רחל ארליך

רחל ארליך

מבחנים במערכת החינוך – פרולוג ואפילוג גם יחד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
נשים, יצירה בחוט ברזל, עליית הגג של ג'וד

יושבת אשה בעליית הגג של ג'וד, מאזינה למוזיקה טובה וכותבת שני פוסטים משלימים זה את זה. ומתלבטת אם לכתוב את ההקדמה הכללית בשניהם, או רק בראשון; ואת הסיום – בשניהם, או בשני? ומטריחה את העולם (או, למען הדיוק, את חברותיה בקהילת הבלוגים) בשאלה הזו בדיוק.

ואחרי שהיא כותבת את שניהם, ומצלמת את העלייה ומקבלת מג'וד רשות ומשתמשת בתמונות בפוסטים הללו, היא מתפנה לקרוא אותם בזה אחר זה. ואז, רק אז, היא מבינה שצריך פוסט שלישי. פוסט שהוא הקדמה וסיכום גם יחד.

ההתחלה

תלמידי ישראל (כמו תלמידים נוספים בעולם) לא למדו בצורה רציפה במשך עשרה שבועות ואז חזרו ללימודים לחודשיים האחרונים של השנה. שתי שאלות עלו מיד על שולחנו של משרד החינוך: הראשונה – שאלת החטיבה העליונה: איך אפשר לקיים בחינות בגרות בידיעה שלא היתה למידה מסודרת מאז פורים? והשניה – שאלת בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים: איך אפשר לבחון תלמידים על מה שלמדו מרחוק בתקופת הקורונה, אם בכלל למדו?

במקום ליצור דיון על משמעות המבחנים, הוחלט על פופוליזם. הבגרויות התמעטו והומרו בחלקן בציון פנימי על פי בחירת בית הספר; ההחלטה אם לבחון תלמידי יסודי וחט"ב לקראת חלוקת תעודות של סוף השנה נמסרה למנהלי בתי הספר. כמה ימים לאחר מכן יצאה המלצה להימנע מקיום מבחני הקבצות במתימטיקה לקראת המעבר לתיכון.

מה שמפריע לי בפתרונות האלה הוא לא שהם גרועים. הם לא. יתכן שהם אפילו מצויינים. מה שמפריע לי הוא ששוב פספסנו

הזדמנות פז לדבר על מהותם של מבחנים והערכות

ותעודות ועל הצורך בהם במערכת החינוך. הפספוס הזה הוא שהביא אותי לכתוב פוסט.

התחלתי את הכתיבה בפייסבוק: שאלתי חברים מה דעתם. צירפתי תמונה למבחן הזיכרון שעשתה לי הקורונה (האם אזכור את הקוד להתנעת הרכב שלי אחרי 10 שבועות? – שמחה לבשר שעמדתי במבחן).

האמצע

התגובות שקיבלתי שימחו אותי במיוחד בכך שסייעו לי לסדר את מחשבותי והעלו נקודות שבכלל לא חשבתי עליהן.

מגוון התשובות שקיבלתי הבהיר לי גם שיש פה שני פוסטים – אחד שעוסק בנחיצותם של מבחנים לתהליך הלמידה, והשני – שעוסק בנחיצותם של מבחנים לתהליך ההוראה. (בקצרה: ללומד – המבחן משמש מתח לימודי ומזמן הבנה מלאה ומורכבת של כל החומר על קשריו הפנימיים, ולמורה – הוא מאפשר התבוננות על ההוראה ועל הבנת הלומד, לצורך המשך עבודה. איך ולמה זה טוב? – זה כבר מפורט בפוסטים…).

רק אחרי שכתבתי את שניהם הבנתי שצריך עוד פוסט, שיפנה לרגע את הזרקור אל השותפים הנוספים למבחנים ולהערכה ולדירוג: המערכת, וההורים.

כי צריך לחשוב גם מה רוצים ההורים (כן ולא, כמובן) ולמה, והמערכת – למה היא רוצה מבחנים, ולמה זה צריך לעניין אותנו מה היא רוצה. שהרי מן המפורסמות הוא שהחוט המשולש לא במהרה יינתק, והמרובע (מורים-תלמידים-הורים-מערכת) לא כל שכן.

קיבצתי כמה סוגי תגובות ששווה לחשוב עליהן שוב

  • מתי בכלל התחילו להיבחן? "המבחנים החלו את דרכם כאמצעי להערכת התלמיד בידי המורה. משם הם המשיכו כגורם המזמן למידה מרוכזת ושינון. ומשם הגיעו לכלי לאכיפת מרות. כעת מבחנים הם הכלי הגורם לתלמידים לציית ואשר מלמד אותם מחד לתעב קניית דעת" – ואם נניח שזה ניתוח נכון, האם כל אלה הם סיבה לביטול מבחנים, אם יש בהם תועלת ללמידה?
  • "מה שנבחנתי עליו התאייד אל הריק. מה שלמדתי בידיים נשאר" – מה צריך מבחן לבדוק: ידע, או שימוש בידע? האם בכלל יש ביניהם הבדל?
  • מבחנים שיש בהם מקום להבעת דעה – יש תלמידים (והורים) שחשים שמבחנים כאלה אינם הגונים: יש לבחון רק על מה שנלמד (אבל מהי למידה?). יש שחושבים שרק מבחנים כאלה יכולים להעיד על הבנה עמוקה של החומר. "המבחנים הכי טובים שלי בתואר היו תיאורי מקרה שהייתי צריכה להביע עליהם את דעתי" – אז אולי מבחן הוא בעצם גם אירוע של למידה?
  • "מתי מבחנים זה טוב? רק כשאין תעודה עם מספר שקשור למבחן. מבחן אמור להיות כלי להערכה במהלך הלימוד ולא בסופו" – והנה עוד שאלה חשובה: האם מבחן דורש ציון? ואם כן, מי צריך לראות את הציון הזה?
  • מבחנים ככלי אחד מתוך כלי הערכה רבים – זה דבר שעלה שוב ושוב. מבחינתי זה מחזק את ההנחה שיש חשיבות במבחנים, אבל יש חשיבות גם לדרכי הערכה אחרות. בתקופתו של שי פירון פרצה למערכת החינוך "ההערכה החלופית". היא שווה פוסט משל עצמה, ואולי יום אחד זה עוד יקרה, אבל המעבר אליה חשף בעיני כשל עצום בהגדרת מטרותיה של הערכה והיעדר הבנה של מורים בתחום. מסתבר שמה מעריכים וכיצד מעריכים זה עניין מורכב יותר מאשר מבחן-או-עבודה. לא כל מבחן הוא פסול, לא כל עבודה תאפשר הערכה, לא כל יצירה קשורה להבנה אמיתית.

ועוד דבר הבנתי: שאחרי כל התובנות והמחקרים והחשיבה הפדגוגית,

החוויה האישית והפרספקטיבה עושות את שלהן

הנה מדגם:

"תמיד שנאתי מבחנים. עד היום אני לא טובה במבחנים. אבל אני מורה. והמסגרת מחייבת אותי לתת מבחנים. אז אני נותנת את המינימום המותר, ולא יותר. מעדיפה לתת פרוייקט שמחייב את התלמידים לחזור על החומר".

"הופתעתי לגלות כמה מועילות היו בחינות הבגרות (או מקבילותיהן הפנימיות) וגם בחינת סוף שנה של נוער מוכשר במתמטיקה, ככלי לאירגון למידה יעילה ומאזנת. מוכרחה להגיד שאני יוצאת מהחודשים האלה עם הרבה יותר כבוד לבחינות ממה שהיה לי קודם".

"אוהבת ממש מבחנים. זהו. אמרתי את זה. מבחנים זה ה"מאני טיים" של החומר. יש משהו מרגש במבחן, לראות כמה אנחנו זוכרים, ומבינים, והכל מזדקק לשעה אחת של למידה".

לצד אלה כתבה לי חברה, בפרטי, מחוויותיה בבגרות בספורט. כמי שקיבלה 60 בבגרות (הציון הגבוה ביותר שלי אי-פעם בתחום הזה) קראתי מתוך השתתפות עמוקה מהולה באנחת רווחה שלמדתי בבית ספר לבנות בלבד: איתרע מזלה והיא, הגבוהה והגמלונית, למדה בשכבה אחת עם בנות להקת המחול העירונית. בעוד שדרישות הבגרות בספורט לבנים היתה אתלטיקה קלה, הבנות היו צריכות להמציא ריקוד ולרקוד אותו מול כל (!) השכבה בהיכל הספורט. (אצלנו קראה לזה אחת המורות "תרגיל אסתטי". אפילו שקספיר לא היה כל כך יצירתי). היא התחננה שירשו לה לעשות בגרות כמו של הבנים, לא הרשו לה, בסוף הגיעו לפשרה (בגרות בחדר צדדי + עבודה עיונית על הפיזיולוגיה של הספורט). ודווקא הדגם הזה, של בחינה שונה לבנים ולבנות, מעניין – כעקרון (אפשרויות שונות לבחינה!), וגם חוויית ההיבחנות לעיני אחרים היא עניין ששווה דיון.

אבל לפעמים זה לא האדם, זו החוויה: "כשאני מצליח זה טוב, מבחן מאתגר עם שאלות יפות, וכשאני לא מצליח זה מבחן רע עם שאלות לא הוגנות, נוקדניות שלא קשורות לחומר ואין בהם תועלת".

הסוף

התחלתי עם הקורונה ועם ההזדמנות שהביאה עמה, לשאול שאלות.

זה יהיה מאכזב מאד אם שוב לא ישתנה דבר במערכת החינוך. אם לא נתפנה, למשל, לשאול על נחיצותן של בחינות הבגרות לכלל האוכלוסיה, ועל נחיצותן כמסננת לאקדמיה. זו שאלה שהעזתי לשאול רק בשלב מאוחר בחיי. למעשה, הפוסט הזה הביא אותי להעלות באוב בלוג שליווה מיזם שלקחתי בו חלק: כתיבת ניירות עמדה לועדת שטאובר שעסקה בבחינות בגרות. זה היה לפני שמונה שנים, ונראה כאילו זה היה אתמול. השאלות לא השתנו. גם המדיניות לא ממש. (זו גם הזדמנות לזכור ולהזכיר את היוזם: איתי אשר ז"ל, אז – עמית בתוכנית המנהיגות של המכון, ולימים המדען הראשי של משרד החינוך, ובכל מקום – אדם צנוע ונעים, ואיש מחקר וחזון).

ואפשר לשאול על מינון: כמה בחינות צריך תלמיד בתחום דעת בכל שנה, כמה בסך הכל? וגם על גיל: ברור שיש הבדל בין כיתה א' לכיתה י"ב.

הכל מותר לשאול. את הרוב צריך לשאול.

הקורונה יצרה הזדמנות נהדרת לעשות זאת.

וכמו שאתאכזב מאד אם לא יהיה שינוי, אתאכזב מאד אם השינוי יהיה ביטולם המוחלט של מבחנים. זה יהיה מעשה שפיכת התינוק עם מי האמבט (למדתי את הביטוי הזה בכתה ג או ד. היו לנו בחנים שבועיים על ביטויים ופגמים בעברית. מסתבר שלא תמיד שוכחים הכל רגע אחרי המבחן).

מה שבאמת הייתי רוצה הוא שמערכת החינוך תדרוש את העבודה הזו, של השאילה והחשיבה, ממנהלי בתי ספר ומצוותי ההוראה שלהם. ממנהלי אגפי חינוך. מהמזכירות הפדגוגית, ממפתחי תוכניות לימודים וממקדמיהן בבתי הספר. וגם את מפעילי התוכניות החוץ-בית-ספריים, שתשאל. אלה שמתהדרים בלמידה "אחרת". אולי הם צודקים? ואולי הם משאירים חוויה נהדרת, אבל אנחנו באנו לפה גם כדי ללמוד? – שתקדיש לזה זמן. שתגיד שזה מעניין אותה.

שיצא לנו משהו טוב מהקורונה הזאת, משהו שיישאר.

תגובה אחת

  1. להחזיר את תבונת הכפיים

    על הכל מוסכם כי דרוש שינוי מהותי בתפיסה ובדרכי הפעולה בחינוך.

    מניתוח שעשיתי בנושא על פי הכללים של תורת האילוצים* בעית היסוד היא:
    חוסר באתגרים -שגורם לשיעמום ולחוסר עניין.
    התלמידים המשועממים אינם רואים בד"כ קשר בין החומר הנילמד לכישורי החיים שהם זקוקים להם. ומתנהגים בהתאם .אחד התחומים שמאד נפגע מחוסר העניין של התלמידים הם לימודי התנ"ך ומסורת ישראל.
    להלן מוצעת תוכנית מאתגרת שמשלבת את התחומים הללו עם פעילויות מעשיות במדעים .

    רקע: כיום כל מקצוע ומקצוע נלמד בנפרד,ללא שום קשר וזיקה בין תחומי הדעת השונים אילו הן דרכי פעולה שגורמות להתעסקות רבה וחסרת תועלת בפרטים שוליים.
    המסקנה שהגעתי אליה על פי הספר "רעש" ** , היא שצריך "לכנס איברים" – ולהכליל מקצועות שונים תחת קורת גג אחת. דהינו להקטין את הרעש.
    אסמכתאות לכך אנו מוצאים לרוב –למשל: אחד הכלים המקובלים והיעילים במתמטיקה נקרא "כינוס איברים" –מלכדים חלקיקי מידע בעלי תכונות משותפות לגורם אחד.
    בתחום מדעי הרוח והמדעים המשיקים מקובל היא לאגד את הפרטים בסיפור כדי לעורר ולשמור על עניין בנושא המרכזי.
    הדרך היעילה ביותר לעורר עיניין ,סקרנות ואח"כ יצירתיות הינה העשיה וההתנסות העצמית.
    את רמת העניין הגבוהה ביותר תופסת העשייה וההתנסות העצמית שהן חוט השדרה של הכימיה,הפיזיקה ,הביולוגיה והתחומים המשיקים. לא לחינם ענו בני ישראל במעמד הר סיני "נעשה ונשמע" שהרי ללא עשייה אין משמעות לדברים .

    עקרונות התוכנית:
    א: הצגת הנושא כסיפור/חידה /בעיה בצורה מושכת עין ולב*** .מדובר בסיפורי המעשה בשפה עכשווית שמדברת לילדים
    –תוך הבלטת הבעיות שמושא הסיפור נתקל בהן – פחדים ,ספקות ,חוסר ביטחון .איומים התנגדויות וכד' ****
    הסיפור המקורי – למשל מהתנ"ך ומהמקורות –מצורף כדי שאפשר יהיה להתייחס אליו בכל רגע נתון.
    ב: שימוש בכלים של תורת האילוצים עם הנחיות מובנות כדי להגיע עם התלמידים לפתרונות לוגיים ומעשיים לבעיות שהובלטו בסיפור-בעיות שניתן להשליך אותן על חיי היום יום של הילדים –
    ג: ניסויים ופעילויות מעשיות לאימות/המחשה /הדמיה של הפתרונות הלוגיים –בסיום הפעילות מתקבל מוצר ממשי. כזה שממחיש את הפתרון ומסייע להפנמת החשיבה הלוגית .
    ד:הפעילויות והניסויים ברורים ומובנים כך שכל אחד -הורה וגם סבא וסבתא יכולים לעשותם עם הילדים בעזרת ציוד וחומרים ביתיים.

    ———————————————————————————————————————————–

    * תורת האילוצים פותחה ע"י ד"ר אלי גולדרט מחבר הספרים "המטרה", "זה לא מזל", "שרשרת קריטית" ועוד. היא מקובלת כתורה הניהולית המובילה בעולם העסקים וההי-טק זה מספר שנים.

    ** הספר "רעש " עוסק בהתנהגויות חברתיות נכתב ע"י יעקב בורק בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר

    ** *"הדרך היחידה להבין את העולם " היה מגנוס אומר ,"היא לספר סיפור.

    המדע" אמר מגנוס , "מביא רק ידע על תפקוד הדברים.סיפורים מביאים הבנה" מתוך "בבל" מאת מרסל מרינג

    קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד -ברונו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן