גיאורגיה, טיול אחים: חוויה מיוחדת עם תובנות

#דרך. #מקוםאחרועירזרה.

אלה שני ההאשטגים שבחרתי לתיאור החופשה שלנו בגיאורגיה.

טיול משפחתי – לא הורים וילדים, אלא אחיות ואחים, גיסות וגיסים: עשרה אנשים, שמונה ימים, שני ג'יפים, שעתיים-וחצי טיסה לכל כיוון. בגיאורגיה. חוויה שלא חשבתי שאיענה לה. חוויה מיוחדת מאין כמוה.

זה התחיל ברעיון משונה של ד'. בכל משפחה יש אחד כזה שיש לו רעיונות, והרעיון שלו היה טיול ג'יפים קבוצתי. בחו"ל. ביוני.

אין מצב, אמרתי. חו"ל לא נמצא ברשימת היעדים שלנו, ובטח לא ביוני. מנהלת מחלקת חינוך לא יוצאת בסוף שנת לימודים. ד' הזכיר לי שגם בתחילתה לא ובאמצעה לא כל שכן, ושכל אדם צריך חופשה. ואני חשבתי שגם משפחה צריך, ושאני צריכה את האחווה הזו, והחלטתי שכן.

הדבר המוזר ביותר מרגע ההחלטה עד היציאה היה שלא התחרטתי. אם תשאלו את האיש הוא יגיד לכם שפעם, עד לפני חמש או שש שנים, הייתי נכנסת ללחץ לפני יציאה לחופשה. למה עשינו את זה, הייתי מקוננת, זה בדיוק זמן לא מתאים, ואילו הייתי יודעת, וכמה צריך לארוז, ומי יפרוק אחר כך. זה לא קרה הפעם. זה לא שהתבגרתי; פשוט כי לא היה לי זמן.

מתי מתחילה חוויה? מתי מתחילה למידה?

החוויה שלי התחילה בשעה 11:00 בבוקר. בשתיים צריך לצאת מהבית לנתב"ג ואני טרם התחלתי לארוז. חשבתי שזה יהיה יום חופש, אחר כך הבנתי שאין ברירה ואני צריכה לעבוד שעתיים בבוקר, רק לסגור פינות. התיישבתי בשבע. בתשע אמרתי לאיש – רק עוד שעה ואני באה. באחת-עשרה נתתי לו את היקר לי מכל – הפלפון, נו – והלכתי לעשות היכרות מעמיקה עם הטרולי.

למידה מס.1: לא לסמוך על שלטי ההכוונה

בשתיים וחצי הגענו לנתב"ג והתחלנו לחפש את החניון-לטווח-ארוך. בסיבוב השלישי הבנו ששלטי ההכוונה של נתב"ג לא מיועדים למי שבאמת מחפש אותו. גם האנשים שמאיישים את הקופות בחניון לטווח קצר לא ממש יודעים איפה הוא. היחיד שידע להגיד "שימו בווייז חניון 22" הוא נהג השאטל, ברכות על ראשו. א' וב' שהגיעו אחרינו כבר קיבלו מאיתנו הנחיות.

מפה לשם התקבצנו כולנו ונכנסנו לשדה התעופה. הכל היה חדש לי: הפעם האחרונה שלי שם היתה לפני 20 שנה. אז היה אוגוסט, והיעד היה ניו יורק, כי אמא רצתה להספיק להיפרד מאחיה הבכור שהיה בימיו האחרונים ונזקקה למישהי שתלווה אותה. הפעם לפני כן, אגב, היתה כמעט 20 שנה קודם, כשלקחה אותי – ילדה שכמוני – איתה לקרובים בניו יורק. מעניין אם אחכה 20 שנה עד הפעם הבאה. יש לי הרגשה שלא.

בידוק בטחוני שמזכיר לי את "ארזת לבד?" של משה סקאל (תרגילים בסגנון בהשראת רמון קנו, סיפרתי עליו גם כאן בבלוג), וצ'ק-אין, ודיוטי פרי שלא ממש מעניין (כזאת אני, סליחה), והשער נפתח ואוטובוס למטוס ואני מרגישה קצת כמו ב"לול". חגורות, וגבירותי ורבותי מדבר הקברניט, ושעתיים וחצי אחר כך נוחתים במקום אחר, בעיר זרה.

למידה מס.2: לתת כבוד לפעם הראשונה

מַסָּע, מספר לי המילון, הוא "טיול או נדודים בעלי משמעות רבה מבחינת האורך, המרחק או המטרה שלהם". בימים בהם כל סדנת שלושת ימים - שלא לומר שלוש שעות - מתוייגת כמסע גילוי עצמי מרטיט לב, כ"מהלך שעושה אדם למען התחזקות רוחו או שלוותו הרוחנית", אני מעדיפה להשתמש ב"דרך".

בשבוע הזה מציפים אותי ציוני-דרך: סוף שנת לימודים ומסיבות סיום, סיום שנה ראשונה שלי כמנהלת מחלקת החינוך בקדומים, ושני דברים שעשיתי לראשונה.

בפעם הראשונה נכחתי בטקס הענקת תארים. 13 תארים יש במשפחה הגרעינית (חתן וכלה זה גרעינית!), אפילו לי כבר היו תואר ראשון ותואר שני לפני השני הזה, ובכל זאת רק השבוע, לראשונה בחיי, ראיתי את תהלוכת הגלימות והכובעים השחורים, לראשונה שמעתי למעלה ממאתיים פעם בערב אחד את הביטוי המשונה "סיימו לימודיהם כחוק". לא לראשונה גיליתי שחופש הדעות באקדמיה מוגבל לדבר הנכון בעיני הרקטור, לא לראשונה שיעשע אותי הפער בין ההרצאה שעודדה צמצום צריכה ושימוש חוזר לבין בלוני ההליום שריחפו מעל ראשי הבוגרים, כלומר - המוסמכים.

בפעם הראשונה יצאתי לחו"ל לצורך טיול. לראשונה בחיי חיפשתי עם האיש את חניון טווח-ארוך לטרמינל 1, שמתחבא כמו פיל מאחורי רקפת. לראשונה מצאתי את עצמי סוגרת פינות אחרונות בעבודה בין בידוק בטחוני להליכה אל שער הטיסה. לא לראשונה שמחתי בי' ובאחיות ובאחים שלי שאתם יצאתי לדרך הקצרה הזו, אתם הסתובבתי אמש בנתב"ג לראשונה אחרי 20 שנה, אתם עליתי לטיסה של שעתיים וחצי לקראת טיול של שבוע.



מַסָּע, מספר לי המילון, הוא "תנועה של כלי במשחק השחמט, מהלך אחד שעושה אחד השחקנים". אתמול בבוקר שלחתי מיילים של בקשות והנחיות, סיימתי סבב עדכונים, עניתי לשיחות של הורים. בתום שלוש שעות כאלה מסרתי את הסלולרי לי' והלכתי לארוז. שעתיים לפני הטיסה חשבתי שוב ושלחתי לת' רשימה של כל האנשים שחשוב להיות אתם בקשר בזמן חירום. כדי שיהיה לך מסודר, כתבתי לה, אבל לעצמי לחשתי: כדי שאדע מה יציב כשאני בדרך.

למידה מס.3: האדם מתכנן ואלוקים צוחק (ביידיש זה נשמע יותר טוב)

לטיול יצאנו, GPS שכרנו, ואנחנו נוסעים עם ההמלצות המצויינות של מדראפט. גם זו חוויה: לומדים להתנהל עם תוכנה שהיא קצת יותר איטית מהרכב, מסתובבים סביב עצמנו שוב ושוב עד שמצליחים למצוא את הפניה הנכונה ואז מגלים שהג'יפ השני לא מצא אותה – חוויה, ללא ספק. ויומיים-שלושה עוברים ושוב אני כותבת פוסט ברשת:

- כדאי לצאת לא מאוחר מדי מהמלון כדי לא להכנס ללחץ זמנים... החלק היפה ביותר של היום הוא אחר הצהרים - כך היה כתוב במדריך שקיבלנו, ואנחנו הקשבנו להוראות ויצאנו לא מאוחר מדי מהמלון.

נסענו בנחת דרך כבישים "משניים יותר ויותר", דרך ערוץ נחל מקסים. עד שהגענו לנקודה הזו, שבה - רק לפני שבוע - המשיכה הדרך בשלווה, והיום לא: הנהר פרץ לו דרך בין אבני השביל והוא גועש בשצף-קצף. הגדות קרסו ומעבר אַיִן. וכך, בבת אחת, קורסת גם התוכנית "לצאת עד שתיים מהעיירה צלקה" ולהמשיך בשלווה מערבה.

והנה הפתעה: אל הגדה ממול מגיע טרקטור, והוא מופתע כמונו. אבל יש לו אמצעים שלנו אין, והוא גורף את סחף האדמה והאבנים מהגדה שלו כך שיוכל לעבור אל הגדה שלנו, ועוד הוא מוסיף וגורף בצד שלנו כמה כפות. ואז הוא מסמן לנו בשפה בינלאומית המורכבת מאנגלית רצוצה ונפנופי ידיים שנצטרך לשוב על עקבותינו וש"נו פרובלם" וממשיך בדרכו.

נו פרובלם, אני חושבת, כשאתה יודע בוודאות שיש לך את כל האמצעים לצאת מן הדרך בשלום; נו פרובלם כשלא מעניינים אותך העצים שנשארו חשופי שורשים, ומה יעשה להם הזרם העז; נו פרובלם כשהדרך היא רק דרך ומה שחשוב הוא רק הסוף, והכשלון בדרך לא משאיר צלקות. נו פרובלם.

חזרנו על עקבותינו. יצאנו מצלקה בחמש וחצי. נסענו בדרך ארוכה שהיא ארוכה מאד. דרך שיש בה משמעות. דרך שבשבילה שווה לרדת מהכבישים אל הדרכים המשניות יותר ויותר. דרך שהיא לא רק מעבר מנקודה לנקודה אלא היא חברותא וצחוק ודאגה ושותפות.

וכשצילמנו את עדרי הכבשים האזריים שלחנו לילדים הודעה: "ברזל וחיטה תמורת כבשים, כמה כבשים שתרצו. רק שתדעו שקלף הדרך הארוכה ביותר נמצא אצלנו". 

"מה עבר עליך שצילמת את הפסל הקיטשי הזה, ואיפה בכלל מצאת אותו?" - שאלה אחותי הגדולה (יש שלוש אפשרויות, לא מגלה מי) כשראתה את התמונה בקבוצת הווטסאפ. "וואו!" אמרה כשפתחה והבינה מה היא רואה.

עשרה אנשים יוצאים לטיול של שמונה ימים, ושמונה ימים זו כברת דרך. המתבונן מבחוץ רואה קבוצה. מי ששואלים מתקשים להאמין שזו משפחה; כשאנחנו יושבים בלובי של מלון עירוני ושרים שירי סעודה שלישית אנחנו נראים כמו קרקס נודד, כשמטעינים את המזוודות על הג'יפים - כמו טיול מאורגן על ידי ועד עובדים. יש מסגרת. המתבוננים מבפנים יודעים מה בולט ומה חסר, מה פרחים ומה קוצים. דרך משפחתית של עשרות שנים מלמדת איפה לדרוך ואיפה לא, ובעיקר מלמדת איך לתקן כשבכל זאת דורכים בטעות. מלמדת איך לחזור.

אלף תמונות סלפי עשינו, אבל התמונה הכי טובה של כולנו יחד צולמה אתמול על ידי קבוצה ישראלית אחרת באנדרטת האחווה שעצרנו בה בדרכנו מגודוארי לקזבק ("נקודות עניין" קוראים לזה במדריך, כאלה ששווה בשבילן לרדת מהדרך, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). מדריך הקבוצה ההיא עצר אותנו וביקש שנשלים לו מניין ל"קדיש". ככה, בשום-מקום, ישראלים חובשי כיפה ושאינם, מספיק אנשים כדי להצביע לכל המפלגות האפשריות, עומדים ל"קדיש" באחווה ישראלית שצריך לצאת רגע החוצה ואולי ללכת קצת בדרך כדי למצוא אותה, חיה ובועטת.

יש אנשים שחושבים שאחווה היא קיטש. יש אנשים שחושבים את זה על משפחה. אני, שלא יכולה לדמיין את עצמי יוצאת לדרך כזו עם כל קבוצת אנשים אחרת, עומדת בבוקר היום האחרון ומתבוננת בנו ומודה על הטוב הזה.