"אודה לך מאד אם תשתף אותי בכמה מכללי ההתנהגות של נסיכות… אני בטוחה שאתה יודע למה אני מתכוונת. הדברים שמצפים מנסיכה"…
הרוזן הרהר.
"צריך לחנך נסיכה לכבד את המבוגרים".
נינה הרכינה את ראשה לעבר הרוזן בכבוד. הוא השתעל.
"לא התייחסתי אלי, נינה. הרי אני צעיר כמעט כמוך. לא, ב'מבוגרים' התייחסתי לאפורי השיער".
(אמור טאוולס, ג'נטלמן במוסקבה, בתרגומה המצוין של אסנת הדר).
*
כשהייתי בת שלושים בערך גיליתי שקצב הקריאה שלי הואט. זה היה גילוי מבהיל. לרגע חששתי שאעבור להעדיף סרטים על פני המילה הכתובה. לקח לי זמן להבין שלא מדובר בפגיעה מנטלית אלא בהתבגרות: יש ספרים שצריך לכבד בקריאה איטית. יש מאורעות שצריך לכבד בסבלנות.
*
הרשת מלאה בסיכומי שנה, ואני, שגריגוריאנית אינה שפת אמי – עד היום אינני זוכרת כמה ימים יש בכל חודש, למעט פברואר – סקרנית השנה, יותר מאי פעם, לקרוא אותם.
כנראה שזו תופעת לוואי של הקורונה.
או של הגיל.
*
האם אנשים יודעים שהם בעיצומו של מאורע הסטורי? – שאלו אותי תלמידות מדי שנה. בכל שנה היה זה מאורע אחר שלמדנו שהעלה את השאלה, ולעתים לא שאלו בכלל האם הם יודעים אלא "מתי הבינו"; מה היתה נקודת המפנה שגרמה לאנושות לדעת שמשהו השתנה באמת.
השאלות האלה מעניינות תמיד, והקורונה האיצה אותן. "ברגע שהתחילה הקורונה, היה ברור שזה מאורע הסטוריה" טען י' בשיחה בסעודת שבת, וגרם לי ולרוח סערה להתקיל אותו בחזרה בשאלה מתי זה נחשב ש"ברור שהקורונה התחילה". על זה כבר היה קשה יותר לענות.
וכשמדובר במה ששינתה הקורונה, זה עוד יותר מורכב: כמה מהר גילינו שמערכת החינוך תשתנה לבלי הכר, אבל גם שלא; שמערכת הבריאות קורסת אבל גם מתפקדת ביעילות מרשימה; שבחירות שלישיות לא יהיו אבל רביעיות דווקא כן. כמה הפתעות זימנו לנו הקורונה וקבינטה. כמה מהר הפכו מגוחכות הכותרות הנחרצות של חדשות האתמול.
*
יצא שבין הסגרים המליצה לי אחותי הבכורה לקרוא את "ג'נטלמן במוסקבה". מדובר בספר לימי סגר סגריריים במיוחד: סיפורו של אציל שבית דין בולשביקי גוזר עליו מעצר בית במלון במוסקבה, ועשרות השנים הסוערות הבאות עוברות עליו בין כתלי המלון.
קראתי אותו פעמיים.
בפעם הראשונה – בין הסגר הראשון לשני, די מהר, כמו שקוראים ספר קריאה: בשביל העלילה.
בפעם השניה קראתי אותו בשבועיים האחרונים. הפעם קראתי לאט ובסבלנות, מתענגת על ההיכרות העמוקה של טאוולס עם נפש האדם (וגם על העוקצנות האינטיליגנטית כלפי הקומוניזם. אי אפשר שלא).
*
הרוזן הושיט את עוגות התה ונינה לקחה שתיים.
"את הנסיכות היו מחנכים לומר בבקשה כשהן מבקשות עוגה, ותודה כשמציעים להן עוגה".
נינה נדהמה; ואחר כך הביעה זלזול.
"אני מבינה שבבקשה תהיה מילה הולמת לנסיכה כשהיא מבקשת עוגה; אבל לא רואה שום סיבה שנסיכה תאמר תודה כשמציעים לה עוגה"…
"אני מודה שיש הגיון מסוים בטענתך", אמר הרוזן, "אבל רק מנסיון חיי, אני יכול לומר לך ש-"
נינה קטע אותו נפנוף באצבעה.
"אבל הרגע אמרת שאתה צעיר".
"זה נכון".
"אם כך, נראה לי שטענת 'נסיון החיים' שלך הקדימה את זמנה".
כן, חשב הרוזן, כפי שמתברר משעת התה הזו.
(שם).
*
אינני דוברת גריגוריאנית שוטפת. אבל כמו לכל אדם, גם לי יש ראש שנה פרטי משלי, והשנה הוא כמעט הסתנכרן עם זה הכללי. ככה זה כשנולדים בחודש טבת.
בשונה מהשנה הגריגוריאנית, השנה הפרטית שלי ממש לא חיכתה חודשיים לפני שהתחילה לעורר ספקות. בדומה לגריגוריאנית, תוקפם של סימני השאלה שלי לא ממש פג כשהסתיימה השנה רשמית.
אני מקווה שזה אומר שטענת 'נסיון החיים' שלי, כמו של הרוזן, מקדימה את זמנה.
*
בתמונה: עשרים ושמונה שנים הסתפקתי בזוג משקפיים אחד לכל המרחקים כולם. הגיע הזמן להיפרד מהלוקסוס הזה. אז הצטלמתי רגע לפני שאני חונכת משקפי אופיס (בנוסף על הרגילות שלי), מתנה שקיבלתי מ 700 שעות זום, בחישוב גס, שצברתי מתחילת הקורונה.
*
