רחל ארליך

רחל ארליך

אדם למד ממקום שלבו חפץ – תובנות מימי עיון למבוגרים על חינוך ילדים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

בשעה 9:13 עצר הטרמפ שלי מחוץ לאלון שבות. השיעור הראשון שלי מתחיל ב 9:30 באולם השמחות ביישוב. אני צריכה להגיע לישיבה (3-4 דקות הליכה), לקבל את מערכת השעות והחדרים שלי לימים הקרובים; להמשיך אל האולם (3-4 דקות נוספות), למצוא מקום ולהתארגן לפני השיעור, שיתחיל בשעה הייעודה, בדיוק. קצת נלחצתי מכך שאין לי זמן מיותר. בפועל, התיישבתי ב 9:26, עם קפה שהספקתי להכין בפינת השתיה.

כך, בערך, כתבתי לפני שנים ספורות בעלון היישובי (עורכו ביקש ממי שהלך לימי עיון ביהדות לספר על כך, ואני – כשנותנים לי במה – לוקחת. אתם בטח יודעים את זה. אחרי הכל, אני כותבת בלוג).

אחד מסימני ההיכר של חודש אב הוא ימי העיון בתנ"ך שמפעילה מכללת הרצוג באלון שבות שבגוש עציון. מה שהתחיל לפני עשרים ומשהו כיום עיון למורים בתנ"ך הפך לחגיגת שיעורים וסיורים של אלפי אנשים – חלקם מורים, רובם כנראה לא. אחד מאירועי הלמידה הכי רציניים ומקצועיים שאני פוגשת מדי שנה – הן ברמת השיעורים והמרצים, והן במסגרת הארגונית. טווח הגילאים שפגשתי שם נע בין 16 ל-89 (ייתכן, כמובן, שהטווח רחב יותר; זה מה שאני פגשתי). יש אנשים שכבר כמה שנים מבלים את חופשתם השנתית, לעתים הזוגית, בימי העיון האלה.

הייתי שם שלושה ימים השנה. שלושה ימים, חמישה עשר שיעורים, והרבה מחשבות על מה ניתן, או לא, ללמוד מאירוע כזה על למידה בבתי הספר.

איך אפשר להשוות?

אז אתחיל ממה שאי אפשר ללמוד: לימי עיון באים, מרצונם החופשי, אנשים שרוצים להיות שם, ומוכנים לשלם סכום לא מבוטל ושעות יקרות (ימי חופשה הם דבר יקר מאד). זה אירוע חד-שנתי, וגם מי שמשתתף בכולו יודע ששנה שלמה תעבור לפני שיהיה שם פעם נוספת. יש חגיגיות של אירוע נדיר, ששונה לגמרי מהסיזיפיות המאפיינת כל מערכת שמגיעים אליה מדי יום.

ואחרי שהסתייגתי והסברתי כמה שאי אפשר וכו', אני רוצה לחשוב על תובנות שדווקא כן אפשר להפיק מימי העיון, או ליתר דיוק – מאותם רכיבים שהופכים את הימים האלה לכל כך טובים ומספקים. את התובנות אחלק לכאלה שקשורות למסגרת וכאלה שקשורות למהות. למרות שהחלוקה הזו לא קשיחה, והמסגרת והמהות שלובות זו בזו, היא נוחה לי. ואתחיל דווקא עם המסגרת, זו הפחות-חשובה לכאורה, שבה מתקיימת המהות.

מסתכלת בקנקן

המסגרת הארגונית של כנסים חשובה מאד. היא נותנת הרגשה של מקצועיות עוד לפני שהחלה ההרצאה הראשונה. מבחינה זו, ימי העיון של מכללת הרצוג מקצועיים להפליא.

לוח זמנים – עמדות מסודרות לפי אותיות הא"ב מצפות לבאים בכל יום, והלומדים מקבלים מערכת שיעורים, הפסקות וחדרים מסודרת.

לכאורה, מערכת ביה"ס ידועה. בפועל, לא תמיד, לא ממש: פה יש הרצאה ושם פעילות שכבתית, וזו מתקיימת בחדר אנגלית – אופס: חדר מתימטיקה – והשניה מתארכת על חשבון השיעור הבא. נוסיף על כך הודעות ווטסאפ להורים למחר, כי המורה לגיאוגרפיה חולה – וקיבלנו הרגשת "הכל נזיל". האם אפשר לתלות מערכת שינויים שבועית, ואולי אף יומית, בכתה ובחדר המורים? אני בטוחה שיש בתי ספר שעושים את זה, אני לא פגשתי אותם מעולם.

עמידה בזמנים – השיעורים מתחילים בדקה הייעודה ומסתיימים בדקה הייעודה. בדיוק.

גם בבית הספר יש זמנים לשיעורים. אלא שהצלצול הוא אות לעזיבת החצר, לא לתחילת השיעור. ומי מחליט כמה זמן סביר להקדיש לחזרה מההפסקה? – המורים, כמובן. לא שיש לי רעיון, כי שני צלצולים הם בטח לא דבר טוב. באולפנא בה לימדתי לא היו צלצולים: היתה שעת התחלה לשיעור, והשיעור היה אמור להתחיל בזמן. אלא שההפסקות לא היו ארוכות דיין כדי לעשות בהן כל מה שצריך לעשות בהפסקה, והדברים אמורים במורות ובתלמידות כאחד; ומשום כך, אפילו שם קרה שהשיעורים לא התחילו בזמן, מה שמביא אותי לסעיף הבא, הלא הוא

הפסקות ארוכות דיין – ההפסקות בנות 25-30 דקות. זמן שמאפשר לעבור בין חדרי הלימוד, לעמוד בתור ולהכין קפה בנחת, וגם לפטפט עם מכרים וידידים שפוגשים רק אחת לשנה, רק בימי העיון.

יש משהו במערכת החינוך שתמיד נושף באוזן, כי צריך להספיק. יש הפסקות קצרות, שמיועדות למה שממש חייבים – אבל אז הן לא מספיקות, וחזרנו לסעיף הקודם. ואני תוהה, מה אורכה של הפסקה טובה? ראויה? כזאת שנותנת אויר לתלמידים ולמורים כאחד? כמה כאלה צריכות להיות ביום לימודים? כמה הן שוות את ה"הספק"?

על כל הנ"ל נוספת סביבת למידה. כיתות מסודרות, תואמות בגודלן את מספר הלומדים. שילוט בכל מקום ולכל מקום, בתוספת אנשי צוות בכל פינה. שפע של נקודות התרעננות – השתיה והכיבוד מפוזרים בכל מקום. לא צריך ללכת לחפש אותם: ניתן למצוא שתיה קרה וחמה לאורך היום כולו במרחק לא גדול מכל חדר לימוד. השפע מפזר את העומס ומקצר את התורים. גם ארוחת הצהרים מנוהלת ביעילות – בשני סבבים מתוזמנים במערכת השעות, כך שהתורים הארוכים מתקדמים במהירות, השולחנות מתמלאים ואין "חורים" בישיבה, ויש זמן לאכול בנחת ולהגיע אל השיעור הבא.

בתפר שבין מסגרת למהות נמצאים דפי המקורות. בכניסה לכל חדר יש קופסאות עם דפי מקורות לשיעור הנוכחי (ואם אין לו, יש דף ועליו כתוב: לשיעור זה אין דף מקורות). הלומדים לוקחים דף בכניסתם.

לבית הספר, שיננו לנו, יש להגיע עם ציוד: כלי כתיבה, ספרים, מחברות. אם יש דפים – המורה מחלקת אותם במהלך השיעור (כמה זמן זה גוזל? ורעש? וזה בהנחה שיש מספיק לכולם, ומי לוקח למי שנעדר היום?) אחד מחלומותי הישנים הוא כתה משלי, כזאת שהתלמידים באים אליה, ולא אני אליהם. ואז, אני חולמת, ימתינו הדפים לתלמידים על השולחנות, מסודרים, והמורה יספיק להיכנס לפני תחילת השיעור הבא. מה צריך להתרחש, כדי שזה יקרה? ואולי יש עוד דרכים לעשות את זה?

ועוד משהו שיש בתפר הוא השימוש בטכנולוגיה: שיעורים רבי-משתתפים ניתנים בבית הכנסת ומוקרנים, על שני מסכי-ענק, באולם השמחות היישובי (שנמצא בדיוק ממול). המשמעות: מאות אנשים נוספים שיכולים לשמוע את השיעור בזמן בו הוא מתקיים. התמונה בראש הפוסט צולמה באולם השמחות, בשיעור כזה.

משרד החינוך מדבר בשני קולות: ביד אחת הוא דוחף לכיוון פדגוגיה דיגיטלית, וביד השניה אינו מאפשר – ואינו מתגמל את מוריו – על למידה-מרחוק. גם אם נתייחס רק למצבים בהם נבצר מהמורה להיות במקום אחד עם התלמידים – יש פה כלי שהמערכת מפספסת אותו, וחבל. מי שמשתמש בכלי הזה באופן מופלא – ודווקא לצורך הבאת מומחים לכתה – הוא תומר ברץ מ"לראות עולם", מיזם שכדאי להכיר ולהשתמש בו.

ומה שיש בו

השיעורים ברמה גבוהה מאד וניתנים מפי טובי המרצים בתחום. כמובן שיש שונות, אבל בעשר השנים שאני מגיעה לימי העיון משתנה ומתרחבת סוללת המרצים, ונראה שהמכללה קשובה למשובים שהיא מקבלת.

בכל שעה מתקיימים מספר שיעורים לבחירה. בכל יום מתקיימים מסלולים לפי נושא, ושיעורים שאינם חלק ממסלול. ולא, זו לא מסגרת: זו מהות.

תלמידים במערכת החינוך לא רגילים לבחור. אגב, גם הורים לא: נשגב מבינתי איך מסכימים אנשים שעושים בדיקות מעמיקות לפני שהם בוחרים סניף בנק – לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים, רק משום שכך שיבצה אותם העיריה. אבל נעזוב את ההורים: תלמיד בבית הספר היסודי בוחר, במקרה הטוב, בין שתיים-שלוש שעות העשרה בשבוע. לשיא הבחירה יגיע בתיכון, כאשר יבחר מגמה. ובתוך השיעורים – כולם לומדים מאותו ספר לימוד, מגישים את אותן מטלות, ויכולת הבחירה מצומצמת עד מאד. בשונה מבחירת מקום הלימודים, הבחירה בתוך השיעור היא עניין שמורים יכולים לאפשר, ואפילו בקלות רבה: אפשר לתת בחירה בין מגוון מקורות להכנה לשיעור (מגוון = 2-3, לא צריך יותר), אפשר לתת בחירה בין מטלות (הנה דוגמא למטלה בהסטוריה – סיכום למידה עצמית, שנתתי לפני מספר שנים לתלמידות בכתה י), בין סוגי מיומנויות ודרגות קושי שונות. כל הבחירות האלה יוצרות הוראה דיפרנציאלית, וזו – יחד עם מתן אוטונומיה – משיגה דברים רבים: מגבירה עניין, מעמיקה תחושת שייכות, מתאימה את הלמידה לצרכי התלמיד – (כמעט) כל מה שהיינו רוצים לשפר במערכת.

הפרונט לא מת! כל השיעורים ניתנים כהרצאה פרונטלית, חוץ משניים-שלושה מפגשים שהם פאנל, מה שאומר שניים-שלושה מונולוגים במקום אחד (ותודה לשייקה אופיר, שהגדיר היטב מהו דיאלוג).

לא משנה לאיזו אסכולה של "שינוי עכשיו" בחינוך אתם שייכים – רוב הסיכויים שחיציה מופנים, לפני הכל, לתמונה הקלאסית – מורה עם טוש, ליד הלוח, מדבר. נאמר זאת כך: הוראה פרונטלית היא השטן. אבל כאן, חמישה שיעורים ביום, הם פרונטליים. 65 דקות. הרצאה. מאחר שלא מעט מהמשתתפים יודעים איך להשתמש בעכבר ולמצוא סרטון הדרכה ביוטיוב, מרתק לראות שההוראה הפרונטלית חיה ובועטת. לא שזה מפתיע; אחרי הכל, גם סרטון Ted הוא הוראה פרונטלית, רק שהיא עוברת דרך מסך. אז נכון שהוראה בבית הספר היא משהו אחר, אבל מסתבר, שבתנאים המתאימים – גם להוראה פרונטלית יש עוד כמה יתרונות. לא לכל דבר יכול אדם להגיע לבד, אם רק יתנו לו סביבה רחבה ומספיק זמן. לפעמים כדאי שישמע מישהו אחר, שגם הוא מקור-ידע – לא בלעדי, ובכל זאת מקור.

בין השוטף לחד-פעמי

רק שיעור אחד יצא מגדר ההרצאה הפרונטלית. זהו שיעורו של הרב ד"ר בני גזונדהייט, שעוסק באחת החטיבות של ספר תהלים. הכנה נפשית לשיעור שהוא קצת "אחר" נתנו כבר דפי המקורות: בשאר השיעורים מדובר דפים המצולמים בשחור-לבן ומודפסים דו-צדדית. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת שלישיית דפים שנראית כך (השיעור הזה הוא חלק ממסלול פדגוגיות, והדפים המעוצבים והקשיחים נועדו לשמש עזר רב-פעמי למורה וללומד).

השיעור מתחיל כאשר המרצה, ד"ר בני גזונדהייט, עומד על במה בלבוש כתר וגלימת זהב, ומבקש מאיתנו להצטרף אליו – אל דוד המלך, הבא לביקור בירושלים, לרגל 70 שנות מדינה ו 51 שנות איחוד ירושלים. אבל גם "דוד המלך", המדבר עמנו, ומשתמש במצגת של המאה ה-21, מעביר לנו הרצאה…

את רבע השעה הראשונה מקדיש המרצה להקדמה. זו גם נקודה למחשבה: כמה "גוזל" מאיתנו הטריגר, וכמה נשאר לשיעור? רק אציין שברבע השעה הזאת הספקנו ללמוד כל כך הרבה על מבנהו של ספר תהלים, שאי אפשר לומר שהיה פה גימיק בלבד.

ועוד משהו קורה בהרצאה הזאת: רבע שעה ראשונה מוקדשת לספר תהלים באופן כללי, ושארית השיעור – לחטיבה אחת מתוכו, דרך הפרק המרכזי בה. כמו שכבות של בצל, מתקלפות ומצטרפות, נלמד הנושא, ומעורר בי מחשבות על נושא שלומדים אותו בהקשריו.

יום רגיל בבית הספר לא יכול לעשות את ה wow של כנס. הוא גם לא צריך. ממש כפי שמורים בכתה לא יכולים, ולא צריכים, להיות מכילים ורגישים ועדינים ומדויקים כמו המטפלת הרגשית שעובדת פרטני. אבל במסגרת בית הספר מתקיימים ימי עיון מיוחדים. תשומת לב והשקעה כספית קטנה ביותר – עיצוב חגיגי, ארגון מוקפד, כיבוד קל ופנקס או עט ייעודי יתנו את אפקט ה WOW. אם נדאג, כמובן, לתוכן מהשורה הראשונה.

~~~

אמא שלי למדה כתיבה עיוורת, כי כל בחורה צריכה מקצוע. היא כתבה בעיקר את המכתבים העסקיים של אבא שלי, ולמרות ההבדל בכתיבה בין מכונת כתיבה למחשב נראה שהחיים לא באמת השתנו מקצה לקצה

תקתוק מהיר והוראה מוטת עתיד

..רעש של תקתוק מהיר. אילו הייתי במיטה עכשיו, הייתי חושבת שהחל גשם, אולי אפילו ברד קל, והייתי שמחה – כי בכל זאת

6 תגובות

  1. (תגובה בדיליי, אבל היה תשעה באב והופעות והווי מסיח דעת של יומיום באמצע)

    הפוסט כתוב נפלא ומעורר מחשבה, פותח את הגבולות של החשיבה והאמון באפשרויות במערכת החינוך שלנו.
    בנקודה אחת אני כן רוצה להעלות הסתייגות: שיעורים פרונטליים. נכון שהשיעורים בימי העיון נפלאים, והאורך שלהם לא מונע מהמאזינים להיות מרותקים. נכון שהרצאה כזו מעשירה ומעבירה הרבה ידע, שבסוף קשה מאוד להגיע אליו ביעילות. ועדיין – אלה הרצאות של שבוע אחד. מה יקרה אם הם יינתנו על בסיס יומיומי למשך שנה?

    כסטודנט אני מוצא קושי אדיר להקשיב במשך שעה וחצי רצופות כפול חמש פעמים ביום. השיעורים הרבה פעמים לא מאתגרים, או שהמרצים משעממים. אבל גם כשאין זה כך, ובסמסטר זה היה לי מרצה אחד מופלא, ששיעוריו חווייה והוא אישיות מדהימה, עדיין הפסיביות שבעמדה של הלומד מקשה מאוד, בטח באורכים אלה של שיעור.
    וזה אני, סטודנט בוגר, שעבר שנות לימוד ארוכות בישיבה (אם כי וודאי שיש ללמידה שהורגלתי אליה שם משקל נגד). אני מנסה לדמיין מה תלמיד תיכון אמור לעשות כדי לא להשתגע כך.
    אז ברור שצריך גיוון, והפעלה של התלמידים, ואחריות שהם ייקחו על הלמידה וההוראה והפוסט וודאי לא התכוון לרמז אחרת. אבל הרגשתי צורך לציין זאת 🙂

    ולגבי הפאנלים – אני חושב שבכל זאת, למרות שהם כמונולוג בשניים, הם נבדלים מהשיעור הפרונטלי בכמה מישורים חשובים: ראשית יש התרחשות. קורה משהו שתופס אותך. הוא מקשה עליו והוא מתרץ, הוא טוען טענה והשני מתחלחל ממנה. הדינמיקה משעשעת ויוצרת מתח מסוים שמסייע להקשבה, כך שיש בזה תחושה שמזכירה את מה שבני עשה בשיעור. מלבד זאת, הרבה פעמים הפאנלים האלה נועדו לעסוק בשאלות אקטואליות-קיומיות, ולא ב"שתי קריאות בסיפור חנוכת המשכן", ולטוב ולמוטב זה שונה מהרצאה סטנדרטית, ובהקשר של יכולת ההקשבה זה לטוב (או שלמוטב זה הטוב יותר?).

    1. מרדכי, איזה כיף שהגבת! תודה (:
      אתה צודק, כמובן, שיש הבדל בין ימי-עיון לבין "כל השנה"! זה נכון לגבי המרצים כמו לגבי התלמידים: קרה לי שלקחתי קורס של מרצה שאהבתי את שיעורו בימי העיון – והקורס השנתי היה אחר לגמרי… – ובעצם, זה הדבר הכי חשוב: לחד-פעמיות יש קסם משלה.
      השגרה שוחקת. ברור שלא נכון לקיים הוראה שהיא רק פרונטלית. יצאתי בעיקר נגד הטענה ההפוכה, הנשמעת חדשות-לבקרים, שההוראה הפרונטלית היא איומה ונוראה ואין לה מקום כלל והיא החולי הגדול ביותר של המערכת; גם משום שזה לא נכון, וגם משום שכל שגרה שוחקת – גם שגרה המורכבת מאינספור גירויים היא, בסופו של יום, שגרה, ואפילו שגרה שבחרנו בה בעצמנו תהיה כזאת (מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע? – בדיוק בגלל זה).
      כמו שכתבת, פאנל הוא קצת יותר משני דיאלוגים, זה סוג של שלם שגדול מסך חלקיו, וגם הוא דבר שהייתי שמחה לראות במערכת (ובמרכזי מחוננים רואים אותו לעתים): שני מורים מעבירים שיעור יחד. משלימים, או מתווכחים – שני המצבים טובים וראויים. זו דוגמא מצוינת לשבירת שגרה.
      ועוד מחשבה: אולי דווקא שנות הלימוד בישיבה מקשות עליך להיות פאסיבי היום? – הלימוד הישיבתי אינטנסיבי מאד – אבל גם פעיל: הרי לא ישבת בהרצאות מבוקר עד לילה… – ובהחלט הייתי רוצה לראות יותר למידה פעילה בבתי הספר, אבל לא למידה שכל-כולה פעילה.
      והגיוון וההפתעה? – נהדרים והכרחיים. אבל רק כשהם מגוונים את השגרה ולא הופכים לשגרה בפני עצמם.

  2. לפני שנים באולפנה בקדומים ,במסגרת בי"ס ניסויי ובהשפעת טכניקת מרחב פתוח-הארכנו את ההפסקות וזה יצר רוגע במערכת ולמידה מיטבית-וכן יצרנו בחירה מרובה.
    זה קשה במערכת אבל אפשרי-אם מתאבדים על זה.

    1. שרה, את מעלה פה נקודה מעניינת – השינוי שעשיתם היה במסגרת בית ספר ניסויי, ומתוך חשיבה על טכניקה של מרחב פתוח.
      אולי יש משהו בשינוי, כל שינוי שהוא, במערכת, שפותח את הדלת לשינויים נוספים? – הרי הייתם בתהליך של חשיבה על תהליכי הלמידה, בחרתם דרך, ובמסגרת הדרך הזו הייתם מוכנים להשקיע מאמץ עצום בשינוי לוח זמנים "מקודש" ובלתי-ניתן-לערעור, בו שיעור = 45 דקות, הפסקה היא הזמן הזה שבין השיעורים ולא יותר, ותלמיד צריך ללמוד את מה שאומרים לו.
      וכל כך טוב לשמוע שזה מצליח, שאפשר להכניס בדרך הזו רוגע במערכת, שאפשר לשנות את המסגרת הקשיחה שאנחנו רגילים אליה.
      בשביל מהלך כזה צריך מנהיגות, כמובן. והיתה שם (:

  3. מלא מחשבות על כל מיני חלקים של מה שכתבת:

    אני אוהבת מאוד את איך שאת מתארת את ימי העיון האלה – איך שהם הופכים להיות חופשה משפחתית או זוגית; איך שהם חד פעמיים בשנה ולכן הפגישות בהן כל כך יקרות; את טווח הגילאים שזכית לפגוש (וואו על שני הקצוות!).

    מדהים בעיניי איך יום עיון מקצועי תפס כל כך הרבה אנשים שאינם מהמקצוע.

    שיעורים שעומדים בזמנים – זה אכן נהדר, ולא מובן מאליו. אבל לדעתי זה הולך יחד עם נושא בחירת השיעורים: מאחר שאני רוצה לשמוע את השיעורים האלה, בוודאי שאני שמחה שהם מתחילים בזמן. בביה"ס לעומת זאת, השיעורים נכפו עלי, ולכן הרגשת ה"הכל נזיל" היתה דווקא מבורכת, בשבילי לפחות… (ערבבתי כאן שני נושאים שונים, אבל אני מרגישה שיש קשר ביניהם).

    ההפסקות באמת חשובות מאוד, הן מהסיבות שהזכרת והן כי בימי עיון כאלה יש ירידים, ונחמד מאוד להסתובב בהם ולקנות דברים שמותאמים בדיוק לקהל. נכון שבגלל זה, מתוך 8 שעות במקום את לומדת רק 5 שעות, אבל זה בהחלט שווה – כשרגועים מההפסקה, אפשר להתרכז בשיעור. האם אפשר וצריך לעשות הפסקות ארוכות כאלה בבי"ס? אני לא יודעת. מזמן לא הייתי בבי"ס…

    זה שבהעדר דף מקורות היה בקופסה דף ועליו כתוב: לשיעור זה אין דף מקורות, זה פשוט גאוני. אני בטוחה, עם זאת, שזו תובנה שנקנתה בדם 🙂 .

    בחירת השיעורים – אין מה לומר. זה ג'וקר שאין במערכת החינוך. אולי ראוי שיהיה, אבל נראה לי כל כך מסובך…

    אבל משהו שלא התייחסת אליו בפוסט – אני לא יודעת אם בכוונה או לא – זה איכות המרצים. מי שמרצה בימי העיון האלה, הם מרצים מעולים, מעניינים, מרתקים, שולטים בתחום הידע והרבה מעבר לו! *הם* הסיבה העיקרית שבגללה אנשים באים, וחוזרים מדי שנה, והכנס מתמלא בתוך כמה ימים מתחילת ההרשמה, כמעט בלי שום שיווק (בניגוד לכנסי קיץ אחרים). יתכן שלו כל המורים בבתיה"ס היו בעלי התכונות האלה, היתה לזה השפעה חיובית על החוויה הבית ספרית. אנחנו שומעים מדי פעם על מורים משכמם ומעלה ועל השפעתם על התלמידים. תארי לך ש*כל*המורים היו כאלה!

    ישר כוח על פוסט מעניין, ועל זה שכתבת אותו במהירות כזאת!

    1. לאה,
      היה כיף להיפגש שם, בימי העיון, ולדעת שאת חוגגת את המאורע ממש כמוני.
      לגבי דף המקורות, גם אני חשבתי על זה (:
      ההפסקות הארוכות – כן, לומדים שם "רק" חמישה שיעורים ביום. לא יודעת איך את – אני חוזרת מיום כזה מלאה וגדושה, ועייפה למדי… השיעורים תובעניים, וטוב שכך (זה מה שמביא אותי לשם מדי שנה).
      בחירת השיעורים – אני חושבת שהיא אפשרית. לא בחירה של כל השיעורים, לא כל הזמן, אבל אם תלמיד יוכל לבחור רבע מהשיעורים שלו ואפילו חמישית – תהיה לזה השפעה מופלאה. העניין הוא שיש בזה שני קשיים גדולים: המערכת, שתלויה בדרישותיהם (המוצדקות לעתים) של מורים, והחשש של המערכת מפני מתן אפשרות בחירה לתלמידים… כי מה עם המורה או המקצוע שלא יבחרו בו? – כמובן, זה ניתן לפתרון; ניתן לבחור מתוך מספר מצומצם של אפשרויות, ניתן לתת בחירה בתוך אשכולות. ובכלל, כמה טוב היה אילו היתה לבתי הספר אוטונומיה בהעסקת מורים, אבל זה באמת חלום רחוק (שמתייחס גם למה שכתבת בסוף, על רמתם ש המרצים. כתבתי את זה בהתחלה, בעדינות. אבל התכוונתי שזה יישמע בקול).
      נכון גם מה שאמרת, שהכנס הזה לא מלווה בשיווק אגרסיבי. זה מעניין. אני חושבת שהקהל הטבעי לא מאד גדול, וכבר מכיר ומעריך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן