אחת השכנות במושב נהגה לומר עלי שנולדתי מדברת. מעניין שהיא לא חשבה שנולדתי קוראת. כשגיליתי את הקריאה היה חג בבית: היתה כבר טלוויזיה, ששידרה בחמישים גוונים של אפור, אבל בגדול היא לא הוכיחה את עצמה כבייביסיטר. הספרים דווקא כן.
עד היום אני זוכרת טקסטים בעל פה, למגינת לבם של אחי, ששמעו יותר מדי מערכוני הגשש החיוור בקולי (זה הזמן להתנצל בפומבי ולספר להם שיש בעולמנו צדק פואטי: שלג, גשם ורוח מצטטים באזני את כל מה שמעניין אותם).
אבל אני דינוזאורית, כנראה. כי נדמה שאין מחלוקת על העובדה, שהאנושות נעשית יותר ויותר ויזואלית.
העניין הוא, שלמעבר ממלים לתמונות יש – כמו לכל דבר בחיים – תועלת, אבל גם עלות.
התמונה ממחישה את הסיפור, ומקלה על ההבנה.
היא קצרה יותר: תמונה = אלף מלים.
היא מעניינת, מושכת, מתמסרת בקלות יותר מהטקסט.
היא מפתחת שפה, שיש לה כללים ואסוציאציות והתכתבות פנימית.
אבל התמונה גם סוגרת את הדמיון. המלים, לעומתה, נותנות מרחב גדול.
אנחנו יודעים איך נראים אסטריקס ואובליקס, וזה הגיוני; אבל אנחנו יודעים גם נראית זוהר שרוצה גומות חן, ואיך נראה איתמר וגם איך נראה הארנב שהוא דמיין, ואיך נראים הלוויתן של כספיון ורוברט השד, שאיננו מהאופרה של מאיירבר אבל פצפונת חושבת שדומה לו בדיוק. – אנחנו יודעים איך הם נראים, כי איירו לנו אותם; ובשונה מקומיקס, שבו המלים הן חלק מהאיור – בספרים רגילים האיור הוא חלק מהמלים.
אנחנו יודעים, וברור לנו שספרי ילדים חייבים להיות מאוירים.
ברור שהם חייבים, אחרת – איך ידע הילד לזהות פיל, כשאחד כזה ילך מולו ברחוב?
אבל אולי צריך להיות גם ברור שלא, כי ילדות שרוצות גומות-חן יש הרבה, וגם ילדים שמדמיינים מפלצות, ואפילו אבות שעושים בושות. ואילו לא היו תמונות – היו ילדינו מציירים אותם בדמיון, נאחזים במה שהמלים מספרות, משלימים פערים, ומיץ פטל של כל אחד מהם היה שונה במעט משל אחרים, וזה בסדר. הם היו עושים, כילדים, בדיוק מה שאנחנו עושים כמבוגרים: רואים את הדמויות בעיני רוחנו.
כי כמו שזה היום, קורה משהו מצחיק: ידוע ומוסכם שילדים הם יצירתיים, וש"בתי הספר הורסים את היצירתיות" – גם זו כבר אמת שאין לערער אחריה, אבל כשמדובר בספרות ילדים אנחנו לא סומכים על היצירתיות אלא מגבילים אותה… לא מוזר?
ואם התמונה סוגרת את הדמיון, מה נאמר על הסרט?
"אם אתם קוראים את השורות האלה, אני מוכן להתערב שראיתם את הסרט"
סיפורים היו מאז ומתמיד. כשהאשה הקדמונה השתעממה מהרכילות המדורתית, כי כמה אפשר לדבר על הפרווה של ההיא מהמערה ממול?, היא המציאה סיפור מעניין יותר. אז גם הומצא הפמיניזם (ברור שהגברים המציאו סיפורים לפני הנשים: הם יצאו לצוד!).
ספרים מודפסים נולדו, כמובן, אלפי שנים מאוחר יותר, והיה צריך להתרגל אליהם. אבל סרטים הפציעו בעולמנו רק לאחרונה במושגים הסטוריים, וסרט בעקבות ספר – זו בכלל תופעה צעירה.
חבל שוויליאם גולדמן, שממנו לקחתי את הכותרת לפסקה זו – כלומר, מהקדמתו לספר "הנסיכה הקסומה" (כתר 2002) – לא התערב אתי. הייתי מרוויחה בגדול: כי את הנסיכה הקסומה (לא של מורגנשטרן, של גולדמן) קראתי בהנאה רבה. את הסרט ראיתי, אם כי קצת פחות בהנאה. מה שמביא אותי לחשוב, ש
לראות או לא לראות, זו השאלה
בערך כאן עצרתי את כתיבת הפוסט ופניתי לעזרת המשפחה והחברים (והחברים שלהם, כולל אחיין אחד של חברה נחמדה). שאלתי מה הנטיה הטבעית שלהם – הספר או הסרט, ובאיזה סדר, והצעתי שגם יספרו לי למה.
קיבלתי עשרות תגובות, כולן מרתקות (שוב תודה לכל המגיבים והמפיצים! מה הייתי עושה בלעדיכם?), בכללן רשימת דוגמאות לספרים וסרטים מומלצים יותר או פחות:
מעניין שאף אחד מהמגיבים לא בחר את האפשרות "רק הסרט". מסתבר שהשמועות על מותה של המילה הכתובה היו מוקדמות מדי (הגיוני, הרי כל המגיבים קראו קודם את הבקשה שלי להשיב לשאלון).
גילאי המשיבים מעניינים אף הם. נתתי שלוש קטגוריות, שהן בערך – צעירים, מיושבים-בדעתם (כלומר, בגיל של עד אלי ועוד קצת) ומבוגרים ממני. אבל זה הכי מעניין:
היו שממש דיברו את מה שאני מרגישה: שהספר פותח, והסרט סוגר. שלמעט מקרים נדירים, בהם הספר מייגע והסרט נפלא – נפלאות התבונה, למשל – ספרים טובים-ממש צריכים להישאר כתובים, ולא לעבור לגירסת הסרט. כי לספר יש רבדים רבים שהסרט חייב לשטח: מחשבות זו דוגמא נהדרת – איך מעבירים את מה שחולף בראשו של הגיבור מדפוס להתנהגות? או ספר שבנוי ממכתבים, כמו "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהיה הטריגר לפוסט הזה – והסרט מוותר על חלקם. וגם הקצב חשוב: בספר, הקורא קובע את הקצב, בעוד שהסרט קובע את הקצב עבור הצופה. ובספר אפשר לדפדף, לחזור ולקרוא מכל מקום, ובסרט זה אחרת.
והיו מעטים שיתחילו בסרט. מפתיע, אבל אחדים מחברי הטובים ביותר הם כאלה.
והיו תובנות שלא חשבתי עליהן. למשל, שהמוזיקה בסרט יכולה להפריע לחוויה, כי מי שהמוזיקה תופסת אותו – מאבד משהו מהעלילה או מהעומק, וכשהוא קורא ספר יש לו שקט באוזניים.
וגם, שהכח של השפה לא מסתכם במתן מקום לדמיון הפרוע שלנו. שירה הרי לא מוסרטת, נכון? אז כמו בשירה, גם בספרות עלילתית השפה משחקת תפקיד. אם אפשר לאהוב את התרגום הישן ולא את התרגום החדש, כתב לי מישהו, סימן שהיתרון של הספר על הסרט לא מסתכם בהשפעה על הדמיון.
ואולי זה בכלל הדור, כתבו אחרים. את קוראת כי כך גדלת (וגם הם, הכותבים, כמוני), אבל אולי הדור של ימינו, זה מהמסכים, הוא פשוט אחר?
והיו שאמרו: תלוי מה גילינו קודם. זה באמת לא קרה לי הרבה, שראיתי סרט ורק אחר כך קראתי את הספר. אני זוכרת פעמיים כאלה, מלבד נפלאות התבונה: הנץ ממלטה וסקרלט פימפרנל (בכל הנוגע לסוגות – אני לא בררנית…). במקרה של הנץ ממלטה נהניתי מהספר, אבל הסרט היה הרבה יותר טוב. אולי בגלל הז'אנר, אולי בגלל הליהוק האלמותי. במקרה של הסקרלט פימפרנל, שהוא רומן הסטורי, היתרון הגדול של הסרט הוא ביכולת שלו להעביר את רוח התקופה – כלומר, כוחו בחזותיותו; הלבוש, המוזיקה, השחקנים – נפלאים כולם. החולשה היחידה שלו היא בכך שהוא עושה ספוילר כבר בהתחלה: בספר ניתן למתוח את הקורא כך שיגלה רק בסוף מיהו אותו אדם מסתורי, המבריח אצילים מצרפת מתחת לאפם של שומרי המהפכה – ובסרט אין ברירה, הצופה יודע מההתחלה מיהו האיש ושותף לחרדתו מהאפשרות שזהותו תתגלה על למשטרה.
ואולי השאלה הזו חשובה לי יותר, כי אני עוסקת בחינוך ובמחוננים?
בסופו של דבר, אני חושבת שמה שמפריע לי ולרוב המגיבים הוא הקלות שבה דוחף לנו הסרט את המראות, ולא משאיר לנו אפשרות, ובוודאי שלא דרישה, להתאמץ. וזה לא שאין לי טיעונים בשבח העצלות, אלא שיש לי טיעונים חשובים יותר בשבח המאמץ המחשבתי; בתקופה שבה הדבר הכי נורא שניתן להגיד על מורה זה "היא דורשת מהתלמידים", בעידן שבו "הכל נמצא ברשת" ו"אין צורך ללמד ידע, רק מיומנויות" – אנחנו זונחים גם את המיומנויות בזו אחר זו. סרטונים נעשים קצרים יותר ויותר; טקסטים בספרי הלימוד בתיכון מכילים פסקאות של לא יותר מחמש שורות, וכוללים תמונה בין פסקה לפסקה, כי אחרת יהיה קשה לקרוא. ומי בכלל משתמש בספר לימוד? "היום לומדים רק מהיוטיוב", קבע יעקב הכט בהרצאה ששמעתי לאחרונה (אם כי לא הוכיח את הקביעה) – ונדמה, שהכל חייב להיות חזותי וקונקרטי, ושאין יותר מקום למשהו מופשט.
איפה בכל זאת ניתן למצוא בבתי הספר מאמץ חזותי שיש בו חשיבה? – בעיקר במטלות ביצוע, שבהן מבקשים ביטוי חזותי לחומר שנלמד מילולית. למשל, להפוך מידע מילולי לתרשים, לצייר סיפור או לבנות דגם. יש מגרעות למטלות מסוג זה, העיקרית שבהן היא שקשה מאד להעריך אותן, אבל אין ספק שהן נותנות מקום לדמיון וליצירתיות.
בגן טרום-חובה היתה לשלג גננת מופלאה. היה לה רק חסרון אחד: היא היתה משלימה את היצירות של הילדים, כדי שיהיו יפות. ידעתי בדיוק איך נראים הציורים של שלג (כמו של גיל ארבע!) אבל כשהייתי מגיעה לגן הייתי רואה סדרות של ציורים חסרי ייחוד, חסרי יצירתיות ומקוריות ודמיון, סדרות מושלמות, שהושלמו בידי צוות הגן.
אז כשרון הציור (החבוי-היטב) של שלג לא זכה להתפתח, אבל הדמיון וכישורי חשיבה דווקא כן, ואני מעזה לחשוב שזה משום שאותם לא הגבלנו, להיפך, ואולי אפילו דרשנו את השקעת המאמץ הנדרש לשם כך.
***
אהבת, או אולי לא? יש לך עוד דוגמאות? קראת משהו בעקבות הרשימה? שמעת במקרה מהו הספר הראשון שעשו ממנו סרט? – על כל אלה אשמח לשמוע, כאן בתגובות
19 תגובות
ראיתי את הסרט על פאי קליפות התפודים במטוס בדרך חזרה ארצה מלונדון, גם מסך פיצפון, גם הפרעות שנקטעו ע"י הודעות של צוות האוויר – לא תנאי צפייה אופטימלים ועדיין נהינתי מהסרט ופי אלף מהספר. אני כמוך, מעדיפה את המילה הכתובה ולרוב מתאכזבת מסרטים. הסרט נותן לי צילומי נופים של מקומות שלא תמיד יודעת איך הם נראים ופס קול. וחוויה שתחומה בזמן של כ-100 דקות שלפעמים זה מה שצריכה, את המשהו הזה שמכניס אותי צ'יק צ'ק לעולם אחר בכל האמצעים הויזואלים שיש לקולנוע. אם אני רוצה להתעמק ולהתענג על השפה, על הטקסטים, לקרוא בקצב שלי, אז הספר תמיד שם. אני למשל מסוגלת לבכות גם מסרט וגם מסרט ברגעים שפורטים על מיתר רגיש בנשמה. ואני אוהבת את שניהם ונמנעת מההשוואות, כי לכל מדיום יש יתרונות וחסרונות ואין "מה טוב יותר", אלא מה מתאים לי יותר באותו רגע נתון.
אילנה, את צודקת שההשוואות לא עושות טוב לחוויה – כשהיא נמצאת. אבל אני מתקשה לנתק את מה שאני עושה כעת ממה שאני מריכה, ובעיקר – אם קודם קראתי. כשאני קוראת ס]ר שאני אוהבת, וקוראת אותו בד"כ שוב ושוב, אני זוכרת אותו היטב, גם ברמת הניסוח המדויק, ויש לזה יתרון גדול וחסרון גדול: היתרון – ההנאה כשהוא מתגלגל על הלשון (אני מאד מילולית), אני שומעת אותו נקרא באזני שוב ושוב ומתענגת, והחסרון – אי אפשר להזיז לי את המלים האלה: כואבת לי האוזן מלשמוע ציטוט לא מדויק, כלומר – לא כמו שאני קראתי. זה מכאיב בתרגומים חדשים (גם אם הם נאמנים יותר למקור) – ספרי אריך קסטנר שקראתי בילדותי, והתרגומים החדשים הם "לא זה", או שלושה בסירה אחת האגדי (מהמופלאים שבספרי המסע!) שתרגומו המוער השכיל אותי אבל איכזב אותי מאד, כי מה לעשות, זה לא התרגום ההוא, הישן…
אז את צודקת, יש חסרונות ויתרונות, ויש את ההיכרות שלנו עם עצמנו, ועם הרגע המתאים, וגם את ההבנה שלעתים מסתכנים, ולעתים – פשוט מוותרים, כדי להישאר עם הטעם הטוב.
תודה שאת כאן, קוראת אותי ומגיבה (:
אצלנו יש חוק בבית. סרט שנעשה בעקבות סרט- חייבים לקרוא קודם כל את המקור.
כך היה עם כל ספרי הארי פוטר, ההוביט, משחקי הרעב ועוד.
הדס, זה רעיון נהדר! בוודאי למי שילדיו לא מכורי-ספרים… – מה שכן, יש מקרים – מועטים, למרבה השמחה – שבהם זה לא היה מצליח (נפלאות התבונה, למשל. אם הייתי מתחילה בספר, לא הייתי טורחת לראות את הסרט הנפלא)
רחל יקרה, אתמול נפגשנו בכנס, הבוקר כשחזרתי הביתה גיליתי שהשארתי את הפוסט הזה שלך פתוח לקריאה מאוחרת. סיקרנת אותי. אני בהחלט שייכת למחלקת הקוראים, אבל אוהבת מאוד גם לראות. קראתי את הספר לפני כמה שנים ואהבתי מאוד, אחת התכניות שלי בעקבותיו היתה לתכנן טיול לאזור, לראות את הנופים ולדמיין את המאורעות שקראתי עליהם (טיולים בעקבות ספרים), בשום שלב לא דמיינתי את הסרט. כשהסרט יצא דווקא תכננתי לראות אותו אבל הביקורות היו דיי קטלניות וויתרתי. מעניין מאוד לקרוא את התובנות שלך מהסקר, ושאפו ענק על הרעיון ! בהחלט מעורר מחשבה. עם זאת, רציתי להעלות נקודה נוספת: האם ייתכן שתוצאות הסקר נובעות מכך שהמדגם שלך מוטה? הנסקרים רובם אם לא כולם הם "אנשים קוראים", קוראי בלוגים מן הסתם אנשים שמרגישים נוח עם המילה הכתובה. בעוד של"צופים", אלו שיעדיפו לראות את הסרט במקום לקרוא את הספר, מלכתחילה לא היתה גישה למדגם? אתמול דיברנו מעט על השילוב של הפרעות קשב ומחוננות, ומכאן לכך שיש מקום לדרכי למידה שונות. מקווה שלא חרגתי מגבולות הטעם הטוב בתגובה. אם כן, סליחה מראש, מוזמנת למחוק אותה.
מיכל, איזה כיף שמצאת אותי! (ומצאתי גם אותך, בינתיים (: )
השאלה שלך על הסקר נהדרת! – חשוב לי להגיד שרוב האנשים לא ענו עליו בעקבות הפוסט, כי קודם היה הסקר; שאלתי בווטסאפ המשפחתי, והשכונתי, ובפייסבוק, והיו כאלה שהעבירו הלאה. אז זה בהחלט לא מדגם מייצג – אבל לא בגלל שמדובר בקוראי בלוגים, אלא אולי בקוראים בכלל (במשפחה שלי זה די מובהק). השאלה היא אם הצופים, אלה שמעדיפים את הערוץ החזותי – פתוחים לערוץ הקריאה באותה מידה שלהיפך? – לא יודעת, נראה לי משהו שיהיה מעניין לבדוק (בטח מישהו כבר עשה את זה לפני).
והשאלה הזו שלך מחזירה אותי לפוסט מוקדם יותר שכתבתי, זה על תקתוק מהיר והוראה מוטת-עתיד – שמתייחס בשוליים לשאלת הפרסונליזציה של ההוראה: עולם החינוך מלא התפעלות מאפשרויות הפרסונליזציה – ואני תוהה, האם תנועת המטוטלת הזו נכונה באמת? האם "החיים" מתאימים את עצמם, ואת הלמידה שבהם, פרסונלית? – כנראה שלא; אז כמה לתווך, כמה להתאים, וכמה לדרוש למידה בכלים שלא מותאמים כדי שילמדו ללמוד גם את מה שלא מותאם? – זו שאלה גדולה. קשה לענות עליה, אבל אני מאמינה שהיא צריכה להישאל, כדי שלא להשאיר את השטח לבלעדיות ההתאמה האישית.
(וחריגה מגבולות הטעם הטוב? – מה פתאום? זה לגמרי טעם טוב, כמו כל תגובה שגורמת לי לחשוב מכיוון אחר)
תודה שכתבת!
הי, איזה פוסט מקסים!
(אם כי די קל לצוד את תשומת הלב בטקטיקה הזו. יורים כמה שמות של ספרים טובים וכולם מתמוגגים מאושר. הנה: שר הטבעות, אנה קרנינה, רמונה. נכון שהתגובה שלי השתדרגה פלאים עכשיו? 😉 )
איך הסרט של גרנזי באמת?
חוששת לראות סרטים בעקבות ספרים. בתשעים ותשע פעמים מתוך מאה הם מעצבנים אותי יותר מנחמדים. הנאמנות לספר גוברת.
אחת הדוגמאות היחידות של סרט שעשה צדק עם הספר הוא מישהו לרוץ איתו, בעיני.
ואוסיף שמן למדורה עם "פלא", שאין לי מושג מה ראית או קראת בהקשר שלו: לא ראיתי את הסרט, ראיתי רק את הטריילר, והוא גרם לי להחרים בכל הכח את הסרט (מאבקים צודקים, מאבקים מועילים, אנרגיה מתועלת למקומות הנכונים) אף כי השמועות אומרות שהוא מצוין. פשוט כי טיוח התסמונת של אוגוסט החליא אותי.
זהו. כיף לקרוא.
רבבה יקרה,
משמח, כמובן, שאת מגיבה לי כאן.
לא קנית אותי בקלות: אנה קרנינה נכנסת לתוך רשימת הספרים הטובים? הממ. אני חושבת שאני מזהה השפעה של מורה אחת לספרות (וגם על שר הטבעות יש לי השגות).
מישהו לרוץ איתו הוא דוגמא מעניינת. עד כה, כל מי שהתייחסו אליו חשבו אחרת ממך, ואני בתוכם, אבל עכשיו אני חושבת שאולי יש עוד מימד שלא לקחתי בחשבון, והוא ההיכרות שלנו עם העולם בו מתרחשת העלילה: האם יכול להיות שההיכרות עם הרחוב הירושלמי (והארצישראלי) מצמצם את הפער בין הדמיון שלך לזה של הבמאי?
ולעניין פלא, אני אתך (לא פלא).
לא עשיתי מגמת ספרות! קראתי את אנה קרנינה בכוחות עצמי וחיבבתי אותו ממש לבד.
התיאוריה שלך לגבי מישהו לרוץ איתו והרחוב הירושלמי מעניינת מאוד. אני נוטה להסכים איתה. זה מוסיף קסם שמחפה על החסרון שבפלטפורמת הסרט.
ממש מוזר לי לענות קטגורית. יש ספרים שטובים יותר מהסרט (זה מה שבד"כ קורה, לדעתי), וסרטים שיותר טובים מהספר (לא זוכרת כרגע דוגמה לזה, אבל אני ממש זוכרת את עצמי חושבת את זה על סרט כלשהו מתישהו במהלך חיי…). ואיך לא דיברת על הארי פוטר? שם אני דווקא אוהבת את השילוב – הסרטים מעצימים את הספרים (אם כי פה ושם היו שינויי פרטים בין הספר לסרט, לא ברור למה).
וכמו שאמרה אחת המגיבות לפניי, לפעמים כיף ללכת לסרט רק כדי לקטר (למשל ג'ק ריצ'ר. ידענו מראש שלא נאהב – בעיקר בגלל הליהוק – והלכנו רק כדי לוודא שאכן כך 😀 )
"וברור לנו שספרי ילדים חייבים להיות מאוירים" – אני לא חושבת שזה מפני שאנחנו לא סומכים עליהם שידמיינו. נדמה לי שזה מתחיל כי כשהילדים לא יודעים לקרוא, ואז חייבות להיות תמונות בספרים אחרת הילדים ישתעממו (ע"ע עליסה שנרדמה והגיעה לארץ הפלאות…). ובאמת כשכבר קוראים היטב, כבר אין תמונות, ואז מעולה שצריך לדמיין איך נראים אורי ואליפים, ורמה ועמוס מ"על הגובה" (הספר של דבורה עומר שאני הכי אוהבת). אה, ואפשר גם להתעלם מהתמונות. אני לא אהבתי איך שציירו את ג'ו בנשים קטנות, אז החלטתי שהציור טועה 🙂 .
ואיך את יכולה לומר ככה על הסרט הנסיכה הקסומה? זה נהיה כזה סרט קאלט. יש אנשים שיודעים אותו בעל פה! אז את אומרת שהספר אפילו יותר מעניין?
ובקיצור – איזה יופי של פוסט, ואיזה כיף איך שאת הולכת לכל מיני מחוזות בעקבות סרט אחד וספר אחד, שכמו שאמרת במקום אחר – הם לא פאר היצירה 🙂 .
באמת איך לא התייחסתי להארי פוטר? שאלה נהדרת, הואיל וקראתי את כל הספרים, ויותר מפעם אחת (כל אחד מהם עם צאתו, חלקם באנגלית טרם תרגום, וכשיצא השביעי – שוב את כל הסדר ברצף). מודה שחששתי לראות את הסרטים, אבל אז ראיתי בכל זאת (נשברתי בשלישי, אני חושבת). העניין בפנטזיה הוא שכולה בנויה על דמיון; אבל היא כל כך מורכבת, שהסתדרתי עם דמיונם של יוצרי הסרט, וחלק מהליהוק אפילו אהבתי.
לגבי ספרי ילדים, את מתייחסת לתמונות כמזור לשיעמום – ואני תוהה: ילדים אוהבים את הצליל, האינטונציה, החזרתיות. ילדי זכו בסבא שסיפר סיפורים שהמציא, וכל ילדיו ונכדיו יודעים לספר אותם באותן מלים ובאותה אינטונציה מדויקת – ולא היה צורך בתמונות. האם ילדים באמת משתעממים מסיפור בע"פ, או שרק לנו נדמה ככה?
להחליט שהציור טועה זו כמובן שיטה נהדרת, ולגבי הנסיכה הקסומה – כן, הספר יותר טוב, פשוט כך (אם כי אני לא מתכוונת לצאת לדו-קרב על זה(: )
פוסט נהדר!
אני בדרך כלל שומרת אמונים לספר ונמנעת מהסרט כי תמיד מתאכזבת. ברור לי שאי אפשר להעביר את כל הסיפור לסרט, תמיד יהיו חלקים שיפלו בעריכה והכל צריך להזדרז ולהתקדם ועדיין – מבאס.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, גם ההפך קורה אצלי – אם אני רואה סרט ומגלה אחר כך שיש עליו ספר, קרוב לוודאי שאני לא אקרא את הספר. משום מה אני עושה הפרדה בין הפלטפורמות.
מעניין.
חן, איזה כיף שאת מגיבה כאן (: ההפרדה הקשיחה בין הפלטפורמות באמת מעניינת, כאילו יש שתי ממלכות, זו של הסרט וזו של הספר, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה… רבים כתבו לי שספר שקראו – לא ילכו לראות את הסרט, מעטים התייחסו לכיוון ההפוך, אבל אולי זה הגיוני באותה מידה: סיפור שצפינו בו יש לו כח וזרימה וקצב משלו, והספר מעכב, אולי מוסיף מהמורות, הוא מכיל פרטים שנראים פתאום לא שייכים לעלילה ומאטים את הסיפור – זה בדיוק הצד השני של החוויה שהפרטים האלה חשובים כי הם נותנים עומק מיוחד שהולך לאיבוד במעבר מספר לסרט. אולי אלה פשוט שתי שפות שונות, ותרגום – שמתקשה להיות טוב-באמת – מוצא חן בעינינו רק לעתים רחוקות?
אלופה!!
קודם כל פוסט מעניין וכיף גדול לקרוא אותך.
לאחר הקריאה של הפוסט, הגעתי למסקנה שאני הכי נהנית לקרוא את הספר, לראות את הסרט ואז לקטר על זה שהוא הרבה פחות טוב מהספר.
זאת הנוסחה המנצחת בשבילי;)
מרים יקירתי, תזכירי לי מאיזו עדה את?…
קראתי את התגובה, וצחקתי ממש, ויוסי אמר – מעניין כמה זמן עבר מהרגע ששאלת את השאלה בקבוצה המשפחתית עד שמישהו ענה תשובה פולנית כזאת… כן, לקרוא ולצפות ואז לקטר – זה כנראה מיקסום החוויה (:
אני מעדיפה את המילה הכתובה מכל הסיבות שמנית. אני מעדיפה לתת לדמיון שלי דרור ולא שמישהו יחליט בשבילי איך נראה גיבור הספר. קראת את "פלא"? לא מזמן יצא הסרט. בחרו לו שחקנים מאד מוכשרים שאני אוהבת וכל מי שהלך לראות אותו התרגש מאד, ולא יכולתי. ביתי בת ה18 הטיבה לנסח את זה ממני " כל הקטע הוא הרי שאנחנו לא יודעים איך אוגי נראה, אז כל אחד יכול לדמין אותו אחרת"" זה מקלקל הכל"
ריבי, תודה שהכרת את "פלא"! שכחתי אותו לגמרי… ואת כל כך צודקת – הוא באמת דוגמא טובה למקום שהדמיון הוא העניין. אני חושבת שאנחנו מדמיינים אותו הרבה יותר גרוע ממה שהוא נראה בסרט… ואז כשרואים את הסרט יש תחושת "מה, זהו?"… וגם, שמערכות היחסים של אוגי עם חבריו מתוארת בצורה עמוקה יותר בספר, כי הסרט לא יכול להעביר אותן באותו עומק. כמו שכתבתי לקרן – אולי יש סיפורים שיש רק מדיום אחד שמתאים להם, וצריך לקבל אותו וזהו?
פוסט מעניין מאוד, קראתי בשקיקה.
אני רואה את היתרונות גם בספרים וגם בסרטים. אני נהנית משניהם בצורות שונות וזה חשוב בעיני.
תודה קרן! בסופו של דבר, גם אני נהנית הן מספרים והן מסרטים, ומסכימה אתך – הסרטים, ובכלל – העולם החזותי, הם חלק מהעולם שאנו חיים בו, וצריך להכיר את השפה שלהם ולהבין אותה ולהשתמש בה. ומסכימה גם שזו הנאה מסוג אחר. אבל תוהה, אולי לכל סיפור יש את המדיום שמתאים לו, ולא תמיד כדאי לנסות את שתי הגרסאות?…