Uncategorized - אירועים מחוננים https://giftedandmore.co.il/category/uncategorized/ חינוך. הוראה. הסטוריה. מחוננים Mon, 04 Dec 2023 06:20:12 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.4.5 https://giftedandmore.co.il/wp-content/uploads/2018/02/cropped-3-1-32x32.pngUncategorized - אירועים מחונניםhttps://giftedandmore.co.il/category/uncategorized/ 32 32 גיאורגיה, טיול אחים: חוויה מיוחדת עם תובנותhttps://giftedandmore.co.il/georgia/ https://giftedandmore.co.il/georgia/#respond Mon, 04 Dec 2023 06:19:37 +0000 https://giftedandmore.co.il/?p=3202#דרך. #מקוםאחרועירזרה. אלה שני ההאשטגים שבחרתי לתיאור החופשה שלנו בגיאורגיה. טיול משפחתי – לא הורים וילדים, אלא אחיות ואחים, גיסות וגיסים: עשרה אנשים, שמונה ימים, שני ג'יפים, שעתיים-וחצי טיסה לכל כיוון. בגיאורגיה. חוויה שלא חשבתי שאיענה לה. חוויה מיוחדת מאין כמוה. זה התחיל ברעיון משונה של ד'. בכל משפחה יש אחד כזה שיש לו רעיונות, […]

The post גיאורגיה, טיול אחים: חוויה מיוחדת עם תובנות appeared first on אירועים מחוננים.

]]>
#דרך. #מקוםאחרועירזרה.

אלה שני ההאשטגים שבחרתי לתיאור החופשה שלנו בגיאורגיה.

טיול משפחתי – לא הורים וילדים, אלא אחיות ואחים, גיסות וגיסים: עשרה אנשים, שמונה ימים, שני ג'יפים, שעתיים-וחצי טיסה לכל כיוון. בגיאורגיה. חוויה שלא חשבתי שאיענה לה. חוויה מיוחדת מאין כמוה.

זה התחיל ברעיון משונה של ד'. בכל משפחה יש אחד כזה שיש לו רעיונות, והרעיון שלו היה טיול ג'יפים קבוצתי. בחו"ל. ביוני.

אין מצב, אמרתי. חו"ל לא נמצא ברשימת היעדים שלנו, ובטח לא ביוני. מנהלת מחלקת חינוך לא יוצאת בסוף שנת לימודים. ד' הזכיר לי שגם בתחילתה לא ובאמצעה לא כל שכן, ושכל אדם צריך חופשה. ואני חשבתי שגם משפחה צריך, ושאני צריכה את האחווה הזו, והחלטתי שכן.

הדבר המוזר ביותר מרגע ההחלטה עד היציאה היה שלא התחרטתי. אם תשאלו את האיש הוא יגיד לכם שפעם, עד לפני חמש או שש שנים, הייתי נכנסת ללחץ לפני יציאה לחופשה. למה עשינו את זה, הייתי מקוננת, זה בדיוק זמן לא מתאים, ואילו הייתי יודעת, וכמה צריך לארוז, ומי יפרוק אחר כך. זה לא קרה הפעם. זה לא שהתבגרתי; פשוט כי לא היה לי זמן.

מתי מתחילה חוויה? מתי מתחילה למידה?

החוויה שלי התחילה בשעה 11:00 בבוקר. בשתיים צריך לצאת מהבית לנתב"ג ואני טרם התחלתי לארוז. חשבתי שזה יהיה יום חופש, אחר כך הבנתי שאין ברירה ואני צריכה לעבוד שעתיים בבוקר, רק לסגור פינות. התיישבתי בשבע. בתשע אמרתי לאיש – רק עוד שעה ואני באה. באחת-עשרה נתתי לו את היקר לי מכל – הפלפון, נו – והלכתי לעשות היכרות מעמיקה עם הטרולי.

למידה מס.1: לא לסמוך על שלטי ההכוונה

בשתיים וחצי הגענו לנתב"ג והתחלנו לחפש את החניון-לטווח-ארוך. בסיבוב השלישי הבנו ששלטי ההכוונה של נתב"ג לא מיועדים למי שבאמת מחפש אותו. גם האנשים שמאיישים את הקופות בחניון לטווח קצר לא ממש יודעים איפה הוא. היחיד שידע להגיד "שימו בווייז חניון 22" הוא נהג השאטל, ברכות על ראשו. א' וב' שהגיעו אחרינו כבר קיבלו מאיתנו הנחיות.

מפה לשם התקבצנו כולנו ונכנסנו לשדה התעופה. הכל היה חדש לי: הפעם האחרונה שלי שם היתה לפני 20 שנה. אז היה אוגוסט, והיעד היה ניו יורק, כי אמא רצתה להספיק להיפרד מאחיה הבכור שהיה בימיו האחרונים ונזקקה למישהי שתלווה אותה. הפעם לפני כן, אגב, היתה כמעט 20 שנה קודם, כשלקחה אותי – ילדה שכמוני – איתה לקרובים בניו יורק. מעניין אם אחכה 20 שנה עד הפעם הבאה. יש לי הרגשה שלא.

בידוק בטחוני שמזכיר לי את "ארזת לבד?" של משה סקאל (תרגילים בסגנון בהשראת רמון קנו, סיפרתי עליו גם כאן בבלוג), וצ'ק-אין, ודיוטי פרי שלא ממש מעניין (כזאת אני, סליחה), והשער נפתח ואוטובוס למטוס ואני מרגישה קצת כמו ב"לול". חגורות, וגבירותי ורבותי מדבר הקברניט, ושעתיים וחצי אחר כך נוחתים במקום אחר, בעיר זרה.

למידה מס.2: לתת כבוד לפעם הראשונה

נוחתים בעיר זרה ודי מהר עוברים ביקורת דרכונים ומוצאים את הנהג שמצפה לנו. מפה לשם, קצת לפני חצות אנחנו מוצאים את עצמנו מצלמים את טביליסי בלילה.
קשה לישון בלילה הזה, האדרנלין מציף אותי, ולקראת הבוקר אני כותבת בפייסבוק:
מַסָּע, מספר לי המילון, הוא "טיול או נדודים בעלי משמעות רבה מבחינת האורך, המרחק או המטרה שלהם". בימים בהם כל סדנת שלושת ימים - שלא לומר שלוש שעות - מתוייגת כמסע גילוי עצמי מרטיט לב, כ"מהלך שעושה אדם למען התחזקות רוחו או שלוותו הרוחנית", אני מעדיפה להשתמש ב"דרך".

בשבוע הזה מציפים אותי ציוני-דרך: סוף שנת לימודים ומסיבות סיום, סיום שנה ראשונה שלי כמנהלת מחלקת החינוך בקדומים, ושני דברים שעשיתי לראשונה.

בפעם הראשונה נכחתי בטקס הענקת תארים. 13 תארים יש במשפחה הגרעינית (חתן וכלה זה גרעינית!), אפילו לי כבר היו תואר ראשון ותואר שני לפני השני הזה, ובכל זאת רק השבוע, לראשונה בחיי, ראיתי את תהלוכת הגלימות והכובעים השחורים, לראשונה שמעתי למעלה ממאתיים פעם בערב אחד את הביטוי המשונה "סיימו לימודיהם כחוק". לא לראשונה גיליתי שחופש הדעות באקדמיה מוגבל לדבר הנכון בעיני הרקטור, לא לראשונה שיעשע אותי הפער בין ההרצאה שעודדה צמצום צריכה ושימוש חוזר לבין בלוני ההליום שריחפו מעל ראשי הבוגרים, כלומר - המוסמכים.

בפעם הראשונה יצאתי לחו"ל לצורך טיול. לראשונה בחיי חיפשתי עם האיש את חניון טווח-ארוך לטרמינל 1, שמתחבא כמו פיל מאחורי רקפת. לראשונה מצאתי את עצמי סוגרת פינות אחרונות בעבודה בין בידוק בטחוני להליכה אל שער הטיסה. לא לראשונה שמחתי בי' ובאחיות ובאחים שלי שאתם יצאתי לדרך הקצרה הזו, אתם הסתובבתי אמש בנתב"ג לראשונה אחרי 20 שנה, אתם עליתי לטיסה של שעתיים וחצי לקראת טיול של שבוע.



מַסָּע, מספר לי המילון, הוא "תנועה של כלי במשחק השחמט, מהלך אחד שעושה אחד השחקנים". אתמול בבוקר שלחתי מיילים של בקשות והנחיות, סיימתי סבב עדכונים, עניתי לשיחות של הורים. בתום שלוש שעות כאלה מסרתי את הסלולרי לי' והלכתי לארוז. שעתיים לפני הטיסה חשבתי שוב ושלחתי לת' רשימה של כל האנשים שחשוב להיות אתם בקשר בזמן חירום. כדי שיהיה לך מסודר, כתבתי לה, אבל לעצמי לחשתי: כדי שאדע מה יציב כשאני בדרך.

למידה מס.3: האדם מתכנן ואלוקים צוחק (ביידיש זה נשמע יותר טוב)

לטיול יצאנו, GPS שכרנו, ואנחנו נוסעים עם ההמלצות המצויינות של מדראפט. גם זו חוויה: לומדים להתנהל עם תוכנה שהיא קצת יותר איטית מהרכב, מסתובבים סביב עצמנו שוב ושוב עד שמצליחים למצוא את הפניה הנכונה ואז מגלים שהג'יפ השני לא מצא אותה – חוויה, ללא ספק. ויומיים-שלושה עוברים ושוב אני כותבת פוסט ברשת:

- כדאי לצאת לא מאוחר מדי מהמלון כדי לא להכנס ללחץ זמנים... החלק היפה ביותר של היום הוא אחר הצהרים - כך היה כתוב במדריך שקיבלנו, ואנחנו הקשבנו להוראות ויצאנו לא מאוחר מדי מהמלון.
נסענו בנחת דרך כבישים "משניים יותר ויותר", דרך ערוץ נחל מקסים. עד שהגענו לנקודה הזו, שבה - רק לפני שבוע - המשיכה הדרך בשלווה, והיום לא: הנהר פרץ לו דרך בין אבני השביל והוא גועש בשצף-קצף. הגדות קרסו ומעבר אַיִן. וכך, בבת אחת, קורסת גם התוכנית "לצאת עד שתיים מהעיירה צלקה" ולהמשיך בשלווה מערבה.

והנה הפתעה: אל הגדה ממול מגיע טרקטור, והוא מופתע כמונו. אבל יש לו אמצעים שלנו אין, והוא גורף את סחף האדמה והאבנים מהגדה שלו כך שיוכל לעבור אל הגדה שלנו, ועוד הוא מוסיף וגורף בצד שלנו כמה כפות. ואז הוא מסמן לנו בשפה בינלאומית המורכבת מאנגלית רצוצה ונפנופי ידיים שנצטרך לשוב על עקבותינו וש"נו פרובלם" וממשיך בדרכו.

נו פרובלם, אני חושבת, כשאתה יודע בוודאות שיש לך את כל האמצעים לצאת מן הדרך בשלום; נו פרובלם כשלא מעניינים אותך העצים שנשארו חשופי שורשים, ומה יעשה להם הזרם העז; נו פרובלם כשהדרך היא רק דרך ומה שחשוב הוא רק הסוף, והכשלון בדרך לא משאיר צלקות. נו פרובלם.

חזרנו על עקבותינו. יצאנו מצלקה בחמש וחצי. נסענו בדרך ארוכה שהיא ארוכה מאד. דרך שיש בה משמעות. דרך שבשבילה שווה לרדת מהכבישים אל הדרכים המשניות יותר ויותר. דרך שהיא לא רק מעבר מנקודה לנקודה אלא היא חברותא וצחוק ודאגה ושותפות.

וכשצילמנו את עדרי הכבשים האזריים שלחנו לילדים הודעה: "ברזל וחיטה תמורת כבשים, כמה כבשים שתרצו. רק שתדעו שקלף הדרך הארוכה ביותר נמצא אצלנו". 

למידה מס.4: תוכו אכל, קליפתו זרק

צילום, ובעצם כבר כבר סיפרתי על זה כאן בבלוג, איננו דבר מובן-מאליו עבורי. האם זה טוב שיש לי מצלמה בכף היד? אולי אני חווה את הטיול יותר מדי דרך העדשה? אולי פחות מדי, בעצם. מה שומרים? מה זורקים? מה מצלמים מעוד זוית, מה שמים בקבוצה המשפחתית? מה שולחים הביתה לילדים? תמונה או וידאו?
צילמתי הרבה, שלחתי הרבה, זרקתי הרבה ונשארו המון. יום אחד אולי אעשה מזה אלבום. אולי אצרף לאלבום את הפוסט הזה. בינתיים מצרפת את הפוסט השלישי, האחרון, שכתבתי בבוקר החזרה לארץ:
"מה עבר עליך שצילמת את הפסל הקיטשי הזה, ואיפה בכלל מצאת אותו?" - שאלה אחותי הגדולה (יש שלוש אפשרויות, לא מגלה מי) כשראתה את התמונה בקבוצת הווטסאפ. "וואו!" אמרה כשפתחה והבינה מה היא רואה.

עשרה אנשים יוצאים לטיול של שמונה ימים, ושמונה ימים זו כברת דרך. המתבונן מבחוץ רואה קבוצה. מי ששואלים מתקשים להאמין שזו משפחה; כשאנחנו יושבים בלובי של מלון עירוני ושרים שירי סעודה שלישית אנחנו נראים כמו קרקס נודד, כשמטעינים את המזוודות על הג'יפים - כמו טיול מאורגן על ידי ועד עובדים. יש מסגרת. המתבוננים מבפנים יודעים מה בולט ומה חסר, מה פרחים ומה קוצים. דרך משפחתית של עשרות שנים מלמדת איפה לדרוך ואיפה לא, ובעיקר מלמדת איך לתקן כשבכל זאת דורכים בטעות. מלמדת איך לחזור.

אלף תמונות סלפי עשינו, אבל התמונה הכי טובה של כולנו יחד צולמה אתמול על ידי קבוצה ישראלית אחרת באנדרטת האחווה שעצרנו בה בדרכנו מגודוארי לקזבק ("נקודות עניין" קוראים לזה במדריך, כאלה ששווה בשבילן לרדת מהדרך, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). מדריך הקבוצה ההיא עצר אותנו וביקש שנשלים לו מניין ל"קדיש". ככה, בשום-מקום, ישראלים חובשי כיפה ושאינם, מספיק אנשים כדי להצביע לכל המפלגות האפשריות, עומדים ל"קדיש" באחווה ישראלית שצריך לצאת רגע החוצה ואולי ללכת קצת בדרך כדי למצוא אותה, חיה ובועטת.

יש אנשים שחושבים שאחווה היא קיטש. יש אנשים שחושבים את זה על משפחה. אני, שלא יכולה לדמיין את עצמי יוצאת לדרך כזו עם כל קבוצת אנשים אחרת, עומדת בבוקר היום האחרון ומתבוננת בנו ומודה על הטוב הזה.

The post גיאורגיה, טיול אחים: חוויה מיוחדת עם תובנות appeared first on אירועים מחוננים.

]]>
https://giftedandmore.co.il/georgia/feed/ 0
התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניהhttps://giftedandmore.co.il/central-bus-station/ https://giftedandmore.co.il/central-bus-station/#comments Thu, 01 Jul 2021 14:24:14 +0000 https://giftedandmore.co.il/?p=2806איך יצאת מהסיור? – שאלה אותי שירלי ארמלנד-חן בהפוגה הקצרה שבין סיור שלקח אותנו בין נבכי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב להרצאה שלה על הפעלת החושים במהלך פרזנטציות. יצאתי בתחושה קשה מההזנחה, אמרתי לה. ארבעה ימים עברו עד שהבנתי שכאב הבטן שהרגשתי בסיור היה בכלל תגובה אלרגית למגלומניה. הסיור היה מעולה, כפי שמוכיחה המועקה […]

The post התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניה appeared first on אירועים מחוננים.

]]>
איך יצאת מהסיור? – שאלה אותי שירלי ארמלנד-חן בהפוגה הקצרה שבין סיור שלקח אותנו בין נבכי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב להרצאה שלה על הפעלת החושים במהלך פרזנטציות. יצאתי בתחושה קשה מההזנחה, אמרתי לה. ארבעה ימים עברו עד שהבנתי שכאב הבטן שהרגשתי בסיור היה בכלל תגובה אלרגית למגלומניה.

הסיור היה מעולה, כפי שמוכיחה המועקה שלא עוזבת אותי כבר שבוע. מעגל המנורות המפואר בכניסה מרחוב לוינסקי, זה שנורותיו השרופות והמנופצות מוארות בפרוז'קטור מכוער, פותח צוהר לעולם אחר. עיתונים מצהיבים מודבקים על קירות הזכוכית של החנויות הריקות מקפיאים את הזמן. לא צריך לחפש תאריך על הגליון; הפונטים, התמונות והפרסומות עושים את זה בעצמם, וכמותם אולמות הקולנוע שפעלו פחות משנה, מסוף האוטובוסים הריק, ריחות חצר אחורית מלאת זוהמה. הזנחה, כבר אמרתי.

כמובן שיש נקודות של אור: אחת מהן היא המרכז של YUNG YiDiSH TLV יונג יידיש תל אביב – עולם קסום שהחזיר אותי לרגע לאבא שלי, שדיבר עברית וספר ביידיש, ובעיקר דיבר ביידיש עם אמא שלי כשרצו שלא נבין.

וגם תיאטרון קרוב – מייסודו של ניקו ניתאי שבו התכנסנו להרצאה מצוי שם, וכמובן, הגרפיטי של הקומה השביעית. ועדיין.

הזנחה משאירה טעם חמצמץ, אבל לא גורמת לכאב בטן

מגלומניה, לעומתה, דווקא כן. לקח לי ארבעה ימים להבין את זה. וכשהבנתי, הלכתי לקרוא קצת על התחנה שתוכננה להיות הגדולה ביותר בעולם, וזה ב"ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מאפשר לכתוב את שמה בתוכו", כפי שכתב אפרים קישון. שני רציפי אוטובוסים וביניהם ארבע קומות מסחר שוקקות אדם, למעלה מאלף חנויות, בתי קולנוע ודוכני מזון – זה מה שראו החולמים. ומאיפה יבואו כל האנשים הללו? ולמה שיבואו לצפות בסרט בתחנה המרכזית דווקא? – השאלות היו חשובות פחות מהחלום.

התחנה המרכזית החדשה: הגדולה בעולם

זה טיבה של מגלומניה, כנראה: שרטוט חזון מופלא שאי אפשר להתנגד לו – הוא הרי בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. הוא שחר של יום חדש, הוא בשורה של שינוי, הוא כל כך מושלם שאסור לתת לשאלות קטנות של יומיום לקלקל אותו. שאלות קטנות של עלות מול תועלת, של היתכנות ושל זמן. וכל כך מפתה לנהות אחרי החולמים האלה ולא לשאול. (ויש לומר בכנות: לפעמים הם מצליחים, ואז אנחנו נדים בראשנו ומצטערים על מי שלא השכיל להאמין. אבל כשהם לא מצליחים הם משאירים אחריהם עזובה ועליבות וריח פיח שגודלם כגודל החזון).

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק בסוף יוני 2021. לא כתבתי שם במפורש, אבל מבחינתי זו היתה תגובתי הפומבית ל

מינויה של שרת החינוך החדשה, יפעת שאשא-ביטון

"היא עשתה את צעדיה הראשונים בתור שרה, כשהיא מצוידת בתוכניות שאפתניות רבות, בהן צמצום הבגרויות וקיצור ימי הלימוד: הגיע הזמן לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים. עם קצת איזון אפשר למצוא את הדרך", סיפרה יעל אודם ב 14.6.21 באתר N12, והמשיכה: " שאשא ביטון מתכוונת לצמצמם את מספר הבגרויות, לשנות את המבחנים עצמם, לחלק את שעות ההוראה הקיימות על פני 5 ימים בלבד, להקדיש את היום השישי לפעילות העשרה וחברה – ולשנות את לוח החופשות. כולם יודעים שבדרכה יעמדו ארגוני המורים, ואולי גם שר אוצר חדש. יעד אחד היא כבר השיגה כשהחפיפה את מעונות היום מגיל לידה למשרד החינוך. כעת ניצבים בפניה יתר היעדים". טעות הכתיב היא במקור, ואילו הייתי רוצה להיות צינית הייתי אומרת משהו על יעדים ראויים נוספים של השרה. אבל אני לא צינית, אז אומר רק ש

אין ספק שמערכת החינוך צריכה להשתנות, רק כדאי לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה

ממש כמו התחנה המרכזית החדשה, גם שרת החינוך החדשה יורה לכל הכיוונים. היא תשנה את הבגרויות ואת המערכת השבועית והשנתית – שני שינויים שכל אחד מהם הוא מהפכה עצומה. הכוונות טובות, לגבי הדרך אני פחות משוכנעת. אני מסכימה אתה שאת הבגרויות יש לשנות; אני בעד מבחנים במערכת החינוך, אבל מסכימה שהחלוקה הקשיחה לתחומי דעת לא מאפשרת חשיבה רחבה ומעמיקה ולא מאפשרת תהליכי למידה ארוכים ורציניים. יש מקום להגדיר את תפקידם של בתי הספר כמחנכים לערכים, אבל יום שכולו העשרה, ערכים וחברה נראה לי טעות. ערכים קונים בחיים האמיתיים, מתוך התנסות וצורך, ולא באקווריום של יום ששי (שיהפוך עד מהרה להיות היום של "תקבעי לי תור לאורתודנט, ממילא לא לומדים שום דבר חשוב"). התנהגותה של השרה בימי הקורונה השאירה בי חשד עמוק שהיא סובלת מנטיה לפופוליזם; הפרסומים בדבר תוכניותיה במשרד החינוך לא הזימו את החשד.

ובכל זאת, אני מקווה לטוב.

מקווה לטוב – אולי בגלל התמונה הזו שצילמתי ביונג יידיש. תמונה של חזון שיכול היה להיראות מגלומני לא פחות, כנראה יותר, מחזון התחנה החדשה. "חזון אחד שלא הצליח, וחזון שני שדווקא כן", כתבתי בפוסט בפייסבוק. כי החזון הזה הצליח. ולא במקרה. ולא רק משום שהיה אידיאולוגי, אלא משום שהיה נכון. (כן, אני חושבת שיש טוב ורע בעולם, ויש נכון ושאינו נכון. והחזון הציוני הוא חלק חשוב בתפישת עולמי).

הכל קשור להכל

הכל קשור להכל, אמרה לי רוית נדלר בתחילת הסיור (רוית היא מהאנשים שאני פוגשת במעגלים שונים – קבוצות שעוסקות במחוננים ובמסרים ועוד – וסופסוף נפגשנו פנים אל פנים. היה שווה: היא זו שצילמה את התמונה שבראש הפוסט, בה רואים אותי מצלמת). בין הסיור לכתיבת הפוסט הספקתי להיות בסדנת צילום זריחה בים המלח ולהעביר הרצאה בחדר מורים, פנים אל פנים, לראשונה מאז הקורונה. וגם המסכות חזרו לחיינו, והפגנות נגד ראש הממשלה, וגם העוגיות לחייל שיוצא הבוקר לטירונות קצרה שבין הכשרה לשירות. והכל קשור להכל.

The post התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניה appeared first on אירועים מחוננים.

]]>
https://giftedandmore.co.il/central-bus-station/feed/ 2