית שלך עזרה לי לחדד.
    בהחלט יש פה פוטנציאל לחינוך ולפדגוגיה, בסטורי של אווה ובסטורי של אינסטגרם, ויהיה מעניין לעקוב אחרי שימושים וחידושים.
    ותודה על הלינק לפוסט שלי – הגעתי דרך הפינגבאק, כייף שיש עדיין כאלה.

    1. מעיין,
      האמת היא שעוד לא הספקתי לכתוב לך, ורק היום אחה"צ שלחתי ניוזלטר, ועוד לא פרסמתי בפייסבוק – אבל כן העליתי לאויר, וכך הגיע הפינגבאק…
      מה שעניין אותי בפוסט שלך זה הזווית שלא הייתי מעלה אותה על דעתי, ומעניין שהגענו למסקנות דומות מכיוונים שונים לגמרי.
      בוודאי שיש פוטנציאל לחינוך ולפדגוגיה. רק צריך להשתמש נכון.
      תודה שכתבת (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן