רחל ארליך

רחל ארליך

כנגד ארבעה בנים – כי כל הורה הוא מומחה בהוראה דיפרנציאלית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
ארבעה זוגות נעלים שונים, של אבא אמא ושני ילדים

"אם צריך ארבעה סרטונים לקשירת עניבה, מה זה אומר על שיטות הוראה חדשניות?…" – שאלתי את איתי בנוביץ, איש-חינוך, שסיפר בפוסט בפייסבוק על כך שלמד לקשור עניבה מצפיה בסרטוני יוטיוב.

"שהן לא מתאימות לי", היתה התשובה.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה" מספרת לנו הגדה של פסח, ומזכירה, אלפיים שנה לפני הולדת הלמידה המשמעותית, את המובן-מאליו: כל אחד יכול להיות לומד, והלומדים – כל אחד לומד בדרכו שלו.

ועל זה בדיוק הפוסט: על פרסונליזציה של ההוראה; ועל כל הורה שיש לו יותר מילד אחד, שהוא מומחה להוראה דיפרנציאלית, ויודע לדבר עם כל ילד בדרך המתאימה לו.

מה אומרת לנו ההגדה על ארבעת הבנים?

שיש ילד ששואל כי הוא רוצה לדעת הכל, אבל ממש הכל. ולילד הזה אנחנו לא מתחילים להסביר מאל"ף, לא בונים לו את כל הפירמידה של בלום (שבונה את הידע בשכבות: קודם ידע, ואז הבנה, ויישום, ואנליזה וסינתזה ורק בסוף הערכה) אלא זורקים אותו ישר למים העמוקים, אלה של סוף המסלול. קשה? – לא נורא, תתמודד, ותמיד אפשר לחזור אחורה ולהסביר מה שלא ברור.

ויש את הילד שמערער על עצם הצורך בלמידה. בשביל מה צריך את זה, הוא שואל, וההגדה מזכירה לנו שבעולם שבו יש רק הכלה וחיבוק מותר להעמיד ילד במקום, לפעמים אפילו בנחישות. וזה שהוא מתנגד, לא פוטר אותו ממלמוד, ובטח לא פוטר אותנו מאחריות ללמד אותו.

ויש את הילד שרואה שיש תמונה, ואין לו קצה-חוט להתחיל ולהבין אותה. "מה זאת? זה כל מה שהוא יכול לשאול. אז נותנים לו קצה-חוט, ומשם ממשיכים. בקצב שלו, בדרך שלו. יכול להיות שהוא לא ידע בסוף את כל מה שהחכם יודע. אז מה?

ויש את זה שאפילו לשאול מה הוא רואה הוא לא יודע. זה שלא איתנו, שעסוק בדברים אחרים, שאנחנו בכלל לא נקלטים ברדאר שלו. אבל הוא ילד שלנו. אנחנו מכילים אותו לא בכך שאנחנו מוותרים לו, אלא בכך שאנחנו מושכים אותו פנימה ומתחילים.

ילד מסתכל במפה

אז לכל ילד יש דרך בה מתאים ללמד אותו. אבל אחרי שאמרו לנו את כל זה, זכרו עורכי ההגדה שליל הסדר נערך בחבורה – מגוונת, מן הסתם, בגילאיה וביכולותיה וברצונותיה – והשאירו לנו רק רק הגדה אחת, קבועה. לא ארבע הגדות.

עורכי ההגדה אמרו לנו איך להתחיל, לא מה לעשות אחר כך. די ברור מה הם חשבו עלינו, עורכי הסדר.

פרסונליזציה של ההוראה

84,800,000 תוצאות. זה מה שקיבלתי כששאלתי את גוגל על personalized learning – התאמת הלמידה באופן אישי לכל לומד.

מה זה אומר, שיש כל כך הרבה תוצאות לשאילתא על למידה פרסונלית?

שזה טרנד?

גם. וזה הזמן לקחת כדורים נגד אלרגיה (מי רצה "חדרי בריחה" ולא קיבל?)

שזה חדשני?

לא, חדשני זה לא בדיוק כמו טרנד. וכן, פרסונליזציה של ההוראה זה חדשני. מצחיק להגיד את זה, במיוחד אחרי שהוכחתי שחור על גבי בלוג שכבר אלפיים שנה יודעים את זה בעצם, ובטח אחרי שכתבתי מה דעתי על פדגוגיה מוטת-עתיד. אבל העולם הולך לכיוון הפרסונליזציה בתחומים רבים (לא אמרתי מתקדם, ובכוונה), וחינוך הוא רק אחד מהתחומים האלה. ניתן לקרוא על הלמידה הפרסונלית כאחד העקרונות של פדגוגיה מוטת-עתיד באתר מו"פ של משרד החינוך.

שזה טוב?

אוה! טוב ששאלתם. פה תלוי את מי שואלים. אבל עוד יותר מזה, תלוי

איך מגדירים פרסונליזציה בחינוך

אז איך, באמת?

"לכל לומד יש דרך בה הוא לומד הכי טוב"

יש כאלה שלומדים הכי טוב משמיעה, ויש שמקריאה ויש שמהתנסות. הגישה הזו, של סגנונות חשיבה, קנתה לה אוהדים רבים, בעיקר משום שהיא מאד אינטואיטיבית. הגיוני לחשוב שכל אחד לומד אחרת, ולפיכך – שאם רק נלמד בדרך המתאימה לנו אישית, נצליח. העניין הוא שקשה למצוא מחקרים שתומכים בקשר בין הלמידה המתאימה להצלחה. במלים אחרות: העובדה שקל לנו ללמוד כך, או שמעניין לנו ללמוד כך, לא בהכרח אומרת שזו הלמידה היעילה עבורנו.

"לכל לומד יש תחומי עניין שונים"

כמעט בכל פעילות בה אני מתבקשת לספר "משהו שלא יודעים עליך" אני אומרת שהציון בהסטוריה הוא הציון הנמוך ביותר שקיבלתי בתעודת הבגרות, פרט לחינוך גופני (אגב, זה לא אומר שהוא נמוך, רק שהוא הנמוך ביותר. הציון בהסטוריה. בחנ"ג הוא בהחלט נמוך). מה זה אומר? – שבנערותי לא אהבתי ללמוד הסטורה, ושהיו מקצועות שהייתי טובה בהם יותר (וגם פחות, אם חנ"ג זה מקצוע. טוב, הפסקתי).

מה כן אהבתי? – מתימטיקה. ופיזיקה. וגם כימיה, אבל קצת פחות. האם היה צריך ללמד אותי הסטוריה באמצעות משוואות ומעגלים חשמליים?

"לכל לומד יש דרך בה הכי נכון שיביע את עצמו"

בתור כותבת בלוג, די ברור איך אני מביעה את עצמי הכי טוב. אבל יש בעולם ציירים, נגנים, נגרים, כותבי קוד ועוד הרבה אנשים שמתבטאים בעשר אצבעות – אבל אחרת ממני, ואחרת זה מזה.

ועוד לא אמרתי מילה על השחקנים והפנטומימאים.

אז איך, בעצם, מתאימים למידה?

מתאימים את חומר הלימודים? מתאימים את דרך הלמידה? לומדים דרך תחום העניין? מאפשרים תוצר מותאם?

ילדה משתמשת בטאבלט, למידה עצמאית

עושים את הכל, אבל רק אחד בכל פעם

זאת אומרת: לפעמים מתאימים את החומר, ולפעמים את הדרך, ולפעמים את המקורות ולפעמים את התוצר.

וזו למעשה ההוראה הדיפרנציאלית שמתאימה לקבוצת לומדים הטרוגנית: לומדים בקבוצה מגוונת, ומתאימים חלקים מהלמידה לחלקים מהקבוצה.

המטרה היא שלכל לומד תהיה התאמה מסוימת לצרכיו. וזה לגמרי בסדר שהשאר לא מותאם, הפעם. וזה בסדר שבזמן שמתמקדים במישהו אחר – קצת משעמם לי, או לא מתאים לי ב-100%, כל עוד יש זמן שבו מתאימים את הלמידה לצרכים שלי.

כי הרווח מהלמידה בקבוצה, מהצורך להתחשב, להקשיב, להתחבר, לשמוע אחרים – גדול מההפסד שבשמיעת דברים שלא קשורים אלי.

עודף פרסונליות, כמו היעדרה, הוא לא טוב.

ליל הסדר – מה נשתנה הלילה הזה?

השנה תהיה השנה הראשונה בחיי בה אחגוג ליל סדר שאין בו ילדים.

בהתחלה הייתי הקטנה במשפחה. כשקצת גדלתי כבר היו לי אחיינים. כשנישאתי, קיבלתי גם את האחיינים של האיש, תגבורת.

ואז באו הילדים: כשגשם היה בן שש, ישבה אתנו שלג בת השלוש בליל הסדר – ושניהם חיכו ללילה הזה בקוצר רוח, וכשהגיע – היו שותפים לו, שניהם, אבל כל אחד – אחרת. ואחר כך היו גשם בן 11, ושלג בת 8, ורוח בן 3 – ושלושה, וכל אחד – אחרת. ואפילו כשהיו בני 20 ו-17 ו-12, היתה שונות גדולה. ותמיד היינו עם אחרים, כאלה שיש להם ילדים קטנים יותר.

משפחה

והשנה, לראשונה, נהיה ששה – וכולנו מבוגרים: אנחנו, וגשם, ושלג, ורוח וסערה. ואף ילד לא ישכח את מילות ה"מה נשתנה", ולא ישתעמם בשעה שאחיו הגדולים מספרים מה למדו בגן ובבית הספר, והגדולים לא יפטפטו ביניהם בזמן שנדגים לקטן את קריעת ים סוף באמצעות הלגו שניקינו במיוחד לשם כך.

ליל הסדר נועד, בהגדרה, להיות אירוע של למידה. לראשונה בחיי אלמד בו בקבוצה הומוגנית.

ליל הסדר – אירוע של למידה

"מצוות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן… לפי דעתו שלבן אביו מלמדו… וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, פרק ז, הלכות א-ג).

ובכל בית, בעצם, מתרחשת למידה דיפרנציאלית בלילה הזה; לילה שמכינים לקראתו משחקים וחידות, עורכים את השולחן עם דמויות פליימוביל, מציגים הצגות ומגרים את הילדים לשאול שאלות. לילה שבו הכל מסודר, והוא שונה מכל לילה אחר. לילה שבו גונבים את האפיקומן (או שלא), שקוראים בו את ההגדה לאט או מהר. לילה שבו ההורים מכוונים את הלמידה כך שתתאים לילדים שלהם, לגילם ולנטיות לבם. וכל ההורים האלה ואנחנו מחזיקים באותה הגדה, והיא לא לגמרי מובנת לכל גיל, ולא נורא שכך; זה בסדר גמור שילדים נוכחים בטקס שהוא קצת גדול עליהם, ויודעים שכשיגדלו – יבינו… וזה בסדר שיש שלבים בהם הקטן פורש הצידה, הבינוניים קוראים את הגדת הקומיקס והגדולים מתעמקים בספר שלהם. זה בסדר שקצת משתעממים, בזמן שתשומת הלב ממוקדת בבן אחר, בגיל אחר. כי הביחד הזה, שכל אחד מקבל בו משהו שמתאים לו אבל גם את מה שמתאים לאחרים – הוא, בסופו של דבר, החיים כמות שהם, גם כשהם בעיצומה של למידה.

28 תגובות

  1. שלום, זאת אני, המאחרת .
    דבר ראשון, את לא מבינה איזה מדליק זה לקרוא על פסח בתמוז. הרי לכל חודש ותקופה יש אווירה משלהם (זה לא רק אצלי, נכון?), ולערבב אווירות זה מעניין ממש!
    דבר שני, אני לא רק המאחרת אלא גם זאת שלא יודעת לברור את העיקר מהטפל (או מוץ מתבן. או בר. גם בגילי המתקדם, הבור בהשכלה החקלאית שלי מסרב להתמלא) ולכן המשפט שהכי תפס אותי הוא "ליל הסדר נועד, בהגדרה, להיות אירוע של למידה. לראשונה בחיי אלמד בו בקבוצה הומוגנית". מה?? מה הומוגני בקבוצה, שכולכם מעל גיל 18? למה זה הופך אתכם להומוגנים – האם גיל הוא הקריטריון היחיד, או אפילו העיקרי, בלמידה? אני בטוחה שאת לא חושבת ככה, אז אני סקרנית לקרוא את תשובתך.
    ודבר אחרון – אהבתי את רשימת הספרים שאת חוזרת אליהם כל שנה – שנתיים. גם אני אוהבת את יש ילדים זיגזג! ומה עם מישהו לרוץ איתו, הוא לא ברשימה? הקפות ביער לא חשבתי לקרוא שוב, אבל לאור דברייך אולי אנסה. אלגנטיות של קיפוד – לא הכרתי. זה מביך?
    ואת יודעת מה עוד יתרון בלבוא מאוחר? שאני קוראת את כל התגובות (לו קראתי בזמן, לא הייתי חוזרת שוב כדי לראות מה התחדש בתגובות). ויש לך כאלה פנינים בתשובותיך, שזה ערך בפני עצמו.

    1. כשהבלוג צעיר, את לא באמת מבינה מה זה אומר, שבלוג לא נקרא כסדרו ובזמנו. אז אם פתאום אני חווה את זה, שמישהו קורא פוסט מן העבר – זה כיף גדול: סימן שהתבגרתי!
      לגבי התקופות, עוד מתלבטת אם להצטער בשבילך שאת שוב עושה פסח בבית, או לשמוח בשבילך שהבית נקי כל השנה…
      לגבי ההומוגניות, כמי שנשואה לפיזיקאי אני הרי יודעת שאין דבר כזה, שני דברים זהים! אז ברור ששישה אנשים בגילאי 18 עד 53 הם לא קבוצה הומוגנית, בעיקר אם הם משפחה מהסוג הישן, המסורתי. אבל כולם יודעי קרוא, אף אחד לא צריך שנעשה לו תיאטרון יציאת מצרים מפליימוביל וכולם יכולים לדבר על ההגדה בסבלנות עד בוא השולחן עורך… אה, ובבחירות האחרונות התפזרנו בין שתי מפלגות בלבד! אז אנחנו באמת הומוגניים, יחסית למשפחה דתית לאומית.
      ועכשיו לדברים החשובים באמת.
      הקפות ביער הוא ספר מופת. לא פחות.
      אלגנטיות של קיפוד מעולה.
      יש ילדים זיגזג מרטיט לי משהו בנפש. מישהו לרוץ איתו מצוין, אבל פניני "צריך תעיז", כמו גם שיבולת זהב וצעיף סגול, בכל זאת קוסמים יותר. תודי.

  2. רחל, חג מצות שמח.
    הצלחת בפוסט זה לעורר בי מחשבה עם זווית מעניינת על סיפור(הגדה) שכבר התקבע כמוחי כיחידה אחת על כל פרטיה הידועים מראש. לקחת את הבנים מההגדה והפכת אותם לילדים שלנו ומתוך המגוון אנחנו אלה שלומדים. יפה ומעשיר.
    אני גדלתי במשפחה שהסדר הוא בראש ובראשונה הזדמנות ללמידה בצוותא, אבי שיחיה לשנים ארוכות, לא פוסח על אף מילה ופסוק, לכל נושא יש הסבר, לכל שיר יש שנינה ואין פריט שלא מקבל את תשומת ליבו-ליבנו ולו לחצי דקה של תובנה. בשנים האחרונות אני הוא זה שאמון על ההפעלות הלימודיות במהלך הסדר ובכל שנה אני משנה את המתודה כדי לגוון לי ולמשפחה. בתחילה המטרה הייתה להחזיק את הקטנים עד הסוף , כיום כבר כולם מחכים להפעלות במהלך הסדר, גדולים וקטנים כאחד. ואני נדרש להפעלה דפרנציאלית 🙂 שתתאים לכל הקשת המשפחתית. זה כמובן אתגר גם אותי. ומעלה בי את אותו ניצוץ של מורה תלמיד שאנחנו חיים בתוכו.
    תודה על הזווית המעניינת – התחברתי.
    חג שמח
    עזי

    1. עזי, עדיין-חג-שמח!
      כתבת על ההגדה שהתקבעה במוחך כיחידה אחת – וזה מעניין, כי אני רואה בה ראשי-פרקים שכל אחד מאפשר, אם רוצים, כניסה לסיפור משל עצמו…
      וכתבת שאביך רואה בלילה הזה הזדמנות ללמידה בצוותא, וכאן סיקרנת אותי: זו למידה שחוזרת על עצמה כל שנה, או שהיא משתנה? וכשאתה משנה את ההפעלות משנה לשנה – אתה עושה כמוהו, או בעצם מחדש? – שואלת כי אני חושבת עלינו – איך לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שהוא חושב בכל שנה מחדש, שחשובים לו או מתאימים לו, ויש את הדברים שמתחדשים – כי גדלנו, או כי ההרכב השתנה, או שדברים אחרים מעסיקים אותנו. וגם, חושבת איך בשנים בהן תכננתי הפעלות – למדתי כל שנה משהו חדש מתוך החיפושים והמחשבות. ודווקא השנה – לא תכננתי, אלא נתתי לדברים לזרום בקצב שלהם: שישה מסובים, כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, וכולם סיפרו ביציאת מצרים – כל אחד בדרכו, כשהתאים לו, והיה נהדר. וכמו שקרה השנה, גם השנים הבאות יביאו עמן סגנון דומה או שונה – כל שנה כפי עניינה…
      תודה שקראת, מאד שמחה במה שכתבת!

  3. מקסים אחותי היקרה. עוד אשב ללמוד את הפוסט שלך
    ומצרפת לך כבונוס את התובנות שלי על ארבעת הבנים:

    ארבעת הבנים-המופיעים בצורה מרכזית ובולטת בהגדה-משקפים תובנה שנראית בת זמננו אבל מרגש לראות עד כמה היא עתיקת יומין- והיא שאין להתיחס אל כל ילד במידה שווה. בקלות מרובה אנו נוטים להשוות בין ילדינו, לצפות מהשני כמו מהראשון ולהיפך. חכמתם העתיקה והפנימית של חז"ל-מאות שנים לפני התהוות הפסיכולוגיה המודרנית והפוסט- קוראת לנו להיות קשובים לשאלות של בנינו ולזהות בהם את המיוחדות המצפה לתשובה ייחודית.

    הבן החכם מבקש לשלב את תודעתו הדתית באורח חייו העכשוי. הוא רוצה להבין את הקשר שבין העשייה בעולם הזה, לבין החוויה הפנימית שלו. קל יחסית לתקשר אתו כי הוא שואל בצורה ברורה, הוא מאתגר אינטלקטואלית, ובמידה מסויימת הוא בן דמותנו ולכן נוח לנו להגדירו בתואר חכם.
    איך עונים לחכם? – בהסבר שכלי. מסבירים לו ומלמדים אותו את דיני הפסח בפרוטרוט, עד ההלכה האחרונה: אין מפטירים אחר הפסח – אפיקומן. טעמה של הלכה זו הוא שישאר בפינו טעם קורבן הפסח: כלומר – ההתקשרות לקב"ה איננה באה רק דרך השכל. יש לתת מקום גם לחוויה. השולחן הערוך, טעמו של הפסח, השמחה, השירה.

    הבן השני – רשע – שאלתו מנוסחת בצורה מתריסה ומנוכרת.
    רשע – כינוי קשה לבן. הוא מכוון אולי לתקופות בהן אנו חווים את הבן הספציפי הזה – כמנוכר, כמתריס, וכמזלזל. לא מעט, התחושה קיימת בתודעה שלנו,ואילו הבן עצמו מגיע ממקום של תחושת נטישה,בדידות וכאב.במצב כזה – בעל ההגדה אינו מוצא תועלת בהידברות עמו. הוא מוצא מחוץ לכלל – שממנו בחר לצאת. הוא מודר מהחוויה המשותפת.
    קשה עם התיאוריות החינוכיות הרווחות היום- לקבל התייחסות כזו. ברובד ההצהרתי- נבחר להתייחס גם לבן הזה כאל אחד שאינו יודע לשאול – אך בפועל קיימים גם המצבים בהם אנו עונים תשובה קפדנית, כועסת ומנכרת, ואז מציפים אותנו רגשי אשמה.
    אפשר לראות את ההגדה כמציעה לנו נחמה מסוימת – יש מצבים שבהם נכונה תגובה כזו, שמעמידה גבולות ברורים. אפשר שבעקבותיה יקח הבן אחריות על עצמו, יתמודד וישאל שאלות מתוך רצון אמיתי לקבל תשובה.

    הבן השלישי – התם – זה הבן ש"בסדר", לא יותר.הוא אינו עונה על ציפיותינו להצלחה, להברקה. הוא איטי (כי ישאלך בנך מחר), הוא מהסס.לא זכה במבחן המחוננים.הוא מביט בפליאה על העולם,באמון,בשקיקה. קבלו אותו, שתפו אותו, ספרו לו – אך אל תצפו ממנו להיות החכם. העריכו את התום שבו, את הפשטות והישרות,את הקבלה.להבין שעוצמתו ביכולת לחוות ,ולהצטרף לחוויה.

    הבן הרביעי הוא כזה שאינו מתריס בגלוי, אך אינו מחובר. אין לו אפילו מה לשאול – אין בו סקרנות. ביקורת לא תיגע בו.לא במקרה אנו עונים לו את תשובת הבן הרשע-זה אותו הבן. אפשר לחוות אותו כרשע- אבל בידינו להתייחס אליו כמי שאינו יודע לשאול. עלינו לפתוח לו. לחפש מה בעולמו הרגשי ניתן לחיבור, במה אפשר ליצור עמו קשר. עיקר תשומת הלב בליל הסדר הוא בדיבור לבנים – במציאת הקשר החי עם בני הדור הבא. עיקר מאמצנו צריך להיות מכוון להתאמת המסר. ההכנה צריכה להיות מכוונת לאמירת תכנים גבוהים – אך בצורה השווה לכל נפש, מושכת שכלית, אך גם חווייתית!

    1. שרה, אחותי,
      עבר כבר ליל הסדר, וסופסוף אני מתיישבת לכתוב…
      נהניתי מאד ממה שכתבת. פעם הייתי מסתייגת מעודף-רלוונטיות (כשלמדתי בתיכון כיניתי דברי תורה כאלה, שחייבים למצוא הקשר אלינו, בשם הגנרי "ואנחנו בנות האולפנא"). עם הזמן הבנתי שיש דרכים שונות לקרוא, ויש תקופות בהן פרשנות כזו או אחרת מוצאת חן יותר – כי היא חדשה, או מתחברת למשהו אחר, או עונה על צורך.
      כשקראתי את התובנות שלך לא יכולתי להימנע מלחשוב על הילדים והילדות האלה, שאני מכירה – מהמשפחה, מהתלמידות, ממפגשים שונים, וגם על המבוגרים שהיו ילדים כאלה. ועם המחשבות היו דקירות של ייסורי מצפון על תשובה שאינה מתאימה, וגם נחמה – בכך שכמו שכתבת, לפעמים צריך; מחשבה על אלו שפתחנו להם פתח לשאלות שלא שאלו לבד, ועל אלה שלא השכלנו להביא להם את החוויה. וזה מצטרף להרבה מחשבות אחרות שלי, על התאמה של תלמיד למסגרת (ואם לא הצלחנו איתו, מה זה אומר עליו? עלינו?) – ועל כך שלא עלינו המלאכה לגמור, אך בוודאי שלא אנחנו בני-חורין להיבטל ממנה. ועל האומניפוטנטיות שאנחנו (הורים, מורים) לוקים בה לפעמים, כשאנחנו חושבים שהכל בידינו, ולא משאירים כלום לשותפים הנוספים באדם.
      תודה שכתבת. הפכתי בזה שוב ושוב, ועוד אהפוך.
      וממליצה גם על מה שרות שפירא כתבה על זה – פוסט יפה, גם הוא אחרי-ליל-הסדר – שמתאר את הסדר עם 10 ילדים הפרושים כמעט על כל הגילאים שבין שנה וחצי לשש-עשרה.

  4. פוסט מרתק ומעורר מחשבה, ואני תוהה איך הטכנולוגיה משפיעה על אופן הלמידה של הדור הצעיר. אהבתי את ההקבלה לליל הסדר. חג שמח

    1. מצחיק: הטכנולוגיה זה משהו שהיה בתכנון הכללי, והזזתי הצדה, כי החלטתי שקצת רחוק לי מהנושא. אבל אני מצטרפת לתהיה שלך: מחקרים מראים שסיכום ידני טוב יותר ללמידה מסיכום במחשב, ושקריאה מדפוס עדיפה לזכירה על פני קריאה מהמחשב. כשחושבים על זה, יש לשאול – מה ההבדל בין מי שהתרגל לדף ועבר לדיגיטל, לבין מי שגדל בדיגיטל הזה? – אף אחד לא יודע לענות, כמובן, ואני מאמינה שהשאלה הזו תישאל עוד פעמים רבות.
      תודה, יקרה. חג שמח

  5. כרגיל, כל כך נהנית לקרוא אותך ואת התובנות החכמות שלך. מאוד משתדלת גם אצלי בבית וגם אצל הסטודנטים שלי ליישם את המשפט הכל כך חשוב -"חנוך לנער על פי דרכו".

    1. תודה, הדס. אני חושבת שבאימון יש משהו מזה באופן מובנה. בהוראה פחות; המנטורינג הוא חידוש בשדה החינוך. אבל הוא בא, לאט לאט. וכשיסתער, יהיה צריך להבין את מורכבויותיו וגבולותיו ואת ההבדל בין התפקידים הדומים-אבל-שונים כל כך – מחנך, ומאמן, ומדריך, וחונך, ועוד.
      חג שמח!

  6. אהבתי את ההגדרה שלך לליל הסדר כארוע של למידה.
    מרגישה שכבר זה עושה לי סדר קרת ליל סדר שמורכב בעיקר ממבוגרים וגם ילדים מ גיל 4 ומטה…

    "חנוך לנער על פי דרכו" . כבר קיבלנו מרבותינו. איך עושים את זה? השאלה הנצחית.
    לפני הרבה שנים עשיתי ניסוי בכתתי. נתתי משימה . התלמידים יכלו לבחור אם עושים אותה לבד או בזוגות. גם יכלו לבחור את המקום בכתה בו ישבו, יכלו לשבת על הרצפה או אפילו לשכב אם רצו (כמו שהרבה ילדים עושים ש.ב. בבית גם אם בנינו להם חדר לתפארת עם שולחן עבודה הכי יפה..) שמתי גם מוזיקה.
    ואז זה התחיל: המורה, המוזיקה מפריעה לי…וגם: המורה, אפשר מוזיקה חזקה? אפשר לרקוד? וגם על המקום וצורת הישיבה. לחלק זה ערער משהו והם העדיפו לשבת ליד השולחן. אמרה לי תלמידה: אני צריכה סדר קבוע. בכתה יושבים!!! בשביל ללמוד אני צריכה שקט וסדר.
    הניסוי היה בעיקר בשביל השיח הנפלא שהיה אחריו. הילדים (כתה ג) הסבירו כל אחד איך הוא לומד הכי טוב. גלשו כבר לצורת למידה, קליטת ידע ועוד. (לפני עידן המחשבים האישיים) היה מרתק.
    אחת המסקנות היפות היתה שאי אפשר לשים מוזיקה אם זה מפריע אפילו לילד אחד. כמובן שהיו שהציעו שילד כזה יהיה לו מרחב למידה מחוץ לכתה. והיה דיון על מרחבים פתוחים, סגורים ועוד.
    כמו שכתבתי, נושא הסדר והשקט והארגון עלו הרבה בשיח הכתתי.
    מזה מדתי כבר לפני 30 שנה ויותר להכין מרכזי למידה ולאפשר למידה אישית-קבוצתית . כל לומד בדרכו שלו. ונשארתי אם השאלה הנצחית: איך לתת לכל תלמיד תמיד את האפשרויות.
    והאם בכל שיעור צריך? ואיך אפשר?
    איך לזהות את הצרכים של כולם ולאפשר לכולם להתפתח נכון. ומה הוא הנכון. (ולא לשכוח את הידע..וההשגים הנדרשים ועוד..)
    הדילמות שאף פעם לא משתנות אבל הדרכים והאפשרויות וההזדמנויות – יש יותר.

    1. הסדר אצלך יהיה מעולה. אני לא דואגת, לא לבני הארבע-ופחות ולא לבני העשרים-ויותר. מזכירה שכבר יצא לנו לעשות אתכם סדרים, ואתם אלופים במתן מענה לכווולם.
      ואיזה ניסוי… אני בטוחה שהתלמידים שלך לא ישכחו אותו אף פעם. שרי כתבה פה בתגובה שלה שמרוב פרסונליזציה אנשים לא יכולים לסבול זה את צרכיו של זה. והנה, דנת עם התלמידים שלך בשני נושאים במחיר אחד: באינדיבידואליזם (ובדרך בה הוא מתבטא בלמידה), ובחברה האנושית, המורכבת מאינדיבידואלים שונים. ודיון כזה בכתה ג – זו מתנה אמיתית. כי זו תמיד השאלה: עד כמה ללכת לקראת המיעוט? עד כמה צריך הרוב לשלם את מחיר צרכיו של המיעוט, ולהיפך?
      סיפרת לי על זה פעם בטלפון, אבל איזה כיף שכתבת! יום אחד עוד אוציא ממך פוסט מסודר על זה, שתדעי (-:

  7. כמה מחשבות והרהורים ביצבצו לי בעקבות הקריאה. איזה כיף! (את רואה, לפעמים אני כן קוראת!)
    ובעיקר, שהדיפרנציאציה היום מתקיימת (כשהיא מתקיימת…) לפי התפיסות של המערכת את הצרכים של הלומד. ואולי היה נכון להתחיל ללמד את הלומד לזהות את מאפייני הלמידה שלו בעצמו. לדעת להתאים לעצמו מצבים שבהם ילמד בחברותא או בסולו, מתוך ספר או סרט. לתת לו את כל מגוון האפשרויות וללמד אותו לבחור מתוכן.

    1. גאה בך שקראת (:
      ואני מסכימה אתך שהכי טוב היה אם היינו מתחילים מהצגת האפשרויות, מגלריית טעימות והתנסויות. ועוצרים כדי לנשום ולחשוב מה היה פה טוב ומה לא. ואולי רק חלק מהזמן, לא כולו. כי אני מאמינה שגם באילוץ יש תועלת. שלא הכל צריך להיות לבחירה, כי אז הבחירה אוטומטית, ולקווץ' של המאמץ יש חשיבות בפני עצמו.
      איפהשהוא, בין שני הקצוות האלה של המטוטלת (למידה פרסונלית מול למידה אחידה) יש איזור שלם וגדול שטוב להיות בו, להתנדנד בו ימינה ושמאלה. כמערכת אנחנו עוד לא שם. אנחנו בתחילת הדרך: אנחנו מזהים צרכים ומנסים לתת להם מקום בתוך מרחב למידה של לומדים רבים – מרחב שמקשה על הלמידה, אבל גם נותן לה את ריבוי האפשרויות והפתיחות וההקשבה שהפרסונליות לא נותנת. את צודקת: יש עוד עבודה לעשות.

  8. כשסיפרת שהפוסט יהיה על ליל הסדר ולמידה דיפרנציאלית, כבר נפתחה בי סקרנות, כי גם לי יש פוסט כזה
    https://stonesgravelsand.wordpress.com/2017/04/09/ליל-הסדר-עם-ארבעה-בנים/
    וזה כל כך מעניין לראות את ההבדלים ואת נקודות הממשק בין הדברים שכתבת לאלו שכתבתי אני.

    אני חושבת שיש עוד הרבה מה להרחיב על הקושי בלמידה בכיתה הטרוגנית ומסקרן אותי גם לשמוע ממך על היתרונות שבלמידה בכיתת מחוננים (שהיא יותר הומוגנית מכל מיני בחינות).

    1. שירה,
      איזה כיף שכתבת! הלכתי לקרוא (וגם הגבתי. מניחה שהתגובה מחכה לאישור).
      אני חושבת שנקודות הממשק מגיעות מתפיסת עולם בסיסית שיש בה הרבה מן המשותף, ושההבדל העיקרי (מלבד האישיות, בכל זאת) הוא הגיל, או השלב בחיים, שכמו אצל הבנים – הוא משתנה ומזמן למידה חדשה, התבוננות ותובנות.
      ברור שכתה הטרוגנית מציבה קושי בפני המורה. ברור שהקושי גדול כשהציפיות והאפשרויות מועטות (כי בסוף יש בגרויות; מהתיכון באתי, אחרי הכל) – ושצריך להגדיר את גבולות הציפיה מהמורה ומההישגים. ועוד אכתוב על זה, כי זה משהו שמלווה אותי לאחרונה, יותר ויותר.
      וכיתת מחוננים היא הומוגנית במובנים מסוימים. אבל הטרוגנית מאד במובנים אחרים. כי הפערים של כל ילד מחונן בתוך עצמו עשויים להיות גדולים ומבלבלים, ועל רקע ההומוגניות – הם בולטים עוד יותר (אין כמו ימי בחירות להבין את זה: ההכרח הגדול ביותר הוא להצביע על ההבדל בינך לבין הדומה לך, כי השונה לא מהווה איום). אבל גם על זה עוד אכתוב פעם…

  9. נהניתי (כרגיל) מהרלוונטיות של דברייך ומהחשיבה הביקורתית….
    בשירו של נתן אלתרמן, 'אחד תם', יש רובד נוסף לסיפור ארבעת הבנים ואולי גם הצעה לכך שכדי לעשות פרסונליזציה של החינוך, על המחנכ/ת להכיר את התלמידים לעומק תוך התייחסות לכך שהתמונה רב מימדית ומורכבת: החכם בשיר אמנם מכיר את כל הארועים, אך לא מבין את משמעותם, לא מתפעל מהניסים שראה ולא מהרהר אודותם. התם לעומתו (למרות שהוא מוזר, תלוש ונתפס כתמהוני מחוץ לזמן), הוא החכם האמיתי בהיותו מתפעל, שואל, פוקח עיניים, רגיש ומתרגש ובזכותו נשתמרו כל רבדי ההגדה.
    ואם כבר ניתליתי באילן גבוה, לא יכולה להתאפק מלצטט את דוד גרוסמן ("יש ילדים זיגזג" , עמ' 88):"יש אנשים עיגולים, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של נניח- משולש, ויש ילדים זיגזג"….
    חג שמח

    1. את חרפתי אני מזכירה היום: לא הכרתי. זאת אומרת, אולי פגשתי פעם, אבל נשארתי עם "שירי מכות מצרים" ולא זכרתי להגיע עד ל"אחד תם". אז כשראיתי מה כתבת – רצתי לחפש, וגם שאלתי על הדרך בקבוצה המשפחתית אם רק אני לא הכרתי (כמובן. באופן כללי, אני מורידה את הממוצע התרבותי של המשפחה).
      והוא נפלא, כמובן! כי יש בו משהו על-זמני. אני קוראת וחושבת איך שתינו, מן הסתם, רואות בו "נבואה", משהו אקטואלי – גם באותם תחומים בהם אנחנו חולקות זו על זו מכל וכל: ושתינו מאמינות שיש לראות עוד ציונות, ושללא התום – ספק גדול מה יישאר מההגדה בת שלושת-וחצי-אלפי-השנים… ודווקא בגלל זה כל כך מהנה ומספק ומעורר מחשבה, לשוחח.
      תודה, תודה ששלחת אותי אליו!
      ודוד גרוסמן? – יש כמה ספרים שאני חוזרת אליהם פעם בשנה-שנתיים. הכתה המעופפת, ושלושה בסירה אחת, ואלגנטיות של קיפוד והקפות ביער – וכמובן, יש ילדים זיגזג. וכשאת מצטטת, אני רואה איך גבי מתנשאת במלוא הדרה, וחושבת על שיבולת זהב וצעיף סגול, ונזכרת שיש ניסים בעולם.
      מאמינה ומקווה שיהיה טוב,
      ומקווה שנראה אותו,
      וחג שמח!

  10. הבה ונראה אם אני אצליח לחבר את כל חוטי המחשבה שצצו לי כתוצאה מהקריאה ליריעה אחת הגיונית וקוהרנטית.
    איתי הסתכל על ארבעה סרטונים כדי ללמוד לקשור עניבה -לאיש שלי יש פיסה מאויירת מהעיתון שהוא טרח לניילן והוא מעמיד אותה על הראי מולו בכל פעם שהוא צריך לקשור עניבה. הוא כמובן מעדיף צוארון פתוח אבל משלים עם דרישות הקבוצה. ולמה הפתק? זאת הפרסונליזציה שלו. אגב גם הוא וגם הבכורה לומדים הכי טוב על ידי כך שהם מסבירים לאחרים. עליו רק שמעתי סיפורים מחבריו איך שהו כולם בחדרו ולמדו ממנו לבגרויות ואחר כך חזיתי בזה עם הבכורה בכל פעם שלמדו לבגרות והתקבצה סביבה חבורה.צעירת הבית ואני צריכות לבד! ושקט!(זה לא אומר אגב שלא הצלחנו גם בסביבה של למידה קבוצתית(ע"ע קורסים צבאיים).הפסח שלנו גם כן יהיה אחיד מאד מבחינת גילאים וענין ואולי בגלל זה החליטו הבנות שזה לא מספיק חגיגי להן…טיפה נעלבנו. רק טיפה.
    התיחסות מיוחדת לפרסונליזציה-אני מתעסקת בזה הרבה מפני שלפי דעתי(הלא מלומדת ולא מגובה במחקרים מדעיים) יש בכל אחד מאיתנו את הרצון הזה ליחס אישי.בכל תחום. זה כמובן לא תמיד אפשרי ולא תמיד נכון . אני לא פעם מופתעת מעצמת התגובה של אנשים כשהם קולטים שהכינו משהו במיוחד בשבילם, מכמה זה מרגש אותם, חשוב להם וללא שום קשר לערכה המוניטארי של המתנה. רק עצם זה שהיא יחודית להם.פרסונליזציה היא לגמרי שם המשחק. רוצה לחשוב שהיא פה כדי להשאר ולא טרנד. טרנדים טיבם להעלם.

    1. ריבי,
      ברגע שראיתי שיש תגובה ממך, אמרתי: רגע. מתנות דווקא כן צריכות להיות מותאמות אישית.
      ואז קראתי מה שכתבת וחייכתי חיוך גדול.
      אבל אתחיל מההתחלה:
      כשהענו לשלב לימודי הנהיגה, הבנו שיש מי שלומד לתיאוריה מהלומדה, ומי שלא יכול לסבול את זה וצריך חוברת כתובה. ממש כך, גם באלף השלישי. מה לעשות. ויש את זו שמחפשת מתכונים באינטרנט ואת זה שיעדיף את הספר, ואת זה שצריך לבד ואת זה שצריך שיגידו לו ואת זה שצריך להגיד בעצמו. ממש כמו אצלכם. ואין אצלנו קנאים-לשקט, אבל כל אחד צריך את הרעש שלו, כי רעש של אחרים זה מעצבן.
      וגם אצלנו יש מי שמתלוננים על שלא יהיו ילדים. כי ככה זה סדר, אני שומעת, צריך שיהיו ילדים בסביבה. ואני אומרת – אולי. השנה סוף-סוף נגלה. ואם נחליט שבאמת צריך, אז בשנה הבאה אני מבטיחה שנחפש משפחה מאמצת, או שנהיה כזאת.
      ועכשיו לחלק הכיפי.
      אחד הדברים שאני הכי אוהבת, והכי שונאת, זה להתעסק במתנות. שונאת – כי זו עבודה קשה. "הכי טוב צ'ק", אומר גיל חובב בשם אמא שלו בספר "מתנות מהמטבח" (ואז, כמובן, פורש את כל המתנות השוות-באמת). ואוהבת – כי היא הכי כיפית שיש. נדמה לי שסיפרתי באחד הפוסטים על כרטיס ברכה שקניתי לאמא שלי ליומולדת 75 (כרטיס בצורת מכונת כתיבה! חטפתי אותו בשמחה גדולה) – אז זה, ומצנחי-רחיפה שארגנתי לאיש, וערב מיצירותיו של אפרים קישון שאליו לקחו אותנו אחותי וגיסי המקסימים כמתנת יומולדת – מתנות כאלה הן באמת הדבר הכי משמח, שאת מקבלת ויודעת שבאמת, באמת נתנו ממש לך.
      אבל הכיף הגדול של הפרסונליות הוא בהיותה מיוחדת. בלתי שגרתית. מה יקרה אם תיעשה שגרה?… אז אני אתך, רוצה שתישאר, אבל בעדינות. שלא תמות ממנת-יתר.

  11. עשית לי קצת סדר (הא! איך שנינות המילים? ) וגם תהיה לגבי דרך ההעברה שלי את הידע הלאה, בהינתן הדרך שבה *לי* נוח ללמוד…

    1. משחקי מלים זה ההומור הטוב ביותר שיש!
      והכי משעשע אותי שאני, שלעולם לא הייתי מתקבלת למועדון הסדר הטוב – מסדרת משהו למישהו אחר… (-:
      ואת מעלה פה, כמובן, משהו חשוב שלא התייחסתי אליו: שהוראה-ולמידה זה טנגו שבו לומדים, בראש ובראשונה, זה את זה.
      כי יש את איך שנוח לנו ללמד. אבל אחרי זה – אנחנו מגלים גמישות מסוימת, בהתאם לילדים, וזוכרים להם את זה (יום אחד אשמע את גשם נאנחת ומקריאה *שוב* את "דוביל'ה בונה בית" לילד שממש יאהב אותו, ואדע שיש צדק בעולם).

  12. נראה לי שלהיות בליל הסדר איתך היה הפעם הראשונה שבה הייתי נהנית ממנו. הרבה יותר מעניין מרק לקרוא בהגדה שנראית לי כמו אוסף של אינפורמציה בלתי קשורה ובלתי מעניינת בעליל.
    ולענין הפרסונליזציה. מעודף של התייחסות לפרט שכחנו את הכלל ושכחנו ערכים עקרוניים וכוללים וכל אחד נשאר בודד עם עצמו ולא מסוגל להכיל אף אחד ששונה ממנו

    1. שרי,
      אילו הייתי חושבת שיש סיכוי, הייתי אומרת לך – יאללה, בואו (:
      כי באמת, בהגדה יש הרבה אינפורמציה שנראית לא קשורה, ובעיקר – לא מסודרת. אבל יש בה קשר, ויש בה סדר, והיא נוגעת בכל כך הרבה דברים. ומה שאני מציעה לך הוא מה שעשינו עם הילדים אחת לשנתיים-שלוש, ובעצם, מדי פעם גם לעצמנו: פני לך שעה ולכי לחנות הספרים הקרובה. הרשי לעצמך לטבוע בהגדות, ומצאי אחת שתהיה בה משמעות. יש כאלה נהדרות, ממלאות בהשראה. אחת שתעשה לך טוב.
      לגבי עודף ההתייחסות לפרט. את כל כך צודקת. וזה כל כך עצוב. וזו הסיבה שבגללה אני מאמינה בבתי ספר גדולים, ובכיתות של 25-28 תלמידים (לא הייתי רוצה לעבור את ה-30 בכתה, אבל 15 זה פשוט מעט מדי) – ובציבור שאני חלק ממנו כמעט שאין כאלה, לצערי. אבל זה משהו שקצת מתאזן כשיש משפחות גדולות, מדרך הטבע, כי לא כל אחד יכול להיות נסיך כל הזמן. ואולי זו מטוטלת, שאנחנו פוגשים כעת בקצה שלה, ויום אחד תתייצב? הלוואי.

  13. כל כך נכון ש"לכל לומד יש דרך בה הוא לומד הכי טוב".
    כבר כתבתי לך שהלוואי שהייתה מורה כמוך לילדים שלי?
    עוד מעט גם תמרה תתחיל בית-ספר והלוואי בשבילה מורה כמוך.

    1. אנג'לה יקרה,
      הכי מעניין זה, כמובן, כשהלומד מפתיע את עצמו. או כשאחרים מפתיעים אותו…
      מאחלת אתך שתמרה תגלה דרכים רבות שטובות לה, ושהמערכת תדע לגלות לה עוד ועוד כאלה. שיהיה לה מגוון לבחור מתוכו.

  14. כמו תמיד, אני ממש אוהבת לקרוא אותך. לקרוא כתיבה של מישהו, זה להיכנס לראש שלו ולראות קצת דרך עיניו. ואת תמיד מספקת לי עניין .

    1. יעל,
      אני כל כך מבינה את מה שאת אומרת, שזה קצת להכנס לראש של מישהו… בל להכנס מהראש שלך, בעיניים שלך, ואז זה תמיד נראה קצת אחרת.
      כי, כמו שכתבת לי בקבוצה, ראית את ההתייחסות שלי לילדים כאל לומדים – ומבחינתי המיקוד היה עניין מקומי, אירוע של פסח, אבל את צודקת כמובן: הם לומדים כל הזמן. את מה שהתכוונו ללמד וגם את מה שלא. מה שהופך את הלמידה להרבה יותר מסקרנת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן