רחל ארליך

רחל ארליך

אנחנו שנינו מאותו הכפר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
תמונת שקיעה מבית העלמין בכפר פינס

הם גרו בהמשך הרחוב, קצת אחרי בית העם ומחסן הביצים. הכרתי אותם כ"מר גברת ארליך". הם היו מהזקנים של הכפר, וכילדה לא היה לי קשר מיוחד אתם, חוץ מאשר כשהייתי נשלחת אליהם לקנות דבש.

מי שגדל במושב יודע שיש דברים שלא קונים בצרכניה: ביצים ותפוזים, מנדרינות ופקאנים. דבש לא גדל אצלנו על העצים, אבל ידענו אצל מי הוא כן גדל. אז הייתי דופקת בדלת, והם היו פותחים, שואלים בשלום אבא ואמא, ואז גברת ארליך היתה הולכת להביא דבש ומר ארליך היה שואל אותי שאלות בתנ"ך עד שחזרה, ואני הייתי אומרת תודה וחוזרת הביתה.

חוץ מהדבש לא ידעתי עליהם הרבה. הכרתי נכד אחד שלהם, שהיה בא לבני עקיבא בשבתות בהן התארח בכפר, והיה עוד סיפור אחד שהתרחש עוד לפני שנולדתי: היה ספטמבר, לאבא שלי היה סכסוך גדול עם המושב ובהוראת מזכירות סילקו את האחים שלי מגן הילדים. ואז, בערב ראש השנה – כך היתה אמא שלי מספרת ומתרגשת בכל פעם מחדש – הופיעה אצלנו בדלת גברת ארליך עם צנצנת גדולה של דבש ואמרה: רק שתדעו שלא כל הכפר עומד מאחורי ההתנהגות הזו.

ככה עברו השנים, שלום-שלום ברחוב וצנצנת דבש אחת לתקופה. ובחול המועד פסח, כשכבר הייתי בשירות לאומי, חזרה אמא שלי מהצרכניה עם מתכון לעוגה שקיבלה מגברת ארליך, ואני משכתי בכתף והחיים המשיכו.ואחרי כמה חודשים, ממש בתחילת השנה המוזרה בה למדתי רוקחות באוניברסיטה, התקשרה אמא שלי ואמרה שגברת ארליך מציעה שאפגוש את הנכד שלה. לא, לא ההוא שאני מכירה קצת מבני עקיבא, אחד אחר. ממש לא התחשק לי, אבל להסביר את זה לאמא שלי התחשק לי עוד פחות, אז עשיתי חשבון מהיר של עלות-תועלת ואמרתי טוב, נבזבז ערב. לא נורא.

שלושה עשורים וקצת עברו מאז הערב ההוא והכפר השתנה לבלי הכר. שלשום הלכנו לבקר את גברת ארליך תשע-עשרה שנים אחרי שליוינו אותה לדרכה האחרונה, והבנתי שרוב אנשי הכפר שהכרתי כבר עברו, כמוה, לגור במשכן הקבע."בת גאה לעם ישראל", כתוב על מצבתה, "חכמה וישרת דרך, נאמנה לתורה ועושה חסד, עמלה במסירות למען עמה ארצה ומשפחתה". על מעט ממעשיה שמעתי באיחור, על רובם כנראה לא שמעתי בכלל. את נועם ההליכות וההומור ואהבת האדם והדיבור בקֹמץ על המקומות אליהם הוֹלכה ועל הדברים שחוֹשבה לא הנציחו שם. את יושר הדרך הספקתי להכיר, וגם את החוכמה ואת חוכמת-החיים, ועל חסד אחד שלה אני מודה מאז הערב ההוא שהסכמתי לבזבז.

לא מזמן התקשר אלי מישהו ושאל אם הוא מדבר עם גברת ארליך.לא, אמרתי לו, אני רחל. גברת ארליך היא סבתא של בעלי.

(פורסם בפייסבוק)

אולי תהנו לקרוא גם...

רשת בטחון

מי ישמור עלינו?

בין הרגעים היפים של ההורות יש את הרגע הזה של ה"פריז": הילד עומד במקום, לא זז. כלומר, הידיים לא זזות, הרגליים לא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן