רחל ארליך

רחל ארליך

תנ"ך רם וחלקום. כמה קל זה עוד צריך להיות?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
דוכן חלקום בשוק

שעת צהרים, אני בדרך הביתה, שומעת המלצות ספרים ב משפחה גרעינית בגלצ. וככה זה נשמע:

"אני מאד שמחה לעדכן שיותר אני לא מתרגמת לילדים שלי את שיעורי הבית בתנ"ך מתנ"כית לעברית! כי יצאה סדרה חדשה שנקראת תנ"ך רם לבתי הספר, והיא עושה את זה בלי לצעוק לילדים למה תמיד אתה מחכה לרגע האחרון. איש החינוך והחוקר התנ"ך אברהם אהוביה אחראי להברקה הזאת, זאת סדרת ספרים, לסדרה הזאת, והיא מחולקת לפי תוכנית הלימודים, ויש לי כתה ב, כתה ז ושקט נפשי…

"הכל כתוב מחדש?"

"לא הכל, כי יש מלים שלא צריך לתרגם, אבל כל המלים שמפחידות ילדים – כתובות".

מרוב בהלה, כמעט בלעתי את החלקום שלי*. הברקה! לא פחות! ואחר כך שואלים איך גדל פה דור שלא יודע קרוא. כי ככה, בדיוק, גדל דור כזה: דור שאסור לבקש ממנו להתמודד עם מלים שהוא לא מבין. מלים בעברית. תנ"כית אמנם, אבל עברית.

לפני שנים קראתי את "אל מקום שהרוח הולך" של חיים באר. כשהגעתי לתיאור על כך שבירידה מההר "נחה על הנהג רוחו של יהוא בן נמשי, כי בשגעון נהג" – כעסתי עליו. כעסתי שלא כתב רק "נחה עליו רוחו של יהוא בן נמשי". שלא נתן לי לקרוא, לעבור, לעצור בחריקה ולחזור אחורה ולהגיד: "הי, זה יהוא! כי בשגעון נהג! גאון, הסופר הזה". אבל אילו הייתי לומדת מתנ"ך רם, זה בטח היה משהו בסגנון "ההוא שנהג נורא מהר, אבל לא במכונית, כי זה היה מזמן".

לא מאמינים? חושבים שהגזמתי? – הרי לכם התרגום לפסוק "וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל": "וללבן היו שתי בנות; שם הגדולה היה לאה, ושם הקטנה – רחל". באמת שלא הבנתי מה מפחיד בפסוק, עד כדי תרגום.

בתמונה: חלקום. אני מניחה שזה לא החלקום המקורי של אריך קסטנר ב"פצפונת ואנטון", ההוא כבר נאכל מזמן. אבל לא הייתי יודעת מה זה חלקום אם מישהו היה מתרגם לי את כל המלים המפחידות בספר הזה.

והיא לקוחה מכאן: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:TurkishDelightDisplay.jpg?fbclid=IwAR2kEwe8UlvNLLJJhnxzOMl4E0qIbfHoAJlKrV2ZnLIQEe6d-Xh5gXbXJPs

ספריה בבית של שרי ברנע גבעון

בסימן שאלה: יום הולדת לסוקרטס

במסגרת "שטות-הופ" שהטילה עלינו יונית צוק במפגש פרלמנט (לימודי בלוגינג) ב 2.4.2019, קיבלתי את תרגיל הכתיבה של ה-35 במאי בספרה של חגית

עוגיות התמרים של שולמית

עוגה, עוגיות וגעגוע

רק השנה הבנתי שאנשים מתגעגעים באוכל.מעניין שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין.כי זה לא שאני לא אוהבת לאכול; אני אוהבת (מדי).

2 תגובות

    1. זה נכון – ההגדה של פסח היא אולי המקום בו זה הכי בולט, כי רבים, רבים עושים "סדר" (יותר מאלה שישבו לקרוא תנ"ך להנאתם).
      ובשונה מספרות (של גרוסמן ושלו ובאר ושאר יוצרים מקומיים שמכירים את התנ"ך היטב ומשתמשים בו) בהגדה זה בולט מאד: אי אפשר לפספס את העובדה שלא מבינים.
      (אגב כך, אני נזכרת באנקדוטה: כמדומני שהיה זה רן כהן, שהיה ח"כ מטעם מרצ, שזעם על כך ש"חירש שוטה וקטן" פטורים ממצוות, כי מי יקבע מיהו אדם "נמוך מדי"? – אלא ש"קטן" כאן הוא מי שטרם מלאו לו 13 שנים, ולא מי שגובהו אינו מגיע לסף מסוים… אז פה יש כבר היכרות עם ביטוי, ויש ביטויים רבים שהיכרות עם משמעותם עשויה לחסוך כעסים ועלבונות (או, מצד שני, לעורר אותם דווקא, אבל לפחות אז זה יהיה עם סיבה טובה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן