רחל ארליך

רחל ארליך

כמה כמה: כמה הוראה, כמה חינוך?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"מה צריכה להיות ההתכווננות של מורה כשהוא נכנס לכתה בתיכון?" – שאלה מרצה של שלג במכללה להכשרת מורים, "לחנך? ללמד ידע? או ללמד מיומנויות?"
"ואז היא שאלה את מי אתם אוהבים יותר, את אבא או את אמא?" – לגלגתי.
"חכי, עוד לא שמעת את התוצאות". ההתפלגות אכן היתה מעניינת: בערך 20% ענו "ידע", והשאר התפלגו שווה-בשווה בין חינוך לערכים לבין הקניית מיומנויות.
התעצבתי. ואז שמחתי.
ועל שניהם הפוסט הזה: על העצב, ואחר כך על השמחה.

על העצב

בית חינוך או משפחה?

"החמ"ד: בית חינוך כמשפחה", זועק הלוגו של החינוך הממלכתי-דתי, זה שאני בשר מבשרו (עוד מאז שקראו לו ממ"ד).
ואני? – לא אוהבת.
"בבית", היה אומר חמי בנחרצות כשהיו שואלים אותו היכן מתחנכים ילדיו, ואז מוסיף: "באיזה בית ספר הם לומדים, התכוונת? – אה, אז תשאל ככה".
ואני חושבת, כמוהו, שביה"ס הוא קודם כל המקום שלומדים בו, ורק אחר כך – שיתפנה לעסוק בשאר עניינים כמו חינוך וערכים שבוודאי אינני מזלזלת בהם (אחרי הכל, קיבלתי משכורת כמחנכת אי-אילו שנים) אבל אינם יכולים להחליף את תפקידו כגורם למידה.

אבל משהו קורה בשנים האחרונות, ואת מקום הלמידה תופסת החוויה, ואת מקום בית הספר – בית החינוך: "הילדים כל כך נהנו מהפעילות הזאת!" – אני שומעת את ההתרגשות, אבל מה הם למדו? – זה כבר פחות ברור. מרוב חברותיות וערכיות מזניחים את הערך שבלמידה, ומרוב רצון בחוויות שוכחים שהלמידה היא בעצם חוויה.

מתי הפכו החינוך החברתי והערכי להיות עיקר תפקידו של בית הספר?

מתי הפכה הלמידה להיות האחרונה בסדר החשיבות?

ומהו מקצועו של המורה?

תחילת ינואר, אני במכון ון-ליר. העילה: כנס שנתי של היוזמה למחקר יישומי בחינוך. הנושא: "פיתוח מקצועי". פרופ' ג'וש גלייזר תיאר את ההבדל בין מערכת החינוך האמריקאית לזו הישראלית:

כשגר בארה"ב, הוא מספר, חזר בנו מביה"ס ביום פטירתו של נשיא-ארה"ב לשעבר, ולא ידע על כך דבר. זה לא הפתיע: אף אחד בביה"ס לא דיבר עם הילדים, משום שזה לא מתפקידו של מורה, לדבר עם הילדים על אקטואליה. תפקידו של המורה האמריקאי ברור מאד: הוא צריך ללמד את תוכנית הלימודים כפי שהיא מוגדרת ע"י הממשל.

לא כך הדבר בישראל.

את תפקידו של המורה הישראלי מסיק הפרופ' מקבוצת הווטסאפ של הורי הכתה. תפקידה של המורה – גיבוש חברתי. הוא לא בדיוק יודע מה זה אומר, אבל מוסכם על כולם שזה הכי חשוב. תוכנית הלימודים מתפרצת בעיקר בהודעות כמו "מישהו יודע מה שיעורי הבית באנגלית?" ו"גם הילד שלכם מתלונן על המורה לחשבון?". ואת האקטואליה הבין כשרונה רמון נפטרה: הווטסאפ היה מלא בהודעות על הדרך בה עסקה המורה בנושא. לכל הורה היתה עמדה בשאלה האם עשתה טוב או לא, אבל דבר אחד היה מוסכם: זה מתפקידה לדבר על כך. הקהל צוחק, ופרופ' גלייזר מרצין: בארץ יש עמימות של תפקיד המורה, הוא אומר, ולכן קשה יותר להגדיר מהו מקצוע ההוראה ואיך נעשים מומחים בו! אין גבולות אחריות ואין הגדרה. וגם אם למשרד החינוך יש הגדרה, בציבור אין, והציבור חזק מהממשל.

צריך להתקיים דיון חברתי וציבורי בשאלה מה מצופה מהמורה ומה לא. אי אפשר לצפות מהמורה להיות מומחה בכל דבר ואי אפשר לארגן מערכת שלמה של פיתוח מקצועי בכל כך הרבה תחומי עניין. אפשר להחליט שהוראה אינה מקצוע שיש בו מומחיות, אבל אם זה כן מקצוע כזה ורוצים לקדם את המקצועיות של המורים – צריך קודם כל להגדיר את המקצוע וגבולותיו.

שמעתי וחשבתי: זהו, אפשר לסגור את הכנס. הכל נאמר: הבעיה על השולחן, ונשאר רק למצוא לה פתרון. (אל תיפול רוחכם. הכנס המשיך כמתוכנן. ארוחת הצהרים הרי שולמה מראש. והאמת היא שגם המשך היום היה מרתק).

בייביסיטר. או פדגוג

בעקבות הכנס פרסמתי בפייסבוק פוסט, ובו ביקשתי לדעת מהו תפקידו העיקרי של המורה.
קיבלתי שלל תגובות: הכי הרבה "שיראה את הילד", אחר כך חינוך חברתי וערכי, לא מעט מיומנויות – בעיקר מיומנויות למידה, אבל גם שיכין את התלמידים לחיים הצפויים להם (מה זה אומר?). את המקומות האחרונים חלקו "בייביסיטר" ו"הקניית ידע". הבנתי שרבים רוצים לראות את המורה כמנטור, ולא כמורה: מישהו שמלווה את הילד, דואג שלא ייפגע, מספק את צרכיו כך שיהיה פנוי לתהליך למידה, בקיצור: שיהיה פדגוג, במובן העתיק של המילה.

היו שתמהו על תוכנית ההפרדה שביקשתי: הכל, כתבו לי, מתערבב בהכל. ובכן, זה נכון, אבל יש משהו שהוא אנחנו, ויש משהו שאנחנו רוצים להיות. כי מה קורה כשצריך לבחור? – שאלתי. הרי יש מצבים כאלה. וכשהמורה מתכנן שיעור, שבוע, שנה – מה הוא מעמיד במרכז, ומה בשוליים? מה, אם לא יקרה, ייחשב כשלון, ומה ישאיר רק טעם קל של החמצה?

במהלך הדיון התחדדו הבדלים: בין יסודי לתיכון, ובין מחנכי כיתה למורים מקצועיים. לא לכולם היה מובן מאליו שיש הבדל כזה, אבל האפשרות עלתה על השולחן.

בסופו של יום, הגעתי לתמונה שדומה לזו של גלייזר, ולהצבעה במכללה ההיא: הכי אנחנו רוצים את הכל. והכי מהכל אנחנו רוצים שהמורים יהיו הוריו של הילד בשעות בהן הוא מבלה בבית הספר.

המחשבות

כי בעצם, מה זה אומר, שמורה צריך להיות "הכל"?

האם זה אומר שהוא צריך להכיר את הילד על כל פרטיו? חוזקות, חולשות, אהבות ושנאות, מצב בריאותי, תחביבים, תזונה, שינה ורווחה כלכלית ונפשית?

רבים חשבו שכן. שהרי הילד הוא לא רק סכום ציוניו; יש עוד כל כך הרבה דברים שמשפיעים על עולמו. איך נעזור לו בלמידה אם לא נדע לשים כל פרט במקומו?

כמעט השתכנעתי, אבל הצלחתי שלא. המורה לא צריך להיות הורים, ואפילו לא הורה. כל המידע הזה על הילד חשוב, וטוב שנדע אותו, במיוחד במקרי-קצה. אבל לא יתכן שנצפה מאנשי חינוך להכיר כל אחד מעשרות הילדים בכיתתם ממש כפי שהוריהם מכירים אותם, וגם לא כמעט-כמו. ובטח שלא יתכן שיעשו זאת 10 דקות אחרי שהתחילה השנה (ותאמינו לי שהורים מצפים לכך. הם לא קוראים לזה כך, אבל זו המשמעות של דבריהם). לא יתכן שנצפה, ואם יורשה לי לומר – גם לא נכון שנרצה.

כי גם לאי-ההיכרות העמוקה יש יתרון. המציאות עומדת לצדה: המציאות לא מתאימה את עצמה לכל אדם, במציאות יש דברים שלא מצליחים. במציאות יש קשיים וכאבים, ולא נכון למנוע מהילד לחוות אותם. במציאות אנשים נופלים וקמים, ובהחלט רצוי שיהיה מישהו שיסייע לקום, אבל זה לאו דווקא המורה: לרוב הילדים יש הורים. וההורים הם אלה שיכולים, וצריכים, לתת את כל המענים האלה שאינם מעניינו של בית הספר: התמיכה הערכית, הרגשית, התזונתית. את המטפלת-בעיסוק ואת קלינאית-התקשורת. את האנטיביוטיקה ואת המרק החם. אני יודעת, יש מקרי קצה; אבל הפוסט הזה עוסק בכלל.

ובואו נבהיר גם את זה: אין דבר כזה "מערכת החינוך". ילד נמצא "במערכת" 15 שנים. חישוב שעשיתי פעם הראה, ששלושה ילדים עלו לנו בחמש גננות, 7 מנהלות/ים, 24 מחנכות/ים. סך הכל כיתה מפוצצת באנשי חינוך, עוד לפני שהתחלנו לספור עשרות מורים מקצועיים. אז מהי "המערכת"? אלה שהיו טובים או אלה שהיו גרועים? וטובים או גרועים – לכתה, או לילד שלנו? ואיפה אנחנו היינו כשזה קרה? כיצד דאגנו לילדים – אנחנו, כשהמערכת לא עשתה את העבודה במקומנו?

על השמחה

שמחתי לשמוע את פרופ' גלייזר.
שמחתי לשמוע שהוראה, בעיני משרד החינוך, היא מקצוע פרופסיונלי, כזה שיש בו מקצוענות ואפשר לפתח אותה.
אני שמחה שיש דיון ציבורי. הדיון הזה נמצא – ברחובות ובקבוצות. לא תמיד טוב, לא תמיד מעמיק, אבל נמצא. מדרך הטבע, קולם של המלינים נשמע יותר. ככה זה בחיים: מי שצועק חזק יותר – שומעים אותו יותר בקול. מקווה ומאמינה ששומעים את הקולות, שמישהו ירים את הכפפה וינהל דיון מסודר, ויתווה מדיניות (כזאת אני, אופטימית).
הכי מאמינה שלא על בית הספר המלאכה לגמור, ואין הוא בן-חורין להבטל ממנה.

~~~

שוות: תוכנית חונכות לנערות

שוות – במובן EQUAL, או במובן WORTH? זה מה שרציתי לשאול את רוני מהרגע הראשון, כשעלתה לקדמת האודיטוריום הצפוף בסמינר הקיבוצים והציגה

25 תגובות

  1. השאלה של 'מהו התפקיד של המורה ובית הספר' היא שאלה מהותית ונגזרות ממנה פעולות רבות. נראה לי שרובינו לא רוצים להתשובה עליה תהיה 'חד מימדית, ויחד עם זאת- ריבוי תשובות מביא לכאוס של פעולות….למען 'האיזון' של הדברים שכתבת, משתפת בכתבה שהתפרסמה היום בהארץ, גם היא מזכירה את הכנס של היזמה למחקר ישומי בחינוך.
    https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6955963

    1. תמי,
      שמחה שקראת, שמחה שכתבת!
      חייבת להבהיר: אינני קוראת לחד-מימדיות, אלא להגדרת מקצוע – והבנה שהשאר היא מעטפת לו.
      האורתודנט של ילדי היה איש-חינוך נפלא. הוא חינך אותם לא לשתות משקאות מוגזים ולצחצח שיניים באדיקות. הוא עשה את זה בדרך פשוטה ביותר (הסביר ואיים) וזה עבד. כמובן, זה לא חלק מההכשרה שקיבל כרופא שיניים, וגם לא הלך לעשות קורסים בחינוך, אבל מבחינתו – זה חלק מהטיפול בילד. כמובן, אם זה לא יעבוד לא, הוא לא ירגיש שהטיפול נכשל; לעומת זאת, אם יישור השיניים לא יצליח – זה יהיה כשלון שלו.
      אז בעיני, מקצועו הראשי של המורה הוא הוראה. אי אפשר להורות בלי ללמד מיומנויות, בלי לחנך. (ואולי אפשר; אני לא יודעת לעשות זאת. אני לא יודעת ללמד הסטוריה בלי לדבר על ערכים. אני לא יודעת ללמד הסטוריה בלי לפתח חשיבה וביקורתיות ויצירתיות וכתיבה וקריאה. אני לא יודעת ללמד בלי להפעיל תלמידים, חלק מהזמן). אבל אני יודעת להגיד מה בעיני החלק המרכזי, ומה מהווה לו מעטפת. לפעמים זה מתחלף, כמובן, אבל גם אז אני יודעת מה עשיתי.
      ויכול להיות שבעולם אידיאלי פשוט יש מורים שונים: אלה כמוני, ואלה שהחלק המרכזי שלהם אחר, והשילוב הזה נהדר לתלמידים. לא זה העניין; הבעיה היא שחוסר שביעות הרצון ממערכת החינוך מחריף ככל שההגדרת התפקידים אמורפית ורחבה יותר (כי אי אפשר למלא אותה).
      הכתבה נהדרת. היא באמת "מאזנת" את הפוסט (במובן של הוראה מול חינוך), ויש בה הסתייגות מבורכת מהנטיה ל"עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ול"בואו נאמץ רפורמות בלי לבדוק לעומק אם הן מתאימות". בעיקר היא עושה את החינוך, שזה מה שאני אוהבת בה. (וגם, למרבה השעשוע, היא מזכירה דברים שכתבתי בפוסט "תקתוק מהיר והוראה מוטת עתיד" – שאנחנו צריכים לחנך את ילדינו אידיאולוגיה, לידיעת אמת ושקר, לחשיבה עצמאית, למחויבות, ליוזמה, לחברות… כלומר, להיות אנשים טובים, ולומדים). היא בהחלט נותנת לי חומר למחשבה.
      תודה רבה!

  2. רחל שלום, העלית נושא כאוב שלנו כמורים והורים אין כלכך מענה. תפקידו של המורה השתנה ומורה כיום מכיל את התלמיד על כל צרכיו. אין ספק שצריך להיות שינוי בהתאם, שינוי מערכתי ביחס למקום ותפקידיו של ביהס ויותיר למורה זמן כדי להתעסק בהוראה. גם התלמידים השתנו, זה דור אחר שמבצע את המשימות, לא מבצע חשיבה מעמיקה או בקרה. הכיקר לסמן וי שסיימתי משימה במקרה הטוב. אני תוהה מה אנחנו לא עושים נכון כאנשי הוראה ואיך לשנות זאת בחלקת האלוהים שלי ועדיין לצערי לא מצאתי תשובה. גם במקרה הפרטי שלי ישלי ילד מחונן בכיתה ג שמגיע לביהס ואיו לו מענה פדגוגי, ביהס משרת כבייביסיטר בלבד במקרה הטוב. כשלנו! חשוב שגורמים בכירים ירדו ממגדל השין ויבינו שיש בעיה אקוטית שיש לטפל בה מהיסוד ולבצע את השינויים הנדרשים במערכת החינוך בישראל. מקווה שהיום הזה יגיע במהרה. תודה על הכתיבה היפה והעמוקה. אתי

    1. תודה, אתי יקרה. אני קוראת אותך ושומעת את הכאב, הפרטי והמקצועי, ומזדהה לגמרי.
      חברה (יועצת חינוכית) אמרה לי פעם שחלק ממחיר יציאת נשים לעבודה הוא יום החינוך הארוך, שמחירו – הכנסת הטיפולים המשלימים לתוך בית הספר: במקום שהריפוי-בדיבור והריפוי-בעיסוק ושאר טיפולים יהיו באחריות ההורים, הם נכנסים לתוך המערכת. וכשהיא אמרה את זה נזכרתי במרפאת-בעיסוק שטיפלה באחד מילדי, ואמרה שבתחילת דרכה כעסה על הורים שלא עשו עם הילד את "שיעורי הבית" שנתנה להם ואמרה למדריכה שלה משהו בסגנון "לא אכפת להם מהילד?" והמדריכה אמרה לה: את פוגשת פה רק את ההורים שאכפת להם. אלה שבאים לשעה באמצע יום העבודה, אלה שלוקחים בייביסיטר או חוזרים מוקדם יום בשבוע כדי לבוא עם הילד. הם עושים את זה כי אכפת להם.
      ואם בית הספר הוא הכל, וצריך להתמחות בהכל, ומקומה של הפדגוגיה קצת יורד – זה המקום שבו נפגעים ילדי הקצה (כי האמצע, כנראה, יצא נשכר במידה כזו או אחרת, ולא יגיש בחסר): ילדי החינוך המיוחד מפספסים את מומחה התוכן שיכול לשחק איתו – כמו מומחה – ולהנגיש אותו גם עבורם, והילדים שלך ושלי, אלה שצריכים פדגוג, כי הרף הבינוני של המערכת לא מספק אותם לימודית (וכשהם לא מסופקים, קשה מאד להגיע לשאר צרכיהם. את זה אני אומרת מהצד: בסולם המאסלו של חלק מהמחוננים, סיפוק הידע בסיסי יותר מצרכים חברתיים, ולעתים מהווה לו תנאי).
      אני לא באמת יודעת מה צריך לעשות או איך מביאים את הבכירים לעשות את זה, אבל חושבת שלהעיר את הנושא זו בטח אבן-דרך חשובה, ושאנחנו, בשטח, חשובים לא פחות מיושבי המשרדים במטה. כנראה יותר.
      תודה שחשבת אתי, ושכתבת לי.

  3. במערכת החינוך האמריקאית, מנסיוני, ליועץ/ת יש תפקיד נרחב יותר בהכרת הילד וניטובו הלימודי והחברתי במערכת. לא פונים אליו רק שנוצרת בעיה. הוא מכיר לעומק ומלווה את הילד במהלך השנה. יועץ בתכנון המערכת, עורך שינויים במידת הצורך, משקף את ההתקדמות הלימודית, עוזר בשילוב חברתי. ביום ההורים (או איך שלא קוראים לזה כיום) פוגשים אותו כחלק מצוות החינוך. כאן אני מוצאת הרבה עמימות בתפקיד היועץ החינוכי. תפקיד שאם גם לו היתה הגדרה אחרת היה תומך בתלמיד ומותיר למורה הרבה יותר פניות ללמידה.

    1. איילת, את מרחיבה את המעטפת של ההבדל בין מערכות החינוך, ואני שומעת שני דברים:
      1 – לא רק תפקיד המורה, אלא גם שאר תפקידי מערכת החינוך האמריקאית מוגדרים יותר. מבחינתי, זה מה שקצת מעורר קנאה… (וכן, תפקיד היועץ פה בארץ עמום. לטוב ולמוטב, יועצים מגדירים לעצמם את תפקידם. זה בסדר אם מנהל בית הספר מבין, מגדיר ומוודא שאת השדות שהשאיר היועץ פנויים – יתפוס מישהו אחר).
      2 – היועץ החינוכי בארה"ב בעצם ממלא את התפקיד של מה שעושה פה מחנכת הכתה, אבל ברמת הפרט: מעקב לימודי, שילוב חברתי.
      ואני רוצה לשאול – האם יש מישהו שרואה את היחידה הכיתתית? ואולי אין כזאת בכלל, אם לכל ילד יש מערכת משלו (זה קורה כבר ביסודי?)
      ואולי, גם אם יש יחידה כיתתית, אין צורך בראיה הזאת, אלא יש להתמקד בילד עצמו?

  4. כשאת כותבת אני חושבת. כשאני חושבת אני נזכרת כמה הדיון הזה לא מספיק מדובר והאופן שבו את פותחת אותו עבור כולנו – מתנה! תודה

    1. שגית יקרה, תודה. מזכיר איזו שיחה אחרת בינינו… ומקווה שהתרומה שלי תזיז משהו קטן בחשיבה הזאת, הגדולה והרחבה.

  5. כרגיל…כתבת באופן בהיר, ברור ומעורר מחשבה ובלי שימוש במילים מאד נפוצות בהקשרי החינוך כיום. מסכימה מאד שבית הספר קודם כל תפקידו ללמד ולהקנות מיומנויות למידה שיהוו ארגז כלים לכל החיים. בעיניי הקניית ערכים לא רק שאינה סותרת אלא אף מעצימה את הלמידה והדברים הם הדדיים. בנוסף, אהבתי מאד את הצילומים ואת השפה הויזואלית האחידה שהעצימה את הטקסט.

    1. טלי, אני מתחילה מהסוף: זה אחד הפוסטים שהיה לי הכי קשה למצוא לו תמונות. מה ששבה את לבי היה האננס על החוף, שממש כיווץ אותי בהקשר של הבלבול בין למידה לחוויה (והזכיר לי שכיתה שביקשה ממני "שיעור שמש" אף פעם לא חזרה על הבקשה: כי אצלי, בשיעור, יש שיעור, והן גילו שלא כיף לעשות את זה בשמש…) אז כל מחמאה בנוגע לויזואליה מעוררת בי שמחה גדולה!
      ואני מסכימה אתך. הקניית ערכים מעצימה את הלמידה – אם היא נעשית תוך כדי הלמידה. כסאבטקסט, כנורמה לימודית או כחלק מאישיותו של המורה. הדוגמא שאני אוהבת להביא במקרה זה היא חינוך לשיתופיות: לא מאמינה בשיעור חברה בנושא שיתוף פעולה, ומאמינה במתן משימה שמחייבת את שיתוף הפעולה הזה, ובהתייחסות לתהליך (לקשיים, לפתרונות) אחרי שתם. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת – יש תפקיד עיקרי, זה שבו נתמקצע וזה שאם לא יקרה נדע שלא עשינו את מלאכתנו, ויש את מה שמסביב, שאי אפשר בלעדיו. כי כמו שאמרת, זה הדדי.

  6. רחל יקרה, כהרגלך את מעוררת מחשבה. אני מרגישה שבדור שלי – תפקיד המורה היה קודם ללמד, ואת החינוך לערכים קיבלנו בבית. אבל בדור הנוכחי, כשהידע נגיש והילדים לעיתים אף שולטים בנגישות הזו יותר מהמורים, תפקיד המורה הוא להקנות ערכים, כי אני מרגישה שהם הלכו לאיבוד אצל דור הZ וגם להקנות מיומנות למידה כי אותן אי אפשר למצוא בויקיפדיה….

    1. מיכל, אנחנו מאותו דור, מסתבר: גם המורים שלי, ברובם, חשבו שללמד פירושו להקנות ידע. רוב המיומנויות באו, או לא, בדיעבד. מעט מיומנויות נלמדו ממש בצורה מסודרת.
      את החינוך לערכים, את אומרת, קיבלנו בבית. בתיכון שאני למדתי בו – אולפנא, למען הדיוק – דווקא חשבו שערכים הם עניין של בית הספר. זה כנראה יותר רווח בחינוך הדתי, אז והיום; זה גם חלק מהתפיסה הפנימייתית, כנראה.
      אני יודעת שיש הרגשה שהילדים שלנו שולטים בנגישות למידע יותר מהמורים. אני לא בטוחה שכך. בוודאי שני בטוחה שהם לא יודעים מה לעשות עם המידע הזה, שאנחנו מאפשרים להם לבנות ללא בסיס איתן. בשיעור השני או השלישי שלי בכיתת מחוננות אמר לי תלמידה, על מארי אנטואנט והמשפט המפורסם ש(לא) אמרה, ש"זו לא אשמתה, היא פשוט לא ידעה מה קורה ברחוב הצרפתי". והבנתי, שגם ילדה שיש לה המון ידע – זקוקה למורה שתעזור לה לעשות משהו עם הידע הזה, להבין אותו – לא מילולית, אלא מהותית: בהקשר, במובן הגדול והבוגר שלו (כי כמובן, ה"לא הבינה" הזה הוא-הוא הסיבה להוצאתה להורג).
      אני לא באמת מאמינה שאפשר ללמד מיומנויות בניתוק מידע, אבל כן מאמינה שאפשר לשים את המיומנויות והערכים כתפקידים עיקריים של מקצוע ההוראה. תודה שהגדרת את מה שאת חושבת שהוא הסדר הנכון (:

  7. תודה לך רחל, בכל פעם שאני קוראת פוסטים שלך, את מגרה אצלי את מנגנון החשיבה.
    אני עדיין רוצה/צריכה להתבשל עם הנושא, אבל בשליפה מהירה נראה לי שמינון, (קצת מהכל אולי?) (מה שמחזיר אותי לפרק "מחשבות") היא המילה המתאימה לי בינתיים.

    1. אנג'לה,
      תודה. מינון הוא, אכן, מילת המפתח – במציאות. באמת אין אדם שהוא רק זה או רק זה, ואין מורה כזה.
      אבל יש נטיה. יש מורים שהם יותר כאלה או יותר כאלה.
      ויש נטיה של המערכת. או צריכה להיות כזאת, אפילו כדי לשמור על מינון; כדי שנהיה מסוגלים לומר, באחריות, שילד פוגש במהלך שנותיו בבית הספר מורים שהם כאלה, וכאלה, וגם כאלה.
      זו הסבה שאני קוראת לחשיבה הזאת.

  8. רחל,
    אדייק את דבריי…
    לגבי האנחנו- אני ספרתי את עצמי אבל היות וכל אחד מאיתנו למד רוב שנותיו במוסדות אחרים נק' ההשקה מעטות…
    לגבי בתי הספר- אני גם מדברת על המערכת הציבורית. אני פשוט מאמינה במתן אוטונומיה מסוית לבתי הספר ובמתן אוטונומיה להורים לשלוח לבית הספר שהכי מתאים להם ולא על פי אזור רישום.
    אני מסכימה שהדיון צריך להיות ציבורי.
    מבלי משים, העלית בי מחשבות על תגובה שכתבת לאחרת על טיב המורים.
    המורה שמלמד רע אבל רוצים שהתלמידים יפגשו כאדם.
    והמורה המקצועי מאוד שאולי כלל לא רואה לפני ילד.
    איזו מורה אני?
    איזו מורה הייתי רוצה להיות?
    האם יש לי את הכלים להעמיק ולתקן את נק' החולשה?
    האם יש לי את הנכונות ואת הזמן?
    האם בכלל ניתן להיות מומחה באחד ולא בשני?
    האם השקעה ונכונות להשקיע היא בכלל שם המשחק?
    כלומר לא רק האם, אלא איך ניתן לבחון את הדברים ובאלו פרמטרים?
    מאתגרת אותך לכתוב בזמנך החופשי פוסט בנושא.
    למה? כי אני אוהבת לקרוא אותך, את עושה לי סדר בדברים. מעוררת אותי לחקור ולבדוק ובעיקר לנסות להיות מורה טובה יותר – מה זה אומר? חתיכת שאלה…

    1. לגבי מתן האוטונומיה להורים – אני לגמרי אתך. לפלא הוא בעיני איך מסכימים הורים לתכתיבי העיריה על מה שהוא בנפשם. וגם האוטונומיה לבתי הספר. אבל חושבת שצריכה להיות הנחת יסוד לגבי המקצוע, והיא זו שתהיה כללית, ורק על גביה תבוא ההכשרה הספציפית.
      אבל שאלת טיב המורים… וואו. את אכן מאתגרת אותי.
      יום אחד אולי אכתוב. כשזה יכאב עד כדי כך שאעדיף לכתוב מאשר לחשוב על זה לבד.
      אבל כבר מניחה אבן ראשונה:
      מורה צריך להיות מי שיש לו אפשרויות אחרות, "שוות" יותר, ובחר בהוראה. אמן.

  9. אני עוד צריך לעבד את שכתבת, אבל קבלי שאפו גדול שהצלחת לכתוב מאמר שלם בחינוך מודרני מבלי לכתוב אוריינות או העצמה!
    #כן_לא _שחור_לבן

    1. תודה אורי (-:
      ואולי יום אחד, כשהמלים האלה, שמשמעותן עומדת ביחס הפוך לפומפוזיותן, ישגעו אותי באמת, אכתוב על זה פוסט…

  10. מסכימה איתך לחלוטין. בנימה אישית אני אוסיף שאני סבורה שאחת הסיבות שלא הלכתי מעולם להוראה היא בשל עמימות המיקצוע (מבלי לדעת-היו לי סיבות אחרות שהעיקרית שבהן היתה " אין לי סבלנות לטיפשים" סליחה.). אני זוכרת את כל המורים שלי-זכורות לי רק שתיים שמללבד הצטיינותם בלימוד חומר היו טובות גם בתחומים אחרים ולעומתן אני זוכרת היטב ומוקירה מורים שלי שהיו מיקצועיים לעילא ולעילא ולא הטריחו את עצמם בשום ענייני "הורות"אבל דווקא מתוך המקום המקצועי יכלו לזהות מצוקה ולתת לה פתרון כמו אותו מורה למתמטיקה שהי אימת התיכון ולא היסכים בשום פנים ואופן שארד במספר היחידות לבגרות והמליץ שאתחזק קצת אצל מורה פרטי. זה היה שיעור מצוין בלא לוותר בקלות והבנה שאני מסוגלת ליותר ושמי שממול רואה את זה (הוא ממש לא התעקש כך עם אחרים).ראיתי את זה גם עם בנותי-פעמים רבות המורים המוערכים ביותר היו אלה ה"קשוחים" ביותר ושהפגינו מקצועיות כמעלה ראשונה.

    1. ריבי, זה מעניין, שמורים קשוחים נתפסים, לא פעם, כמקצועיים. וזה מעניין משום שאנחנו חיים בדור "הנסיכי שלי שאף אחד לא יגיד לו" ו"למה המורה לא התחשבה"… – ומה שאת אומרת זה שזוהי המקצועיות של ההוראה. שמתוך ההבנה העמוקה יכול היה המורה שלך למתיטיקה לזהות את היכולות שלך ולומר – אל תוותרי, תילחמי, יש לך את זה. ואת, מה שראית בו זה ההבנה המקצועית, ולא האמפתיה. אני זוכרת את המורה המיתולוגי שלי למתימטיקה, זה שהיה נחמד בשיעורים ואיום במבחנים (המינוס לא כתוב יפה באמצע השורה? – זה יעלה לך בנקודה). גם אשתו היתה מורה למתימטיקה. בבוחן הראשון שלי אצלה, עשיתי חשבון שאקבל לכל היותר 80. כך הייתי מקבלת אצלו. אצלה זה היה 96. בסוף השישית החלוקה היתה ברורה: 3 יחידות – אליה, 4-5 – אליו. הוא בהחלט היה מקצוען.
      ועוד משהו עולה, בין השורות. לא פעם יש הורים ציפיות סותרות מהמורים. שיכילו, אבל ידרשו. שלא יתעקשו, אבל שגם לא יוותרו. שילמדו התמדה, אבל יחפשו רק את מה שמעניין. שם הכי קשה, אני חושבת. איפה שקשה להורים לעזור לילד להתמודד עם הקושי. איפה שהחינוך.

  11. פוסט חשוב מאין כמוהו.
    אני קוראת אותך, מסכימה מאוד, ולא מסכימה.

    החינוך מוטל על הבית ועל בית הספר מוטלת ההוראה. בזה אני לגמרי איתך.
    אבל לא משנה אם ננסה או לא, דרך ההוראה יעברו ערכים נוספים, תילמדנה מיומנויות נוספות, וכדאי להשקיע גם בהן.

    עם הדוגמאות שהבאת נזכרתי בשלוש דוגמאות משלי:
    1. המורה המופלאה שלי לאנגלית בתיכון. היא לימדה אנגלית נקודה, אבל איך? בשיח אקטואלי: מאמר על הבחירות לנשיאות בארהב ומאמרים על המתמודדים, מאמר על המשמעות של כט בנובמבר ועוד. היא דיברה אנגלית, אנחנו לא תמיד, אבל למדנו אנגלית, תרבות שיח וגם על הדרך שבה אפשר לשלב למידה וערכים.
    2. בית הספר ששלחנו אליו שנה שעברה התפאר בתכנית חינוכית לעילא ולעילא. בפועל, בפעילות החברתית כמו בשטח הלמידה, הערך העיקרי שהועבר היה הישגיות. בסאבטקסט. ואני הצטערתי שהשיח, בכל תחום, בשפל המדרגה.
    3. בית הספר הקסום שאנחנו שולחים אליו השנה שמשתדל לתת מענה מותאם לכל ילד ואולי אפילו עומד בזה. האווירה קסומה, אבל הלמידה לא עומדת במרכז ולי זה חסר. לא תוכלו להשאיר את האווירה המיטיבה הזו גם בתוספת קורטוב הישגיות, אני תוהה כל פעם?

    ואין לי תשובה. בית הספר נמדד בעיניי קודם כל באקלים שלו ורק אחר כך בלמידה, אבל זה אמור לבוא יחד, לא? ילדים הרי אוהבים ללמוד מלכתחילה, כמו בגן…

    וכגננת ואשתו של מורה – אני מאמינה במקצועיות והיא צריכה לכלול את היכולת ללמד טוב ולעבור תהליך מטה-קוגנטיבי שיאםשר לי להבין גם אילו ערכים אני מביאה איתי ללמידה, ולהתנהל בשני השדות בחכמה ובלי סתירה.

    1. שירה,
      תודה רבה על התגובה הטובה, המעמיקה, שמזמנת דיון וחשיבה.
      ברור לי שדרך ההוראה יעברו ערכים ומיומנויות. אני מאד רוצה שזה יקרה, ומאמינה כמוך שזה פשוט מתרחש, אם נרצה ואם לאו. קורה לי שאני צופה בשיעור של מורה וחושבת: הוא לא מורה טוב, אבל אני שמחה שהילדים פוגשים אותו – כאדם. בדרך כלל, כשאני מעלה את זה בשיחה עם מנהלים, אני שומעת "נכון, אבל (אין דרך לפטר אותו)" ולעתים "נכון, ולכן כל תלמיד שלי פוגש אותו, אבל רק לסמסטר אחד".
      ההוראה לא מתרחשת לבד; המורה הוא חלק מהעניין. אגיד עוד יותר מזה: חלק גדול מהמורים שאנחנו זוכרים לטובה הם אלה שלמדנו מהם גם וגם וגם. המורה שלך לאנגלית היא דוגמא נהדרת: למדת אנגלית, ועוד הרבה דברים. גם אני זוכרת לטובה את המורים האלה. ופעמים רבות, כמחנכת, שיעורי החינוך הכי טובים שלי היו השיעורים המקצועיים, כי לא דיברתי מפורשות על שום דבר, אבל השיעור המקצועי זימן מיומנויות וערכים והתנהגות.
      דיברת על הסאבטקסט: זה בדיוק העניין. שלשום העליתי לפייסבוק תמונות מהכיבוד ביום עיון שעסק בפיתוח בריאות. בתמונה: שתיה ממותקת ורוגלך. היום התחיל בחידון בנושא תזונה בריאה.
      מה שאני מבקשת הוא סוג של "תיאום ציפיות". כשסטודנט רוצה ללמוד הוראה – מה הוא מבקש ללמוד? כשאנחנו מכשירים מורים – מה צריכה לכלול ההכשרה? כשאנחנו מפקידים ילדים בידי האנשים האלה, שלמדו – מה אנחנו מצפים מהם, ובאיזו מידה, אם בכלל, זה קשור למה שלימדנו אותם? והאם זה צריך להיות קשור? – את כל אלה צריך גם המורה לדעת, כדי להתנהל, כמו שכתבת, בחוכמה (וללא סתירה, אבל עם אפשרות להכריע, כשצריך, מה הוא רוצה להיות עכשיו, כי לפעמים – מה לעשות – צריך להכריע).
      יש הרבה מאד מקום לבית הספר (בבחירת מורים), למורה (בהחלטותיו). זה בסדר. אולי צריך להשאיר לבית הספר את ההחלטה, כמו שכתבה שרה נייהוז בתגובה? – אני חושבת שלא, אבל יותר מזה – אני חושבת שלא יכול להיות שמה שיקבע את הגדרת העבודה של המורה ואת ההכשרה שלו זה איזושהיא "זרימה" עלומה, בלתי-מוגדרת, ושאחרי שהוא עובד כל כך קשה – גם יתאכזבו ממנו כל הזמן, כי הוא לא עונה על ציפיה שמעולם לא הוגדרה.
      לסיום רק אומר שאני חושבת – אולי בטעות – שאצל גננות זה יותר פשוט. ואולי אני טועה?

  12. רחל יקרה,
    כרגיל מסכם ומלמד.
    הסיכום שלך את המערכת מעניין, לו הייתי סופרת רק את עצמי, הרי שידובר ב-4 גננות, 10 מחנכות ו-4 מנהלים. ובסך הכל עברתי בין גנים, יסודי 1 חטיבה 1 ואולפנא אחת, כך שיצאת בזול.
    אני אישית חושבת שהדיון חשוב מאוד מאוד. אני גם חושבת שבתי ספר שונים שמים במרכז עולמם ערכים שונים, הקבוצות מלאות בכולם ולכן קשה לשים דגש על דבר אחד.
    להערכתי ניתן גם היום להפריד בין סוגים שונים של בתי ספר עפ"י הדגש ששמים בכל אחד מהם, ועפ"י האוכלוסיה שמגיעה לשם.
    אלא שכפי שטוענים הורים רבים, לא תמיד ניתנת להם הבחירה לאן לשלוח את הילדים, ובוודאי לא במערכת ציבורית ללא תשלומים גבוהים. יתר על-כן, גם מורה שבא לעבוד בבית ספר מסוים לא תמיד מותאם למדיניות בית הספר. לרוב כי בית הספר לא מצהיר עליה במפורש ובגלוי.
    לעניות דעתי הדיון צריך להתקיים ראשית בתוך בתי הספר, ולהגדיר אותו במדוייק שם, אח"כ בציבור ו/או כל אחד בביתו, ובשלב האחרון לאפשר בחירה להורים.
    באשר להכשרת מורים, אני מאמינה ביותר הכשרה בתוך בתי הספר ופחות במכללות להוראה ובהתאם גם המורה הצעיר יגיע ללמד בבית הספר שהוא יותר מזדהה עם מטרותיו.
    שוב תודה על העונג לקרוא ועל הסדר שאת מכניסה לדברים.
    שבת שלום אור וטוב

    1. שרה,
      כמו תמיד, את שולחת אותי לפינג-פונג של מחשבה.
      לגבי הסיכום המספרי, אני מזכירה שספרתי את מי שאנחנו פגשנו, לא הילדים. כלומר, כל ילד פגש יותר מהמספר הזה חלקי שלוש (גנים ששני ילדים היו בהם, מנהלת ששני ילדים פגשו וכן הלאה). כלומר, אנחנו קיבלנו מבצע של 1+1, אבל הם לא (-:
      את צודקת שלחלק מבתי הספר יש אמירה. לא לכולם. וגם, שחלק מההורים שבויים במערכת הציבורית. אבל אני מדברת דווקא על המשותף, לא על החריג: על המערכת הציבורית, לא על זו שהיא פרטית לחלוטין או למחצה. מה הורים מצפים ממנה? (אגב, גם זו שהיא למחצה – לא בטוחה שכל ההורים מצפים ממנה אותו דבר. וגם בה, לעתים, שבויים הורים, ועוד משלמים על השבי).
      אני חושבת שהדיון לא יכול להישאר פנימי, בבחינת "ככה אנחנו בבית הספר, ואתם תבחרו". חושבת שיש פה דיבור גדול יותר, שאינו קשור לבחירה, אלא להגדרת המערכת הציבורית, הציפיות ממנה והמחוייבות שלה כמערכת שתופשת את עצמה כ"חובה".
      באשר להכשרת מורים, אני מסכימה אתך שחלק גדול ממנה צריך להתבצע בבתי הספר, אבל נקודת המוצא צריכה להיות ממלכתית, מה שמחזיר אותי אל הדיון הציבורי.
      שתהיה שבת שלום, כזו שאחריה שבוע טוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן