רחל ארליך

רחל ארליך

למה ואיך למדתי להשתמש בבינה מלאכותית

לוח התמונות שייצרה עבורי midjourney

לעשות תמיד הפוך מכולם זו לא חשיבה עצמאית אלא התנהגות עדרית" אמרה לי פעם המדריכה שלי באולפנא. עברו כמה שנים, המדריכה דאז עומדת בראש האולפנא היום, אני מנהלת מחלקת חינוך, ועדיין אני נזכרת בזה מדי פעם. למשל כשאני משכנעת את עצמי שאם עד כה לא בדקתי את הבינה המלאכותית הזו שכולם מדברים עליה זה סימן שאני חושבת עצמאית.

אז התאפקתי כמה שבועות, וזכרתי שאיפוק זה כח, אבל אז הגיע הרגע שבו

החשיבה העצמאית פינתה את מקומה ללמידה

ביום ששי אחד, שבו הייתי חולה מכדי לבשל אבל בריאה מכדי להסתפק בנטפליקס, החלטתי ליצור תמונות באמצעות הבינה הזו. יש לי באג מובנה במערכת: אני לא חוזרת על מצגת פעמיים בלי לשנות אותה לפחות שלוש פעמים. ככה אני מכינה שיעורים, סדנאות, הרצאות. הרי גם אם זו "אותה הרצאה" – הקהל שונה, אני שונה, וממילא אני צריכה להתכונן כל פעם מחדש. יום ששי ההוא היה במקרה יום ששי של יומיים-לפני-הרצאה אז הקדשתי כמה שעות מהחיים למידג'רני. (כמה זה "כמה"? גאה להגיד שהסתפקתי במספר חד-ספרתי לא גדול. איפוק זה כח, כבר אמרתי?).

ההרצאה המתוכננת עסקה במחוננות ומצטיינות בגיל ההתבגרות ונועדה להורים של תלמידות מסלול מופ"ת באולפנת להב"ה בקדומים. הגעתי אליה עם שלוש גרסאות של המצגת – כולן נוצרו בתוך 24 שעות – וכולן מבוססות על הפוסט שכתבתי אחרי שיחה עם אלין קשטכר ועל הרצאה שנתתי להורי תוכנית בר אילן . אבל פוסט הזה לא מדבר על מחוננות והתבגרות אלא על התובנות שלי מלמידת הבינג' המהירה של הבינה המלאכותית. אז אומר זאת כך: יצאתי עם

שלוש תובנות על למידה

ונשארתי בחיים כדי לספר על זה.

תובנה מס.1: כשרוצים ללמוד משהו חדש רצוי להתאזר בסבלנות

סבלנות היא שמי השני, כידוע. למרות שבפוסט קודם שבו כתבתי על למידה הסברתי שלמידה טובה מתרחשת במקביל בחרתי הפעם בשיטת הבינג'. אז
(1) פתחתי את הבינה, שיחקתי קצת, לא ראיתי ישועות. למעשה לא ראיתי כלום פרט לתמונות של דינוזאורים וחתולים שהתחלפו מדי פעם.

(2) בלית ברירה חיפשתי מדריך למתחילים, בווידאו. מצאתי כזה והרצתי אותו במהירות 1.5 עם דילוגים עד שהבנתי איך מתחילים. ביקשתי מהתוכנה לצייר לי nervous fructrated woman sitting on chair trying to use midjourney. אני בטוחה שאם נתעלם משגיאת ההקלדה (כי זו לא היתה שגיאת כתיב, אלא שגיאת הקלדה, תאמינו או לא) נבין שהתוצאה בסך הכל הגיונית:

(3) חזרתי וניסיתי. עברתי לחיפוש של נושא ההרצאה שלי וניסחתי שוב ושוב להסביר לבינה מה שאני רוצה שהיא תעשה לי. זה באמת לא היה מסובך: בסך הכל ביקשתי תמונה של מתבגרת שאוכל להקרין בהרצאה באולפנא. קיבלתי תוצאה כזו ואחרת, וישועות – עדיין אין.
(4) בערך אז הבנתי ש

תובנה מס.2: עם סבלנות כמו שלי, רצוי לשלב גם קצת כסף

למידה התנסותית היא הלמידה הכי טובה. זו אחת המוסכמות (המועטות) בעולם החינוך. אף אחד לא מספר לכם שהיא לא רק הכי טובה אלא גם הכי יקרה. אני מורה, אני מכירה את הסודות הכי שמורים במקצוע, ובכל זאת נזכרתי בזה רק כשגיליתי שבזבזתי על ההתנסות את כל התמונות החינמיות שהחשבון מאפשר ואפילו לא התקרבתי לתוצאה הרצויה. זה לא שהתמונות לא היו מוצלחות. אני בהחלט יכולה לחשוב שהן מגלמות teenager gifted girl wearing long scirt and long sleeves thinking about giftedness. ובכל זאת לא הייתי מרוצה.

teenager gifted girl wearing long scirt and long sleeves thinking about giftedness

הבינה הציעה לי לעבור למסלול בתשלום. לפחות הוכיחה שהיא בינה. אני מצדי אמרתי לה שבת שלום והלכתי. ביום ראשון, אחרי שחיטטתי באתרי תמונות חינמיים ולא מצאתי מה שרציתי, חזרתי אליה בענווה.

שווה להתעכב על זה רגע: עד היום מצאתי במאגרים החינמיים תמונות שסיפקו אותי. לא עלה על דעתי להשתמש בתמונות בתשלום (למעט שניים-שלושה מקרים של קריקטורה מוצלחת במיוחד). אבל ההרגשה שאני יכולה לבקש מהתוכנה לעצב לי משהו כמו שאני רוצה היתה חדשה ומפתה. בגילי אני כבר מעדיפה ציפור ביד משתיים על העץ אבל הפעם הציפור ביד פשוט לא מצאה חן בעיני.

שילמתי לתוכנה המנומסת סכום חד-ספרתי של דולרים והמשכתי לעבוד עד שהגעתי לתוצאות. את זו, למשל, קיבלתי כשביקשתי a 10-years-old girl brown hair holding gold crown multiple vies animated style. ההצעה הימנית מצאה חן בעיני במיוחד. היא מזכירה את ההתפתחות הא-סינכרונית של מחוננים – משהו שהיה לי חשוב לדבר עליו.

תובנה מס.3: בינה מלאכותית היא בינה, היא מלאכותית, והיא לא הבינה שלי

אין זה סוד שהבינה המלאכותית מציבה אתגרים חדשים בפני מערכת החינוך. יש מי שנבהלים מהם ויש מי שמחפשים דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגרים ולנצל אותם להוראה מיטבית. זה קצת מזכיר את המעבר המהיר של מוסדות החינוך ללמידה מרחוק עם פרוץ הקורונה. היו מי שנרתעו, היו כאלה שעברו ל"אותו דבר אבל דרך הזום" והיו מי שהשתמשו באילוצים ופרצו דרכים חדשות. בגדול, אלה שהצליחו הם אלה שזיהו הזדמנות ונתנו צ'אנס ללמידה.

בינה מלאכותית היא בינה: גם היא לומדת. היא לומדת את דפוסי המשתמש, את דפוסי המשתמשים כולם, לומדת אותם ולומדת מהם. היא לומדת עצמאית למופת. (הנה משהו ששווה לדבר עליו, בעיקר עם תלמידים מחוננים ומצטיינים, אבל לא רק: איך אנחנו לומדים מאינטראקציות, איך הבינה לומדת מהן? איך אנחנו מלמדים אותה לתת לנו תוצאות טובות יותר? מי לומד מזה – אנחנו או היא?)

אבל היא לא הבינה שלי. אני יכולה לבקש ממנה, להשתפר ולדייק, ומה שאקבל לא יהיה משהו שאני עשיתי אלא משהו שהיא עשתה עבורי; היא מציירת יפה ממני, אבל היא מציירת את הפרשנות שלה לבקשה שלי. כשביקשתי ממנה לצייר לי

three 10 years old girls climbing up on high wall animated style

קיבלתי שתי גרסאות: אחת – גירסת הניצחון, והשניה – גירסת העמל. אני העדפתי את העמל, למרות שהיו בה מגרעות. יכולתי להמשיך ולשחק עד אין סוף, או לפחות עד מועד ההרצאה, אבל הבנתי שגם אם יגיע הרגע שבו אהיה שבעת רצון – זו לא תהיה יצירה שלי.

ועוד תובנה בונוס: צריך ללמוד איך לבקש נכון

אני יודעת שכתבתי ששלוש תובנות על למידה. התובנה הזו היא לא על למידה, היא על החיים. היא על ההתנסויות שלי כמנהלת חדשה (שבעה חודשים זה עדיין חדשה?). היא על יחסים בין אישיים ובין אדם למכונה.

והתובנה היא שצריך ללמוד לבקש בדיוק מה שרוצים.

תגידו שזה ברור. ובכן, ברור שזה ברור. רק חבל שאני לא תמיד יודעת לעשות את זה. מדי פעם האיש מתפלא שאני מבקשת קפה ומתכוונת לקפה "רגיל" ולא לקפה-מכונה. אני, מצדי, מתפלאת שהוא לא הבין לבד ושאני צריכה לבקש בדיוק מה שמתאים לי ברגע זה. עכשיו קחו מורה ושיעורי בית, או מורה ומבחן, תכפילו בשלושים תלמידים, ששים הורים ומאה נקודות. מה התוצאה? פוסט שיימינג ויראלי בפייסבוק.

ורק עוד תובנה קטנה על שימושי בינה מלאכותית בכיתה

והנה עוד משהו לעשות עם הבינה המלאכותית בכיתה: כבר שנים שמערכת החינוך רוצה ללמד את הילדים כלי תיעוד וחשיבה רפלקטיבית. במקום לשאול "איך הרגשת כשהתוכנה לא עשתה בדיוק מה שרצית" כדאי לתעד את רשימת ההוראות (במידג'רני זה קל) ולראות מה קרה מפקודה לפקודה. זה ישפר את הבינה, אבל חשוב מכך: זה ישפר את יכולת ההבעה של התלמידים. זה לא רעיון חדש, למעשה כדאי להשתמש בו בכל פעם ששולחים את התלמידים לחפש משהו בגוגל, בעיקר אם מסרבים לקבל מהם את התוצאה הראשונה בויקיפדיה.

רגע לפני הסוף, אנקדוטה משעשעת

קשישות כמוני זוכרות שגם מהפכת התיקשוב בבתי הספר לוותה בחששות כבדים. אחד מהם היה "ואם לא תעלה המצגת?" – חשש שטרם עזב אותנו, ובצדק: הגעתי להרצאה, חמושה בשלוש גרסאות של מצגת, כולן על הלפטופ שלי, רק כדי לגלות שאני צריכה להתחבר דרך המחשב של הכיתה "כי הוא כבר מחובר ואני לא אוהבת להכניס ולהוציא חיבורים נוספים". נכנסתי, התחברתי לווטסאפ וניסיתי להוריד את הגירסה האחרונה. זה לא הלך, אז התחלתי עם זו שלפניה; מפה לשם ירדה גם הגירסה האחרונה.

הקרנתי את הגירסה האחרונה והתחלתי בהרצאה. דיברתי על הצורך של המחוננות באוטונומיה, על הדמיון המפותח שלהן ועל הצורך להגיע לתוצר המדויק שחשבו עליו. בערך שם הגיע המחשב למסקנה שעבד מספיק והגיע זמן לישון. המארגנת באה לעזור והעלתה את המצגת. הצצתי, לא, אמרתי לה, זו הגירסה הקודמת. אין הרבה הבדל ביניהן, פשוט לאחרונה שיבצתי תמונות טובות יותר וזה יעצבן אותי. ההורים מולי צחקו. מה שהיה להוכיח, אמר מישהו.

~~~

ואני כותבת את הפוסט הזה ומהרהרת: זו בינה, בהחלט בינה, אבל מלאכותית. וכמו שאמר האבא הזה,

מ.ש.ל.

6 תגובות

  1. אני עוד לא הגעתי אליה והיה לי מענין מאד לקרוא את הנסיון שלך איתה. יש כבר דברים שזיהיתי שיגרמו לי להיות משתמשת לא מוצלחת במיוחד….

  2. רחל, היה מרתק לקרוא! חשבתי תוך כדי על העולמות השונים שלנו, ואיך כל אחת מאיתנו בוחנת דברים קצת שונים, אז אני למשל מאד נהניתי מהרעיון של "להגיד בדיוק מה שאני רוצה", כי אצלי זה מתקשר לשפה ויכולת ורבאלית, והיה לי ממש מעניין לנסות הוראות שונות ולראות מה יוצא, וחשבתי שזה יכול להיות תרגיל מעולה לילדים, לתת הנחיות ולראות מה יוצא. ועוד משהו שאני עדיין צריכה לחשוב עליו – הסיפור הפותח שלך, על העדר, גם לי יש נטייה לא לרצות לעשות "כמו כולם", וחלק מזה זה הצורך לגלות בעצמי, בדרך שלי ובצורה שהראש שלי עובד, ולא לפי הוראות שקיבלתי. כשאני לומדת משהו "מהספר", הדברים לא תמיד נטמעים אצלי כמו כשאני לומדת בעצמי, ובעצם גם על זה כתבת בפוסט! תודה על פוסט מעניין עם הרבה חומר למחשבה!

    1. חגית, איזה כיף שהגעת לכאן.
      ואת צודקת, העולמות שלנו מאד שונים – פעם, לפני שנים, כשעשיתי קצת יותר דברים עם הידיים, עקבתי אחרי הבלוג שלך (ביומן הויזואלי האחד והיחיד שלי שעשיתי אז יש שקית תה, בהשראתך). ודווקא בגלל זה – כיף לקרוא על התוכנה מנקודת מבט של אחרים.
      לגבי ההתנסות. התנסות היא כלי אדיר ללמידה אם מגדירים אותה כלמידה: את מכירה את הילדים שיעשו תרגיל כזה, של להפיק משהו מהתוכנה, ואז כשתשאלי אותם מה למדו הם יגידו "לא למדנו כלום היום"? חלקם למדו ולא יודעים זאת אבל ידעו להשתמש בידע אם יצטרכו, אבל חלקם לא למדו משהו חדש. הם חוו, אבל לא היתה שם למידה. לאלה חשובה השיחה, הפינג-פונג שאחרי, שמעלה את מה שחדש, מה שנלמד.

      ועכשיו הולכת לנסות את מזלי וליצור קולאז'ים

  3. תודה רחל. היה מעניין הרעיון של תיעוד הפקודות והניתוח שלהן לאחר מעשה.

    עכשיו נראה אותך עם הבינה המלאכותית הטקסטואלית. מהניסיון שלי מדובר בדבר מטומטם (ושקרן!!) להחריד. כנראה שהבינה המלאכותית היוצרת, באופן מפתיע, מוצלחת יותר מהבינה המלאכותית ש'מקיאה את החומר הנלמד'… מה זה אומר על בינה מלאכותית ועל בני אדם?

    1. חננאל,
      למה זה מפתיע אותך, שהיוצרת מוצלחת יותר? הרי אתה עושה השוואה לא הוגנת: מהציירת אתה לא מבקש רפרנס, מהטקסטואלית כן. מהציירת אתה מתפעל כי נתנה פרשנות חדשה לטקסט שלך, על הטקסטואלית אתה כועס שעשתה זאת, כי היתה שקרנית (אם אני זוכרת נכון, החצופה נתלתה במאמר שלא היה ולא נברא והתעקשה שהוא קיים. ממש מזכירה לי את המערכון "בי"ס לגנבים" של שייקה אופיר, כשהמנהל מספר על תלמיד ש"נכנס לשניידמן בדיזינגוף, התלבש כמו נסיך ויצא עם 50 לירות עודף מצ'ק שלא היה ולא נברא. הרי לך נער עם עתיד גדול"). לתמונה אין נכון ולא נכון, לטקסט יש.

      ובכלל, זה הסיפור של המעבר (המגונה לעתים) של
      ערכת החינוך משאלות שיש בהן ידע והבנה לשאלות של יצירה, מה שנקרא "הערכה חלופית". זו שבה צביעת קופסת נעליים בשחור היא מחווה לעמוס עוז ועוגת קצפת הררית עם ברבי שתקועה בראשה היא "עוגת מארי אנטואנט". לפעמים יותר קל ליצור, אם מותר לקרוא לזה "יצירה".

      אבל אולי אני חכמה כי טרם ניסיתי את הפטפטנית. מתישהוא אנסה ואחזור לספר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן