"ברור, מורה למחוננים צריך להיות מחונן", אמרתי לדן בדרכנו מהשיעור אל הקפיטריה. הצלצול, כידוע, נועד למורים, אבל כשהם חוזרים להיות תלמידים קורה שדיון שמתחיל בשיעור מוצא את דרכו להפסקה.
"למה זה כל כך ברור?"
"הנה, תראה אותי. הפעם הראשונה שהיה לי מורה שהרגשתי שהוא חכם באמת היתה בתיכון".
"ומה זה מוכיח?"
שאלה טובה
השאלה "האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?" היא שאלה שאני נשאלת שוב ושוב מאז שאני מדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים, ולפני כן נשאלתי כמורה למחוננות ולמצטיינות. היא שאלה שאוהבים לשאול בקורסים של הוראת מחוננים, היא שאלה שמורים שמלמדים מחוננים (זאת אומרת כמעט כל מורה) אוהבים לשאול. היא שאלה שהתשובה שלי עליה משתנה ככל שאני מתבגרת (בכלל, ובהוראת מחוננים בפרט).
יש מי שחושבים שהיא שאלה מעצבנת. אני חושבת שלא; אולי כי כבר נשאלתי שאלות מעצבנות ממנה ("ואת, את מחוננת?" קוטפת את הפרס הראשון) ואולי כי אני מבינה את ההגיון העומד מאחוריה. בעיקר אני מבינה שזה פחות הגיון ויותר פחד. כי תלמידים מחוננים יכולים להיות מפחידים לפעמים.
בואו לכיתה שלי לרגע. זו כיתת מחוננות ומצטיינות, הראשונה במסלול זה בבית הספר. כיתה ט'. שיעור הסטוריה שני בשנת הלימודים. משום מה אנחנו מדברות על מארי אנטואנט והמשפט המפורסם ש(לא) אמרה: "אם אין לחם, יאכלו עוגות" (היא גם לא אמרה "אם אין לחם יאכלו בריוש", אפילו שזה תרגום יותר נאמן למקור שלא היה). "אבל זו לא אשמתה", אומרת לי אחת התלמידות, "היא פשוט לא ידעה מה קורה ברחוב הצרפתי". זה היה הרגע בו נשמתי לרווחה: הבנתי שעם כל חוכמתן של התלמידות שלי, ועם הידע הרחב שלהן בנושאים מסוימים, יש דברים שלא מבינים בגיל 15. למשל, לא מבינים שמארי אנטואנט הוצאה להורג לאו דווקא משום שהיתה אישה רעה, אלא משום שכמו לכל אנשי בית המלוכה הצרפתי גם לא לה היה שמץ מושג מה קורה ברחוב. יש תובנות, הבנתי אז, שמגיעות עם הגיל או עם תיווך מתאים של מבוגר; סקרנות וקריאה מרובה אינן מספיקות.
שאלה טובה אבל לא באמת חשובה
נשמתי לרווחה כי כבר היה לי נסיון בהוראה, כי התכוננתי היטב לשיעור, כי יכולתי להבין אינטואיטיבית מאיפה באה החשיבה הזו של המחוננת הצעירה. יכולתי לדמיין את עצמי אומרת משפט דומה, משוכנעת בתקפותו ובהגיונו ההסטורי הבלתי-מעורער. משוכנעת כמו שרק בת 15 יכולה להיות. ללמדך שלנסיון יש משקל לא פחות מאשר לנקודות איי.קיו.
ועם הנשימה הבנתי שהידע של תלמידותי הוא קצת כמו רשת גדולה, עשויה טלאים-טלאים. ילדים מחוננים "קולטים דברים מהאויר". הורים לילדים מחוננים מדברים על הילד שפתאום יודע דברים בלי שלימדו אותו: הוא שמע, חיבר פיסת מידע אחת לשניה והשלים בעצמו את מה שחסר. זה תהליך מקסים ומשעשע ומעורר התפעלות. אבל זה תהליך זרוע מוקשים: הילד משלים לבד – וכל מה שיש לו כדי להשלים לבד זה מה שהוא כבר יודע. לפעמים נשארים חורים של אי-הבנה, כאלה שמעולם לא התגלו, חורים של תפישות מוטעות שקשה לגלות אותן, חורים שמכסים אותם בטלאי שגוי. כן, זה קורה גם למחוננים. בוודאי לאלה שקולטים מהאויר ומאפסנים פיסות מידע ואפילו חלקי ידע ללא בסיס מספק.
וכך הבנתי שהשאלה החשובה באמת איננה אם אני חכמה יותר מהתלמידות אלא האם אני מסוגלת להשתמש ביתרונותי היחסיים (גיל, בגרות, ידע כללי, ידע מבוסס בתחום הדעת) כדי שתהיה לי הצדקה מלאה לומר: יש לכן עוד מה ללמוד ממני. ההתנסות הזו לימדה אותי שכן.
ובכל זאת. האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?
אני לא מתחמקת מתשובה. אני רק רוצה לומר שצריך לשאול את השאלה הזו אחרת: לא המורה הוא העניין, אלא התלמידים. במלים אחרות, תלמידים מחוננים, כמו כל התלמידים, פוגשים מגוון של מורים, וטוב שכך. מחוננות היא תכונה אחת – גדולה, חשובה, לעתים ממלאת את רוב הוויתו של ילד, אבל היא אף פעם לא המאפיין היחיד שלו. כך גם מורים: היותם מורים מחוננים או לא, זה רק חלק ממה שהם. כשמורה פוגשת תלמידים היא פוגשת אנשים שלמים. כשתלמידים פוגשים מורה הם פוגשים אדם שלם.
ולכן, מה שחשוב בעיני הוא לא השאלה האם המורה מחונן, אלא האם התלמידים פגשו בצוות המורים שלהם מורים שיכולים ומתאימים ללמד אותם. חלקם צריכים להיות מחוננים, בהחלט. הייתי רוצה שכל ילד מחונן יפגוש גם מורים מחוננים שיכולים להבין את חוויותיו "מכלי ראשון". אבל הייתי רוצה שיפגוש גם מורים שאינם כאלה. אחרי הכל יש הרבה מורים מעולים שמנת המשכל שלהם אינה עולה על זו של 97% באוכלוסיה, ולמרות זאת (ויש שיאמרו "משום כך") המפגש אתם הוא מתנה לחיים.
מה שחשוב הוא שכולם, המורים המחוננים ואלה שאינם, יכירו את המחוננות ומאפייניה. שיבינו מהי החשיבה ה"אחרת" הזו שמדברים עליה. שיכירו את הצורך באוטונומיה, את הפערים המבלבלים בין תיפקודים שונים שמלווה את המחוננות. שלא יגידו "היא מעולה במתימטיקה, ברור שהיא מחוננת" או "לא יכול להיות שהוא מחונן, זו בטח טעות. הוא לא עד כדי כך חכם". ואולי נכון יותר לומר "ילמדו להכיר", כי ההיכרות מכלי ראשון שונה מההיכרות שמעניקה למידה מסודרת. כשמכירים תופעה מכלי ראשון זה מבלבל; זה מה שקרה לי במפגש הראשון עם השאלה, בשיחה ההיא עם דן. כששאל "מה זה מוכיח" הבנתי שאני חושבת מתוך ההתנסות האישית. שאני מרגישה ולא חושבת. הבנתי שאני
לא רציונלית, ולא במקרה
כשנערכה השיחה ההיא הייתי מורה של מחוננות ומצטיינות כבר שנה וחצי, אבל מחוננים ומחוננות הכרתי מאז ומתמיד. התשובה שלי באה מהבטן. היו בה כאב ותסכול ואכזבה לצד נשימה לרווחה. וגם שחצנות היתה בה, וילדותיות גם.
זו היתה תקופה שבה "ראיתי את האור". גשם למד כבר בכיתת מחוננים, שלג במרכז מחוננים, רוח סערה מצאה את מקומה בחטיבת ביניים שכללה, מלבד לימודים תובעניים, גם תוכנית העשרה למחוננות ולמצטיינות שלה. פתאום הסתדרו חלקי הפאזל וכולם הרגישו ש"סוף סוף יש עם מי לדבר". החוויה הזו היתה כל כך פתאומית וחזקה שלא יכולתי להשתחרר ממנה.
לא רציונלית, אבל לא נורא
אבל השנים עברו, ואני התבגרתי לתוך עשור וקצת של מפגשים עם ילדים מחוננים ומצטיינים, ועם הורים-של, מורים-של ומדריכים של כל אלה. הלכתי ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים והידע האינטואיטיבי שלי קיבל מסגרת תיאורטית חשובה. המשכתי ללמוד ולהתמקצע ולקרוא, ובכל פגישה למדתי עוד משהו. וכשהתרחב העולם התרחבו גם האפשרויות.
בפאנל של בוגרי תוכניות למחוננים למדתי שהמורים שטובים הם בעלי התשוקה לידע, המתעניינים בתלמידיהם ובעלי חוש ההומור. אלה שיוצרים מערכת מבוססת אמון ומוכנים להסביר את שיקולי הדעת שלהם.
בפאנל בקורס התמקצעות בהוראת מחוננים ומצטיינים בו הוזמנתי להשתתף לא מזמן סיפרה ד"ר חוה וידרגור על ממצאי מחקר שעשתה: מורי המחוננים דיברו, ממש כמו תלמידיהם, על חשיבות אישיותו של המורה (הזכירו את יצירת הקשר האישי, את ההרגשה ש"המורה רואה אותי", את המוטיבציה של המורה להתפתח וללמוד); במקום השני עמדה הקוגניציה (ידע רחב, חוש הומור, ציניות ויצירתיות) ואת המקום השלישי תפסה הפדגוגיה (מלמד כיצד לחשוב, מאתגר, מלמד "אחרת"). אבל לא, אמרו, מורה למחוננים לא חייב להיות מחונן.
כשביקשתי ביקורת משפחתית על הפוסט, כמו שאני נוהגת לעשות, אמר לי שלג בתגובה: את מפספסת משהו חשוב: אם המורה לא מספיק חכם, ולא "קנה" את התלמידים אינטלקטואלית – לא תסייע אישיותו הכובשת, הם פשוט לא "יספרו" אותו. והוסיף: זה גם עניין של גיל. בגיל צעיר, ידיעת החוויה חשובה מאד. – ואני שומעת אותו ותוהה אם זה הגיל או שזה פשוט המורה הראשון שפגשת שמבין, ממש כפי שסיפרתי לדן.
יכול להיות ששלג צודק. סבא שלו, מרצה להוראת המתימטיקה, נהג לומר שמורה למתימטיקה צריך לדעת שלושה דברים: מתימטיקה, מתימטיקה, ו(פאוזה) – הוראה. אבל מאחר שמחוננות אינה רק אינטלקט – אני חושבת שעצם המחוננות, ידיעת החוויה מכלי ראשון, אינה תנאי לכל אלה. היא מתווספת עליהם והיא יתרון וחיסרון. היא אולי הופכת את המורה לפחות רציונלית ביחסה לתלמידיה, אבל זה לא נורא. זה חלק מהפסיפס האנושי שראוי שכולנו נפגוש. גם מחוננים.
13 תגובות
פוסט מעורר מחשבה ומרגש. התאים לי בדיוק הבוקר
וכמה הרהורים משל עצמי – הצורך בהדדיות, כפי שמופיע אצל קוהוט, מאד מתחבר לי למחוננות ולשאלה שלך. ממשיכה את ריבי בתחושה של המפחיד- כי לעיתים גם מורים וגם הורים מפחדים מילדים מחוננים. מהרגע הזה שהם ידעו יותר, יבינו יותר מהר וכו'. ילד צריך להרגיש שיש לו לאן לשאוף, ממי לקחת דוגמא או השראה, על מי לסמוך, שיש מישהו מבוגר שם. וכשהמבוגר "מפחד" ממנו, או "נשבר" בפניו, בצורה כזו או אחרת, זה יכול להטיל אימה גם על הילד. בתור ילדה, זה היה לי קשה כשהתברר לי שעוד מורה מפחד מהשאלות שלי…
לא נכנסת לפסיכולוגיזציה, אבל מהצד של המחוננת – זה היה ממש מרגיע ומאפשר נשימה לפגוש מורים שבאמת יכולתי לסמוך עליהם שהם ברי סמכא בתחומם. לא נתקלתי בהרבה מורים כאלה, לצערי. שהיו מסוגלים להתדיין באמת על נושא לעומק, לענות על שאלות, על חיבורים לתחומי תוכן אחרים שהבאתי, ולא לברוח למה שכן או לא בתוכנית הלימודים…
מהצד של המורים – אחד ההבדלים שיותר מתחדדים לי, זה הענווה שכתבו כאן קודם, או יותר מדויק עבורי- לאפשר לעצמי ללמוד יחד עם התלמידים. למרות שיש מאחורי לא מעט שנות לימוד, אין לי צורך להיות המורה ה"יודעת כל", אני שם בשביל להנחות אותם, וכן, יש לי עוד הרבה מה לתת להם בהרבה היבטים. יצא לי ללוות עכשיו מורים בתהליך כלשהו, ואני שמה לב שזה מאד קשור לניסיון ובעיקר לתחושת הבטחון בתפקיד ומול התלמידים.
אני חושבת שעבור הגילאים הצעירים יותר חשוב שיהיה מורה שבקיא בתחום הדעת שלו ועם גישה טובה לתלמידים, פחות חשובה המחוננות האישית שלו. בגילאי חטיבת ביניים, שזה גם הגיל בו מתעצבת הזהות האישית, אולי יותר חשוב שיהיו סביב התלמידים המחוננים גם מורים ומורות שהם בעצמם מחוננים.
בכל מקרה, זה קצת "מה שעובד". מכירה מורים מחוננים וכאלה שלא, כאלה שלמדו את מאפייני הילד המחונן מבפנים וגם מבחוץ, וכאלה שהם מחוננים בעצמם, ולא טרחו לעמוד על המאפיינים באופן מודע. כאלה וכאלה מתחברים לתלמידים המחוננים ומצליחים לתת להם את הדבר הזה שמעבר. שמעבר ללמידה של תחום דעת או נושא כזה או אחר.
תודה רבה על פתיחת המחשבה ושבוע טוב
רחלי,
תודה ששיתפת במחשבותייך.
מבינה מאד מה את אומרת לגבי חששות הסביבה. זה מבלבל, כפי שטרנד ה"תשמור על העולם ילד" מבלבל מאד. ילדים הם ילדים. הם יכולים לעשות הרבה, אבל התזוזה הצידה של המבוגרים נכונה רק אם היא למטרת ליווי, לא כשהיא העברת לפיד.
ואת מדברת על "מה שעובד". וכאן צצה שאלה מעניינת – מתי זה עובד. וכמה משפיע הגיל, והזמן שעובר. האם כמבוגרים אנחנו מעריכים את מורינו באופן דומה למה שעשינו כילדים? (יכולה לומר על עצמי שזה משתנה מאד).
על זה נאמר "מכל מלמדי השכלתי". אסור לחשוב על מורה כעל סוכנת ידע אלא כעל אדם שלם, כפי שאמרת. אדם שהיא מכלול כל ההתנסויות שלה, וכן, התמקצעות בנושא אחד. לא צריך יותר. הילדה המחוננת תעשה את ההקשרים בין כל האנשים שהיא פוגשת. כל מי שאני זוכרת כ"מורה לחיים" הם אנשים שעשו עוד משהו עבורי, חוץ מלהורות חומר לימודים.
רבקה,
קוראת אותך וחושבת מיהם המורים שאני זוכרת ומדוע. חלקם עשו עוד משהו, מלבד להיות סוכני ידע.חלקם עשו רק את זה – אבל הם עשו את זה מעולה והשאירו רושם עצום.
ואת צודקת: את הפאזל תשלים המחוננת עצמה
הזדהיתי עם כל פסקה שכתבת. קינאתי קצת בפסקה שציינת שילדיך מצאו מסגרות שמתאימות להן. ולמדתי משהו חדש בהסבר שכתבת אחרי ה׳לומדים מן האויר׳.
חג שמח
זה קצת מעורר קנאה, כן. לא לכל ילד יש מקום שמתאים לו. לפעמים הבחירה היא במקום הכי מתאים מתוך האפשרויות, וזה אחרת.
ועל הלומדים מן האויר… כבר חודשיים זה בקנה, יום אחד זה יהפוך לפוסט עצמאי (:
מורה לא חייב.ת להיות מחוננ.ת ובנוסף לכל המעלות שציינת שכחת מעלה אחת ממש מהותית והיא סקרנות
סקרנות לחקור וללמוד ולהכיר את הבן.בת האנוש שמולך
את האופי שלו
את הטריגרים שלו ללמוד ולא ללמוד
להיות ספוג של ידע
בהמשך לדימוי שלך אני מדמה אותנו המחוננים לרשת צפופה -פילטר מאוד צפוף שכל הזמן נתפס בו מידע
אצל הלא מחוננים הפילטר גדל וגדל עד שכמעט לא נתפס בו כלום
פילטר מהותו גם סינון בין עיקר וטפל והעברת חומרים לאחסון ולשליפה בעתיד בקונוטציה המתאימה
ככל שעובר ונדבק יותר כך יש יותר מה לשלוף (עד שנסתם 🙂 )
יו, שרי, כמה מחשבות את מעלה בי…
סקרנות – האם היא מנותקת מהשאר? יש סקרנים שאינם מחוננים, ברור. אבל אני חושבת שהמחוננות, לפחות בראשיתה, באה עם סקרנות. ההמשך הוא כבר סיפור אחר.
לגבי הפילטר. זה ממש מעניין, מה שאמרת,שהכל נתפס בו. (בכלל, דימויים הם עולם מיוחד במינו, כי יכולת לומר כבר כאן – זו חשיבה ללא פילטר, הכל נשאר בחוץ!)
ואז עברת לפילטר המסנן, וזה – אני חושבת – כבר תלוי, מה מסונן ומה לא. האם מחוננים חושבים יעיל יותר מאחרים (במובן של תהליך חשיבה, שמסנן ומחבר) או שהם עושים את זה מהר יותר, ולכן אנחנו לא חשים בחוסר היעילות של התהליך?
מהר יותר ורוחבי יותר עם יכולת ליצור הקשרים ולהבין תהליכים קדימה
אני חושבת שהעיקר היא תחושת הענווה – שיש דברים שהתלמידים שלי חשים או יודעים שאני איני מבין בהם. באמת כי התלמיד והמורה אינם רק מחונן / לא מחונן, וגם בחווית המחוננות יש מגוון רחב.
יש מורים מחוננים שאינם כאלה ויש מורים, כמו המחנכים המופלאים של הבן שלנו, שאינם מחוננים אבל נותנים מרחב לייחודיות הזו.
נתקלתי השנה לראשונה במקרה כואב של מורה שלא מבין את הייחודיות של הילד שלי. אבל אין קשר בין זה לבין רמת המשכל שלו, יש קשר למידות שלו
תחושת הענווה. איזו הגדרה יפה.
ואני חושבת שזה נכון לא רק לגבי מחוננים אלא לגבי המורה הטוב בכלל, הענווה שלא תמיד אוטומטית, לא תמיד קיימת בתחילת הדרך; לעתים היא דווקא פרי הנסיון, עם כל הפרדוקס שבכך.
אני רואה את הדברים מהזוית של שלג-החוויה של מחוננים היא המון פעמים שהם הכי חכמים-זה מטריד ומבהיל אותם. כשפוגשים מורה שהוא חכם יותר זה מקל עליהם סוג של נטל-חובת ההוכחה להיות הכי חכם. יש גיל שבו הם יסלחו לאדם כזה על היותו מורה לא טוב ואפילו אדם לא נעים רק בגלל שהוא מאד חכם. אחר כך הם גם יעריכו ניסיון חיים, סבלנות, חמלה והכלה (הסדר לא קובע).
"מטריד ומבהיל".
מה שמעניין הוא שאף פעם לא חשבתי במלים האלה של חשש ובהלה אלא של כח.
כלומר, חשבתי על נטל ההוכחה, אבל לא במפגש הזה עם המורים.
תודה ריבי. כרגיל, שלחת אותי לחשוב.