רחל ארליך

רחל ארליך

למה צריך את מבחן המחוננים בבית הספר היסודי?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

היינו בנות חמש בערך. לח' נולדה אחות קטנה, והיא סיפרה לי שהם "משפחה ברוכת ילדים". ביררתי מה זה. "ברוכת זה כשיש ארבעה או חמישה ילדים", אמרה ח' בידענות. "אה", אמרתי, "אז אנחנו ברוכת כבר מזמן, אנחנו שמונה". ח' הביטה בי בבוז מהול ברחמים. "לא", הסבירה בסבלנות, "רק ארבעה או חמישה זה ברכה".

הייתי בת חמש בערך. לא ידעתי מהי "נורמה" אבל הבנתי את העקרון: יש טווח שהוא טוב, ומה שמעליו ומתחתיו – פחות.

זכרונות ילדות הם עניין מתעתע. האם השיחה הזו התקיימה באמת? אני חושבת שכן, בעיקר משום שאני זוכרת את חוסר האונים שלי מול ח'. ידעתי שזה לא הגיוני, שארבעה או חמישה זה ברוכת ילדים ושמונה לא, אבל לא הצלחתי להסביר את זה לח' הבטוחה בצדקתה.

העניין הוא שלא היה לי את מי לשאול. אני יודעת שאני מתרגמת מצוקה ילדותית למילים של אשה מבוגרת, אבל תזרמו אתי, כי אני מבוגרת וזה הכי קרוב שאני יכולה לשחזר: לא היה לי את מי לשאול, כי מי שיש לו ארבעה או חמישה ילדים "נוגע בדבר" (ברור שלא הכרתי את המילים, אבל חשדנות כבר היתה לי). וכך גם מי שיש לו שמונה. ומה עם מי שיש לו פחות ילדים? – נו, באמת. הוא לא ידע, זה לא מעניינו.

הפסטיבל השנתי של "כמה איום מבחן המחוננים"

החל לפני כשבועיים. לכבודו שיתפתי את השיחה הזו גם בפייסבוק.

רק על השיחה סיפרתי שם. חששתי לספר על המחשבות שליוו אותה. כי במרחב הפייסבוקי עלולות מחשבות כאלה להיתפס, בקלות, כלא מדויקות (שלא לומר – בדותה מוחלטת), וחמור יותר – כשחצנות.

מי שגרמה לי לכתוב, שחור על גבי מסך, את המחשבות האלה היתה תמר מאיר, שפרסמה פרק "מיומנה של מחוננת". הפוסט זכה לתגובות רבות ולשיתופים בפייסבוק, ואני, כשקראתי אותו ואת התגובות עליו, ממש הרגשתי שתמר "יצאה מהארון".

ונתנה לי אומץ.

מוקש ה"מחוננות היא חינוך מיוחד"

כתיבת הבלוג הזה התחילה לפני כמעט שלוש שנים, והיא התחילה מהחוויות האישיות שלי, כמו השיחה הזו שהיתה לי עם ח'. כמו המכות שקיבלתי מנ' עוד לפני חנוכה של כיתה א', כשגררתי אותו אל המורה שתכריע בויכוח – האם יש שפה כזו, כתב, כי אנחנו למדנו בינתיים רק דפוס (העובדה שהייתי הקטנה והנמוכה ביותר בכיתה לא סייעה לי, כמובן). כמו הצביטה שהרגשתי כאמא של זה שלא קיבל תעודת הצטיינות כל המחצית הראשונה של כיתה א' כי הוא לא "התאפק בגבורה ולא הפריע בשיעור" ולא "התמודד עם קושי בקריאה", הוא פשוט למד והצליח. האבחנה והציטוטים, שיהיה ברור, היו לגמרי שלו.

הורים למחוננים ומי שאחראים על טיפוחם נופלים לעתים בפח הזה. הם מסבירים שמחוננים הם "חינוך מיוחד לכל דבר ועניין", מזכירים שמחוננים בגיל ההתבגרות עשויים להיות "נוער בסיכון" ומעלים על נס את הקשיים הרגשיים שעלולים ללוות את המחוננות. גם הפיסקה הקודמת שלי נפלה בפח הזה, אני יודעת. וגם הדברים שכתבה תמר.

וזה פח, כי המחוננות – הרבה לפני כל אלה – היא מתנה עצומה. אחרי הכל, מי לא היה רוצה שהילדים שלו יהיו מחוננים – במשהו? כשהורים שולחים את ילדיהם לקורסי הכנה למבחני האיתור למחוננים אני מתמלאת צער. ההרגשה שמחוננות היא כתר ששווה להניח על הראש היא הרגשה מוטעית ומזיקה, אבל אפשר להבין מה גורם לה.

כי זה העניין:

לא המסכנות של המחוננים היא המחייבת התייחסות לצרכיהם המיוחדים אלא הצרכים עצמם.

יש מתנות שמצריכות השקעה מתמדת (תודה, איש יקר, על העציץ שקנית לי ליום הולדתי… מזל שזה לא אקווריום). ילדים הם מתנה כזו, תמיד, לרבות ילדים מחוננים.

הבעיה האמיתית היא החינוך החד-גילאי

מערכת החינוך מקבצת תלמידים לפי יום לידתם. מינואר שעבר ועד דצמבר זה – שנתון שהיה, מינואר זה ועד דצמבר הבא עלינו לטובה – שנתון שיהיה. וכך נוצרים שנתונים הטרוגניים שיש בהם ברכה גדולה ואתגר גדול. הברכה: ילדים גדלים בחברת בני גילם, שהם חברה מגוונת מכל בחינה אחרת. האתגר: מדובר במערכת שיש לה מטרות לימודיות, והיא נאלצת ללמד בתוך טווח גדול מאד, לפעמים מדי, של יכולת וידע ומיומנויות. כי בני האדם מתפתחים באופנים ובמקצבים שונים.

דוגמא נהדרת למקרה כזה נתנה רות שפירא לפני כשנה, כשסיפרה בפייסבוק על בתה:

"בואו נדמיין ביחד ילדה. זאת ילדה חברותית ונבונה. היא נהנית לקרוא ספרים. כרגע היא שקועה בשלישי בסידרת "הארי פוטר". היא קוראת קצת גם באנגלית, אם כי אוצר המילים שלה עוד די קטן. גם בחשבון היא לא רעה בכלל. היא מצליחה לחשב בעצמה ש60 מתוך 80 הם 75%.
יש לה רק בעיה אחת: הילדה הזאת היא בת 6, ומצופה ממנה לשבת יום אחר יום, במשך 5-6-7 שעות ולתרגל 2+2. לא פלא שתוך זמן קצר היא מרגישה שהפורמט הזה של בית ספר כבר מיצה את עצמו מבחינתה".

ואולי הבעיה היא הפתרון שנותנת המערכת

כי מה שעושה המערכת כדי להתגבר על האתגר זה למפות, שוב ושוב, את הילדים, כדי להביא את כולם לידע ליבה ומיומנות ברמה מוסכמת. לא גבוהה מדי, כדי ש(כמעט) כולם יצליחו. אבל מה עושים עם אלה שכבר הגיעו אל הקו הזה, כמו בתה של רות? – כאן טמונה בעיה: העין המורתית התרגלה לראות את הרף ומטה, ומתקשה להגביה אל מה שמעליו. מאחר שכך, מוכרחה המערכת לערוך מבחן שנועד למפות גם את אלה שכבר הגיעו, ולסמן עבור המורה את החמישון העליון של ילדות וילדים שהגיעו כבר, וצריך לתת להם מענה שיתאים לצרכיהם. את זה היא עושה באמצעות מבחן האיתור למסגרות המחוננים והמצטיינים.

ולא, מורות לא תמיד יודעות לזהות את הילדים האלה בלי מבחן. זו לא אשמתן; מערכת הכשרת המורים בישראל לא מחייבת קורס בהוראת מחוננים, ולא כל המורות יודעות שיש מחוננים שלא מצטיינים בלימודים. אין מנוס ממבחן שיאתר את הילדים האלה.

בשיחותי עם מנהלות בתי ספר יסודיים עולה על פעם מחדש השאלה למה צריך להוציא את התלמידים למרכז מחוננים. למה שלא יקבלו מענה בתוך בית הספר. השאלה הזו נהדרת בעיני, כי היא אומרת שבית הספר רואה את מתן המענה למחוננים ולמצטיינים כחלק מתפקידו. וזה אכן תפקידו: אחד ממאפייני המחוננות הוא היותה בלתי-פוסקת: המחוננים הם כאלה בכל ימות השבוע, לא רק ביום בו הם יוצאים למרכז המחוננים. התשובה שלי לשאלה היא שחלק מהמענים למחוננים הם "קבוצת שווים". "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה", לימד אותנו רבי חמא בר חנינא (בראשית רבה, סט), וגם הילד המחונן זקוק לחברותא מעניינת ומאתגרת. קשה למצוא מענה בתוך בית הספר אם אינו גדול דיו. היציאה ליום בשבוע נותנת את המענה הזה. כמובן, היא לא פוטרת את בית הספר מחובתו לתת מענה בשאר הימים.

הייתי בת חמש בערך.

לא ידעתי מהי "נורמה" אבל ידעתי, כדרכם של בני חמש, מי רץ מהר ממני, מי מצייר יפה ממני ומי מיטיב ממני לשחק במשחקי קופסה.  ילדים יודעים דברים כאלה הרבה לפני שהם מגיעים לכיתה ב' ופוגשים במבחן הסינון הבית-ספרי.
מעניין מתי הם שוכחים שכבר אז ידעו.
אולי כשהם הופכים להורים.
~~~
הסכמת? לא? יש לך נסיון או מחשבות בעניין? – אשמח מאד לשמוע, כאן למטה, בתגובות!
~~~
ואם עדיין לא נרשמת לניוזלטר שאני שולחת פעם בחודש, בערך – למה שלא אעדכן גם אותך בפוסטים החדשים? אפשר להירשם כאן למטה, בטופס ההרשמה, או בדף יצירת קשר
~~~
קרדיט לתמונה: Myriams-Fotos from Pixabay

2 תגובות

  1. חשבתי שאין לי מה להגיד יותר על מחוננים ומצטיינים אבל אז הלכתי לקרוא גם את הפוסט של תמר…. אני לא אובחנתי כמחוננת-בבית הספר שלי לא היו בחינות אהי חושדת שבשנה שבה הייתי בכיתה ב' עדיין לא היו מבחני איתור. את האומללות החברתית שמייצרים חבריו לכיתה של ילד מחונן סוחבים המון שנים, זה פוצע ומצלק.

    1. וואי, ריבי. כמו אגרוף בבטן אחרי הפוסט של תמר: "פוצע ומצלק". כמו שאמר לי תיכוניסט: "זה לא שיש לי בעיות חברתיות, זה שבבית הספר היסודי לא היו לי חברים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן