באמצע אוגוסט נפל דבר: מישהו גילה ששנת הלימודים אמורה להיפתח ב 1.9.
כל פעם זה מדהים אותי מחדש. למעשה, זה מדהים פעמיים: גם שמדינת ישראל מציינת מדי שנה את יום הפלישה לפולין ותחילת מלחמת העולם השניה בחולצות לבנות חגיגיות, וגם שהתאריך הזה נופל עליה בהפתעה גמורה. לא חשבתי שאפשר להפתיע אותי יותר מזה. אבל הפעם הופתעתי במיוחד.
"בית הספר הוא המקום הבטוח ביותר לילדים"
ב 15.8 קיים ישי שנרב ראיון עם מנכ"ל משרד החינוך, יגאל סלוביק, בעניין מתווה פתיחת שנת הלימודים והקורונה. הקשבתי לראיון, ואולי זה מוזר, אבל לא הקורונה עניינה אותי אלא מה שהשתמע מהדברים שאמר המנכ"ל על מערכת החינוך:
"בית הספר הוא המקום הבטוח ביותר לילדים… אנחנו סומכים על ההורים ועל האחריות ההורית והחברתית שלהם… אנחנו סומכים על כולם ועל רובם המוחלט… אנחנו סומכים על ההורים האלה שיגדלו ויחנכו את הילדים שלהם בבית בשיתוף פעולה מלא… השרה מובילה את סוגיית הפערים החברתיים והלימודיים… 12 ימי לימוד הם ימים יקרים מפז. אנחנו איבדנו למעלה ממליון וחצי ימי למידה בשנה שעברה, לא כולל תקופות הסגרים. בתי הספר הם המקום הבטוח ביותר לילדים להיות בו, מאחר ואנחנו בודקים אותם, מנטרים אותם, מקיימים חמש שכבות הגנה…"
וכששנרב הציע שוב, בעקשנות מסוימת, לוותר על מיעוט ימי לימודים הכוללים "ימי הסתגלות" של שעתיים ושלוש, ולדחות את פתיחת שנה"ל ל 1.10, ענה המנכ"ל כך:
"תראו, איפה יהיו הילדים בזמן הזה, באותם 12 ימים? היכן הם יסתובבו, היכן הם יפגשו? מי ינטר אותם, מי בודק אותם, מי יעשה להם את כלל מעטפת ההגנה?"
הקשבתי שוב. ועוד שוב אחד. גם כי רציתי לתמלל את הדברים במדויק, אבל בעיקר כדי לוודא ששמעתי נכון: מסתבר שב 12 ימי הלימוד המפוזרים בספטמבר רק משרד החינוך יכול לדאוג לילדים, והוא יעשה את זה נהדר. ב 18 הימים האחרים —– וואו, אני נחרדת לחשוב מה יקרה להם, בהיעדר בתי ספר!
מזל שכבר אין לי ילדים בגיל הזה.
עכשיו, אני רוצה להיות הגונה: כבר ב 15.8 יכולתי לראות הגיון בפתיחת הלימודים ב 1.9 כמתוכנן. ממש כפי שיכולתי לראות הגיון בדחיית פתיחת שנה"ל ל 1.10 בשנת קורונה. מה שלא יכולתי לראות (או לשמוע) זה
השיח הסופרלטיבי של מערכת החינוך כשהיא מתארת את עצמה
השיח הזה מרגיז במיוחד בימי קורונה, אבל האמת היא שהוא מרגיז תמיד. הרי לפי חוזר מנכ"ל לחופשות ולחגים, חוזר שפרסם אותו מנכ"ל עצמו, שנת הלימודים הארוכה ביותר הצפויה בשנת תשפ"ב כוללת 218 ימי לימודים (וגם זה רק בבתי ספר יסודיים שמלמדים בהם שישה ימים בשבוע):
אז מה יקרה להם בכל שאר מאה ומשהו ימות השנה?
אומר זאת כך: מישהו יבדוק את הילדים, ינטר אותם, יקיים שכבות הגנה עבורם, יגדל אותם ויחנך אותם. וברוב הבתים זה יהיה מישהו שאיננו מערכת החינוך.
אולי סופסוף הגיע הזמן לשאול מה תפקידו של בית הספר. ללמד, לחנך, לאפשר להורים לעבוד ולבלות, לתת סביבה חברתית טובה, להכין לעתיד, לענות על צרכי ההווה, להקנות מיומנויות, להיות המקום בו מוודאת מדינת הרווחה שילדים מקבלים את חמשת המ"מים שהגדיר ז'בוטינסקי (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא)? שבעים שנה כבר יש פה מדינה, ועוד לא ברור מה צריכים ההורים לעשות עבור ילדיהם ומה צריכה לעשות המדינה.
אז אם המנכ"ל באמת מאמין שבית הספר הוא המקום הבטוח ביותר עבור ילדים – יתכבד ויכופף סוף-סוף את זרועם של ארגוני המורים ויוביל את המהלך הנדרש של שינוי לוח החופשות. מזמן היה צריך לעשות את זה (כן, כן, גם להתאים את לוח החופשות לימי העבודה במשק וגם להתייחס ללוח השנה העברית שמפתיע, כמו האחד בספטמבר, כל פעם מחדש. זה לא בהכרח אומר יותר ימי לימוד בשנה, זה אומר פרישה אחרת שלהם. ואם זה אומר יותר ימי לימוד – שיפתחו את הסכמי העבודה ויפצו את המורים, ממש כפי שהיו משלמים על כל שינוי כזה בכל מערכת שכר אחרת).
ואם הוא לא מאמין בזה, שישתמש בבקשה במילים קצת פחות נמלצות כדי להסביר את ההחלטה לפתוח את השנה כסדרה. אם ניתן לקרוא לספטמבר הזה "סדר".
~~~
הערה: הפוסט המקורי פורסם בפייסבוק ב 16.8.21. שם סיימתי במלים אופטימיות. בתקווה, כתבתי, שההתעקשות על הסדר לא תהפוך את החודש הזה ל"סגר". לכאן הגיע הפוסט באיחור של חודש כמעט. סגר אין, סגר דה-פקטו יש ויש: בין מתווה הבדיקות הסרולוגיות לכיתה הירוקה משתרכים תורים בני שעתיים ויותר במתחמי הבדיקות, והתלונות על תפקודו של משרד החינוך רבות וגרועות מהרגיל. אין לי אלא לחוש בצערם של אלה שיש להם ילד, או יותר, מתחת לגיל 12.
~~~
בתמונה: מקום שאיננו בית ספר, שבו שהתה משפחה מסוימת בתחילת אוגוסט, ובאחריות מופלאה בדקה את הילדים, ניטרה אותם, הגנה עליהם וחינכה אותם ("פסטורליה בגליל" בשאר ישוב).
