רחל ארליך

רחל ארליך

ב-48 לא היה פה כלום

דגלים

עטיפה כסופה, ועליה ילדים וילדות שלובי-ידיים. ומאחור – שמות השירים. כך נשתמר בזכרוני אחד התקליטים האהובים עלי ביותר, כזה ששמעתי שוב ושוב במערכת הסטריאו הביתית. בת שש וחצי הייתי, וגיליתי שהטעם שלי לא בהכרח תואם את דעת הקהל: השיר "שלי" הגיע רק למקום השלישי.

"לארצי יש יום הולדת", שר אז אלי גורנשטיין בקול עמוק, סמכותי: שיר יום-הולדת ציוני שכזה, ואני הייתי מוכנה לשמוע אותו שוב ושוב. ושוב. שיר מספר 8 בפטיבל שירי הילדים השמיני. משם נדד השיר אל הפינה לשיפוטכם במצעד רשת ג', ושם צעד במשך 14 שבועות ואפילו הגיע למקום הרביעי המכובד. ללמדך, שגם המבוגרים יודעים להיות פטריוטים.

אז איפה היינו?

בשנה שעברה סיפרתי מה אנחנו עושים כשגרה של חגי עצמאות: טקס וארוחה עם חברים, חידון התנ"ך, לפעמים טיול (לא רחוק מדי, שלא נעמוד גם ביום הזה בכל הפקקים). ובכל שנה – מחפשים משהו לדבר עליו, לזכור, להתרגש ממנו, לשמוח: כי יום ההולדת הזה יקר לנו.

השנה, כך החלטנו, זה יהיה "חיים שכאלה".

למדינה, כמובן.

מה כבר עשינו?

"אני כל כך מקנאת באמריקאים", אמרה פעם המדריכה הפדגוגית שלי להסטוריה, "יש להם רק 200 שנות הסטוריה ללמוד…".

אז המדינה רק בת 71, ושתדעו שהיה קשה לבחור. כי לבחור זה לוותר. וקשה לוותר.

כי אם צריך לבחור אחד עד ארבעה אירועים כל שנה, וככה החלטתי לעשות, זה אומר שצריך לוותר על המוני אירועים מכוננים אחרים.

ובכלל, מה מעניין? בטחון? פוליטיקה? חברה? תקשורת? ספורט? תרבות? אומנות? ומה להכניס: מה שטוב, מה שרע? כי אלה ואלה היו, ועודם, והם חלק מהחיים.

אז בחרתי. גיוונתי. שיניתי. ושוב. (פירוט – בסוף הפוסט*).

מתש"ח ועד היום

"בארבעים ושמונה לא היה פה כלום", מזכירים חברי "כוורת", משעשעים ודוקרים כאחד. ומאז תשעים-ושמונה עברו עוד עשרים שנה, ועוד אחת, ויום הולדת הוא תמיד זמן טוב להיזכר – איפה היינו, מה כבר עשינו, איפה טעינו, ולדעת שבכל זאת, ניסינו, תודה.

מזמינה אתכם להיזכר אתי. לא משנה איפה אתם אוכלים ועם מי – לכל מקום ולכל הרכב תוכלו להוריד את הקובץ שהכנתי, ושמכיל אירועים חשובים מכל שנה מאז הכריז בן גוריון "הרי אנו מכריזים בזאת", ולהשתמש בו – כדגלונים לתליה על חוט, לפי הסדר; או כתמונות שתתלו ברחבי הבית; או כמשחק שליד הסעודה – נראה אתכם מסדרים את האירועים לפי הסדר, בזמן שממתינים לאוכל… ואולי חידון טריוויה? – כל האפשרויות וההסברים נמצאים כאן, בקובץ עצמו:

ב 48 לא היה פה כלום – פעילות ליום העצמאות תשעט

(ומאחר שהשנים מתקדמות והקובץ לא (: אתם מוזמנים להוריד פה קובץ השלמה לשנים תשף ותשפ"א.

ואחרי שתורידו, ותראו, אשמח מאד לשמוע, מה היה חשוב, לדעתכם, והיה שם או שלא? ומה היה מעניין? ואולי עשיתם עם זה משהו אחר שבכלל לא חשבתי עליו?…
~~~

*אז באמת, איך בחרתי?

  • עצוב או שמח – מסתבר ש"המצב הבטחוני" לא הומצא בימינו. איכשהוא, הוא מלווה אותנו מאז קום המדינה. הרבה מהאירועים המרכזיים שמרכיבים את ההסטוריה שלנו הם מלחמות ופיגועים ושאר אסונות (אסון המסוקים, למשל). להכניס? להשמיט? – חלק הכנסתי, חלק השמטתי. מה חשוב יותר ומה פחות – זה, במידה רבה, עניין סובייקטיבי: אני שולחת לכם את הבחירות שלי, כמובן. יתכן שהייתם בוחרים אחרת (ספרו, ספרו!). בסופו של דבר, השתדלתי שיהיה גיוון, ושלא תהיה הרגשת נכאים אבל גם לא אופוריית "הכל היה נפלא".
  • תחומי עניין – לא צריך להכיר אותי לעומק כדי לנחש שספורט הוא לא ממש תחביב שלי (מספיק לקרוא את הבלוג בשביל זה), אבל יש אירועים ששמים אותנו במפה, כפי שאמר טל ברודי, ואפילו אני לא הצלחתי להתעלם מהם.
  • פוליטיקה – פה ממש ניסיתי שלא. השאלה היא מה פוליטי. יש מי שיאמר "הכל", ואם כך – נכשלתי. מלחמת ששת הימים, למשל, או ההתנתקות, או חוק הגולן: פוליטיים? ואם כן, האם מספיק פוליטיים כדי לא להיות חלק מהכרוניקה הזאת? – בחרתי לכלול אותם. מניחה שזה לא מאד מפתיע.
  • עומק – אחד המוקשים העיקריים של פעילות כזאת הוא השטחיות שלה. ובכן, לקחתי את זה בחשבון. בשנה שעברה, כשהצעתי לדון בשאלה "להקים או לא להקים, מדינה?" בחרתי בפעילות ממוקדת אירוע, מצומצמת מבחינת היקפה ההסטורי אבל מחייבת חשיבה. הפעם בחרתי הפוך. אני רואה חשיבות בידע כללי, אפילו אם הוא שטחי. כמובן, כל אחד מהאירועים שבחרתי מכסה עמוד אחד, לפחות, בויקיפדיה..

וכאן גם המקום שלכם. אחרי הכל, זרקתי רעיון, וביצעתי אותו. אהבתם את הרעיון, אבל לא את הביצוע? – מרימה לכם להנחתה: כתבו לי מה הייתם רוצים, ואיננו. אם תעשו את זה מספיק מהר, אולי תוכלו אפילו לקבל מהדורה אישית…

4 תגובות

    1. האמת היא שבסוף חקרתי יותר מנושא אחד (: דווקא הקפדתי על הגיוון, אבל זה בהחלט כיף, לשאול "איפה היינו ומה עשינו" בתחום מסוים.
      ומוזיקה – זה נפלא!
      היינו בליל יום העצמאות בשירה-בציבור, ותהינו אם הילדים של ימינו היו מזהים חצי מהשירים שגדלנו עליהם. מה שנקרא "שירי א"י היפה והטובה". את גשם, שלג ורוח סערה גידלנו על שירים כאלה, בטיולים משפחתיים (שיר אנחנו – שיר אתם, וכאלה), אז אני גאה להגיד שהם מזהים לפחות חלק…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן