רחל ארליך

רחל ארליך

המדיום הוא המסר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
טלפון ציבורי נטוי על צידו

זה היה באוגוסט.

נכנסתי לחנות מכשירי כתיבה ובחרתי יומן גדול ויפה. יומן מהזן הנכחד, כזה שהיה לי בילדותי עת שיחקתי בחצר עם חברי הדינוזאורים: יומן שכותבים בו בעט ומחפשים טיפקס כדי למחוק את הפגישה שהתבטלה. יומן שיש לי איתו רומן ארוך ואומלל במיוחד מאז שהכנתי שיעורי בית במרפסתה של המורה רבקה.

זה היה באוגוסט.

חתונת הקורונה שעשינו בגינת ביתינו כבר הסתיימה וההגיון רמז לי שאנחנו עומדים בפני סגר שני. למעשה, הוא אמר את זה בקול צלול, והוסיף והסביר לי בסבלנות שהסיכוי שאצא לפגישות עבודה מחוץ לשער היישוב משול לסיכוי שמפלגות הימין יתאחדו לקראת הבחירות הרביעיות שברור שיבואו. אבל אני סירבתי להקשיב. השנה, הבטחתי לעצמי, אהיה מסודרת. יהיה לי יומן ובו תוכנית יומית ושבועית וחודשית, צבועה וברורה. אפילו קניתי כזה.

הגיע ספטמבר.

קיבלתי במייל את לוח הגאנט של האגף למחוננים.

היומן התמלא בפגישות ומשימות, כתובים בעט ומודגשים במרקרים.

"הה!" – חרצתי לשון להגיון, "תראה איך עמדתי בדיבורי!"

ההגיון דפדף קדימה ואחורה. הערות, ביטולים, תזכורות – ממש חלום שהתגשם. חיכיתי להתנצלות שיגיש לי בשלושה עותקים. כמעט הצעתי לו את נייר הקופי הכחול שאני שומרת בקנאות מאז שאבא שלי סגר את העסק ב 1995. אבל אז הרים ראש, המנוול:

"והקישורים לפגישות ה zoom", הוא שאל בעצלתיים, "הם מתעדכנים כאן אוטומטית?"

דף מהיומן שלי (אילוסטרציה)

ספטמבר התקדם והביא את הסגר השני.

בסוכות רכשתי את הספר Distance Learning Playbook של Fisher, Frey & Hattie. כמנהג העולם הגלובלי קניתי את הספר באמזון. בחרתי בגירסה דיגיטלית ופתחתי באפליקציית הקינדל החינמית של החנות – חסכון של 18$ ושבועיים המתנה למשלוח.

דפדוף ראשון הבהיר לי שהספר נועד לנשים כמוני. כלומר, נשים שאין בבגדיהן כיסים רחבים מספיק להחזיק בהם מחברת ועט לעת מצוא, ושלא מסוגלות לעצור, כפי שמבקש הספר, ו"לכתוב לעצמן שלושה דברים ש…" אם הספר לא נותן להן דף נוח לכתוב עליו. כי הספר ממש לקח את הקוראים בחשבון והשאיר מקום לכתיבה; הוא באמת לא מניח שצריך מחברת צמודה; רק מה, הוא לא לקח בחשבון את גירסת הדיגיטל.

פייפאל וקינדל – ואינטראקטיביות אין

כי כך זה נראה: אני קוראת ספר שעוסק בלמידה דיגיטלית. הספר, שרוצה למידה, מבקש ממני לעצור ולרשוםלעצמי הערות. אני מבינה את ההוראות, ומוכנה אפילו לעמוד בהן, אבל אז אני מתבוננת בדף שנועד לכתיבה ושואלת את עצמי איך בדיוק אני אמורה לכתוב אותן.

כמובן, יש אופציה של כתיבת הערות בצד הקינדל. אבל הן מנותקות מהעמוד הספציפי ואין בהן כותרות מובנות כמו שיש בספר עצמו. הנוחות הזו של ספר-שיש-בו-מקום -לכתיבה נעלמה במעבר לדיגיטל. במקום להיות יותר אינטראקטיבי, הוא פחות.

ממש כמו ספרי הלימוד הדיגיטליים, אני חושבת פתאום, שהם בעיקר אותם ספרי לימוד בגירסת PDF, עם אצבע שמסמנת איפה הופכים בהם דף ושניים-שלושה קישורים "חמים" בעמוד. לא משהו שלא יכולנו להסתדר בלעדיו. במיוחד אם צריך לכתוב במחברת, במקביל.

וזה לא שיש לי משהו נגד כתיבה ידנית. להיפך. אני יודעת שכתיבה ידנית חשובה למוטוריקה, ועוד לפני שידעתי להגיד "התפתחות הילד" ו"ריפוי בעיסוק" כבר הייתי שמרנית עתיקת-יומין שאוהבת לכתוב בעט. אני לא יכולה לעבור ליד מדף של מחברות מעוצבות בלי לקנות אחת, אני ממליצה על כתיבת מפות מושגים על גבי גליון בלתי דיגיטלי בעליל, קניתי יומן נייר – I rest my case, כמו שאומרים. אבל אפילו אני לא כותבת בטושים על גבי מסך המחשב.

"את תמיד יכולה להשתמש בדף ועט" לחש לי ההגיון, ומיד ברח כל עוד נפשו בו מחשש שאדפיס אותו בגירסת PDF ואקבור אותו בקלסר מאובק.

ספר דיגיטלי שאין דרך לכתוב בו

עבר סוכות ובא ינואר.

וכך קרה שאמש, בתאריך 4.1.21, בשעה 10:19 בבוקר, נחתה בתיבת המסרונים שלי ההודעה הבאה:

עו"ה יקר/ה,
לידיעתך היום בשעה 18:00 תתקיים הדרכה מקוונת בנושא זום - שימוש ראשוני בכלי.

שימו לב,
ההדרכה תתבצע באמצעות הכלי WEBEX, לכן יש להוריד את אפליקציית WEBEX לפני תחילת ההדרכה.

בברכה,
מרכז שירות ומידע ארצי 6552*


שפשפתי עיניים.

בדקתי את התאריך.

בדקתי מי השולח, כפי שמלמד אותי מרכז השירות והמידע בכבודו ובעצמו באמצעות לומדות שהוא שולח אלי למייל.

הכל היה אמין. נאלצתי להאמין: משרד החינוך מציע לי

הדרכה על מערכת ה zoom באמצעות מערכת webex

אני יודעת, זה לא לגמרי חסר הגיון. תוכנת הזום לא מאפשרת שיתוף של מסך התוכנה במסגרת מפגש (כלומר, היא מאפשרת, אבל רק ליודעי ח"ן). אז לטעמי זו טעות – הדרכה על תוכנה של למידה מרחוק צריכה לתת חוויה של למידה מרחוק בתוכנה זו עצמה, גם אם אינה המוצלח ביותר בשוק – אבל מבינה שעל טעם ועל ריח וכל זה.

יותר מזה: אין ספק שחל שיפור בתפישת ההדרכה. בשנה שעברה קיבלתי הזמנה ממרכז פסג"ה להשתלמות מורים בנושא תקשוב בלמידה. המפגש הראשון – נכתב שם – הוא פנים אל פנים, וחובה להשתתתף בו. הפעם מדובר בלמידה מרחוק על למידה מרחוק. אין ספק שהתקדמנו.

המדיום הוא המסר

את ההודעה שקיבלתי ממשרד החינוך שיתפתי בפייסבוק תחת הכותרת משרד החינוך במופע מרשים של "המדיום הוא המסר". אחד הקוראים שלי לא אהב. "בהחלט אפשר להתווכח על המתודיקה", כתב לי, "ועם הנסיון הרב שיש לך אני בטוח ששיקול הדעת שלך יהיה נכון יותר. אבל לקרוא לזה מופע מרשים נראה לי קצת לא מקצועי, את לא חושבת?"

חושבת, חושבת.

ולכן מבהירה:

יש לי הרבה פוסטים שבהם אני מותחת ביקורת מקצועית. קשה לפספס אותם. הדיבר ה-11 של הפי-סי – "לא תהיה שיפוטי!" – פספס אותי כנראה.

אבל את הפוסט הזה בחרתי לפרסם בפייסבוק ובבלוג – פלטפורמות בהן אפשר לבקר, לחשוב, לכתוב, לדון, לחזור בי ולכתוב שוב. זה לא מכתב רשמי למינהל תקשוב, זו לא עצומה על התנהלותו של משרד החינוך ובטח לא ביקורת על מורים שהיום, כשהקורונה כמעט בת שנה, עדיין צריכים הדרכה לשימוש בזום.

זו בסך הכל הזמנה להדרכה שהוציאה ממני צחוק ודמעה ושלושה סיפורים.

~~~

קרדיט לתמונה בראש הפוסט: Yannik Sauerwein on Unsplash

~~~

נתקלת במדיום שהוא מסר? – מאד אשמח לקרוא על זה כאן למטה, בתגובות!

עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח

"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי

כמה כמה: כמה הוראה, כמה חינוך?

"מה צריכה להיות ההתכווננות של מורה כשהוא נכנס לכתה בתיכון?" – שאלה מרצה של שלג במכללה להכשרת מורים, "לחנך? ללמד ידע? או

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן