רחל ארליך

רחל ארליך

בין הסכמה להסתה: תרבות דיון – אפשר ללמוד את זה בבית הספר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"הטיעונים שלו היו כל כך טובים, שלרגע ממש פחדתי שהוא ישכנע אותי".

חינוך הוא עניין איטי בדרך כלל. גם למידה עשויה להיות כזאת. אבל מדי פעם יש שיעור שהכל קורה בו מהר, שיש בו סוג של מראה אכזרית, כזו שמחייבת תלמידים לחשוב שוב, ועכשיו. כזו שמהדהדת גם אחרי הצלצול.

השיעור הזה נולד במקרה. הייתי צריכה ללמד בשיעור הסטוריה על פולמוס הבלגה-או-תגובה בשנות ב-30. התלמידות שלי כבר קראו את פרשת גבריאל תירוש כשנה קודם לכן, בשיעור ספרות, ואז גם קיבלו ממני רקע הסטורי. שאלתי את עצמי מה עוד אני יכולה לחדש להן.

כאן באה המתימטיקה לעזרתי. ידוע שהדרך לפתרון שתי בעיות בשני נעלמים היא להפוך אותן לבעיה אחת. ובכיתה הזו, כך ידעתי, קשה מאד לנהל ויכוח ענייני. אפילו בהסטוריה. קל וחומר באקטואליה. אם להיות עדינה – תרבות דיון זה לא משהו שהכיתה הזו מצטיינת בו. אחת ועוד אחת הן שתיים, אמרתי לעצמי, והלכתי לעבוד. כלומר, לארגן עבודה לתלמידות שלי: שלחתי אותן

לקרוא טקסט מעצבן, ואז להשיב לו. בכתב

הזכרתי לתלמידות שלי את גבריאל תירוש ואת השאלה הקשה שעמדה במוקד הויכוח ביישוב היהודי בשנות השלושים בעניין דרכי ההתמודדות הלגיטימיות והיעילות עם הטרור הערבי. הויכוח נגע לפעולות של טרור-נגדי: תומכי ה"תגובה" קראו לפעול נגד האוכלוסיה הערבית באופן יזום, בעוד שמצדדי ה"הבלגה" דרשו להימנע מכל פעולה כלפי אוכלוסיה ערבית שלא הוכח קשר ישיר בינה לבין פעולות הטרור נגד היישוב היהודי.

(ההבהרה הלשונית הזו חשובה, משום שאנו משתמשים היום בדרך אחרת במונחים "הבלגה" ו"תגובה". זה אחד הקשיים בשיעורי הסטוריה: מונחים משתנים, וגם דעות ותפיסות מוסריות. בקיץ האחרון דרשו מפגינים בארה"ב להסיר את פסלים של קולומבוס, וושינגטון ולינקולן; גם בישראל מתעוררים פולמוסים ביחס לאופי הנצחתם של אישי ציבור ויוצרי תרבות שיש ביקורת ציבורית – מוצדקת אך אנכרוניסטית – כלפי התנהגויות שונות שלהם. המורכבות הזו, בין האדם ומעשיו למורשתו, היא סוגיה שאני לא עוסקת בה כאן, אבל צריך להיות ערים לה).

אז הזכרתי לתלמידותי את התקופה, ונתתי הוראות להכנה לקראת השיעור:

בתור התחלה ביקשתי שכל אחת תקבע עמדה בנוגע לסוגיה – הבלגה או תגובה?

חילקתי נתתי דפי מקורות וביקשתי שכל אחת תקרא את המקור שעמדתו מנוגדת לשלה.

ולאחר הקריאה, ביקשתי, כיתבו לו תגובה.

ספל עם כיתוב: כל אחד זכאי לחשוב כמוני

צהרים טובים, פתחתי את השיעור הבא, מעניין אותי לדעת:

איך זה היה, לקרוא טקסט מעצבן?

כן. ככה התחלתי את השיעור. לא קראנו את המקורות. גם לא את התגובות. לא היה בזה צורך.  הרבה יותר חשוב היה לי לשמוע על החוויה.

"זה היה מעצבן", הן הודו. ביקשתי להבין מה הרגיז. התשובות מיהרו לבוא:

"נקודת המוצא שלו מוטעית לגמרי".

"נקודת המוצא שלו דווקא נכונה, אבל הטיעונים שלו כל כך לא הגיוניים!"

"הוא טעה לגמרי, אבל הטיעונים שלו היו הרבה יותר מוצלחים משלי. ממש הייתי צריכה לשבת ולהבהיר לעצמי למה אני חושבת ככה".

אחרי שלוש-ארבע כאלה, התחממה האוירה:

"הוא פשוט כתב שטויות", אמרה מישהי, וכמעט הגבתי – מזל שלא, כי הצימוק שבעוגה עוד חיכה לי בסבלנות:

"הוא כתב כל כך טוב. לרגע חששתי שאשתכנע".

תרבות דיבור מתחילה בלגיטימיות של מגוון דעות

התגובה האחרונה שימחה אותי מאד.

מה יקרה אם נשתכנע? למה זה כל כך מפחיד? מה זה אומר על תוקפן של אמונות ודעות, אם הן שבירות כל כך? – זה היה הדיון הראשון שערכנו בכיתה. הוסכם שטיעונים רציניים של הצד שכנגד הם עניין שאי אפשר לזלזל בו. אבל במובן מסוים, אמרה מישהי, יותר כיף לי לקרוא דעה מנומקת ומנוסחת היטב. זה יותר מעניין. ואחרת אמרה: זה לא רק יותר מעניין, זה גם מביא אותי לחשיבה מחודשת ואני יוצאת מחוזקת יותר. ואם תשתכנעי? – שאלה שלישית. הרגשתי שאנחנו קצת משתבללות, ועברתי הלאה.

האם לגיטימי לומר על דעתו של מישהו אחר שהיא "שטויות"? – היה קשה להגיע להסכמה בשאלה הזו. יש דברים שהם באמת שטויות, אמרה מישהי. עם עובדות קשה להתווכח, אז העדפתי להסיט את השיחה לשאלת הכדאיות. מה את מרוויחה כשאת מגדירה דעות מנוגדות כשטויות? – ביררתי, ומה את מפסידה?

רק אחרי הדיונים האלה הגענו לדון בהבלגה ובתגובה.

מה בין הוראת תלמידים מחוננים להוראה של כיתה רגילה?

זו שאלה שאני נשאלת הרבה, והתשובה הכי טובה שלי היא: כשאני שולחת תלמידים מחוננים ללמוד משהו בעצמם אני לא צריכה לוודא ידע והבנה לפני שאני מתקדמת לרמות חשיבה גבוהות.

על העקרון הזה התבססתי בשיעור הנוכחי. היה לי ברור שהן מסוגלות לקרוא לבד על פולמוס הבלגה ותגובה; לא ביקשתי שיעשו זאת. היו כאלה שהסתמכו על ספרים שקראו בילדותן, היו שהתבססו על ההרצאה מהשנה הקודמת. היו שקראו את הפרק בספר הלימוד והיו שפתחו ויקיפדיה. בסופו של דבר, כשילמדו לבגרות, יוודאו שהן יודעות את פרטי התקופה.את המושגים שהיה חשוב לי שיבינו הזכרתי בחלק האחרון של השיעור. בדיון, בו התווכחו עם המקורות שקראו, עצרתי מדי פעם להשלים פיסת ידע הסטורי.

בכיתה רגילה לא הייתי יכולה לעבוד בשיטה כזו. הייתי חייבת לתווך את הרקע ההסטורי, לוודא שהעובדות והמושגים "יושבים טוב" לפני שאני מעמתת את התלמידים עם טקסטים ארוכים ולא פשוטים. במובן זה, מדובר בשיעור שמיועד לכיתת מחוננים או מצטיינים.

אבל זה מקום טוב להגיד משהו על הוראה דיפרנציאלית, כי רוב התלמידים המחוננים והמצטיינים לומדים בכיתות הטרוגניות. בכיתה רגילה, הייתי שולפת את שלושה-ארבעה המצטיינים ושולחת אותם לקרוא טקסטים "מעצבנים" בזמן שאני עושה תיווך לשאר הכיתה. הייתי בוחרת עבורם טקסטים קשים שמצריכים התמודדות – עם שפה ארכאית, עם טיעונים כבדים או גם וגם. ואז הייתי מחזירה אותם אל הדיון בדעות השונות. כך הייתי "חוסכת" להם את ההרגשה ש"שוב ושוב מסבירים משהו שכבר הבנתי" ומצפה להתמודדות אמיתית שלהם עם טקסט מאתגר. כי דיפרנציאליות בכיתה לא חייבת להיות ארבעה דפי עבודה שונים; היא יכולה להיות למידה ממקורות שונים לקראת דיון משותף. היא יכולה לאפשר לתלמידים להגיב על טקסטים שונים. השונות, במקרה הזה, לא מכבידה על הלמידה – להיפך,, היא מעשירה אותה.

ואיך עושים שיעור כזה, אם אני לא מורה להסטוריה?

אה, זו שאלה מעולה.

passion led us

הדבר הראשון שצריך לזכור הוא שזו פעילות שעושים אותה פעם אחת. אחת ולא יותר. אי אפשר להפתיע כיתה פעמיים באותו טריק.

הדבר השני שצריך הוא לחפש נושא שמעלה רגשות עזים, אבל מספיק רחוק כדי שלא לפצוע אף אחד. עשיתי את זה בכיתה בנושא הבלגה ותדובה, הדגמתי את זה במפגש מפקחים במחוז מרכז בנושא השילומים מגרמניה: בשני המקרים מדובר בסוגיות שהתלמידים לא חוו באופן אישי, וגם לא הוריהם. עבר מספיק זמן כדי שיהיה אפשר לדבר ממקום "נקי". יחד עם זאת, יש בשניהם שאלות עקרוניות, שנמצאות על שולחנה של כל חברה: היחס לתוקפנות, תגובה לאלימות, סוגיית הפיצוי או המחילה וייצוג זכויותיהם של קורבנות על ידי מדינה.

והדבר האחרון שצריך לוודא הוא שיש מקורות שונים וזמינים, רצוי ברמות שונות.

זהו. את שאר העבודה יעשו התלמידים בעצמם.

אבל זה עובד, לדבר על תרבות דיבור בלי לדבר עליה באופן גלוי?

אני מהמחנכות שחושבות שלרוב מה שעובד זה מה שמדברים עליו באופן סמוי. מאה שיעורים על תרבות דיון, אלף משחקים ורבבות המחשות לא ישיגו משפט כמו "ממש פחדתי שהוא ישכנע אותי" ודיון רציני אחריו.

אולי זה קשור לעובדה שאני עובדת עם מחוננים – הם עושים העברה מתחום לתחום בלי שנצטרך לתווך אותה עד דק.

ואולי זה כי אני כזו: מעדיפה לעבוד מאחורי הקלעים. החוויה שלי משיעורי "חינוך" היא חוויה של רגע לפני קרב רחוב: כשאני נכנסת לכיתה התריסים מוגפים, ביצורים נערמים והתלמידות שלי מקפידות להיות מוגנות. (מי שקרא לשריון "צנה" ידע מה הוא אומר. ציניות כמו של שיעורי חינוך לא פגשתי במקומות אחרים. וזו אני, שציניות לא מאיימת עלי). כשאני מחנכת מתוך שיעור הסטוריה אני מעמידה לתלמידות שלי מראה מפתיעה כל כך שקשה להן לפספס אותה ובלתי אפשרי להתעלם ממנה. אולי זו הסיבה שאני אוהבת את המקצוע.

~~~

מקורות לשיעור – הבלגה או תגובה: מאמר מערכת, דבר, 18.8.1936 וכן 17.10.1936

הבלגה או תגובה: הויכוח ביישוב היהודי תרצ"ו-תרצ"ט, ערך: יעקב שביט, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן – מומלצים במיוחד: מקורות 14, 17.

מקורות לשיעור – הסכם השילומים

~~~

אהבת? השתמשת? יש לך רעיון אחר? מאד אשמח לשמוע כאן, בתגובות!

~~~

קרדיט לתמונות: Steve Johnson, Frank Busch, Lucrezia Carnelos ב unsplash

8 תגובות

  1. כל הפוסט שלך מרתק. מהסוג שאני רוצה לשלוח בקבוצת הוואטסאפ של משפחתי הגרעינית המחוננת ולחדש דיון בן שבועיים על יום הזיכרון לרבין בבתי הספר הממד.

    אבל הכי אני לוקחת ממנו משפט קטן, כי כזו אני: החזק מגן וצינה – להחזיק את הציניות כמשהו שעוטף אותי ושומר עלי לפעמים.

    תודה!

    1. שירה,
      הציניות המגנה. לא סתם לקחת אותו. לא סתם היה שם.
      המלצתי פעם למישהו על הספר "המשכוכית, של קוני ויליס. "ציני-משהו", אמר לי כשהחזיר את הספר, "אני יכול להבין מה מצאת בו".

  2. נושא מעניין ופוסט מעניין, תודה ששיתפת.
    אולי הפעילות היא חד פעמית, אבל הנושאים של תרבות דיון, הקשבה לדעות מנוגדות, הבעת ביקורת – הם נושאים שכדאי לחזור אליהם ולעסוק בהם מדי פעם.
    וגם על הגבולות של הלגיטימיות הזאת (כמו שלילת קיום של מישהו, פגיעה בפרטיות או בגוף וכיו"ב).

    1. מעין,
      את צודקת כמובן: הנושא הוא רב פעמי. למעשה, הוא מפעל חיים.
      (לרגע מתפתה לומר שבעולם אידיאלי אולי לא היה צריך לדבר על זה. אבל בחרתי לעסוק בחינוך, ותרבות דיון אינה התנהגות מולדת אלא נרכשת, ולעתים בעמל רב).
      וכדאי לחזור ולעסוק בנושאים האלה משום שיש בהם ביצה ותרנגולת. גבולות השיח הלגיטימי, כמו כל תופעה תרבותית, משתנים לאורך הזמן.

  3. את משב רוח רענן. קראתי בצמא את מה שכתבת. כל כך חיוני לנו להבין איך מתמודדים עם דיעה אחרת, לעתים מרגיזה ומקוממת. תודה, תודה.

  4. לא יודעת אם שמת לב, אבל כבר חודשים רבים שאני לא כותבת (פוסטים וגם תגובות) והאמת היא שגם ממעטת בכלל להיכנס ולקרוא פוסטים של אחרים, אבל גירית אותי ותמיד מעניין לי לקרוא פוסטים שלך.
    אחרי הקריאה של הפוסט הזה, בא לי לנשק אותך (:)).
    מורה לחיים שאת!

    1. תודה, אנג'לה.
      תקופה מוזרה עוברת עלינו. מוזרה ומסובכת.
      מקווה לשוב ולקבל ממך ניוזלטר, לראות שחזרת לכתיבה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן