רחל ארליך

רחל ארליך

מועדון הסדר הטוב – חלק א: החלום וסדרו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

סתם יום של חול, ואני מתארחת במרפסת של המורה רבקה עם שלושה חברים. זהו שיעור מיוחד של אחה"צ: הכנת שיעורי בית בליווי המורה.
"מה פותחים דבר ראשון?" שואלת המורה, ואני קופצת: "תורה!".
"לא", היא עונה, ואני, שלא רגילה לשמוע ששגיתי, ממשיכה ושומעת מתוך ההלם: "פותחים יומן".
לא ידעתי אז שהשיעור הוא פרק ראשון ברומן עב-כרס העונה לשם "היומן ואני", ושכמו רומנים אחרים, הרומן הזה יהיה אומלל בדרכו-שלו.

איך מרגילים ילדים לסדר?

כתלמידה ביסודי, בתיכון, בת-שירות-לאומי, סטודנטית, אמא, מורה, מדריכה – בכל שלב ותפקיד ניסיתי, באמת שניסיתי, לתחזק יומן מסודר. כמעט תמיד נכשלתי. חברות ההוצאה-לאור של יומנים דווקא היו מאושרות. אחרי הכל, הן עשו עלי הון קטן: אין דגם שלא ניסיתי – גדול, קטן, בינוני, פשוט, מעוצב, יומי, שבועי, חודשי, ירחי, שמשי… ובדיוק כשמצאתי אחד שהצליח לסדר את שבוע העבודה המשונה שלי בצורה שאפילו אני אבין – הפציע הסמארטפון בחיי (זאת יש לדעת: זימונים שמתקבלים במייל לא מעדכנים את היומן הכתוב באופן אוטומטי. את הסמארט דווקא כן. זו בהחלט בעיה שמישהו צריך לתת עליה את הדעת, וכשהוא יתן – הוא מוזמן לספר לי, מבטיחה להיות הראשונה שתשקיע בקמפיין מימון ההמונים שלו). בסך הכל – היומן, כמו הרגלי עבודה מסודרים אחרים שניסו המורה רבקה והבאות אחריה להנחיל – ממש לא עבדו אצלי.

לפחות לא כל עוד הסתדרתי בלעדיהם.

סדר הסדרים

רצה הגורל, ואני חברה בקבוצות חינוכיות רבות, בעיקר ברשת. כל אחת מיוחדת וייחודית ויחידה, והצד השווה שבכולן שהן מחפשות פתרונות מופלאים לחינוך, ועד שימצאו – דרכן להזדעזע נוראות מהמערכת הקיימת. וכך, פעמיים-שלוש בחודש מזהה הפיד שלי רעידת אדמה, 7.2 בסולם צוקרברג. אכלו לי, שתו לי, דרשו לי מהילד: ללמוד בעל פה, לשבת יפה, להקשיב למורה, להגיש עבודה. ואיך ירגיש מי שלא מסוגל, וזה היה אולי רלוונטי בימי המהפכה התעשייתית אבל לא היום, וכל הגזרות הללו נועדו רק להקל על המורה לשלוט בשלושים נתיניה…
ולא הייתי נדרשת לכל אלה, אלמלא היו המקוננים על מצב החינוך כורכים מסגרת ומהות ומטביעין אותן יחד, ומביאים אותי להרהר בזיווג הקדוש של למידה עם הרגלים, או בשמו המ(ק)ורי יותר, "תלמידאות".

מים רבים עברו בירדן מאז ניתנה התעודה הראשונה בבית הספר הראשון של המהפכה התעשייתית, זה שכולנו יודעים שהוקם כדי "להיות בייביסיטר שמגדל דור נוסף של פועלים צייתנים", ועד לימינו. הרבה דברים השתנו, למרות שאוהבים לומר שלא. גם תעודת ההערכה השתנתה, יפתה, התעדנה, ועדיין היא מכילה שני רכיבים, גלויים או סמויים: הישגים ותלמידאות. הישגים – זה ברור, כך מודדים את הביצועים בעקבות הלמידה. ותלמידאות מהי? – ענייני התנהגות, הליכות, סדר ונקיון שמפגין התלמיד בהווה, אם כי יש שיאמרו: הם הדברים המספרים על החינוך החשוב-באמת, זה שהתלמיד מקבל לעתיד.

כך, למשל, נראה גב-התעודה בבית הספר היסודי בו למדו גשם ושלג:

וכך נוהגים בתי הספר לחנך לתלמידאות: מרגילים ומתגמלים.

תרגילי חוק וסדר

מרגילים – בנהלים:

שלושה עפרונות מחודדים בקלמר, מחק ומספרים ודבק וצבעים; ילקוט עם תאים ייעודיים לחוברות ולמחברות ולקלמר ולאוכל ולסיכות השיער, שלא יתערבבו חלילה ויבלבלו את התלמיד ויקשו על חייו הקשים-ממילא; ממשיכים בכתיבת שיעורי הבית במחברת וגיבויים ביומן, והכנת שיעורי בית, ולמידה לבחינה – וכל אלה דווקא כך ולא אחרת, ועוד מתגברים והולכים בקבוצות הווטסאפ ("רק מזכירה שהילדים שיש מ' בשם משפחתם צריכים להביא מחר ירקות לסלט, והילדים שאין ש' בשמם הפרטי יביאו בקבוק שתיה", "למי יש את החומר לבוחן בחשבון?" ו"ממש חשוב שילמדו למבחן, גם אלה שחושבים שהם יודעים את החומר, כדי שיפתחו הרגלי למידה").

ככה מרגילים.

ואיך מתגמלים?

במלים ובמספרים: למשל, במתן ציון של 85 בתעודה, שהוא שקלול מושכל בין 100 במבחנים לבין 0 בהכנת שיעורי בית והבאת ספרים (ויומן!) לכתה, והימנעות מפטפטת ומבע מתעניין והינהון במקומות המתאימים, ולצד אלה הארה (כי הערות כבר אין, אסור להעיר לתלמיד, זה עלול לפגוע בנפשו הרכה, אבל הארה זה חיובי ומצמיח): "חבל שהשקעתך בלימודים אינה מספקת". אכן, חבל. חבל גם שרוב ההארות כאלה, המאירות את הבעיה בעדינות של קרן לייזר באור שמש, מושלכות לחשכת התודעה מיד עם קבלתן, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

ועל כריכת הלמידה והתלמידאות יחדיו אני תוהה: מה הקשר? מדוע לכרוך זו בזו? – שהרי הציון נועד לשקף הישגים ולא הרגלים, גם אם השגתו מבוססת על אלה; ומצד שני, אומר המח המורתי שלי, תפקידו של בית הספר לחנך ולהכשיר לחיים, וחיים ללא סדר – איזה טעם יהיה להם?

המהות והמִּסְדֶרֶת

אז זהו, שהרגלים זה עניין של טעם. וזה לא שיש לי משהו נגד הרגלים בכלל, והרגלי למידה בפרט. להיפך, אני מאד בעדם. בעיקר כשהם שלי, כי אז ברור שהם הגיוניים ומסדרים את החיים באופן מופלא. אבל חינוך ילדים אחרים להרגלים שנראים לי נכונים הוא סיפור אחר.

אבל עוד לפני הכל יש לשאול – האם החינוך להרגלים עובד? – ובכן, על זה כבר נאמר, אם כי בהקשר אחר:

כן, כי מתרגלים.
לא, כי מסגרת שאין בה צורך אמיתי – מזומן לה ברבות הימים אחד משני גורלות: הגורל הרע – להיסדק ולהישבר ולמצוא את עצמה מושלכת בקרן זווית, והגורל הנורא – לגדול ולהתעצם ולהפוך לעיקר ולהשאיר את המהות מאחור, כמו כאן, למשל…

וכמה שאני מפקפקת בחינוך הזה להרגלי תלמידאות לכלל הילדים – במקרה של המחוננים אני מאמינה בו עוד פחות. פשוט משום שאינו עובד. ואיך אני יודעת? – ובכן, תעודות רבות של מחוננות ומצטיינות עברו תחת ידי, ולא יספיקו לי אצבעות של כיתה סינית ממוצעת כדי למנות את הביקורות על תלמידאות שמצאתי שם. רובן גלויות, חלקן סמויות, וכולן אומרות: את החומר ידעת, והישגיך במבחן מעולים, אבל ההרגלים שלך, אוי…! ההרגלים…

למה הרגלים לא ממש עובדים?

כי כמו שתיארתי בפוסט על החירות הזאת, הנימוק "כך נכון לעשות" או "כך עושים כולם" לא תופס אצל מחוננים. "חשוב שילמדו ללמוד", "חשוב שילמדו לעבוד מסודר", "חשוב שיתרגלו לתרגל" – כל המשפטים הפדגוגיים האלה נכונים אולי, אבל לא בבית ספרנו.

עם השנים הבנתי, שבני אדם מסגלים לעצמם אסטרטגיות, ודבקים בהן, כי הן עובדות טוב, וכי ההרגל. כולם מסגלים לעצמם הרגלים. ואם ההרגל רע? – מסגלים אחר. מתי זה קורה? –כשההרגלים הקיימים לא עובדים מספיק טוב, או כשמעבר לפינה מציץ הרגל מפתה במיוחד. ולמה רק אז? – כי להתרגל זו עבודה קשה ("ולכן עדיף להרגיל את הילדים בגיל צעיר!" – נכון, אבל אם זה לא עובד, מה נעשה?…) והיא צריכה להיות שווה מספיק כדי לעבוד אותה. במלים אחרות, הרגלים – בשונה מתכנים ומיומנויות – דווקא כן צריכים להיות רלוונטיים.

ובכל זאת…

אחרי שאמרתי את כל אלה, אני חייבת לתקן את הרושם ולומר שאני לא לגמרי ניהיליסטית. בפוסט הבא – הגיע זמן חלום – אכתוב על חצי הכוס המסודרת: מתי כדאי להקנות סדרים, גם למחוננים, ומה כדאי לעשות כדי שזה אפילו יעבוד.

*תודה מיוחדת לרוח סערה, שהרשה לי לצלם חלקים – ולאו דווקא הכי מחמיאים – מתוך תעודותיו (כולל הפניה להורים, המודפסת על גב התעודה. אמיתי לגמרי. שלא תחשבו שהמצאתי)

12 תגובות

  1. פוסט מעניין מאד. כמורה פגשתי תלמידים רבים שאינם מסודרים ושהרג לי העבודה בכיתה דווקא עזרו להם. במקצוע שלי, תיאטרון, יצירת הרגלי עבודה היא קריטית מפני שעובדים בקבוצות והתלמידים חייבים להיות מסוגלים לתקשר ולא להשאיר דברים לרגע האחרון.
    יחד עם זאת, אין ספק שרצוי לאפשר לתלמידים להמציא הרגלים משלהם, אשר יעזרו להם להגיע ליעד.
    למעשה, רק בשנותיי האחרונות, כאשר פגשתי תלמידה עם ״קשיי התארגנות״ קיצוניים (כמו שקראו לזה) הבנתי עד כמה ילד יכול לאבד את עצמו בתהליך היצירה והלמידה אם אין לו עוגנים של סדר. אז אני דווקא בעד הרגלים ( אקרא גם את הפוסט השני )

    1. שולי,
      אני כל כך שמחה שהבאת את הרגלי העבודה בתיאטרון כדוגמא! כי הם בדיוק דוגמא למקום שכן צריך בו הרגלים – מכל הסיבות הטובות: משום שלא עובדים לבד והתקשורת קריטית; משום שעובדים עם דד-ליין, ואסור להשאיר דברים לרגע האחרון. – אלה בדיוק הרגלי למידה הגיוניים, הם לא עניין של נוחות של המערכת או "ככה צריך". אלה הרגלים שמוכיחים את עצמם כשהם קיימים (וביתר שאת – כשהם לא קיימים…)
      וכפי שתראי בפוסט הבא, אני לא נגד הרגלים – אני בעד הרגלים שיש להם סיבה עניינית, שניתן להסביר אותה (קודם כל לעצמנו).

  2. אוהבת כתמיד את איך שאת כותבת.
    ואוהבת עוד יותר את ההפרדה שעשית בין הרגלים למיומנויות. והזכרת לי שהגיע הזמן שאלמד איך לתפעל יומן בסמארטפון, כי אצלי סאגת היומנים עדיין לא פתורה ורשימת המטלות ההולכת ומתארכת מחייבת ללמוד שימוש יעיל ביומן

    1. שרה יקרה,
      תודה שקראת, ושחשבת וכתבת לי.
      לגבי יומן בסמארטפון, אומר שיש, מלבד יומן מובנה, המון אפליקציות שיכולות לסייע.
      מה שעבד אצלי היה יומן (בתחילה מודפס, עכשיו ממוחשב) שיש בו הפרדה ויזואלית ברורה בין לו"ז יומי למשימות.
      בהצלחה (-: וספרי לי כשתמצאי מה עובד לך…

  3. חושבת בשנה האחרונה הרבה על עניין ההרגלים והסדר. בעיקר כי אצלי שתי מחוננות- אחת עם חוסר ארגון טוטאלי. זקוקה לארגון חיצוני באופן קבוע אחרת לא יהיו שיעורי בית, עבודות, לא תהיה הכנה למבחנים. ולא. זה לא עובד כי ההשגים אז על הפנים, תחושת הכשלון גדולה והתגובה אינה פיתוח אסטרטגיה חדשה אלא ויתור,תחושת חוסר מסוגלות והנחה שאם לא מצליחים אז כבר לא שווה להתאמץ. השניה, הפוכה. מאורגנת סופר. הכל מתוכנן ומתוקתק. אבל- כשמשהו לא מתארגן לפי התוכניות- בעיה. ואז מה?
    מסקנה: א. לא כל ההרגלים מגיעים מהבית. כל ילד מביא איתו גם את החבילה שלו.
    ב. אסטרגיות לא מוצלחות לא תמיד מוחלפות. גם אצל מחוננים.
    ג. בעיני, דוקא אצל בנותי וחבריהן יש יותר צורך בלימוד , לא של הרגלי למידה במובן הקלאסי (הכנת שיעורי בית, לשנן שוב ושוב) כן של אסטרטגיות למידה, כן של ניהול זמן. במקום הזה לצערי אני רואה את המערכת כושלת ובעיקר אצל מחוננים שכן לא אמורות להיות להם בעיות עם שום דבר. הם הרי מחוננים(!!)

    1. נעמה,
      תודה ששיתפת – בחוויה ובתובנות.
      אכן, לא הכל מגיע מהבית… נראה לי שכולנו מבינים זאת, כהורים, כבר בילד השני, שאיננו העתק של הראשון. בהחלט יש את החבילה הבסיסית, ועליה נוספים כל כך הרבה גורמים, שכל ילד בתורו מפתיע ומסקרן – כמה מיוחד הוא יכול להיות?
      ונכון שאסטרטגיות לא-מוצלחות לא תמיד מוחלפות. לפני שעבדתי עם מחוננות ומצטיינות חינכתי כיתות מב"ר, ולא היה לי קל יותר לעודד את תלמידותי לנסות אסטרטגיה אחרת – גם כשמה שעשו לא עבד כלל… אלא בשונה מאסטרטגיות שעובדות – גם אם לא באמת מוצלחות, לפחות עובדות בצורה סבירה – אלה שנכשלות הן הזדמנות לשינוי. לא מספיק שייכשלו, כמובן; כדי לנסות משהו אחר צריך מגוון אפשרויות, צריך שהאפשרויות יהיו לנגד עינינו בזמן המתאים, צריך כח לשנות, לעתים צריך מי שיעזור, שיעודד ואפילו שידרוש את השינוי, ויחבק בעת הקושי, ומעל הכל – צריך להאמין באמת ובתמים שהשינוי אפשרי ומועיל, במובן זה שלהתנהגות יש השפעה על התוצאות. את מכירה את "כוחה של נחישות" של קרול דווק? היא מדברת על תבנית חשיבה מקובעת ומתפתחת, ולמרות שאינה עוסקת במחוננים דווקא – יש הרבה מה לחשוב בעקבות הספר: המחוננים, שמייחסים את ההצלחה ליכולתם ולא למה שעשו, מרגישים מאויימים מחוסר הצלחה, כי מה יאמר עליהם חוסר ההצלחה הזה? שאינם חכמים כפי שחשבו? ואם הם צריכים להתאמץ, אולי גם זה סימן שאינם חכמים כל כך? – ומלבד העובדה שזו עבודה שלנו, כמורים וכהורים, לחזק את הקשר בין הישג להצלחה דווקא (ולא לכשרון) – זה ממש מתחבר לנקודה השלישית, הכואבת והצודקת שהעלית:
      המערכת מפספסת את הצורך האמיתי של המחוננים של אסטרטגיות. היא טועה לחשוב שמהירות ודיוק הם עדות לעבודה יעילה – ולא כך הוא! כמובן, "אין להם בעיות, הם מחוננים" הוא תפיסה שגויה – רווחת, לצערי, יתר על המידה. התפיסה השגויה הזו מביאה לשתי התייחסויות – שגויות, כמובן: הראשונה – לא צריך ללמד אותם, הם מחוננים (ומשתמע שאם יש להם בעיה, אינם מחוננים), והשניה – מכיון שגם להם יש קשיים, נלמד אותם כפי שאנחנו מלמדים את כל השאר: שיפתרו גם הם 50 תרגילים וישננו את החומר… אבל גם כאן אומר (כפי שכתבתי בחלק ב' של הפוסט, "הגיע זמן חלום") – כדאי ללמד אסטרטגיה בהקשר של צורך, כשכואב: ללמד ניהול זמן כשעמוסים, ללמד איך ללמוד למבחן כשיש כזה שבאמת צריך ללמוד אליו, ולהציב יעדים סבירים לשינוי.

  4. ואני רוצה להתייחס דווקא לכתיבה שלך. היא פשוט נהדרת, ולא משנה על מה את כותבת.

    אהבתי את הרומן האומלל בדרכו שלו, את ההון הקטן שעשו ממך חברות היומנים, ואת היומן השמשי והירחי.
    הסתקרנתי לקרוא על שבוע העבודה המשונה שלך.
    כמה נכון הזעזוע מהקיים (לא רק בקבוצות המיוחדות שלך… )! והשתעשעתי לגמרי מהילדים עם המ' ובלי הש', ומהאצבעות המסכנות של הסינים…
    וציון מעולה את מקבלת על הכותרת.

    עכשיו, אולי ראוי שאתייחס גם לתוכן כי כתבת דברים מעניינים ומאירי עיניים שעל חלקם לא חשבתי מעולם, אבל לא בא לי. התמקדתי בעיקר!

    1. לאה יקירתי, לקח לי זמן להודות על הפירגון, פשוט כי אני כל כך אשכנזיה, שרואים שאני מסמיקה גם כשזה בכתב… (-:

  5. אני בטוחה שכשאני הייתי תלמידה היה דגש רב על עניני סדר והקנית הרגלי למידה, חלק בבית הספר אבל האמת? הרוב בא מהבית. צריך לחזור מבית הספר לאכול ארוחת צהריים ומיד להתישב להכנת שיעורי בית. מסדרים ילקוט בערב על פי המערכת של מחר. מעולם לא השתמשתי ביומן… סורי. היום דווקא כן, מה שאומר שהרגלים אפשר לרכוש בכל גיל. לעומת זאת מעולם לא טרחתי על ההרגלים הללו עם הבנות שלי. לא בדקתי אם כתבו ביומן, אם סדרו את התיק,… שאלתי אם יש שיעורים, הרבה פעמים סיימו אותם בבית הספר . המחוננת הבכורה היא דוגמה ומופת לארגון זמן-הלואי עלי כישוריה. המחוננת הצעירה עובדת אחרת ואחרי הדוגמה שהיציבה אחותה הגדולה היה לי קצת קשה ועברתי למוד של נידנוד-מתי שהוא הבנתי שזה עובד לה בדרכה ולא משנה שזה לא מתאים ל"מסגרת". אני חושבת שפה בבית לכל אחד ואחת מאיתנו יש סדר משלו שעובד לו-גם אם לפעמים הוא מוציא מדעתו את האחרים…

    1. ריבי, מעניין מה שאת אומרת, שרוב ההרגלים שאת חושבת עליהם באו מהבית. כי את כן מדברת על הרגלים שקשורים לביה"ס (להכין שיעורים כשבאים הביתה, לסדר ילקוט) אבל אלה הרגלים שיש להם גם משמעות רחבה יותר (לא לדחות מטלות, להתארגן מראש) – מה שמביא אותי להרהר, האם הרגל שנרכש בהקשר מסוים באמת עובד גם במקומות הרחבים יותר?
      ועוד משהו מעניין שאת כותבת זה על ההרגלים שיכולים לשגע אחרים. אין ספק, שההרגלים שהגיוניים לי ועובדים לי נפלא עלולים להיראות בלגן למישהו אחר, ולהטריד את מנוחתו… ואולי זו הדרך הטבעית בה מכין אותנו הבית לחיים האמיתיים, שנפגוש בהם אנשים שעוד-יותר שונים מאיתנו?

  6. אהבתי. מחכה להמשך.
    כבר אמרתי לך שאני לא יכולה לוותר לגמרי על הרגלים בעיקר משום שלי אין יותר מידי ובגילי זה קשה להתחיל.
    וגם כמורה למתמטיקה ברור לי שצריך סדר ושיטתיות.
    התעודה אכן זה תמוה מדוע לכרוך ציון על ידע עם תלמידאות וצריכים למצוא את הדרך לחנך לחיים ולשנות את התעודה.
    אבל, כמורה לשעבר וכאמא – ההורים מתייחסים להערות ולהארות….
    לא יודעת לגבי המילה "חשוב" שהכנסת, אני בטוחה שגם את מוצאת מתי להשתמש בה.
    לכל אחד יש את החשוב שלו כמו ההרגלים שלו- כמו שכתבת. אבל מכיון שאנחנו לא לגמרי לבד בעולם, ב"ה, אז…נראה מה תכתבי בפוסט הבא

    1. אני באמת לא רואה סיבה לוותר על הרגלים. רק תוהה האם צריך לנסות להנחיל את ההרגלים שעובדים אצלנו הלאה…
      אבל על המתימטיקה אני חייבת לומר, שאת עושה לי ספוילר לפוסט הבא (-:
      כי זה בדיוק העניין: כשאת מנחילה סדרי עבודה במתימטיקה, הם קשורים לחומר, מקדמים את הלמידה ולעתים הכרחיים ממש. ואני לא מדברת על סדר פעולות החשבון, שזה לא הרגל למידה אלא התנהלות חשבונית בעצמה, אלא למשל – על ההרגל לכתוב מסודר: נתון, צ.להוכיח, הוכחה. או לכתוב את כל הדרך – אלה הרגלי למידה, וחלק מהתלמידים חייבים אותם כבר בשלב החיבור הפשוט, וחלק רק כשיגיעו למשוואות, ועל אף שכבר פגשתי תלמיד אחד או שניים שאפילו בשלב האלגברה-ליניארית-ב לא זקוקים לזה – הרגל העבודה המסודרת חשוב ללמידת המקצוע.
      וכך גם תיעוד מדוקדק של ניסויים, ועוד ועוד…
      וכל אלה שונים מ"תלמידאות".
      אבל זה באמת יחכה כבר לפוסט הבא (-:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן