האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?

"ברור, מורה למחוננים צריך להיות מחונן", אמרתי לדן בדרכנו מהשיעור אל הקפיטריה. הצלצול, כידוע, נועד למורים, אבל כשהם חוזרים להיות תלמידים קורה שדיון שמתחיל בשיעור מוצא את דרכו להפסקה.

"למה זה כל כך ברור?"

"הנה, תראה אותי. הפעם הראשונה שהיה לי מורה שהרגשתי שהוא חכם באמת היתה בתיכון".

"ומה זה מוכיח?"

שאלה טובה

השאלה "האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?" היא שאלה שאני נשאלת שוב ושוב מאז שאני מדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים, ולפני כן נשאלתי כמורה למחוננות ולמצטיינות. היא שאלה שאוהבים לשאול בקורסים של הוראת מחוננים, היא שאלה שמורים שמלמדים מחוננים (זאת אומרת כמעט כל מורה) אוהבים לשאול. היא שאלה שהתשובה שלי עליה משתנה ככל שאני מתבגרת (בכלל, ובהוראת מחוננים בפרט).

יש מי שחושבים שהיא שאלה מעצבנת. אני חושבת שלא; אולי כי כבר נשאלתי שאלות מעצבנות ממנה ("ואת, את מחוננת?" קוטפת את הפרס הראשון) ואולי כי אני מבינה את ההגיון העומד מאחוריה. בעיקר אני מבינה שזה פחות הגיון ויותר פחד. כי תלמידים מחוננים יכולים להיות מפחידים לפעמים.

בואו לכיתה שלי לרגע. זו כיתת מחוננות ומצטיינות, הראשונה במסלול זה בבית הספר. כיתה ט'. שיעור הסטוריה שני בשנת הלימודים. משום מה אנחנו מדברות על מארי אנטואנט והמשפט המפורסם ש(לא) אמרה: "אם אין לחם, יאכלו עוגות" (היא גם לא אמרה "אם אין לחם יאכלו בריוש", אפילו שזה תרגום יותר נאמן למקור שלא היה). "אבל זו לא אשמתה", אומרת לי אחת התלמידות, "היא פשוט לא ידעה מה קורה ברחוב הצרפתי". זה היה הרגע בו נשמתי לרווחה: הבנתי שעם כל חוכמתן של התלמידות שלי, ועם הידע הרחב שלהן בנושאים מסוימים, יש דברים שלא מבינים בגיל 15. למשל, לא מבינים שמארי אנטואנט הוצאה להורג לאו דווקא משום שהיתה אישה רעה, אלא משום שכמו לכל אנשי בית המלוכה הצרפתי גם לא לה היה שמץ מושג מה קורה ברחוב. יש תובנות, הבנתי אז, שמגיעות עם הגיל או עם תיווך מתאים של מבוגר; סקרנות וקריאה מרובה אינן מספיקות.

שאלה טובה אבל לא באמת חשובה

נשמתי לרווחה כי כבר היה לי נסיון בהוראה, כי התכוננתי היטב לשיעור, כי יכולתי להבין אינטואיטיבית מאיפה באה החשיבה הזו של המחוננת הצעירה. יכולתי לדמיין את עצמי אומרת משפט דומה, משוכנעת בתקפותו ובהגיונו ההסטורי הבלתי-מעורער. משוכנעת כמו שרק בת 15 יכולה להיות. ללמדך שלנסיון יש משקל לא פחות מאשר לנקודות איי.קיו.

ועם הנשימה הבנתי שהידע של תלמידותי הוא קצת כמו רשת גדולה, עשויה טלאים-טלאים. ילדים מחוננים "קולטים דברים מהאויר". הורים לילדים מחוננים מדברים על הילד שפתאום יודע דברים בלי שלימדו אותו: הוא שמע, חיבר פיסת מידע אחת לשניה והשלים בעצמו את מה שחסר. זה תהליך מקסים ומשעשע ומעורר התפעלות. אבל זה תהליך זרוע מוקשים: הילד משלים לבד – וכל מה שיש לו כדי להשלים לבד זה מה שהוא כבר יודע. לפעמים נשארים חורים של אי-הבנה, כאלה שמעולם לא התגלו, חורים של תפישות מוטעות שקשה לגלות אותן, חורים שמכסים אותם בטלאי שגוי. כן, זה קורה גם למחוננים. בוודאי לאלה שקולטים מהאויר ומאפסנים פיסות מידע ואפילו חלקי ידע ללא בסיס מספק.

וכך הבנתי שהשאלה החשובה באמת איננה אם אני חכמה יותר מהתלמידות אלא האם אני מסוגלת להשתמש ביתרונותי היחסיים (גיל, בגרות, ידע כללי, ידע מבוסס בתחום הדעת) כדי שתהיה לי הצדקה מלאה לומר: יש לכן עוד מה ללמוד ממני. ההתנסות הזו לימדה אותי שכן.

ובכל זאת. האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?

אני לא מתחמקת מתשובה. אני רק רוצה לומר שצריך לשאול את השאלה הזו אחרת: לא המורה הוא העניין, אלא התלמידים. במלים אחרות, תלמידים מחוננים, כמו כל התלמידים, פוגשים מגוון של מורים, וטוב שכך. מחוננות היא תכונה אחת – גדולה, חשובה, לעתים ממלאת את רוב הוויתו של ילד, אבל היא אף פעם לא המאפיין היחיד שלו. כך גם מורים: היותם מורים מחוננים או לא, זה רק חלק ממה שהם. כשמורה פוגשת תלמידים היא פוגשת אנשים שלמים. כשתלמידים פוגשים מורה הם פוגשים אדם שלם.

ולכן, מה שחשוב בעיני הוא לא השאלה האם המורה מחונן, אלא האם התלמידים פגשו בצוות המורים שלהם מורים שיכולים ומתאימים ללמד אותם. חלקם צריכים להיות מחוננים, בהחלט. הייתי רוצה שכל ילד מחונן יפגוש גם מורים מחוננים שיכולים להבין את חוויותיו "מכלי ראשון". אבל הייתי רוצה שיפגוש גם מורים שאינם כאלה. אחרי הכל יש הרבה מורים מעולים שמנת המשכל שלהם אינה עולה על זו של 97% באוכלוסיה, ולמרות זאת (ויש שיאמרו "משום כך") המפגש אתם הוא מתנה לחיים.

מה שחשוב הוא שכולם, המורים המחוננים ואלה שאינם, יכירו את המחוננות ומאפייניה. שיבינו מהי החשיבה ה"אחרת" הזו שמדברים עליה. שיכירו את הצורך באוטונומיה, את הפערים המבלבלים בין תיפקודים שונים שמלווה את המחוננות. שלא יגידו "היא מעולה במתימטיקה, ברור שהיא מחוננת" או "לא יכול להיות שהוא מחונן, זו בטח טעות. הוא לא עד כדי כך חכם". ואולי נכון יותר לומר "ילמדו להכיר", כי ההיכרות מכלי ראשון שונה מההיכרות שמעניקה למידה מסודרת. כשמכירים תופעה מכלי ראשון זה מבלבל; זה מה שקרה לי במפגש הראשון עם השאלה, בשיחה ההיא עם דן. כששאל "מה זה מוכיח" הבנתי שאני חושבת מתוך ההתנסות האישית. שאני מרגישה ולא חושבת. הבנתי שאני

לא רציונלית, ולא במקרה

כשנערכה השיחה ההיא הייתי מורה של מחוננות ומצטיינות כבר שנה וחצי, אבל מחוננים ומחוננות הכרתי מאז ומתמיד. התשובה שלי באה מהבטן. היו בה כאב ותסכול ואכזבה לצד נשימה לרווחה. וגם שחצנות היתה בה, וילדותיות גם.

זו היתה תקופה שבה "ראיתי את האור". גשם למד כבר בכיתת מחוננים, שלג במרכז מחוננים, רוח סערה מצאה את מקומה בחטיבת ביניים שכללה, מלבד לימודים תובעניים, גם תוכנית העשרה למחוננות ולמצטיינות שלה. פתאום הסתדרו חלקי הפאזל וכולם הרגישו ש"סוף סוף יש עם מי לדבר". החוויה הזו היתה כל כך פתאומית וחזקה שלא יכולתי להשתחרר ממנה.

לא רציונלית, אבל לא נורא

אבל השנים עברו, ואני התבגרתי לתוך עשור וקצת של מפגשים עם ילדים מחוננים ומצטיינים, ועם הורים-של, מורים-של ומדריכים של כל אלה. הלכתי ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים והידע האינטואיטיבי שלי קיבל מסגרת תיאורטית חשובה. המשכתי ללמוד ולהתמקצע ולקרוא, ובכל פגישה למדתי עוד משהו. וכשהתרחב העולם התרחבו גם האפשרויות.

בפאנל של בוגרי תוכניות למחוננים למדתי שהמורים שטובים הם בעלי התשוקה לידע, המתעניינים בתלמידיהם ובעלי חוש ההומור. אלה שיוצרים מערכת מבוססת אמון ומוכנים להסביר את שיקולי הדעת שלהם.

בפאנל בקורס התמקצעות בהוראת מחוננים ומצטיינים בו הוזמנתי להשתתף לא מזמן סיפרה ד"ר חוה וידרגור על ממצאי מחקר שעשתה: מורי המחוננים דיברו, ממש כמו תלמידיהם, על חשיבות אישיותו של המורה (הזכירו את יצירת הקשר האישי, את ההרגשה ש"המורה רואה אותי", את המוטיבציה של המורה להתפתח וללמוד); במקום השני עמדה הקוגניציה (ידע רחב, חוש הומור, ציניות ויצירתיות) ואת המקום השלישי תפסה הפדגוגיה (מלמד כיצד לחשוב, מאתגר, מלמד "אחרת"). אבל לא, אמרו, מורה למחוננים לא חייב להיות מחונן.

כשביקשתי ביקורת משפחתית על הפוסט, כמו שאני נוהגת לעשות, אמר לי שלג בתגובה: את מפספסת משהו חשוב: אם המורה לא מספיק חכם, ולא "קנה" את התלמידים אינטלקטואלית – לא תסייע אישיותו הכובשת, הם פשוט לא "יספרו" אותו. והוסיף: זה גם עניין של גיל. בגיל צעיר, ידיעת החוויה חשובה מאד. – ואני שומעת אותו ותוהה אם זה הגיל או שזה פשוט המורה הראשון שפגשת שמבין, ממש כפי שסיפרתי לדן.

יכול להיות ששלג צודק. סבא שלו, מרצה להוראת המתימטיקה, נהג לומר שמורה למתימטיקה צריך לדעת שלושה דברים: מתימטיקה, מתימטיקה, ו(פאוזה) – הוראה. אבל מאחר שמחוננות אינה רק אינטלקט – אני חושבת שעצם המחוננות, ידיעת החוויה מכלי ראשון, אינה תנאי לכל אלה. היא מתווספת עליהם והיא יתרון וחיסרון. היא אולי הופכת את המורה לפחות רציונלית ביחסה לתלמידיה, אבל זה לא נורא. זה חלק מהפסיפס האנושי שראוי שכולנו נפגוש. גם מחוננים.