שום דבר היא לא עושה עד הסוף, אומרת לי אמא של ב' באנחה. תמיד משאירה איזה "זנב" לא גמור.
וב' מתבוננת באמא שלה, שותקת.
ב' היא תלמידה שלי, ואנחנו יושבות שלושתנו לשיחה. העילה לשיחה: ב' לא פותרת תרגילים ולא מגישה עבודות. אף פעם. זה לא שהיא לא לומדת: להיפך, היא לומדת מאד. אבל בין ללמוד לבין להגיש עבודות – המרחק רב.
שלושה שבועות היא עובדת רק על המטלה הזו, ממשיכה האם לספר לי, ונימה של גאווה מסתננת לקולה – אחרי הכל, הילדה עובדת קשה, והמורה צריכה לדעת מזה; – אנציקלופדיות, מאמרים, ספרים, ראיונות. אז למה, למה? – היא פונה אל ב', שיושבת אתנו ולא אומרת מילה, – למה לא הגשת את העבודה הזו???
שקט.
ואז, סוף סוף, אומרת ב' – בשקט בשקט – כי כבר למדתי, ואני יודעת. למה אני צריכה גם לכתוב את העבודה?
את יכולה להבין את זה? – שואלת האם ומביטה בי ביאוש, שום דבר היא לא עושה עד הסוף.
וזה הרגע שבו אני שומעת את הגונג.
"שום דבר היא לא עושה עד הסוף". זה בדיוק מה שאמא שלי נהגה לומר עלי. לא בלי צדק, אודה ואתוודה (יותר קל להודות כשאמא כבר לא יכולה לומר "שלא תגידי שלא אמרתי לך", ובעיקר כשנזכרים בצד-האחד-בלבד של האפודה שסרגתי בכתה ט', בערימות שברי הכלים שיום אחד יהיו שולחן פסיפס ובשטיח הטריקו שהתחלתי לסרוג במרץ בחורף תש"פעם).
רגע, הפוגה
כדי לכתוב את הפוסט הייתי צריכה מוזיקה ברקע. מזל שיש אינטרנט, ומכל פוסט אני לומדת משהו: גיגול מהיר גילה לי שיש עוד יצירות בלתי גמורות מלבד הסימפוניה של שוברט, שמסופר עליה באתר "אאוריקה" (החלק הראשון היה מעניין, לא יכולה להעיד על השאר). לחלקן יש סיבה טובה מדוע לא הסתיימו – הסגדרה פמיליה של גאודי, למשל:
ובחזרה לסימפוניה הפרטית שלי
מה מטריף אותנו יותר בילדינו? התכונות שירשו מאיתנו, או אלה שירשו מבני הזוג? – לא התעמקתי בשאלה הזו עד הסוף, אבל אצל תלמידות – תמיד יש בי אהדה לתכונה שאני מכירה מעצמי. וגם במקרה הזה, היה לי קשה להתמודד עם ב'; כי מה היא עשתה, בסך הכל? – התנהגה כמוני.
בלימודים דווקא הייתי בסדר. רוב שנות ילדותי הייתי ילדה-טובה-ירושלים, מספיק בשביל לכתוב עבודות ולקשט ולכרוך ולהגיש אותן כשהן מסודרות להפליא. אבל לא כתבתי את העבודה הסמינריונית בקורס "יהודי ארה"ב" בתואר השני (וככה יצא שסתם, סתם קראתי פרק אינסופי באנגלית ועוד הצגתי אותו בפני הכתה!), אצבעות ידי לא יספיקו לספירת ההשתלמויות שאני לא מקבלת עליהן גמול משום שלא הגשתי עבודה, וחוץ מזה – גם אם ביטויי התופעה שונים, התופעה – אחת היא.
שנים רבות עברו עד שהבנתי שאני לא היחידה. שנים עד שהכרתי תלמידים מבריקים שהציונים שלהם מביאים את המורים לעקם את פרצופם: "מחונן? הוא?!? ממש לא! שום דבר הוא לא עושה". מה שכמובן לא קשור להיותו מחונן או לא – כי מחוננות היא הפוטנציאל, וההצטיינות – ההתנהגות. במלים אחרות, מחוננים תת-משיגים פגשתי; מצטיינים תת-משיגים – זה כבר אוקסימורון.
אבל למה?
הרבה סיבות לה, לסימפוניה הבלתי-גמורה.
לעתים זה חוסר עניין. גם אם היה עניין בהתחלה, והעיניים ברקו מתובנה חדשה או מפתיעה, מגיע שלב בלמידה בו פג החידוש, ואת מקומו תופסת שגרה סיזיפית. ההתרגשות – טבעה שהיא זמנית, ואם הקריאה והגילוי מתקדמים בקצב של רכבת מהירה, כתיבת המטלות עלולה להתנהל ככרכרה ישנה הנשרכת מאחורי סוס עייף. אתגר מתאים עשוי להחזיר את האדרנלין, אבל לא תמיד.
לפעמים זה חוסר עניין בתוצר המבוקש דווקא, והמחונן, שיש לו צורך באוטונומיה, ממש לא מתחשב בכך שמישהו אחר (אבא ואמא, המורה, "כולם") החליט שדווקא מאד חשוב ש (הוא יכתוב, או יצייר, או יציג בפני קהל, או אפילו ייבחן) – מספיק שהוא למד.
לעתים זה החשש מכשלון. "אוהבים אותי כי אני מצליח", חושב הילד, ואם כך – מה יקרה אם ידעו שיש משהו שבו אני לא מוצלח? – וכבר עדיפה ההימנעות, כפי שהסבירה לי ש' כשהתחלנו לקשט את הכתה, והצעתי לה תעסוקה: "אני לא יודעת לצייר. לא, גם לא לצבוע. תאמיני לי, אני אצא מהקווים ואהרוס הכל. לגזור? – לא כדאי לכן, אני גוזרת הכי עקום שיש. אני אעזור בסוף, כשיהיה צריך לנקות". והחשש כבד – ומוצדק, כי הדמיון העשיר והמפורט, שעשוי להיות חלק מעוררות-היתר המתלווה למחוננות, מתאר תמונה מושלמת, והחשש שבסוף לא תתממש מפחיד כל כך, שעדיף שלא ננסה בכלל.
לפעמים מדובר בקשיים (כן, גם למחוננים קשה לפעמים), או בלקויות למידה. אני זוכרת את שלג שלנו, בגיל חמש בערך, במהלך אבחון של מרפאת-בעיסוק: לאחר ציור של ריבועים מושלמים ובעלי זוויות של 90 מעלות, הגיעה הבקשה לצייר משולשים. העילה לאבחון היה קושי מוטורי, שבא לידי ביטוי בין השאר בחציית קו האמצע, וההתחמקות המיידית של שלג היתה אלגנטית להפליא: "זה לא כיף לצייר משולשים. יש לך משהו יותר מעניין לתת לי?".
ולעתים – כי גם מחוננים יכולים ילדים "נורמלים" – הוויתור הוא תוצאה של פיזור נפש, או טרדות אחרות, או אפילו (מותר עוד לומר את זה היום?) עצלנות גרידא.
וכתמיד, החלק הקשה (הראשון) הוא להבין ולהבחין – מה אנחנו רואים, ומה זה אומר, או לכל הפחות מה זה לא אומר (זה לא אומר שהילד לא מחונן… ולא אומר שהוא לקוי למידה, אבל גם לא בהכרח אומר שלא), ואחרי שהבנו – מתחיל החלק הקשה (השני) של העבודה האישית, הדיאלוג, הדירבון, כל אלה שמהווים יחד את התהליך הסיזיפי והמקסים הקרוי "חינוך".
תהליך.
סיזיפי.
מקסים.
ואף פעם לא נגמר.
נ.ב
לפעמים אי אפשר להתווכח עם הגורל.
הפוסט הזה היה אחד הראשונים שהתחלתי לפני שמונה חודשים, כשפתחתי את הבלוג.
כתבתי וכתבתי, עשרה פוסטים אחרים פורסמו בינתיים, והוא לא נגמר.
כתבתי אותו שש או שבע פעמים. ושוב שיניתי, הזזתי, התלבטתי, והחזרתי, ושוב.
כנראה שהוא היה צריך משהו מיוחד. שינוי מקום או אוירה.
סיימתי אותו ביום בו ישבתי במתחם העבודה הנעים והמזמין – ההאבלוגינג בכפר סבא. הגעתי ליום עבודה בשירות הבלוג. היו לי ארבעה פוסטים שתכננתי לסיים במהלך היום, והפוסט הזה היה הרביעי.
ההאבבלוגינג פתוח עד 16:00. ב-15:40 לחצתי על "שמור" והתמתחתי בפעם האחרונה.
עשיתי "וי" על הפריט הרביעי.
~~~
ואצלך?
האם כל המשימות מושלמות במועדן, ורשימות ה"מה נעשה היום" מלאות ב"וי"? או שכמו אצלי, גם מאחוריך משתרך שובל בלתי-גמור?…
~~~
20 תגובות
הי רחל,
נתקלתי במאמר כעת והוא כנראה ניצחי.
מצאתי הרבה נקודות להזדהות. גם עליי וגם על ילדיי.
כמו שכתבת, יש כמה וכמה סיבות לא לסיים דברים. לעיתים מקושי לפעמים כי פשוט כיף ולא "בא" שייגמרו.
עם זאת, ברגע שעושים "וי" על משימה – יש אושר פנימי וסיפוק גדול.
מאחלת זאת לכולם.
יפעת, כל כך שמחה שקראת ושהגבת – והזכרת לי נשכחות, כי הפוסט הזה באמת נכתב מזמן, אבל כשאני מסתכלת בזוית העין על הרקמה הבלתי גמורה שבשקית אני מבינה שכמו שכתבת, הוא אכן נצחי.
והעלית נקודה שבאמת לא חשבתי עליה כשכתבתי: שלפעמים דווקא לתהליך יש קסם משלו, והסיום הוא זה שיעצור. שלפעמים הסוף הוא לפעמים הבשורה הרעה. וואו.
ואתך, וגם לך, מאחלת את האושר והסיפוק שבסוף הטוב… תודה!
פוסט מעניין מאד, שמחה שהפנו אותי אליו.
גם אני הייתי תלמידה מחוננת, והצורך להיות מצטיינת העיק עליי כל כך עד שבחרתי במודע להיות פחות מ 100. ממש כיוונתי לציונים סביב ה -90 – טובה מאד ביחס לכיתה, אבל לא מנסה להשיג את המושלם.
היום אני יודעת שהפרפקציוניזם כבר היה טבוע בי אז עמוק, עם או בלי ציונים, ומה שעשיתי היה בעצם להפחית מאורי, לוותר על היופי שלי כדי לא להיות חריגה מידי, או בפוקוס מידי וגם כדי לברוח מביקורת כאשר אני לא מצליחה להיות מושלמת.
נתת לי הרבה חומר למחשבה. תודה.
שולי, שמחה שהגעת, ושמחה שאהבת, ועוד יותר – ששיתפת.
את מדברת על בחירה מודעת מגיל צעיר, בחירה שלוקחת בחשבון את מחיר ההצטיינות. אני חושבת שזה מחיר שרבים לא חושבים שהוא קיים – כי מה יכול להיות "מחיר" של הצטיינות? או שחושבים שהוא "צרות של עשירים", ושוכחים שגם צרות של עשירים כואבות להם…
ועוד יותר אני שמחה שהגבת, משום שקראתי את הפוסט שלך, "גובה החלום", כשפורסם בקבוצת הבלוגינג, ותכננתי להגיב ולומר שממש מתכתב עם הפוסט שלי – וטרם הספקתי, והנה את כאן.
תודה ללאה כהן, ששלחה אותך אלי, ותודה לך, שנענית ובאת!
אני הייתי צייתנית ותמיד הגשתי מה שצריך. אני מצטערת לומר שלא הצלחתי להבין את מי שלא – איך אתם לא פוחדים לא לעמוד בציפיות? או להפוך 3 שנות לימודים לבזבוז זמן? ממש לא הצלחתי אפילו לדמיין את הסטייט אוף מיינד הזה.
בסוף זה קרה גם לי, אם כי זו היתה החלטה מודעת (יאללה יאללה): עשיתי קורס הסבה משפת תכנות אחת לאחרת. הקורס ארך כמעט שנה, ובתחילתו הזהיר אותנו המרצה שרבים אינם מגישים את הפרויקט בסוף ואינם זוכים לתעודה, וכך 10 חודשי לימודים למעשה אינם מקבלים הכרה כלשהי. מיד אמרתי לעצמי שלא יהא חלקי עמהם – אני אהיה מהמעטים שכן מגישים פרויקט!
א-ב-ל, בחסדי שמים, לקראת סוף הקורס מצאתי עבודה בשפת התכנות שלמדתי בקורס. בהתחלה עוד ניסיתי לעבוד על הפרויקט בבית, אבל מהר מאוד גיליתי שהשילוב של קורס, עבודה, משפחה ופרויקט – לא עובד. החלטתי שמאחר שמטרת הקורס היתה למצוא עבודה בתחום ולאו דווקא תעודה – הרי בקו"ח, ניסיון בתחום שווה פי אלף מתעודה על קורס – אני מצטרפת בששון ובשמחה לבלתי מגישים שיהיו למשל ולשנינה לדורות הבאים של לומדי הקורס 🙂 .
ולשאלתה של מישהי פה על פתרון: אמנם אני לא מכירה אישית, אבל שמעתי על הקרציה מפולניה. זאת אחת שמשלמים לה כדי שתנדנד. אני לא יודעת איך היא מתמודדת עם שלל הסיבות שנתנו פה לאי השלמת דברים (פרפקציוניזם, חשש להיכשל), אבל אולי אפשר לנסות.
https://www.kartzia.com
לאה יקירתי,
לפתע גיליתי, שלא סיימתי להגיב על התגובות. (נסיבות מקלות, התארגנויות שמחות וזה, ובכל זאת, מצאת מקום חרפתי).
הדבר הטוב הוא כמובן שחזרתי וקראתי מה שכתבת.
כתבת על הפחד. זה באמת מעניין, כי במקרים של אי-סיום מסיבות של עצלנות, או היעדר צורך, יכול הפחד להוות תמריץ. אבל אם אני מפחדת לאכזב (את עצמי, את הסביבה) בכך שלא אקבל 100 – יש פה "תחרות פחדים" של ממש.
ונחמד לדעת שגם מסיימים כפייתיים ("התחלתי ולכן אסיים", כאלה) מסוגלים לומר לעצמם: הפעם לא. כי יש סיבה טובה מספיק. את מאלה שגומרים כל ספר רק כי התחילו? (אני לא, שמא לא היה ברור).
וגם אני שמעתי על הקרציה מפולניה, ואהבתי את ההברקה: אין ספק שזה רעיון מיוחד לעסק…
ושוב, את נוגעת בנקודות כל כך רגישות ומוכרות אצלי.
בנוגע ל"סימפוניה הבלתי גמורה" ועוד יותר מכך – שאנחנו רואים בילדינו את התכונות שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו.
ובפעם הבאה שאת מגיעה להאבבלוגינג תגידי, אשמח להצטרף אליך 🙂
גמר חתימה טובה.
תודה, הדס!
ובטוחה שאת פוגשת את הסימפוניות האלה גם במסגרת העבודה… ואולי את מכירה עוד סיבות לאי-הסיום הזה.
בעניין ההאבבלוגינג – נרשמתי לפרלמנט הבוקר (מתנה לעצמי, אני תמיד חייבת ללמוד משהו, "בשביל הנשמה", ונראה לי שזה משהו שווה ביותר!) אבל אם אראה שמתאים לי יום עבודה – אכתוב לך בשמחה!
שנה טובה (:
שאכתוב כמה דברים לא סיימתי?
איך חזרתי על קורסים באוניברסיטה כי לא עשיתי מבחן או לא הגשתי עבודה או חלק מהמטלות.
איך כבר שנתיים לא מסיימת את התואר הראשון הנוסף
ואיך לא מצליחה לסיים גם כל מיני עניינים אחרים.
וזה עוד אחרי שגדלתי בבית יקה שבו מסיימים הכל.
נס התואר הראשון שלי היה שרציתי להתחיל שני.
סיום התזה – הכתיבה לקחה לי למעלה משנה, סיום התיקונים עוד שנה.
התואר הראשון הנוסף – קשה לדבר עליו, כי נשאר לי מעט מאוד. כולם קורסים שחזרתי עליהם כבר פעם אחת ובכל זאת צריכה לחזור עליהם שוב, רק שאפילו לא מצליחה לסיים את הטיפול בפניה בעניינם.
משמח שאני לא לבד ועם רבים וטובים, אבל בבקשה אל תשאירי אותנו רק עם הבעיות…
בבקשה בבקשה רעיונות לפתרונות…
שרה,
הלוואי והיו לי ממש רעיונות לפתרונות.
כמו שכתבתי לריבי – יש אנשים, כמונו, שזה-זה מפעל-חייהם, ללמוד מה לקחת ומה לא, מה ואיך לסיים ומה לא נורא שנשמט בדרך.
והתייחסתי בתגובות למרדכי ולמיכל על שני המעכבים שלא כתבתי עליהם בפוסט, והם הוסיפו: הצורך להשתמש בכל מה שלמדתי, והקושי לשחרר.
וכאן אני רוצה להוסיף משהו שחשבתי בעקבות תגובה אחרת שקיבלתי על הפוסט.
מישהי כתבה לי, שאני עוטפת את העצלנות / דחיינות בעטיפה מחמיאה של "למדתי, אז למה לכתוב?". ובכן, העטיפה לא מחמיאה, אבל היא גם לא עטיפה, אלא מהות.
נראה לי שיש שני תהליכים בתוך הלמידה והסיום, וכשאני שואלת את עצמי מתי קל לי לגמור דברים – כי כמובן, לצד כל הדברים שלא סיימנו יש את אלה שכן, וחייבים לזכור אותם לא פחות מאשר את הלא – מה שמקל עלי זה כשאני מבדילה בין התהליכים השונים: כשאני יודעת שיש לי שתי מטלות. אחת היא ללמוד, והשניה היא לקבל את התגמול שבא בעקבות הלמידה (תואר, גמול השתלמות, תעודה, העלאה בשכר, אפשרות לתעסוקה, קורס מתקדם, נסיון – לא משנה מה). לפעמים אני לומדת בשביל שתיהן, לפעמים בשביל אחת מהן (לא תמיד אותה אחת), אבל אני יודעת בשביל מה אני לומדת, ולפחות עלי זה מקל את ההחלטה אם לסיים או לא.
שתהיה לך שנה טובה, טובה מקודמתה, טובה באמת.
שנה של סיומים והשלמה – השלמה של מה שכן, השלמה עם מה שלא.
נהנתי מאד לקרוא. פוסט מאד מעניין! ראיתי את עצמי בלא מעט מהדברים הכתובים. מודה שלפחות באופן חלקי השתפרתי אבל יש לי עוד דרך לעשות.
תודה, טלי!
את כותבת: "יש לי עוד דרך לעשות" – זה מה שהופך אותנו בני אדם, אני חושבת: שיש לנו דרך לעשות, שאנחנו יודעים ורואים אותה, ועושים אותה, ובודקים מדי פעם איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, ומה הדרך להמשך…
לא התכוונתי לזה כשפרסמתי את הפוסט דווקא בעיתוי הזה, אבל כמו שכתבתי פה בתגובות אחרות – אני מגלה שהכל מתחבר לי למחשבות של היום, שנה חדשה, ערב יום כיפור.
שתהיה לך שנה טובה, שנה של דרך-צלחה!
רחל, זה פוסט מאד מאד מעניין, כי הוא שופך אור על תופעה מאד מוכרת ובגלל שהרבה פעמים היא מלווה דווקא ילדים ואנשים מחוננים/מצליחים בתחומים שונים בחיים התמיהה מדוע הם לא מצליחים לסיים את המטלות שלהם גדולה יותר.
אהבתי לקרוא את הסיבות (מצאתי קצת את עצמי באחת או יותר מהן), אבל אני רוצה להציע לך עוד סיבה והיא הסיבה של ע', בן זוגי – הוא לא רוצה שהדבר עליו הוא עובד (בן אם זה הדוקטורט שלו שלקח לו עשר שנים או הבית שלנו שלוקח לו מעל שמונה שנים), שיסתיים, לא מסוגל לשחרר רגשית…:-)
מיכל,
שמחה כל כך שאהבת, וקצת מתחבר לי למה שכתבת על ריצה למרחקים קצרים או ארוכים (הפוסט עצמו עוד מחכה לי, רק ראיתי את הכותרת – אייריש קרים – והרגשתי ניחוח מזמין!),
ותודה שאת מעלה עוד עניין: שקשה לשחרר.
מאד מזדהה. חושבת שמזל שהריונות נגמרים בלי לשאול אותנו אם כבר מתאים לנו לשחרר (כותבת בתור מי שמעולם לא סיימה חודש תשיעי…), וזוכרת את הרגע הזה במחקר של התואר השני שבו אמר לי המנחה: "הגיע הזמן להפסיק לחקור ולהתחיל לכתוב" – וזה לא היה פשוט, ואז, אחרי טיוטה חמישית או ששית באה ההודעה: "זהו, גמרת. אפשר לכרוך" – והיה קשה.
ורואה את זה מסביבי, עם אנשים יקרים לי, שתמיד יש להם רק עוד משהו לקרוא לפני שיגישו, ורק עוד רעיון לבדוק – וכמו שכתבת, זה משהו רגשי, והפרידה קשה.
תודה מיכל,
שתהיה לך שנה טובה, שנה שרואה-עולם 🙂
בתור אחת שתמיד סיימה כל מה שהיא התחילה אני מוצאת שלפעמים זה אפילו חשוב לא לסיים דברים. נראה לי שמי שלא מסיים דברים הרבה יותר שלם עם עצמו ולא מונע ממה שאחרים חושבים עליו. זה לפעמים קשה להיות זאת שתמיד חייבת לסיים-לא משנה כמה קשה, לא מענין ומציק מה שלקחתי על עצמי. אם התחייבתי למישהו אחר בכלל… המצפון עובד שעות נוספות ומייסר שעה שעה. היום השיטה שלי היא באמת להסתכל על כל מיני "מטלות" או "פרוייקטים" ולחשוב אם יבוא לי לקחת אותם עד סופם ואם נראה לי שלא -פשוט לא להתחיל. גרסה משופרת של עצמי.
ריבי,
מה שכתבת – זו תמונת-מראה מעניינת: בעצם את אומרת – הצורך לסיים גם אם אין צורך, דומה לאי-הסיום כשיש צורך. ואני חושבת בעקבות דבריך: היכולת לדעת מתי כן ומתי לא, ולעמוד בידיעה הזו, ולדעת מראש להתחיל מה שצריך ולסיים אותו, ולדעת מתי לוותר מראש ומתי לוותר באמצע הדרך – הם מפעל-חיים, וכמו בכל ההתנהלות שלנו, אם אנחנו עובדים על זה – אנחנו מקבלים גרסאות משופרות של עצמנו.
תודה.
מאד מתחבר לי לשאר מחשבות של ערב יום הכיפורים.
שתהיה לך שנה טובה!
פוסט נהדר, שמתאר תופעה רווחת גם לא אצל מחוננים.
ממה שאני מוצא בקרבי, יש קושי גדול שקשור לפרפקטציוניזם – תחושה שמה שאני אכתוב לא מספיק מדויק, או לא מספיק מעניין, ובכלל הרי קראתי לצורך העבודה הרבה דברים, אז הכול כבר נכתב על ידי אחרים ואיזה חידוש אני מביא איתי.
ולפעמים הבעייה מתחילה כבר בגישה לעבודה – שכדי להיות בטוח שאני כותב טוב אני קורא המון. ואז כבר פתאום החומר כבר קצת מתערבב, כי המאמרים השונים והמחקרים השונים לא תמיד מתכתבים ולעיתים עוסקים בנקודות שונות.
ולצד אלה יש קושי גם בלכתוב. לדעת חומר מצוין לא תמיד מאפשר לכתוב אותו כך שאחר יבין אותו, ובשפה ובניסוח מספקים. זה דורש מיומנות ותרגול בכתיבת עבודות.
לפעמים אני מוצא שלכתוב עם חבר זה קל יותר, כי הוא פחות סובל מהעכבות שלי בתחום הפרפקטציוניזם, וכי כשמדברים על מה יש בעבודה היא פתאום כן נשמעת סבירה. אבל לכך יש מחירים אחרים, של חיכוכים ואי הסכמות, ושל עבודה כפולה (החבר כתב ואז צריך לעבור על זה ולכתוב מחדש אם זה לא מוצא חן)
גמר חתימה טובה!
מרדכי,
אתה מעלה שתי נקודות במשפט אחד – פרפקציוניזם, שהזכרתי, ועוד משהו שלא דיברתי עליו – הצורך לעשות שימוש בכל מה שלמדת… והוא צורך אנושי לגמרי: כל כך הרבה עבדת ולמדת – מה, לא תשתמש? – זה קצת מתכתב לי עם משהו לא-קשור לכאורה – דיון אינסופי בקבוצות שאני חברה בהן, בעקבות גל סרטונים ויראליים שעניינם "בשביל מה צריך את ביה"ס" – אנחנו רואים למידה כמועילה רק אם יש בה תועלת מיידית וברורה, ופעמים רבות שוכחים את הדרך אליה. וכך זה כשכותבים עבודה: אני זוכרת את עצמי מחפשת איפה לדחוף לעבודה רפרנסים למאמרים שקראתי, ולא באמת שייכים, אבל היו חשובים לי כרקע, ולא אכחיש – גם חשוב היה לי שיצטברו לספירה הביבליוגרפית (-:.
והחידוש – הוא אתגר בפני עצמו, ולא תמיד הוא פשוט, ובוודאי שלא תמיד הוא גדול. והוא אתגר – כמו הכתיבה המסודרת, שכמו שאמרת – דורשת תירגול, ואין מנוס ממנו, והדרך לתרגל היא כמובן – לכתוב עוד עבודות, ולהבין את הערות המנחים…
ולגבי המחירים – אכן כך. וזו החוכמה, כמובן: לדעת לזהות מתי כדאי לעבוד ביחד, ועם מי; מתי הצר שווה בנזק המלך.
גמר חתימה טובה!