רחל ארליך

רחל ארליך

ה' המגמה וטעויות של מורים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
מחלף לה גארדיה

הלקוח צודק תמיד.

ילדים הם לקוחות מתמידים.

הילדים שלנו, למשל, זוכרים את שתי הנקודות שהורידה להם המורה בכיתה ג (ירחם הבורא על נשמתה). אז מה אם היה מדובר בשתי נקודות של שאלת בונוס ושהציון הסופי שלהם היה 118; המורה הורידה להם שתי נקודות, וזו חוצפה איומה ונוראה, וכדאי שתסכימו אתם על זה אם אינכם חפצים במכשיר שמיעה בגיל צעיר. הם זוכרים למורה של כתה ד' את העונש האחד שקיבלו ממנה (הם לא זוכרים למה אבל יודעים שזה לא היה בצדק), ובעיקר זוכרים את הפעם ההיא בה סימנה המורה איקס על תשובה נכונה שכתבו, רק כי לא ידעה את החומר כמו שצריך.

הדבר היה ככה:

במבחן בלשון התבקשו תלמידי הכיתה לתת דוגמא ל – ה' המגמה. בעוד שכל בני הכיתה הסתפקו בדוגמאות צפויות כמו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" היה צריך האחד שלנו לתת אקזמפלר מקורי משלו. מאחר שהוא נכד נאמן, גאווה עצומה לסבא מקורי בפני עצמו, כתב האדון: "נסעתי תִּלָה-אביב".
המורה, שאין להתלונן עליה – אחרי הכל, לה אין סבא כזה, שנוסע מדי שבוע מפסגות לתל אביב ומספר על כך לכל מי שמוכן להקשיב – סימנה איקס מביש על התשובה, והילד חזר הביתה עם מבחן שאינו מושלם ומורה שחדלה מלהיות מושלמת.

הילד צודק

הוא ילד, הוא שלנו, ומדובר במורה של בית הספר היסודי שאינה בקיאה בדקדוקי עניות. ובכל זאת, התגנב לו ספק ספיקא קל שבקלים, הסבא – חכם וצודק ככל שיהיה – הוא מרצה להוראת מתמטיקה, ואולי נפלה שגגה תחת לשונו? – ומאחר שספק נוטה להיות פעיל במיוחד, העליתי את השאלה בחדר המורים של התיכון בו עבדתי.

המורה ללשון צידדה בעמיתתה. "נכון שיש כללים אחרים כאשר מדובר בסמיכות", הרהרה בקול, "אבל אף אחד לא מתייחס לתל-אביב כאל התל-של-אביב… אז המורה שלו צודקת, יש לומר תל-אביבה".

מורה צעירה אחרת, להסטוריה דווקא, שמעה את השיחה ואמרה לי: "אשאל את סבא שלי, הוא בלשן". וחזרה כעבור יומיים עם התשובה: "סבא שלי אומר שאת מגדלת לשונאי", הודיעה, "תִּלָה-אביב, ברור".
(מה שהיא לא סיפרה זה שלסבא שלה קוראים יהושע בלאו. לא שזה היה אומר לי משהו בשלב ההוא; רק שנים אחר כך הודיע לי הצודק, שבינתיים הפך להיות סטודנט לתואר שני בלשון, שכשאני סוקרת את מדפי חנויות הספרים המשומשים יש כמה מחברים שאת ספריהם קונים בלי לשאול, הוא כבר ימצא מה לעשות אתם. למותר לציין שספריו של פרופסור בלאו היו בין הראשונים).

מוסר השכל

נבואה ניתנה לבלשנים, לפחות פעם אחת…

ובשולי הדברים, משהו על מיתוס "המחונן המתקן את המורה"

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק. זה התחיל מתגובה לליאורה גרוסמן, מאיירת, אוצרת ומרצה לאיור. ההיכרות שלי איתה החלה במרחב הציבורי ושם גם העמיקה עד כדי סדנת קולאז' נהדרת שלמדתי אצלה בקיץ (באתי כי היא כתבה שיש שיעורי בית. בחיי. לא כי אני חנונית – גם, נו – אלא כי מי שמפרסמת סדנת בזום ומכריזה שיש שיעורי בית אומרת, מבחינתי, "אני מורה, ואני לוקחת את ההוראה שלי ברצינות". יום אחד עוד אכתוב על זה פוסט). על כל פנים, ליאורה כתבה שנסעה תל-אביבה, ואני נזעקתי והוצאתי את הסיפור הזה מהנפטלין.

בין התגובות היתה אחת שאני חייבת לומר עליה משהו, זו שכתבה בחיוך שאם הוא לא תיקן את המורה – לא בטוב שהוא מחונן. ואני יודעת שזה חצי בצחוק, אבל יש במשפט הזה גרעין של אמת כמו שיש בכל מיתוס על מחוננים, ואני ממש חייבת להתייחס אליו.

מחוננים רבים מתקנים את המורים שלהם. יש לזה הרבה סיבות: לפעמים זו אובססיביות לנושא שהם מבינים בו יותר מהמורה (וכנראה יותר מכמעט כל אחד אחר בעולם). זה יכול להיות קשור ל over excitability בתחום הקוגניטיבי. לפעמים זו ההרגשה שאי אפשר לתת למשהו להיות לא במקום, דברים צריכים להיות צודקים, נכונים, במקום; אם לא, הם ממש מתקשים לשאת את הצרימה. זה קשור לצורך שלהם באוטונומיה. לפעמים זו התנשאות (כן, גם זה קיים אצל מחוננים).

אבל תיקון של דברי המורה, כמו כל מאפיין אישיותי או התנהגותי אחר, אינו אופייני לכל המחוננים.

יש גם מחוננים מופנמים

ברור שאף אחד מאיתנו לא באמת עושה "אבחון מחוננות" כזה. אבל לא פעם אני שומעת משפטים כמו "הוא די נורמלי, לא יכול להיות שהוא מחונן" או "היא מחוננת, אבל לא מוזרה כמו אלה, את יודעת". אני פוגשת מורות שמתפלאות על תוצאות מבחן האיתור: "לא ראיתי אותו כזה מצטיין בכתה", "היא לא כזאת מבריקה". לפעמים הם כן, והם פשוט לא צועקים את זה בקול. אנחנו טועים כשאנחנו מפספסים את הילדים השקטים – גם את הלא-מחוננים שבהם; מי שמיטיבה לדבר על זה היא סוזן קיין בהרצאת הטד שלה, כוחם של המופנמים.

אז יש מחוננים כאלה, שלא מתקנים אחרים. כדאי לדעת כדי לא לפספס אותם.

~~~

גם לך יצא לתקן פעם את המורה?

גם לך עוד חייבים נקודות חסרות במבחן?

ואולי זה קרה לילדים, לתלמידים?

ואולי תיקנו אותך?… (קרה לי, כמורה… אבל זה כבר יחכה לפוסט אחר)

– על כל אלה, ועל מחשבות שקשורות לשאלה "האם כל המחוננים מתקנים אחרים", ובכלל – אשמח לשמוע כאן, למטה, בתגובות!

~~~

בתמונה: פעם, "יום עבודה" יכול היה להתחיל ב"קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שמתי ווייז ונסעתי תִּלָה-אביב". היו זמנים.

עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח

"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי

המשקפיים הישנות שלי

הרהורים בעקבות "ג'נטלמן במוסקבה"

"אודה לך מאד אם תשתף אותי בכמה מכללי ההתנהגות של נסיכות… אני בטוחה שאתה יודע למה אני מתכוונת. הדברים שמצפים מנסיכה"…הרוזן הרהר."צריך

2 תגובות

  1. אנחנו ארבעה מתקני מורים. צעירתהבית גם נהגה לודא הריגה בכך שהיתה מוסיפה " בדקתי עם אמא/אבא…."(כשאבא שלך מתמטיקאי אמא מדענית ואת אמנם בלרינה אבל לא רק…). לטעמי תגובת המורה מעידה רבות עליו-תגובה מקבלת מראה לתלמידים שגם טעויות קורות, ניתנות לתיקון ואפשר להטיל ספק ולבדוק לא משנה מי עומד מולך. התלמיד יקבל שיעור באיך מותנים משוב באופן שהצד השני לא יורה בך….

    1. ריבי, כבר חודש אני מסתובבת עם התגובה הזו שלך בבטן. שנים שאני חושדת ש"מתקני מורים" באים בחבורות, חצי-תורשה-חצי-סביבה…
      ואת צודקת באשר לתגובת המורה. שימי לב למה שקרה כאן עם הילד – הוא סירב לפנות למורה מלכתחילה (זה אף פעם לא "מלכתחילה", אני יודעת, היו התנסויות קודמות איתה או עם אחרות, ובכל זאת). אבל תגובה טובה של מורה היא בהחלט עניין חינוכי חשוב, לא רק לילד, אלא לכל הכיתה. העניין הוא שמורים, כמו הורים, הם בני אדם… וצריך הרבה מזל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן