רחל ארליך

רחל ארליך

שוקולד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שוקולד מקופלת ביתי

לפני שבועיים הגיע חדר העבודה החדש שלי.

אני יודעת שזה לא מעניין אתכם, אבל אני מספרת בכל זאת, כי חידוש חדר העבודה והפיכתו מחדר מחשב-עבודה-בלגן-כביסה לחדר שברור לכל באיו שהוא אך ורק חדר עבודה, ואך ורק שלי, כלל תהליך פרידה ממליון ורבע חפצים שאין בהם צורך.

אבל היו כמה חפצים ששרדו, ואחד מהם הוא לוח שנה מענג במיוחד של המתכנה שסוף סוף נמצא לו מקום בטוח ומעורר הדרת-כבוד תחת הזכוכית המחפה את השולחן. הלוח הזה מכיל רשימה של ימי-שטות אותם מציינת האנושות משום מה, וככה גיליתי שהיום חל "יום השוקולד המריר".

קראתי, וקראתי שוב. "השוקולד המריר" – זה ביטוי שאינני מצליחה להבין.

כמו נונו, גיבורו הזיג-זגי של דוד גרוסמן, גם אני ערה לאפשרות המחרידה שבין חברי בפייס יש אחד או שניים המחוסנים בפני כוח פִּתוּיוֹ של השוקולד. כזו אני, ליברלית מבטן ומלידה, ולא אחסום אדם מלקרוא את הגיגי רק משום שטרם הבין את גדולתו של החוּם הזה. מה עוד שכאשת חינוך אני מאמינה ביכולתו של האדם להכיר בטעותו ולהשתפר. אבל לא למוכי-גורל אלה נועד היום הזה. הוא נועד לכל השאר.

והשאר, מה אתכם? הרי אתם יודעים שאין דבר כזה "שוקולד מריר"! יש שוקולד, ויש יצירים קולינריים וולגריים שקוראים להם, משום מה, "שוקולד-חלב" ו"שוקולד-לבן".

זה לא שהם לא טעימים, היצירים האלה. לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה, ואין נחמה כפסק זמן מתוק או כטוויסט המתפצפץ על הלשון, שלא לדבר על מילוי התות הנוזלי המכתים את החולצה ומוסיף עוד סעיף שחייבים להתנחם בגינו בבִיס נפרד. ובאמת שום דבר לא יכול לנחם יותר מהם; לא קפה מכונה, לא לחם טרי לצד מרק חם ובטח שלא תבשיל קייל במילוי חמוציות אורגניות. הם טעימים, הם מנחמים, הם ה-נחמה האולטימטיבית, אבל שוקולד – הם לא.

כי שוקולד הוא זה שיש בו 70% מוצקי קקאו, לפחות. שוקולד הוא זה שמוכן לקבל מכם כל טעם שתתנו בו, אפילו לא בכוונה: די אם תשאירו שוקולד בשקית סגורה במגרה בה נח על משכבו בקבוקון אטום ובו עשירית סמ"ק של תמצית בטעם גרד תפוז – וכבר יקבל ארומה שקשה לפספס. כל כך חברותי הוא, שמקבל את חריפותה של המנתה ואת נשכנותו של הקפה, את חמיצותם של דובדבנים ואת מליחות הקרמל. אפילו מתכון לעוף בשוקולד כבר יש; למעשה, היחיד שלא באמת מסתדר איתו הוא יין, מה שמעיד על האנטיפתיות שלו-עצמו יותר מאשר על התמודדותו של השוקולד עם אתגר החברוּת.

אז היום יום השוקולד, ואני קוראת לכם מכאן:

אל תהיו "לייטים"!

ציינו אותו כמו שצריך – בקוביית שוקולד (מריר! מריר!!!) – ושיהיה לכם יום מתוק במיוחד.

*בתמונה: אחד הפרוייקטים האחרונים על השיש, בדרך להיות מקופלת ביתית. משוקולד מריר, ברור!

פורסם בפייסבוק ביום השוקולד המריר, 10.1.21. אגב, זה גם יום האנשים המוזרים. מעניין למה.

*

הפוסט הזה הביא, כרגיל, לתגובות מעניינות: שרון קניאל רובינשטיין, הזדעזעה מכך שימנית שכמוני יודעת לכתוב "קייל" בלי לטעות ושלחה אותי לקרוא את הרשימה של מאקו על 50 דברים קטנים ששמאלנים שונאים ו 50 דברים קטנים שימניים שונאים. כי מי אמר בחירות רביעיות ולא קיבל?

וגבריאל ברונשטיין שלח אותי לקרוא על ההסטוריה של יום השוקולד המריר.

צנצנות זיתים בכבישה ביתית

המלפפונים החמוצים הכי טובים בעולם

אבא שלי היה מכין את המלפפונים החמוצים הכי טובים בעולם.ככה זה היה הולך:הוא היה מגיע הביתה מהעבודה בבנימינה, מכניס למטבח ארגז ומודיע

מחלף לה גארדיה

ה' המגמה וטעויות של מורים

הלקוח צודק תמיד. ילדים הם לקוחות מתמידים. הילדים שלנו, למשל, זוכרים את שתי הנקודות שהורידה להם המורה בכיתה ג (ירחם הבורא על

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן