רחל ארליך

רחל ארליך

פרסונליזציה בהוראה. למה, בעצם?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הפוסט הזה מתחיל שלוש פעמים: בהסטוריה, באקטואליה ובסיפור, אם כי לא בסדר הזה. מאיפה להתחיל? – את זה אני משאירה לבחירה. אפשר לקרוא התחלה אחת ולהמשיך לפוסט, אפשר לקרוא את כל ההתחלות, לפי הסדר או לא; אפשר לדלג על ההתחלות לגמרי ואפשר לחזור אליהן בסוף. הכותרות, אני מקווה, יסייעו להתמצאות.

עד כאן ההקדמה. ועכשיו – מתחילים.

ההתחלה הסיפורית

נדמה לי שהיתה זו אורה הכפולה שהכירה לי את ספריו של קסטנר, ואולי היו אלה אמיל ובלשיו. כך או כך, את רוב ספריו והגיגיו אני אוהבת כבר עשרות שנים. ובין הגיגיו החביבים – אותה מחשבה שבין הפרקים של פצפונת ואנטון, בה הוא מספר כיצד קוראת אמו רומן: קודם היא קוראת את עשרים העמודים הראשונים, אחר כך את הסוף, מרפרפת באמצע ורק אז קוראת את הרומן מתחילתו ועד סופו. "אל נא תתרגלו לעשות כמוה!", הפציר קסטנר בקוראיו הצעירים. וכך, עוד לפני שהגעתי לגיל דו-ספרתי, לימד אותי את עובדות החיים: זה שיש סדר, לא אומר שמוכרחים להשתמש בו.

ההתחלה ההסטורית

החיים זה חיים, ובקבוצת הפייסבוק בעוסקת בפרסונליזציה בחינוך הציגה את עצמה חיה בלומה גדניאן, אשת היי-טק בעבר ומורה לאנגלית לילדים בהווה. חיה בלומה כתבה שתשמח לספר על חוויותיה מלמידה פרסונלית ודיפרנציאלית כתלמידה בארה"ב. ובכן, חשבתי, אם היא תשמח לספר, אני אשמח לשמוע. כתבתי לה, ודיברנו, וכבר ידעתי שאכתוב על זה פוסט. שבוע, בערך, אמרתי לחיה בלומה. אני סבלנית, היא אמרה. מזל, כי לקח חודש וקצת. החיים וזה.

ההתחלה האקטואלית

"לאן נעלמו בן לילה העניים, הנכים ותלמידי החינוך המיוחד?" – שאלה כותרת "מילון הפי-סי המאותגר-רוחבית השלם" של אריאל שנבל בעיתון מקור ראשון לא מזמן. קריאה מעמיקה הבהירה כי הרצון לשנוא את הפוליטיקלי קורקט גרמה לעורך המילון לערבב מושגים בשאינם-מינם, לכרוך יחד תלמידי מב"ר וחינוך מיוחד, אבל מקור הטעות היה ברור. מדובר בכיתות של תלמידים "בעלי צרכים מיוחדים". למה לא להכניס את כולם תחת סל אחד?

אולי כי סל אחד הוא אימתה הגדולה של מערכת החינוך. כבר שנים רבות מקובלת תפישת "כל תלמיד לפי יכלתו, כל תלמיד לפי צרכיו". זו התפישה שמביאה אתה את ההתאמות, את חדרי הרגיעה, את הטיפולים הפרא-רפואיים כחלק מתוכנית הלימודים ואת מגוון הכיתות הייחודיות המשנות את שמן. שלא יהיו אי הבנות: כל אלה מענים נכונים ונצרכים. אבל יש לשאול עליהן שתי שאלות. האחת – האם מערכת החינוך היא זו שצריכה לתת את כולם? והשניה – גם אם נניח שכן, האם נכון לבנות מערכת יחידאית וייחודית לכל תלמיד?

(על השאלה הראשונה ניסיתי לענות באופן עקיף בפוסט שעסק בתפקידו של המורה. כמה-כמה, שאלתי שם, כמה צריך המורה להיות – מורה, וכמה – מחנך? לא אעסוק בה כאן. לשאלה השניה נתתי תשובה מסוימת בפוסט שעסק בצורך בגמישות. פרסונליזציה, אמרתי שם, היא היפוכה של הגמישות: לא הייתי רוצה מערכת חינוך שמרגילה את תלמידיה ללמוד רק, אך ורק, "בדרך שהכי מתאימה להם", לו יצויר שיש כזאת).

שלוש התחלות שמזמינות שיחה אחת,

ובה מספרת חיה בלומה גדניאן על תיכון בקולומביה, מרילנד, אי-אז בשנות ה-80.

פרסונליזציה בהוראה – מסתבר שזה אפשרי

בית ספר הוא בית ספר הוא בית ספר, חשבתי תמיד. אבל זהו, שלא. כמי שרגילה למערכת בה כל שעה-שעתיים מתחלף שיעור וכל שבועיים-שלושה יש מורה במילוי מקום, וזה עוד בלי קורונה, הפתיעה אותי חיה בלומה כבר בהתחלה. שבוע הלימודים בן חמשת הימים בבית הספר שלה היה מחולק באופן קבוע ל"ימים": שלושה ימים מסוג "1" ויומיים מסוג "2", לסירוגין. ימי 1 היו ימים של למידה פרונטלית והוקדשו ללימודי בסיס, אותם למדה כל הכיתה יחד. אלה היו לימודי החובה. ימי 2 היו ימים בהם נתפרו חליפות אישיות לתלמידים בהנחיה צמודה של מורה.

וכך עבדו ימי 2: השנה היתה מחולקת ל-12 יחידות, וכל יחידה החלה בתכנון מדוקדק. התלמידים בחרו מתוך מגוון גדול של נושאים, רמות, דרכי עבודה ותוצרים מצופים. בסיועם של המורים הגדירו לעצמם את תהליך הלמידה הצפוי, את התוצרים ואת צורת הגשתם. למעשה, כל יחידה התחילה בגיבושה של הצעת למידה שמזכירה קצת הצעת מחקר; הלמידה נעשתה לבד, בזוגות או בקבוצות, במתחמים שונים בבית הספר, והמשיכה להיות מלווה בהנחיה של מורים קבועים לפי הצורך.

רמת התוצר המצופה נקבעה בהסכמה בין התלמידים למנחים. ציון "עובר" היה 70, אבל ניתן היה לשפר תוצר או לחזור על יחידה – משום שחלק מהמיומנויות והתכנים היו חובה; מה שהשתנה היה דרך הלמידה ומטלות הביצוע.

צורת העבודה הזו חצתה תחומי דעת. חיה בלומה אהבה את כל הקשור ללימודי השפה והספרות, והשיחה שלנו נסובה בעיקר על הלמידה בתחומים אלה. אבל צורת הלמידה כללה את כל המקצועות. זו תפישת עולם, הסבירה לי, לא פדגוגיה של תחום דעת.

זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי,

הרהרתי, וגיששתי בעדינות אם מדובר בבית ספר פרטי. מחשבותי נדדו אל סרטי בתי-הספר מעוררי-הקנאה, אלה שיש בהם מורה נערץ שיש לו כיתה משלו (אחד החלומות שטרם הגשמתי). חיה בלומה צחקה והסבירה לי שמדובר היה בבית ספר ממשלתי, הטרוגני להפליא, כ-200 תלמידים בשכבה, מחוייב לבחינות הסטנדרטיות שדרגו את בתי הספר במרילנד. אב-טיפוס של "בתי הספר שהורסים את היצירתיות" שהצליח לקיים מערכת למידה מרתקת. עד שהתחלפה ההנהלה, כמובן. בתמורה, סיפרתי לחיה בלומה על חוויה שלי מימי באולפנא: מדי ערב היתה שעת לימוד בנושאים תורניים, "מוסר" קראו לה. פעמיים בשבוע העבירו מחנכי השכבות שיחה, פעמיים בשבוע למדנו בחברותות קבועות משהו שבחרנו ללמוד, ויום שלישי הוקדש ל"מוסר עצמי": כל אחת לומדת לבד, מה שהיא רוצה. מדרך הטבע השתנתה רמת הרעש בין הימים, אבל כמות הצוות בחדר היתה קבועה. במוכן, הצוות היה שם בשביל להשגיח, אבל בעיקר היה את מי לשאול שאלות ועם מי להתייעץ. פה ושם היו זליגות, אבל העקרון היה ברור: חברותות לומדות ביחד, ואילו מוסר עצמי – עצמי הוא. היו כאלה שלא היה להן קל ללמוד לבד, היו כאלה שהחברותות הקשו עליהן יותר. במבט לאחור, זו אחת המתנות שקיבלתי באולפנא: למדתי ללמוד בזוג ולבד ולהעריך את טיב הלמידה.

אבל זה בדיוק תפקיד המורה,

אומרת לי חיה בלומה כשאני מספרת לה על התייעצות שאני עוד זוכרת באשר לבחירה בספר מסוים ללימוד עצמי. התפקיד של המבוגר הוא לכוון את התלמידים להגדיר לעצמם אתגרים חדשים, לתכנן דרך, להתנסות ולראות מה קורה. הרי שיעור מוצלח אינו כזה שכל הילדים סיימו בו את המטלה בשקט ותוך זמן קצוב.

כמובן: מעבר התפקיד ממורה למנחה הוא אחד מהתהליכים שמשרד החינוך מדבר עליהם כבר שנים. זה גם קורה פה ושם; בכנס האחרון של האגף למחוננים ולמצטיינים התקיימו שני מושבים תחת הכותרת "תרשה לעצמך להיות מופתע", ובהם סיפרו מורים על תהליכי למידה שמובילים תלמידיהם. שניים מבין הסיפורים האלה אני מכירה מקרוב כמדריכה פדגוגית וגם אני, כמו המורות, מופתעת בכל פעם מחדש. אבל הפתעה אינה תוכנית עבודה ברוב מערכת החינוך. ההסכמה עם חיה בלומה היא תיאורטית, אני נאלצת להודות ביני לביני. כשמגיעים לשטח יש מיצ"בים ובגרויות. "גם אצלנו היו בחינות ממשלתיות", היא מזכירה לי, – ואני עוברת לחשוב הלאה:

פרסונליזציה בהוראה – מתי כן?

השיחה שלי עם חיה בלומה גורמת לי לחשוב שהחשדנות שלי כלפי פרסונליזציה בהוראה אינה קשורה לעצם התאמת הלמידה אלא לעודפיה. כמו בשורות אחרות בתחום החינוך, גם לנושאי דגל הפרסונליזציה יש נטיה להיות אידיאולוגיים מאד וטוטליים עוד יותר. החזון של "תוכנית לימודים אישית לכל ילד" מפריעה לי ממש כפי שהפריעה לי כשכתבתי על חג הסוכות, החג שמתרגל לי את שריר הגמישות. פרסונליזציה, כתבתי שם, היא היפוכה של הגמישות: לא הייתי רוצה מערכת חינוך שמרגילה את תלמידיה ללמוד רק, אך ורק, "בדרך שהכי מתאימה להם", לו יצויר שיש כזאת. אבל חיה בלומה משרטטת דגם אחר, שיש בו שילוב של למידה פרסונלית קבועה בתוך הוראה רגילה: גם למידה מנוהלת ומסודרת ומפוקחת, "רגילה", וגם למידה תפורה-אישית. והן שלובות זו בזו וקשורות זו לזו. לא "פרוייקט אישי" תחום בזמן הנעשה בשעות אחר הצהרים אלא תהליך שבנוי מסוגי למידה שונים. ויש מדף מלא אפשרויות שניתן לבחור מתוכו, וניתן לבחור מחוצה לו. כי באמת לא כל אחד צריך ללמוד כל דבר בכל מקצוע.

דבר נוסף שמאפיין את החוויה שחיה בלומה מספרת עליה הוא שיש רף ציפיות שחייבים לעמוד בו, וניתן לומר לתלמיד "לא עמדת בציפיות, חזור ושפר את עבודתך". נדמה לי שזה לא מובן מאליו בהקשר של למידה פרסונלית; כשהורים ותלמידים מדברים על "אנחנו שונים זה מזה, מה פתאום שנלמד אותו הדבר?" אין קריאה לעמידה בסטנדרטים אלא להיפך, לביטולם. יש לי מה לומר על נטייתו של משרד החינוך לערוך אינספור מיפויים ובחינות אבל לא הייתי רוצה לבטל את הצורך ברף מחייב כלשהוא.

ועוד תובנה עוה מהשיחה הזו, וגם היא כאילו לא קשורה אבל עצם כן. אחד הלקחים מתקופת הקורונה הוא שתלמידים לא יודעים ללמוד באופן עצמאי, כפי שכתב עמיקם סלנט בבלוג שלו, כי למידה עצמאית היא משהו שיש ללמוד כיצד לעשות אותו. "לומד עצמאי" הוא מושג שיש לו באזז משלו אבל אין ספק שיש קשר בינו לבין פרסונליזציה בהוראה. וכשחושבים על למידה עצמאית – שתינו, חיה בלומה ואני, קיבלנו הזדמנות ללמידה עצמאית קבועה וממוסדת בתוך מערכת החינוך, ולא נזרקנו למים ללא נוכחות מציל; תמיד היו שם מבוגרים אחראים.

שלוש התחלות אבל סיום אחד

בתחילת הפוסט הצעתי כמה דרכים לקריאתו:

  1. לקרוא התחלה אחת ולהמשיך לפוסט
  2. לקרוא את כל ההתחלות
    • לפי הסדר
    • או לא
  3. לדלג על ההתחלות
    • לוותר עליהן לגמרי
    • לוותר בהתחלה אבל לחזור אליהן בסוף

ואני רוצה רגע לעצור ולתהות, האם עצם ההצעה שלי, שיש בה מבחר אפשרויות-מדף לבחירה, היא פרסונליזציה של הפוסט?

ועכשיו אני סקרנית ממש – ובדיוק בשביל זה יש פה רכיב תגובות למטה, כדי לשמוע ממך:

מה עשית? והאם שמת לב שבעצם יש עוד אפשרויות – לקרוא בכל סדר שנראה לך, אולי לדלג על פסקאות באמצע? ורגע, אולי אני בכלל לא מחדשת ועשית את זה בפוסטים אחרים?

ובכלל, פרסונליזציה בלמידה: בעד או נגד?…

3 תגובות

  1. כמו כמעט בכל תחום, היברידיות היא התשובה. מכיוון שמערכת החינוך המסורתית התבססה על מערכת שעות כיתתית נוקשה, בהן לא ראו את צרכי התלמיד. עכשו, אולי בשיח אך לא במעשה, המערכת נוטה לצד השני של המטוטלת, פרסונליזציה.
    ניתן לראות דוגמאות למערכת שעות משולבת בבתי ספר דמוקרטיים וגם במספר מצומצם של בתי ספר ממלכתיים.
    אני חושבת שמערכת שעות משולבת היא אחד מהגורמים שיכולים להצעיד את מערכת החינוך למאה ה 21.

    1. תנועת המטוטלת, אכן כך. ואולי הרצון לפתור בעיות בבת אחת, למצוא את נוסחת הקסם, כמו שרואים בכל "חדשנות" חינוכית בעצם.
      לגבי הדמוקרטי. לפחות כמו שאני מכירה אותו, המודל שלו אחר; הוא מודל היברידי אבל לא המשכי. או שאני טועה? שואלת כי מה שאהבתי במודל הזה הוא שהיום של הלמידה האישית לא מנותק מימי הלמידה המשותפת, ושגם בו יש גם וגם – גם למידה והנחיה אישיות וגם קבוצתיות.

      1. אני לא יודעת מספיק כדי לענות בנוגע לדמוקרטי.
        גם לפי התפיסה שלי נדרשים גם המשכיות וגם שילוב. כך שהכל מייצר למידה הוליסטית רחבה ומגוונת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן